אימת החודש – אוקטובר 2021: "לחזור הביתה בחשיכה", "טרף", "דת' טריפ", "ההריסות" (חלק א')

בחודש שעבר נפל דבר – לראשונה מזה שמונה שנים, ספטמבר הסתיים ללא מהדורת אימת החודש משלו. ובדיוק כמו בפעם הקודמת, אי שם ב-2013, זה קרה בגלל השילוב של החגים ופסטיבל חיפה ששאבו את כל זמן הכתיבה והצפייה שלי.
השנה, עם זאת, הייתה עוד סיבה. כמות סרטי האימה שיצאו לבתי הקולנוע בספטמבר הייתה די משוגעת, ועל כמעט כולם כתבנו בזמן אמת, מה שדי ייבש את האופציות לפינה, והשאיר לי שאריות סטרימינג שפשוט לא עניינו אותי. במהלך החודש כתבתי על "מורעל", "בית הסיוטים" ו"קנדימן", כאשר לירון עזרה לי עם "לא לנשום 2" ואפילו הוסיפה על "קנדימן" הראשון. כך שבעצם קוראינו האהובים קיבלו מנת אימה כפולה ומכופלת, פשוט לא באימת החודש.
ועדיין, תחושת הכישלון רדפה אותי. ולכן באוקטובר הזה – בלי נדר – אפצה אתכם עם שתי מהדורות, האחת כעת, והשנייה לקראת סוף החודש. זה גם מסתדר היטב עם כך שהאמריקאים יציינו בקרוב את ליל כל הקדושים, והשוק מוצף בסרטי אימה חדשים.
הכל נופל למקום בסופו של דבר.

לחלק הראשון של אימת החודש הצלחתי אפילו למצוא תמה, במקום רשימת סרטים אקראית. על אף שאנחנו היהודים כבר עברנו את החלק הזה של השנה, כל סרטי המהדורה יעסקו בחופשות שהשתבשו. תת-ז'אנר פופולרי בקטע מוגזם (בעיקר כי הוא יחסית קל להפקה), שרק השנה כבר קיבל נוכחות עם "חילול", "טעות בכיוון", "מלכת הכישוף השחור", "לעזאזל", "הווילה / יחידת נופש", "בקי", "היית צריך לעזוב" ועוד.
לאוקטובר הצלחתי לדוג ארבעה סרטי חופשה שהשתבשה, שלושה מהם חדשים, אחד ותיק, ורק הוא אמריקאי. בכל מקרה, אם לא הספקתם לצאת לחופשה כי היו לכם המון דברים חשובים לעשות, ביניהם לסגור תוכנייה לאוקטובר בסינמטק חולון או להסתער על פסטיבל סרטים (סתם… שתי דוגמאות כלליות שקפצו לי משום מה לראש), או שחזרתם ואתם מתגעגעים לבטן-גב חסר הדאגות שלכם, אנא הישארו עמנו כדי לדעת שאולי עדיף להישאר בבית.

"לחזור הביתה בחשיכה" – Coming Home in the Dark

בפסטיבל סאנדנס האחרון תפס הסרט הזה הרבה תשומת לב חיובית מקהילת האימה (אבל פחות מאורון), ורק לאחרונה צץ בשרתים האמריקאים בתקווה לקבל סיבוב חגיגי שני, לקראת האלווין כנראה. על הבימוי חתום ג'יימס אשרופט, שחקן בן 43 שזהו הפיצ'ר הראשון שלו. את התסריט שכתב עם אלי קנט ביסס על סיפור קצר של אוון מארשל. עוד משהו שכדאי לדעת הוא שמולדתו של אשרופט, ושל הסרט, היא ניו זילנד. וכמו שכתב לי חבר באחת מקבוצות הווסטאפ, "מעולם לא ראיתי סרט אימה גרוע מניו זילנד".
אז אמנם זה לא המקום לפתוח פה על כמה מסרטיו המוקדמים של פיטר ג'קסון (להוציא את "מוות מוחי" המופלא), אבל אני נוטה להסכים עם הקביעה הזו. מספיק להיזכר בכמה סרטים מהשנים האחרונות כמו "Housebound", "אורגזמוות" ו"בוא לאבאל'ה" כדי לשמוח בתוצרת האי המרוחק.

