• מדריך מקוצר לאירועי ופסטיבלי חודש יוני בקולנוע
  • אימת החודש - יוני 2021
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2021
  • ״וונדר וומן 1984״, סקירה
  • סקירת פיקסאר כפולה: ״לוקה״ ו״נשמה״
  • מהיר ועצבני 9
  • סרטים חדשים: ״מהיר ועצבני 9״ בא לעבוד
  • פסטיבל דוקאביב 2021: המלצות ואזהרות
  • ״ערים״, סקירת נטפליקס
  • לצאת עם אמבר
  • ״בו ברנהאם: בפנים״, סקירת נטפליקס למופע היחיד
  • לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן
  • פסטיבל קאן 2021: מבט על הבחירה הרשמית
  • אונס ונקמה בקולנוע: ״סנטינל״, ״הכוח״, ״חילול״
  • ״קרואלה״, סקירה לסיפור המקור של המרשעת
  • מקום שקט 2
  • ״שומר טינה״, סקירה לסרט של גאי ריצ׳י

אונס ונקמה בקולנוע – פרק 10: "סנטינל", "הכוח", "חילול"

7 ביוני 2021 מאת לירון סיני

הפעם במסע המתפתל אל נבכי תת-הז'אנר שעוסק באונס ונקמה אני ממשיכה לעוד תחנה של סקירה עדכנית אחת, לפני שאשוב אל העבר לסקירה כרונולוגית יותר. הסיבה לדילוגים קדימה בזמן שהפכו תכופים היא שצצים יותר סרטים שיכולים להתמקם תחת ההגדרה. "צעירה מבטיחה" זוכה האוסקר, עליו כתבתי בפעם הקודמת, הוא הדוגמה הבולטת והמרכזית ועכשיו תוכלו לצפות בו, אם תרצו, על מסך גדול בבתי קולנוע "לב". צפייה שנייה ובקולנוע חידדה לי את השימוש המרהיב בשירים ובצבעים בו. ובזמן שאני עומדת מאחורי מה שמפריע לי לגביו, ובעיקר המסר שאני חושבת שהוא מעביר לקהל היעד הנשי שלו, האסתטיקה שלו עובדת באופן סוחף פי כמה במסך גדול ועם הרבה אנשים שצוחקים בקול, ואז משתנקים ואז מופתעים. יש עדיין משהו מפעיל רגשית בטוב בחוויה קולנועית קבוצתית עם זרים באולם חשוך, כשהם לא מרעישים או מצלמים את המסך, או את עצמם. אני רוצה להקדיש לו עוד פסקה קטנה כאן, כי משהו בפנייה שלו לגברים שאינם הכותבים של סריטה נפתר לי סוף סוף.

לפי שהתחיל הסרט, גם החברה שהלכתי איתה וגם אני עשינו סלפי, כי הליכה לקולנוע הייתה עבורנו אירוע מרגש גם לפני שהעולם נכנס להסגר. גבר אחד הגיב על התמונה ותהה למה בחרנו ללכת לסרט הכי משעמם, לדבריו. במחילה מכבודו, אני משערת שהוא החליט שהסרט שהוא לא ראה משעמם בעיניו כי לפי השם שלו, הכרזה, ואפילו האוסקר לתסריט שאישה כתבה, הוא מנחש שמדובר בקומדיה רומנטית, דרמה מדמיעה או כל דבר אחר שנחשב כסרט של בנות. אותן קונבנציות בהן הסרט עושה שימוש רק כדי לשבור לנו אותן על הראש ולומר את מה שיש לו לומר.
ביציאה מההקרנה דיבר איתנו חבר למקצוע, שאהב את הסרט. הרהבתי עוז לשאול איך הייתה החוויה עבורו כגבר וקיבלתי תשובה: הסרט גרם לו לחשוב ולשים לב לאופן שבו הוא יתנהג להבא בדייטים. אני לא חושבת שבמקרה שלו הוא היה לא בסדר בהכרח בסיטואציות עבר, אלא יותר לתזכורת שנשים הן, נו, אינדיבידואלים. ואם הסרט גורם לגברים לראות אותנו בתוך דינמיקה של חיפוש אינטימיות, האוסקר מגיע לו, כלומר לה, לאמרלד פנל, בצדק. עכשיו רק נותרה השאלה איך נוביל גברים נוספים, כאלו שחושבים שהוא משעמם עוד לפני שראו, לצפות בו. המזימה שלי היא לרכוב על הקלישאה ולהתעקש ללכת אליו כסרט לדייט זוגי או חברי. אם ״מידסומר״ מיצב את עצמו בצחוק בתור סרט שמספק פרסומת לטיפול זוגי, אין מניעה שיחשבו שהם נכנסים כאן לקומדיה רומנטית. קאס כבר תעשה את השאר.

