אוסקר 2021/22: כל המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ב'

אמנם אנחנו רק בחלק השני של סקירת הנציגויות לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר, כלומר בערך בשליש מהדרך, אבל כבר עכשיו העניינים צפופים בקטע אחר. בשבועיים האחרונים הצטרפו 19 מדינות לקלחת, לאחר ה-15 שהופיעו בחלק הקודם, והתחרות צמודה ועמוסה הרבה יותר מבדרך כלל. וזה לא יהפוך ליותר קל, נאמר זאת כך.
הרבה פצצות הוטלו מאז חלק א', בעיקר מטעמן של ספרד וצרפת (אבל ממש לא רק), וכבר בשלב הזה יש לנו מדינה שמגישה בפעם הראשונה בתולדותיה. די מדהים שעדיין יש כאלו.
על כל אלו תוכלו לקרוא בפוסט הזה, אבל יש עוד – על שישה מהסרטים הנוכחיים כבר כתבנו בעבר הלא רחוק, ויש פה ספציפית שניים שגרמו לי התרגשות עצומה. אחד מהם אפילו לא ראיתי עדיין. לינקים רלוונטיים ישולבו בטקסטים עצמם.

עוד עניין דרמטי (לא באמת) הוא שבחלק ב' נוכחת גם הנציגות הישראלית, "ויהי בוקר" שזכה באופיר (ועשה היסטוריה קלה באקלים המקומי). האם סיכויי הסרט של ערן קולירין טובים? ובכן… בואו נגיד את זה ככה: בהתחשב במרחץ הדמים שהולך להיות השנה בחסות מיטב הקולנוע העולמי ובוגרי הפסטיבלים, כל שלב אליו יעפיל הסרט יהיה בגדר ניצחון בפני עצמו.

בתחרות המטופשת שהמצאתי להכתרת הפסטיבל הישראלי שמתהדר בהכי הרבה נציגים – מהפך! ירושלים צברו לעצמם עוד שלושה סרטים, ולכן מניינם עולה ל-7. לעומת זאת, חיפה קיבצו לא פחות משישה נוספים, ולכן בשנייה זו עוקפים את ירושלים עם 8 (את "טיטאן" החשבתי לשניהם). האם יהיה פסטיבל נוסף שיראה נוכחות? דוקאביב? הפסטיבל הגאה? הכל יכול להיות.
זה כמובן לא ליצור איבה, חלילה, אלא על מנת להזכיר איזו עבודה מדהימה עושים אנשי פסטיבלי ישראל בליקוט התוצרת הבינלאומית הטובה ביותר. התברכנו, אין מה לומר.

כמו כן, לאחר הצלחת דירוג הסרטים שראיתי בחיפה, התחלתי בלטרבוקסד דירוג של המתמודדים שכבר ראיתי. מוזמנים להסתכל ולהתעדכן.

המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר ה-94
חלק 2

חופש מוחלט

אוסטריה – "חופש מוחלט"
בפרק הקודם הבעתי (באופן מתון) את אכזבתי מהגרמנים על כך שבחרו כנציגם את הסרט "אני הגבר שלך". לא חלילה משהו אישי נגד הסרט הנבחר, אותו טרם הספקתי לראות, אלא כי קיוויתי שהמדינה תדחוף קדימה את "חופש מוחלט", אותו ראיתי בפסטיבל ירושלים ובעיני הוא נכון לרגע זה הסרט הטוב ביותר של 2021. התבאסתי שהיצירה הזו לא תקבל הזדמנות להגיע להרבה מאוד אנשים בזכות המירוץ.
והנה, אוסטריה עשתה מעשה ובחרה ממש בו, גרמה לי לצווחת שמחה ולמשלוח כמה סמסים נלהבים לכל מיני אנשים על מנת לחלוק את הרגע. אני יודע שכיהודי אני צריך למתן את החיבה שלי למהלך אוסטרי, בכל זאת זה לא תמיד עבד לטובתנו, אבל לא אכפת לי.
זהו סרטו של סבסטיאן מייזה, שזכה בפרס מטעם מסגרת מבט מסויים של פסטיבל קאן. בו הפלא המכונה פרנץ רוגובסקי ("אונדינה", "טרנסיט") מגלם אסיר באמצע המאה הקודמת, שלא ייתן למערכת החוק האטומה והרשעה לעצור אותו מלאהוב. עוד משהו משמח הוא שלסרט יש מפיץ ישראלי – ואפילו הוא עומד להיות מוקרן בעוד פסטיבל ישראלי בקרוב – כך שעוד לא אבדה תקוותנו לראות אותו שוב על המסך הגדול בארצנו.
לאוסטריה כבר שני אוסקרים, בזכות "הזייפנים" ו"אהבה".
סיכוי להיכנס ל-15: דיר באלאק, אקדמיה. אל תנסו אותי.