אל הסרט הזה הגעתי עם מעט מאוד מידע. הבנתי שמדובר בחופשה שמקבלת תפנית לא מאוד מוצלחת, אבל לא היו לי פרטים מעבר לכך, ועל זה אני מברך. הסרט הזה תופס כמה תפניות די קיצוניות החל מנקודת החצי שעה ומאוד קשה להבין לאן הוא ימשיך. ככזה, אני בהחלט מתכוון לשמר גם לכם את אותה החוויה ולא להסגיר יותר מדי.
נקודת הפתיחה היא משפחה גרעינית של אמא, אבא ושני ילדים, היוצאים לטיול משפחתי בנופי ניו זילנד המוריקים, וכבר לקראת הערב הראשון שלהם נתקלים בשני בחורים. המפגש הזה הביא לאירוע מאוד לא צפוי, או לפחות כזה שלא הרבה סרטים יעזו ללכת לכיוונו, ומשם קשה מאוד לשער לאן זה ממשיך, בטח כאשר נראה שלא מדובר באירוע מקרי. כאן הסרט מנסה לצלול לפסיכולוגיה של הדמויות, וגם אם זה לא תמיד עובד כמכונה משומנת, יש הרבה מה להעריך.

לי מתכונת הסרט הזכירה דווקא יציאה אוסטרלית, "וולף קריק" הבלתי נשכח מ-2005, אם כי זה החדש מנסה ללכת על מקומות פסיכולוגיים-פילוסופיים יותר, לא תמיד בהצלחה. "לחזור הביתה בחשיכה" כן מצטיין בתחום הצילום והסאונד, כשבעצם הנוק-אאוט האמיתי שלו היא ההופעה של בחור בשם דניאל גיליס.
גיליס הקנדי, שיכול להיות שיהיה מוכר לחלקכם כמארק מ"ווירג'ין ריבר" בנטפליקס, או "יומני הערפד", הוא אמנם האנטגוניסט, אבל די מהר חוטף לעצמו את הסרט הזה, מגיש תצוגת משחק שבעולם מתוקן הייתה מביאה אותו לאוסקר. הייתי מאוד רוצה להגיד שהוא יהיה איקון אימה בקרוב, אבל לצערי אני לא חושב שהסרט צבר לעצמו מספיק תשומת לב כדי להביא אותו לשם. אני מבטיח שלמי שיראה את הסרט, גיליס ייחרט בזיכרון, והוא לגמרי מקבל את כל הקרדיט.
גם שאר הקאסט המצומצם מצוין, במיוחד אלו שהם כביכול הגיבורים (אבל לא יכולים להתמודד עם הסופה של גיליס), אריק תומסון ומרים מקדאוול כזוג ההורים. לא תמיד התסריט מצליח לגמרי להעניק להם את כל מה שהם זקוקים לו, אבל הם עושים חיל בכל זאת.
"לחזור הביתה בחשיכה" הוא אחד מהסרטים היותר עוכרי שלווה של השנה האחרונה, כזה שלוקח סיכונים די רציניים, חלקם הופכים אותו לחוויה מכווצת לגמרי, חלקם מונעים ממנו גדולה אמיתית. כך או כך, בנוף הקולנוע של 2021, הוא לגמרי אחד הבולטים.

"טרף" – Prey

ומניו זילנד אנחנו קופצים לגרמניה, שם קבוצת חברים יוצאת להייקינג משלהם, ומה שאמור להיות טיול הסתחבקות הופך להיות מסע הישרדות בעקבות צלף מסתורי ששם עליהם עין. וכוונת. הסרט הזה נמצא כבר זמן מה בנטפליקס, מקום בו תוכלו למצוא לא מעט חופשות שהשתבשו להחריד כמו למשל "הפולחן", "רומינה" או "קליבר".
את הסרט כתב וביים תומס סיבן, ואליו הצליח להשיג את השחקן הגרמני שכבר פרץ לקולנוע העולמי דיויד קרוס שזכור מהמועמדים לאוסקר "נער קריאה" לצדה של קייט ווינסלט ו"סוס מלחמה". הוא גם ללא ספק החלק הטוב ביותר בסרט הזה, שאותי לפחות לא הצליח לעניין החל מנקודה מאוד ספציפית באיזור החצי שעה.