ולענייננו. יש יותר סרטים בז'אנר עכשיו כי אנחנו בתוך תנועת המטוטלת של מי-טו. העולם המערבי נמצא בתנופה של ניקוי אורוות כואב אך הכרחי בכל הקשור לפגיעה מינית, שהדיון לגביה מתרחב מההארווי וויינשטיינים של העולם לחשיפה גורפת של התנהלויות אפורות יותר, לקודים של התנהגות שלא יכולים להיות מקובלים יותר. וככל שחושפות אותם יותר כך זה קשה וכואב, וגם מעלה קולות מהצד השני, של ביקורת, של טענות להגזמה. ככה זה כששינוי מתחולל, יש מי שזה לא נוח להם ומגיבים אליו בעמידה מבוהלת על הרגליים האחוריות. כשנושא מסוים מדובר, הגיוני שהוא יבוא לידי ביטוי בקולנוע, ובמקרה הזה, התבנית של אונס ונקמה מתאימה לרוח התקופה, לא מפתיע שהיא חוזרת בעוד ועוד הבלחות עכשוויות. עם זאת, שימוש בתבנית מסוימת או עיסוק בנושא, ראוי ככל שיהיה, לא מבטיחה לנו סרט שבהכרח נתפוס כשווה צפייה. ובגלל שקצת קשה לי להמליץ על הגילומים האחרונים שצרכתי, מה גם ששניים מהם כבר קיבלו יחס באימת החודש של אור, אני אורזת אותם לכדי טקסט אחד.

סנטינל
Sentinelle

נפתח בסרט שעושה את השימוש הקונבנציונלי ביותר בתבנית, שגם זמין בנטפליקס. מה שמתסכל במיוחד בסרט דובר הצרפתית שביים ג'וליאן לקלרק שגם כתב יחד עם מת'יו סרבו, הוא שיש בו מרכיבים מלאי פוטנציאל בכל הקשור לדמות הראשית ולרקע שלה. נראה שאולי אפילו חשבו כאן על ניצנים של מישהי שיכולה להיות גיבורת פעולה, מותג. קלרה, שמגולמת על ידי נערת בונד והדוגמנית אולגה קורילנקו, היא חיילת ביחידה של כוחות מיוחדים. היא דוברת אי אלו שפות, מתורגלת בכישורי לחימה עם ובלי נשק, אך לא נטולת אמפתיה, כפי שסצנת הפתיחה של הסרט מגלה בפנינו. הפתיח עשוי להיראות מוכר, לפחות ברמת הרעיון: קלרה מנסה לדובב אישה שמוחזקת באיומי נשק כדי להבין איפה נמצא בעלה, מבוקש שכנראה מסתתר אי שם בין המבנים ההרוסים מסביב. כשמעורבים בעניין גם הבן שלהם וחגורת נפץ ברור שזה לא יילך למקום טוב. אחרי אותה סצנה שמציגה את ההרס וחיי האדם שגובה התיאור היבש "לוחמה בשטח בנוי", קלרה חוזרת מוכת פוסט טראומה הביתה לעיירת חוף יפה ומתויירת.

עם החזרה אל חיק המשפחה, שמורכבת מאמא ואחות בליינית (מרלין לימה), קלרה מוצבת כחיילת שעדיין שייכת לאותו חיל, אבל כעת משרתת בתוך העיר. היא חלק מצוות שמפטרל בחוף ונראה קצת מפחיד וקצת מגוחך עם אפודת מגן, כומתה על הראש ומחסנית בהכנס באמצע הנופש של אנשים וחיי היום יום שלהם. היא לא מרוצה מהירידה ברמה מבחינתה מצד אחד, ומצד שני מסתירה את הפוסט-טראומה שלה ולוקחת עוד ועוד כדורים, חוקיים יותר ופחות, כדי להתמודד. היא לועסת אותם כמו סוכריות מנטוס ובאופן שדי ברור למפקד שלה, מה שקצת לא ברור מבחינת האמינות של התפקוד של היחידה שלהם.