בולגריה – "פחד" (Fear)
על הסרט הזה הכרזתי באופן לא רשמי כהצלחה הבלעדית הגדולה ביותר של פסטיבל חיפה האחרון, כלומר הסרט הכי פופולרי ואהוד מהתוכנייה שאיננו שייך לאף מפיץ. כתבתי על הפתעתי הטובה ממנו בפוסט הראשון שלי מתוך הפסטיבל, ומאז שמעתי עוד ועוד אנשים נלהבים ממנו, חלקם אפילו הכריזו עליו כמוצלח ביותר ממה שהספיקו לראות במהלך ימי סוכות. אני לא בטוח האם האקדמיה תגיב גם היא באותה התלהבות, אבל מחזיק אצבעות שכן. בהחלט סרט ראוי.
סרטו של איוואליו חריסטוב, זוכה הפרס הגדול בפסטיבל הלילות השחורים של טאלין, הוא ההפך המוחלט ממה שאפשר לצפות ממנו. המחשבה על סרט בולגרי בשחור-לבן שעוסק בגזענות וקוראים לו "פחד" לא יכול להסגיר כמה הסרט הזה מצחיק, ולכן אני מניח שהצופים בחיפה כל כך נסערו ממנו. אולי אפילו הוא עוד ימצא מפיץ בישראל.
בולגריה מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: אמן.

גאורגיה – "ברייטון 4, ברוקלין" (Brighton 4th)
הרשו לי להכריז על מה שבעוד רגע יהפוך לפסילה הראשונה של מתמודדי פרס הסרט הבינלאומי 2021/22. זהו נציג גיאורגיה, אותו ראיתי לקראת הקרנתו בפסטיבל חיפה, והוא השאיר אותי כל כך אדיש שלא התייחסתי אליו באף אחת מהסקירות של הפסטיבל.
דעתי האישית היא כמובן לא עילה לפסילה (בינתיים, לפחות… אני עובד על משהו), פשוט שאם זכרוני איננו מטעה אותי, אין סיכוי בעולם הזה שאנגלית מרכיבה פחות מחמישים אחוז מהדיאלוגים בו. כמו הפסילה של "תקשיב" הפורטוגלי בשנה שעברה, גם הפעם הסרט עוסק במהגרים זרים במדינה דוברת אנגלית, ואני אהיה מאוד מופתע אם זה יעבור את התקנון. נקווה שהגיאורגים בדקו את זה לפני, ואני זה ששוגה.
זוכה פרס הסרט של טרייבקה האחרון מספר על אבא שטס מגיאורגיה לניו יורק, על מנת להציל את בנו שהסתבך עם אנשים מפוקפקים, ולשלם את חובו. לוואן קוגואשווילי כתב וביים, ובוודאי אינכם זוכרים שהוא כבר ניסה לייצג את מדינתו עם סרטו "ימי הרחוב" ב-2010. תתביישו לכם.
כמו שאר הניסיונות של גיאורגיה שאינן "שף מאוהב" ב-1996, גם זה לא הצליח.
סיכוי להיכנס ל-15: אפילו במקרה של כשירות אני מתקשה לראות את זה קורה.