המבנה הוא כזה שמדלג לסירוגין בין ניסיונותיהם של הגברים לא למות ביער לבין פלאשבקים מעברם, כאלו שנותנים לנו מושג על המטענים הפסיכולוגיים שיבואו לידי מימוש בדינמיקה ביניהם. וכמו הסרט הבא עליו נדבר, גם פה זה מרגיש מאולץ ובעיקר כמו ניסיון להרחיב את העלילה שתחזיק פיצ'ר. זה מאוד צפוי ורפטטיבי, והסרט כושל בלהעניק איזושהי אדג'יות או תנופה לסיפור שראינו אין ספור פעמים, כמו למשל "גברים במלכודת" שהסרט החדש מחוויר להדהים בהשוואה אליו (אם כי מעט הסרטים שיצליחו להתעלות מעליו).
הדמויות לא מאוד מעניינות, היכולות שלהם להתמודד עם הסיטואציה לא הכי מקוריות, ולא פעם הם עושים דברים מטופשים בעיקר כדי שהעלילה תמשיך. לקראת הסוף זה כבר ממש מרגיש נמתח ומאוס.

אז אמנם יש את שני הדברים המוצלחים שהזכרתי – ההופעה של קרוס ונקודת המפנה בה זהות הצלף מתגלה לנו באופן קטלני למדי – אבל הם לא מצדיקים את הצפייה בסרט הזה, שאני נאבק בלמצוא עוד מילים כדי להצדיק את נוכחותו באימת החודש. אז נראה לי שאפשר להמשיך הלאה.

"דת' טריפ" – Death Trip

אחרי ההפוגה הקלה שהייתה הפסקאות חסרות הערך על "טרף", הנה עוד מנה עיקרית שאולי אפשר להתווכח על איכויותיה אבל היא בוודאי מעניינת ושווה התייחסות, אליה הגעתי דרך המלצה של זהר צלח מבית מאקו, בין הקרנה אחת למשנה בפסטיבל חיפה.
לא שמעתי על הסרט הקנדי הזה לפני, או לפחות לא זכור לי ששמעתי, ואכן לא נראה שנרשמו איזשהן מסגרות יוקרתיות שאמצו אותו במהלך השנה האחרונה. זה קצת מוזר כי כן הייתי מצפה שקהילת האימה תתייחס אליו, בעיקר בזכות עבודת הבימוי של ג'יימס וואטס עליה כדאי להרחיב. או כמו שכתבתי על הסרט בלטרבוקסד – "במאי אימה מבטיח מחפש סיפור".

החופשה הפעם היא פחות הרפתקנית ומאתגרת משני הסרטים הקודמים בסקירה. בסך הכל שלוש בחורות שמצטרפות לחברן הטוב לטובת סופ"ש בבקתת הקיץ של הוריו, רק שעכשיו ממש חורף והעיירה כמעט נטושה לחלוטין, ובעיקר מאוד מושלגת. שם מתחילה החבורה לדאוג שאולי אחד מתושבי המקום לא בדיוק שמח בנוכחותם, והמתח ביניהם מגיע לנקודה קטלנית למדי. עם זאת, יהיה יותר נכון להגיד שזהו סיפור המסגרת, כי לעקוב אחרי תאכלס מה שקורה בסרט זו משימה לא פשוטה.
"דת' טריפ" בכלל מתחיל ברצף אימג'ים שאמורים לנטוע בנו חשש, לפני שאנחנו מוצאים את עצמנו במסיבה ממנה מנסה בחורה בשם קלי (קלי קיי) לחזור הביתה לבדה ברחובות החשוכים, אבל מגלה שמישהו עוקב אחריה. ייתכן וזה קרה, ייתכן וזה חלום, אבל משם היא מצטרפת לשלושת האחרים לטובת הסופ"ש המדובר, שיכלול בעיקר שתייה, עישון וניסיון להירגע.
מה שתפס אותי כבר בדקות הראשונות הוא שאין ספק שג'יימס וואטס יודע קולנוע אימה מהו. המצלמה של ספנסר גילי מאוד מרשימה (בטח כשזוכרים שבדיוק כמו לשאר הצוות זו העבודה הראשונה שלו) ובניית הסיקוונסים ממש עוררה בי התפעלות. הריכוז והסקרנות שלי התחדדו לגמרי.