אחותה רוצה להחזיר לקלרה האומללה קצת שמחת חיים, ולוקחת אותה למועדון. שם מתרחשים שני דברים – מתברר לנו שקלרה לסבית, ושזה עוד סרט שמסמן את הרעים בתור האחרים, שהם, איך לא, גברים מזרח אירופאים. בפרט כאלו עם כסף שמפזרים אותו במועדון על בחורות שלא יודעות לאיזו צרה הן נכנסות. זה מפוהק ועצל כשם שזה כבר הפך לדימוי קצת חסר טעם עם נגיעות של גזענות. כאן אמנם יש טוויסט קטן כשמתברר מה באמת קרה ומה הנסיבות, אבל העיקר הוא שאחותה של קלרה הלכה עם בחור שמצא חן בעיניה אליו הביתה, לאחוזה המפוארת בה שוהה אביו שנהנה מיוקרה דיפלומטית. כשהיא נמצאה בחזרה, היא מחוסרת הכרה אחרי אונס.

המצב הזה ממצב את קלרה בעמדת הנוקמת, ומה שמדרבן אותה הוא חקירת משטרה שלא מותירה יותר מדי ברירות, והרצון של אחותה להניח לכל העניין כדי שלא תדבוק בה סטיגמה. בדיאלוג בו קלרה מפגינה רגישות של בולדוזר עם תיבול של האשמת קורבן כלפי אחותה, שהרגע התעוררה מתרדמת של כמה ימים, היא מבינה שאם היא רוצה צדק, היא תצטרך להשיג אותו לבד. אלא שהצדק בסרט הזה הוא לא ממש כר פורה לדיון על פגיעה מינית, אלא עובר יותר כתירוץ לתת לקלרה להרביץ לגברים. יש כמה סצנות אקשן סבירות, ומרענן לראות אישה שמכסחת לגברים את הצורה בעצמה, כמו כל גיבור פעולה טיפוסי רק עם מגדר אחר. אבל במקרה הזה זה לא מספיק כדי להחזיק עניין.

יש בקלרה יסודות שאמורים להוביל להרס עצמי, אבל הם לא נחקרים לעומק. הם גם לא ממש הופכים אותה לחיית לחימה, אלא בעיקר ללוחמת עם משהו עצוב בעיניים. זה לגיטימי מן הסתם, בטח לאור הנסיבות, רק שבגלל שהדמות שלה לא מפותחת יותר מדי, והדיאלוגים שלה עם סביבתה רדודים כמו הגלים על החוף, קצת קשה להתעניין בה או להיות במתח. יש בסרט יסודות של עיסוק בהסתרה, בושה, נטייה מינית לעומת כוחניות דורסנית של גבריות רעילה שבאה עם הרבה כסף. אבל הם לא מתחברים לכדי אמירה מעבר למסגרת שאמורה לספק סרט אקשן עם אישה במרכזו. ככזה, הוא לא מסעיר מספיק. וכסרט אונס-נקמה, הוא סתמי למדיי. אמנם לא מראים בו את האונס, אבל ״מפצים אותנו״ עם סצנת סקס לסבית שכל כולה קלוז אפים על איברים, להנאה מציצנית של הצופה שאין בה שום קשר מהותי לעלילה. הגוף של קלרה הוא מכשיר והיא נשארת כלי בידורי קצת כושל לאורך כל הסרט.

הכוח
The Power

עוד סרט עם פוטנציאל מפוספס. אור צדק בכל הנוגע לצילום של לורה ברלינגהם, בסרט שכתבה וביימה קורינה פיית. כשהעלילה מתרחשת בבית חולים בריטי בזמן הפסקות החשמל הגדולות של 1974, המשחקים עם צלליות ותאורת עששיות מתבקשים, ומפתה לשחק איתנו בכל מה שקשור למה שאנחנו נצליח או לא נצליח לראות. מי שעוד מתקשה לראות היא ואל (רוז וויליאמס), נזירה שמגיעה לבית החולים מתוך תחושת שליחות. ברור למן הרגעים הראשונים של הסרט שיש לה סיבות משלה לפחד מהחושך, המתקשר לטראומה שלה שמגיעה עם בושה ומוניטין אכזרי שדבק בה. המוטיבציה וכוונותיה הטובות עומדות במבחן כשכבר ביום הראשון שלה היא זוכה להישאר בבית החולים בזמן החושך הגדול, כשרק שתי מחלקות נותרות מוארות עם גנרטורים וגם הצוות מצטמצם למינימום. רוב החולים מועברים למקום אחר, והיא נשארת להתמודד עם רחשים, לחשים, צחקוקים של ילדים, משיכות בחצאית וכוחות משונים וזוממים.