דרום קוריאה – "הבריחה ממוגאדישו" (Escape from Mogadishu)
שנה לאחר הניצחון ההיסטורי של המדינה עם "פרזיטים", לא הצליחה דרום קוריאה לשחזר את ההישג בעזרת "האיש העומד בצד", על אף שהיה מצוין למדי. השנה, בזמן שעוד תוצרת של המדינה הפכה להיות שיחת היום בקטע קיצוני ("משחקי הדיונון" בנטפליקס, אבל לא הייתי בונה על כך שזה יעזור. הבאזז כנראה יגווע עד שלב ההצבעות), דרום קוריאה בחרה בדרמת מתח ואקשן המבוססת על סיפור אמיתי. העלילה מתרחשת בסומליה, בשלהי מלחמת האזרחים אי שם בתחילת הניינטיז, בעיר מוגאדישו שכולה התפרעויות וקליעים שורקים. שם קבוצת דרום קוריאנים שנקלעו למקום מטעמים דיפלומטיים מנסים למצוא את דרכם החוצה.
אני בעניין, חד משמעית.
את הסרט ביים ריו סאונג-וואן, שמאחוריו לא מעט סרטי מתח ואקשן, כשבין השחקנים אפשר למצוא כמה פרצופים מוכרים כמו קים יו-סוק ("צ'ייסר", "הים הצהוב") וג'ונג מן-סיק ("יום מפרך").
סיכוי להיכנס ל-15: אפשרי בהחלט.

פחד

הולנד – "אל תהסס" (Do Not Hesitate)
אני חייב להתחיל עם סיכום העלילה בוויקיפדיה, כי וואו, זה בטח לא הולך לעזור להולנדים. וכך נכתב, כנראה על ידי הקופירייטר המוכשר בעולם: "חוליית חיילים הולנדית יורה בעז במהלך משימה במזרח התיכון".
זהו.
אז כמובן שיש קצת יותר בסרטו של במאי הטלוויזיה ההוולנדי-ונצואלני שריף קורבר, שנבחר על ידי הולנד לייצג אותה באוסקר אחרי 18 שנים תמימות בהן נותרה בחוץ (הם כן נכנסו לרשימות המצומצמות שלוש פעמים). נתחיל בזה שבהחלט יש חוליית חיילים, ואני מאמין שגם יש שם עז שלא תשרוד יותר מדי זמן, אבל התמונה הכללית קצת מזכירה את "פוקסטרוט". רק עם עלילה. החיילים הצעירים מוצאים את עצמם נטושים באיזור לא מוכר, ורמת הלחץ והתסכול מביאה אותם למקומות מסוכנים, כולל תקרית לא מבטיחה עם ילד מקומי. החיילים הם ג'וס בראוור ("לאן את הולכת, אאידה?"), ספנסר בוגיירט וטוביאס קרסלוט.
הולנד עם שלושה אוסקרים בשלב זה, האחרון מ-1997.
סיכוי להיכנס ל-15: נמוך למדי, אני חושש.

הונגריה – "פוסט מורטם" (Post Mortem)
באופן שאני ממש לא מצליח לגמרי להבין, בכל שנה יש כמה מדינות שמתעקשות לשלוח לאוסקר סרט אימה, למרות שזה מעולם לא הוכיח את עצמו. "האישה הבוכייה" מגוואטמלה היה כנראה יחסית קרוב, אבל הוא היחיד, וזה גם לא באמת הסתדר. השנה, המדינה הראשונה שעושה זאת היא הונגריה, שזכתה בעבר בזכות "הבן של שאול" (שאפשר להתייחס אליו כסרט אימה, אם רוצים) ו"מפיסטו". בנוסף, צברה עוד שמונה מועמדויות, האחרונה עם "על גוף ונפש".
"פוסט מורטם" מתרחש בהונגריה של 1918, אז צלם ונערה יתומה יוצאים לגלות את האמת מאחורי בית רדוף שנושא עמו הדים למלחמת העולם הראשונה. אני ללא ספק מתכוון לבדוק את הדבר הזה בהזדמנות הראשונה.
סרטו של פיטר ברגנדי הוקרן בהמון פסטיבלי ז'אנר, כולל סיטג'ס, עוד ב-2020.
סיכוי להיכנס ל-15: לפי הטראקינג של סרטי אימה, הייתי אומר שלא קיים.