התחושות האלו לא התקהו ככל שהסרט המשיך, למרות שבחצי השעה הראשונה של הסרט כל ההקפצות הן ריקות לחלוטין. בולטת גם ההישענות על סאונד שיפחיד אותנו איפה שהתסריט לא יכול (לא בשונה ממה שג'יימס וואן אוהב לעשות, על כך כבר התלוננתי בסקירה על "מורעל"). ובכל זאת המשכתי להישאר מרוכז, כאשר איפשהו לקראת הדקה הארבעים מגיע עוד סיקוונס מעולה, אבל ממש מעולה, בו גארט (גארט ג'ונסון, כפי שאולי שמתם לב הדמויות קרויות על שם השחקנים, מה שמוסיף לתחושה שהסרט הזה סוג של הומצא תוך כדי תנועה) מסתובב בבית של השכנים, שם מחכה לנו אחת ההקפצות הטובות של הזמן האחרון. זה גרם לי לחשוב שהנה סוף סוף העברנו הילוך, ועדיף מאוחר מאשר לעולם לא, אבל אז שוב הסרט מתבוסס בדקות ארוכות של טיזינג ורגעים מיותרים.
זה בגדול רוב "דת' טריפ": כמה רגעים נפלאים שנרדפים על ידי סצנות מתישות לגמרי, בראשם סיקוונס מסיבת בית שכל עורך בעל בינה היה ממהר לחתוך יותר מחצי ממנו. ממש לא הפתיע אותי לגלות שהאחראי הבלעדי על העריכה הוא וואטס בעצמו.

זה ממש מרגיש כאילו וואטס רצה להוכיח שהוא יכול לעשות סרט אימה, אסף כמה חברים, צלם, מקליט, מישהו על הארט, רחפן (חייבים רחפן) ולוקיישן זמין, ופינה כמה ימים כדי להרים הפקה, עוד לפני שהספיק לכתוב משהו. כך הוא המציא על המקום סצנה אחרי סצנה בלי שהיה לו מושג לאן זה מתקדם, ובחדר העריכה ניסה לתפור הכל יחד עם סצנות פלאשבק מסבירניות, מפרק את הכרונולוגיה של הסרט כדי שלא ישימו לב שאין פה באמת סיפור, חוזר שוב ושוב על אותם שוטים שכביכול חושפים לנו משהו חדש אבל בעצם ממש לא. באיזשהו שלב זה כבר מתחיל להיות כמו בדיחה על חשבון הצופים, כאשר רבע השעה האחרונה של הסרט נגררת ומממוחזרת לרמה כמעט קומית. זה פשוט מאוד לא הצחיק אותי באותו הרגע.

אם הייתי רואה את הסרט הזה כמפיק או בעל אולפן, איך שהוא היה מסתיים הייתי מתקשר אל וואטס ואומר לו שהוא ענק ושאני אישית הולך לדאוג למימון לסרט הבא שלו, בתנאי שהוא יושב לכתוב תסריט כמו שצריך ואני זה שמצמיד לו עורך. באמת שאני חושב שהבחור הזה מוכשר בקטע היסטרי. עם זאת, אני ראיתי את הסרט הזה כצופה מן המניין, כזה שמקווה לעבור חוויה קולנועית שלמה עם סרט שעומד בפני עצמו ולא תצוגת יכולת של יוצר, ולכן סיימתי אותו די מתוסכל.

"ההריסות" – The Ruins

כמו ברוב הפעמים בהן סרט ותיק יחסית מוצא את דרכו לאימת החודש, אני שומר אותו לסוף. כך אנחנו מסיימים עם "ההריסות" מ-2008, סרט שתכננתי להשלים זמן רב, מאז שקראתי את הספר עליו הוא מבוסס, אותו כתב סקוט סמית'. עשור לפני "ההריסות" הוא היה מועמד לאוסקר על עיבוד ספרו שלו לסרט "תוכנית פשוטה", אבל בשנים לאחר מכן לא הגיע לרמה הזו עם תסריטיו ל"סיביר" ו"הציור", שממש לאחרונה עשה טיול קצר מועד בבתי הקולנוע בארץ. מלאכת הבימוי של "ההריסות" ניתנה לבמאי הקליפים קארטר סמית', שזה היה סרטו הראשון.