טיוואן – "המפלים" (The Falls)
אחת הסיבות העיקריות שאני כל כך אוהב את המרוץ לפרס הסרט הבינלאומי, היא שאני מגלה סרטים שבחיים לא הייתי מגיע אליהם. בין אם זה נגמר במועמדות ובין אם לא, בכל שנה יש כמה סרטים שצצים משום מקום ובגלל הרשימה הזו אני צופה בהם, מגלה יצירה נהדרת. טיוואן עשתה לי את זה פעמיים, עם "נשמה" ב-2013 ועם "חרטה" (A Sun, שגם נכנס לרשימה המקוצרת בשנה שעברה). עוד המשותף לשני הסרטים האלו, הוא שהם של אותו במאי – צ'אנג מונג-הונג, שעל אף אלו עדיין לא מספיק מוכר.
לכן תארו לכם את התרגשותי כאשר התברר שטיוואן שוב, שנה שנייה ברציפות, שולחת סרט של מונג-הונג לאוסקר, ואני כבר לא יכול לחכות לצפות בו. הוא עוסק באם ובת מתבגרת אשר מוצאות את עצמן מבודדות בבית לאחר שהצעירה התגלתה כחיובית לקורונה, והן נאלצות להתמודד לראשונה עם המון משקעים, כמו למשל האבא שנטש.
טיוואן הייתה מועמדת עד כה שלוש פעמים, כולן בזכות אנג לי, וזכתה פעם אחת ("נמר, דרקון").
סיכוי להיכנס ל-15: מקווה לטוב.

יוון – "דיגר" (Digger)
כחלק ממסע הפסטיבלים הרציני של הסרט הזה בשנה שעברה, הוא גם הגיע למהדורת האון-ליין של פסטיבל חיפה, לקראתו כתב עליו עופר בפוסט ההמלצות שלנו. סרטו של ג'ורג'יוס גריגוראקיס מתרכז במתח בין אב לבנו, הראשון חקלאי בצפון יוון שמאויים על ידי תאגיד ממשלתי הרוצה להשתלט על השטח, והשני חוזר למקום לאחר שנים של היעדרות.
בשנה שעברה יוון שלחה סרט שהוקרן השנה בירושלים, "תפוחים" המוצלח, אבל זה לא הסתדר עם האקדמיה. עד כה צברה המדינה חמש מועמדויות, האחרונה על "שיני כלב" ב-2010.
סיכוי להיכנס ל-15: קיים.

ויהי בוקר

יפן – "הנהגת של מר יוסוקה" (Drive My Car)
באופן שלא הפתיע איש, בחרה יפן לשלוח את אחד משני סרטי 2021 של ריוסוקה המאגוצ'י, שזכה בפרס התסריט של פסטיבל קאן האחרון. הסרט השני, אם אתם מסתקרנים, הוא "גלגל המזלות" ועל שניהם כתב אורון מפסטיבל ניו יורק.
שני הסרטים האלו גם הוקרנו בפסטיבל חיפה, זכו לאהדה רבה ואפילו התווספו להם הקרנות על מנת לספק את הביקוש להם. בהקשר של הראשון זה מפתיע וגם משמח, כי מדובר בסרט בן שלוש שעות עם עלילה מצומצמת למדי (אך נהדרת בהחלט).
מבוסס על ספר קצר של הארוקי מורקאמי, "הנהגת של מר יוסוקה" מספר על במאי תיאטרון שנקרא לביים בהירושימה גרסה של "הדוד וניה", בה כל אחד מהשחקנים מדבר בשפת האם שלו, מיפנית עד קוריאנית ואפילו שפת הסימנים. במהלך החזרות הוא מתמודד עם המשבר האישי שעבר לאחרונה, ומפתח קשר חברי עם הנהגת שלו, גם לה כמה שדים בארונה.
כמו "גלגל המזלות", גם לסרט הזה יש מפיץ בישראל אך בשונה מהאנתולוגיה של המאגוצ'י, לזה לשמו התכנסנו יש סיכוי גדול יותר להיות מופץ, בטח אם האוסקר יזרום עם יפן.
סיכוי להיכנס ל-15: חד משמעית.

ישראל – "ויהי בוקר"
בפעם השנייה שולחת את ישראל זוכה אופיר של ערן קולירין, אבל לפחות הפעם אין שום בעיה תקנונית שתמנע ממנו להתמודד. יותר מזה, אולי הסערה שהתעוררה אז בעקבות פסילת "ביקור התזמורת" (וההצלחה שהגיעה בעקבות זה, כולל מחזמר בברודווי) תביא קצת תשומת לב מבורכת לסרט, שזכה גם בפסטיבל חיפה, ותקרב אותו למועמדות.
מבוסס על ספרו של סייד קשוע, הסרט שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן עוסק בגבר ערבי שכבר בנה לעצמו חיים בתוך ישראל, אבל לאחר חתונה משפחתית מוצא את עצמו כלוא בכפר ילדותו יחד עם שאר התושבים בעקבות סגר חסר פשר שמונע מהם תנועה. בשיאים המקומיים, "ויהי בוקר" היה לסרט הראשון שהביא לשלושה זוכי משחק ערבים בטקס אופיר אחד, כאשר ג'ונא סולימאן הייתה לערבייה הראשונה שיוצאת עם שתי זכיות, כשחקנית ראשית וכמלהקת.
לישראל, כזכור, שיא עולמי של הכי הרבה מועמדויות ללא זכייה – 10.
סיכוי להיכנס ל-15: שומר על אופטימיות זהירה, אבל התחרות אכזרית.

סומליה – "אשת הקברן" (The Gravedigger's Wife)
ואחרי שהנציגות הדרום קוריאנית התגלתה כמתרחשת על אדמת סומליה, המדינה עצמה החליטה לראשונה בתולדותיה להגיש סרט לאוסקר. סומליה רפרזנטס! ברוכים הבאים למשחק, וזכרו – לא משנה מה, אל תהיו פורטוגל.
נציגה הראשון של המדינה הוא סרט הביכורים של חאדר אחמד, שהוקרן בפסטיבל קאן ובטורונטו. זהו סיפור מסע קשוח של משפחה בת שלוש נפשות על מנת להגיע בזמן לניתוח של האמא החולה. הסרט כבר נקנה להפצה עולמית ויש עוד לא מעט פסטיבלים בעתידו. אנחנו עוד נשמע עליו.
סיכוי להיכנס ל-15: נראה לי שמצוין.

ספרד – "המנהל הטוב" (The Good Boss)
ספרד ממשיכה עם המשחקים המרושעים שלה במגרש האוסקר וגדול הבמאים החיים שלה, פדרו אלמודובר. באופן טבעי, היה די ברור שספרד תשלח את הסרט החדש של המאסטר המקומי, בעיקר בעקבות ההקרנה המוצלחת שלו בפסטיבל ונציה, התגובות הנלהבות מפסטיבל ניו יורק, והנוכחות התמיד-נהדרת של פנלופה קרוז. מה גם שלפני שנתיים נשלח סרטו האחרון של אלמודובר, "כאב ותהילה" לאוסקר, ולא רק שקיבל מועמדות, אלא גם הכניס את אנטוניו בנדרס לקטגוריית השחקן הראשי. מה שנקרא, נו בריינר.
אבל ספרד החליטה לנסות ולאתגר את ההיסטוריה, לעשות אותה טעות שהם עסקו בדיוק לפני עשרים שנה, ולראות מה יקרה הפעם.
כזכור, לאחר הצלחת "הכל אודות אמא" שהיה לאוסקר השלישי של ספרד, אלמודובר הוציא סרט מהולל נוסף – "דבר אליה", שהיו כאלו שחשבו שאפילו התעלה על סרטו הקודם. ספרד, מסיבות ששמורות עמה, בחרה לשלוח את "ימי שני בשמש", סרטו של פרננדו לאון דה אראנואה, בכיכובו של חאוויר בארדם. לא רק שהנציגות לא הביאה למועמדות, אלא ש"דבר אליה" הועמד לפרסי הבימוי והתסריט, ואף זכה בזה האחרון.
וכך השנה, במקום הסרט החדש של אלמודובר, שרודף הצלחה קודמת, בחרה ספרד ב"המנהל הטוב" – סרטו של פרננדו לאון דה אראנואה, בכיכובו של חאוויר בארדם. אני לא צוחק אתכם.
הפעם אפשר להוסיף קצת דרמה מלאכותית נוספת, כשנזכיר שהשחקנים הראשיים של שני הסרטים הניצים, בארדם וקרוז, הם זוג מפורסם בחיים.
סיכוי להיכנס ל-15: אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אז לא במיוחד.