בשונה מהסרטים הקודמים במהדורת אוקטובר, "ההריסות" מתנתק מעולמות המתח לטובת אימה כדת וכדין, ובונה עלילה הרבה יותר מצומצמת ופחות מורכבת, אבל בהחלט לא פחות אפקטיבית.
סקוט וסמית' לוקחים אותנו למקסיקו, שם ארבעה צעירים אמריקאים עומדים לסיים את החופשה שלהם במלון על הים, שיכורים ומרוצים. הם מתוודעים לגרמני חתיך שמספר להם על כך שהוא עומד לעשות סיור למקדש של בני המאיה בעקבות אחיו שיצא לשם כמה ימים לפני, והוא מזמין אותם להצטרף. האטרקציה היא שהמקום טרם התגלה לעולם, ואפילו לא מופיע על המפה.
על אף שבאמת אין דבר מטופש יותר מלצאת למקום לא מסומן במדינה זרה, בהובלת מישהו שאתה לא מאוד מכיר, הארבעה זורמים על הרעיון וכך כבר בבוקר אורזים תיק ויוצאים למקום המסתורי. בהתחלה הדברים הולכים די חלק והם מוצאים את השביל הנסתר די במהרה, אבל ברגע שהם מגיעים למקדש מתנפל עליהם מקסיקני מקומי והעניינים, נאמר זאת כך, מתדרדרים די מהר. הצעירים מטפסים לחורבה ורואים איך הם מוקפים על ידי המקומיים שלא ממש בעניין של לתת להם לרדת. אבל תוך כמה שעות הם מגלים שהסכנה האמיתית בכלל לא נמצאת למטה, אלא ממש מסביבם, והסיכויים לשרוד לא מאוד לטובתם.

על אף נקודת הפתיחה המאוד מוכרת, ואפילו אפשר לומר חבוטה ומתישה, הסרט דווקא מרשים לטובה כבר על ההתחלה. זה לא שהדמויות מאוד מקוריות או מעוררות חיבה מיידית, אבל יש איזושהי תחושה בטוחה בבימוי והבטחה להמשך. הבטחה, אגב, שמתממשת במלואה. "ההריסות" ללא ספק הרוויח את החיבה שצבר לה במהלך השנים (בשנת יציאתו הוא לא בלט במיוחד), עם אימה אמיתית, עבודת איפור משובחת שממש יכולה לגרום לעיניים לברוח מהמסך, וכמה סיקוונסים מצמיתים. אני ממש מרוצה על הסרט הזה, למרות שהוא חוטא בייצוג מאוד בעייתי וצורם של מקסיקנים.

גם המשחק לא רע. המוכרת ביותר מהקאסט היא כנראה ג'נה מאלון, בוגרת "דוני דארקו", שהייתה אז במקום מאוד שונה בקריירה שלה. כיום היא לוקחת תפקידים די קיצוניים, בין אם "דוגמניות ושדים" או "אנטבלום", והיה נחמד להיזכר בה בתפקיד הצעירה הכל-אמריקאית. גם ג'ונתן טאקר ("ווסטוורלד"), ג'ו אנדרסון (מייסון ורג'ר ב"חניבעל") ושון אשמור ("אקס-מן" ו"The Boys") יפים ומוצלחים, אבל האמת היא שמצטיינת הקאסט היא ללא ספק לורה רמזי, שלה יש הכי הרבה עם מה לעבוד. היא אמנם עדיין פעילה, אבל ממש מפתיע אותי שהיא לא הפכה לכוכבת גדולה מאז. למעשה, אני לא מזהה אף אחד מהסרטים בהם השתתפה אחרי "ההריסות". הפסד שלנו, אני מניח.
אמנם עברו 13 שנים מאז, אבל "ההריסות" עדיין עובד מצוין יחסית, ואני מבטיח לכם שיהיו בו כמה קטעים שהייתם שמחים אם לא היו לכם בתודעה, למקרה שזה מה שאתם מחפשים.

ובזאת סיימנו, אבל כפי שהבטחתי, אימת החודש תחזור באוקטובר לעוד סיבוב עם כמה סרטים חדשים שיצאו במיוחד להאלווין, אז אני מקווה שהחוב שלי יימחק.