פינלנד – "תא מספר 6" (Compartment No. 6)
זוכה פרס חבר השופטים של פסטיבל קאן (יחד עם "גיבור" שבוודאי עוד יגיע כנציג אירן), הוא גם אחד הסרטים המהוללים ביותר של פסטיבל ירושלים האחרון. לא הספקנו לכתוב עליו במהלך הפסטיבל, אבל מכיוון שהוא כבר נקנה להפצה בישראל, וכנראה ייקח חלק במסגרת פסטיבל הקולנוע הנורדי של הסינמטקים, עוד נמצא את ההזדמנות להרחיב בעניינו.
זהו סרטו של יוהו קוסמאנן (שנשלח בעבר לאוסקר עם "היום המאושר ביותר בחייו של אולי מאקי"), על מערכת יחסים מפתיעה בין שנוצרת בין אישה פינית לכורה רוסי על רכבת ממוסקבה למורמנסק.
פינלנד הייתה מועמדת לאוסקר פעם אחת בזכות "איש ללא עבר".
סיכוי להיכנס ל-15: כמובן שייתכן, אבל משום מה האקדמיה לא זורמת עם פינלנד.

המנהל הטוב

צ'כיה – "זטופק" (Zatopek)
מפסטיבל קארלובי וארי מגיעה הנציגות הצ'כית, אותה ביים דויד אונדריצ'ק, שנשלח לאוסקר בעברו עם "מתוך הצללים". הסרט פועל על שתי נקודות זמן מקבילות, האחת היא של האצן האוסטרלי רון קלארק באולימיפידת 1968, והשנייה היא של הדמות הנערצת עליו, "הקטר הצ'כי" אמיל זטופק, שזכה בארבע מדליות זהב באולימפיידת הלסינקי של 1952. ותודה לגוגל.
בשנתיים האחרונות צ'כיה נכנסה לרשימה המקוצרת (עם "הציפור הצבועה" ו"שרלטן", שני סרטים בעלי מפיץ ישראלי אך נראו רק בפסטיבלים מקומיים), וזכייתה היחידה עדיין רשומה על שם "קוליה" ב-1996.
סיכוי להיכנס ל-15: קשה לי לראות את זה קורה.

צפון מקדוניה – "אחוות אחיות" (Sisterhood)
סרטה של במאית הטלוויזיה דינה דומה הוקרן בפסטיבל קארלובי וארי, והוא הנציגות השלישית מאז השם החדש של המדינה, שנודעה בעבר במספר גלגולים אחרים. לפני שנתיים עשתה המדינה היסטוריה עם "ארץ הדבש" כאשר לראשונה הצליחה להכניס סרט הן לקטגורית הסרט הבינלאומי והן לקטגורית הסרט התיעודי (רומניה ו"קולקטיב" שיחזרו את ההישג שנה לאחר מכן). בשנה שעברה נציגם "ערבה" לא הצליח לקבל מועמדות.
הסרט הנוכחי מספר על שתי חברות בתיכון שנאלצות להתמודד עם ההשלכות של העלאת סרטון בעייתי לרשת, אם להאמין לתקצירים ברשת.
סיכוי להיכנס ל-15: נמוך.

צרפת – "טיטאן" (Titane)
כמה ימים לפני ההכרזה הרשמית, הפתיעו הצרפתים כאשר הודיעו על שלושת הפיינליסטים שלהם לאוסקר. שני הברורים מאליהם היו זוכי הפסטיבלים הגדולים של השנה, "טיטאן" מקאן ו"האירוע" מוונציה, כאשר ההנחה הרווחת הייתה שהנוסף יהיה "אמא קטנה" המופלא של סלין סיאמה. לא רק שזה באמת סרט מהמם, אלא גם כולם חשבו שאולי הצרפתים מרגישים רע עם זה שמנעו מהבמאית להתמודד בזכות "דיוקן של נערה עולה באש" ושלחו במקומו את "עלובי החיים" (מה שעבד להם סבבה, כי הם הצליחו לקבל מועמדות. שניהם היו מפסידים ל"פרזיטים" בכל מקרה).
והנה, בטוויסט צרפתי, "אמא קטנה" לא נבחר לשלישייה, ובמקומו הופיע סרט משטרה נטפליקסי בשם "רחובות הפשע של מרסיי" – כאילו אותו מקרה בדיוק כמו ב-2019. הזיה.
כמה ימים ניתן לנו לעכל את כל הסיפור, וצרפת כבר בחרה סופית. "טיטאן" מאת ג'ולי דוקארנה ("נא"), שעשה היסטוריה בקאן כזוכה דקל הזהב השני אי פעם שביימה אישה, ומאז הספיק להיות מוקרן בשני הפסטיבלים הגדולים של ישראל ואף לצאת להקרנות מסחריות. נשבע לכם שאם היה לי זמן, הייתי אורב מחוץ לאולמות ההקרנה לראות כיצד יוצאים הצופים.
על עלילת "טיטאן" לא ארחיב, כי באמת שעדיף לא לדעת כלום, אבל את זה בטח שמעתם: לא מדובר בחוויית הצפייה הקלה ביותר שתיתקלו בה השנה. למעשה, אני חייב להגיד שאני עדיין בהלם ממה שהלך שם. בעיני זה בקלות אחד הסרטים הגדולים של השנה, אבל לכל אחד מגיעה דעתו. השאלה הבוערת היא כיצד תגיב האקדמיה למופע הטירוף הזה.
צרפת לא זכתה באוסקר מאז 1992 ("הודו-סין"), שהיה לאוסקר התשיעי שלה מאז ייסוד הקטגוריה. היא עדיין שיאנית המועמדויות עם לא פחות מ-38 כאלה.
סיכוי להיכנס ל-15: איך אומרים אצלנו? אני לא יכול לחכות לראות איך זה מתהפך למעלה.

קנדה – "ציפורים שיכורות" (Drunken Birds/  Les oiseaux ivres)
מתוך עשרה סרטים שניגשו בקנדה, נבחר סרטו השני של איוון גרבוויץ', אותו כתב יחד עם שרה מישארה – שאף חתומה על צילום הסרט. חורחה אנטוניו גוררו ("רומא") מגלם את ווילי, בחור שמתאהב בבחורה של ראש קרטל הסמים בו הוא עובד, וזה כמובן לא רעיון מאוד טוב. הנאהבים מחליטים לברוח בנפרד ולהתאחד אחרי שיעבור הזעם, ו-ווילי מוצא את עצמו בחווה משפחתית בקנדה. משהו שקרה כמעט לכל אחד מאתנו.
עבר עשור מאז קנדה הגיעה לאוסקר, אחרי הדאבל של "אדון לזהאר" ו"מכשפת מלחמה". בסך הכל צברה המדינה שש מועמדויות וזכייה אחת ל"שיחות נפש" ב-2003.
סיכוי להיכנס ל-15: אפשרי.

קרואטיה – "תרזה37" (Tereza37)
המדינה האירופאית מגישה סרט לאוסקר ברציפות ובאדיקות כל שנה מאז 1992, ועדיין לא הצליחה לקבל מועמדות. אפילו לשורט-ליסט לא העפילה, ומזלה שיש את פורטוגל שעדיין עוקפת אותה בכל מה שקשור למספר הגשות ללא תוצאות. השנה נשלח סרטו של דאנילו סרבדגז'ייה (אין שום סיכוי שככה אני אמור לכתוב את השם הזה), שבעבר ניסה לייצג את מדינתו עם סרט הביכורים שלו "72 ימים". איך אוהב מספרים בשמות של הסרטים שלו.
כפי שאנחנו מצפים מבמאים גברים בני 50, הסרט עוסק באישה שעושה חשבון נפש לחייה לאחר מספר רב מאוד של הפלות במעט מדי שנות נישואין. את התסריט כתבה לארה באריץ', שגם מגלמת את התפקיד הראשי.
סיכוי להיכנס ל-15: איננו.

תוניסיה – "פרפר מוזהב" (Golden Butterfly)
בשנה שעברה הפתיעה תוניסיה והצליחה להיות אחת מחמש המועמדות לפרס האוסקר הבינלאומי, עם "האיש שמכר את עורו". זו הייתה המועמדות הראשונה של המדינה. השנה נשלח סרטו של אבדלחמיד בוצ'נק, עליו לא הצלחתי למצוא אפילו פיסת אניפורמציה אחת. מניח שבקרוב נגלה כמה פרטים נוספים. או שלא. זה גם בסדר. קצת מיסתורין בחיים האלה, מה קרה.
סיכוי להיכנס ל-15: בכל היקר לי, אני עדיין לא יודע אם הסרט הזה קיים.

וכך הגענו לסוף חלק ב'. הבא יגיע כשיצטברו מספיק סרטים, כשאנחנו עדיין מחכים לאיטליה, סין, אירן והסקנדינביות (יאללה "האיש הגרוע בעולם"!). יהיה כאב ראש.