עד כאן זה לא נקרא כמו סרט אונס נקמה טיפוסי, או בכלל. מה שמוביל לשאלה הלגיטימית, מה נחשב כסרט תואם לז'אנר. במקרה הזה הכנסתי אותו כי הנושא שבמרכזו הוא בדיוק זה. פגיעה מינית, התעללות מחרידה שנעשתה בעבר, ומישהי שמבצעת הנקמה בהווה. אלא שכאן יש גם תוספת על-טבעית, וגם היעדר מוחלט של המבנה הטיפוסי של הסרטים. אם ב"סנטינל" יש סימון של האונס שמתרחש במהלך הסרט, כאן האירוע שהיה נמצא בעבר שקדם להתרחשות המוצגת לנו. ובכך טוב לציין שהייצוג של האונס הוא בעיקר בהיעדרו. רוב הדיון כאן הוא על האופן שבו הסביבה מתייחסת למי ששורדות אונס או כל פגיעה מינית. אפשר לתפוס את הסרט כהקצנה של המצב במציאות כיום, הוא הרי מתרחש ב-1974, והיום נשים ונערות וילדות לא צריכות לפחד שהעבודה או המעמד או היחס שרוחשים להן ייפגעו אם יספרו מה עשו להן. כלומר, זו השאיפה, אבל הן עדיין מפחדות, כי ברור מאוד שקשה לפעול נגד מי שנמצאים בעמדות כוח. היי, זה השם של הסרט. זה גם ביטוי שעולה בו בדיאלוג בשלב מסוים שצועק את הסאבטקסט כל כך חזק שהוא הולך למחוזות מגוחכים למדי.

הסרט רווי בלבול תסריטאי, הוא כולל עומס של רעיונות ומרכיבים שלא באים לכדי ביטוי, כמו סלט של קונבנציות של סרטי אימה. זה חבל כי הוא מנסה לומר משהו על האופן שבו מי שחווה פגיעה מינית עלולה להרגיש לבד ולחוות כאב נוסף מהסביבה שלא מאמינה לה, או מצופפת שורות נגדה. יש בו גם ניצנים של שימוש במרכיב הנקמה ככזה שגובה מחיר כבד מנשוא ממי שמבצעות אותה. זו עוד סיבה שכן בחרתי להכניס אותו לכאן. הוא מציג ברמה מסוימת אחווה עגומה של נפגעות מושתקות, שהושתקו כל כך הרבה זמן ובאופן כה בוטה עד שאין להן ברירה אלא להתפרץ ולפגוע בחזרה, גם במחיר של פגיעה בעצמן. האסתטיקה המרשימה והמוקפדת שלו ופס הקול הכולל שיר מצמרר ונהדר של המוזיקאית גאזל טווין, ניצבים בניגוד לבלגן העלילתי שבולט יותר ויותר עד שמגיעים לסוף המקושקש.

גם בסרט זה הגיבורה הופכת לכלי ריק שכל מה שנותר ממנו הוא ההכרח להוציא לפועל את הנקמה. כמו קאס של צעירה ומבטיחה. אלא שכאן הריקנות נבעה עוד קודם מהיעדר פיתוח דמות. היו צריכות לתת לנו קצת יותר שהות איתה מעבר לחביבות ותחושת השליחות כדי שיהיה לנו יותר מעניין. וקשה שלא להשוות את ואל גם אל מוד של ״מוד הקדושה״. גם שם חיפשתי יותר עומק בדמויות, אבל אני מרגישה שהכרתי את מוד, או לפחות את הלכותיה בשגרה, קצת אפיון של איך שהיא מתנהלת בעולם לפני שהיא הושלכה לתוך עלילת אימה. אני לא חושבת שביקשו לומר כאן ש-ואל הופכת לכלי ריק המיועד נקמה בהכרח, למרות שהיא מפקפקת בעצמה לא פעם. האחווה הנשית שהסרט מציע קצת אומללה וקצת מופרכת ולא מתיישבת עם הטון שהוא מבסס בהתחלה. העומס שלו מקשה לראות את הנושאים בהם הוא מבקש לדון, כשהמרכיבים של אונס ונקמה מתערבלים עם סיפורי רוחות, דיבוק, שימוש בזקנה כאלמנט מבהיל בפני עצמו ועוד כאלו מן מטעמים.

חילול
Violation

גם אורון וגם אור כללו אזהרות צפייה בהתייחסות לסרט של מדליין סימס-פיואר ודסטי מנסינלי. עוד בדיווח מסאנדנס אורון תיאר מה שנשמע כמו שעמום מזעזע, מעצם היכולת של סרט עם כמה סצנות ביתור איברים גרפיות ביותר לעורר ניתוק ופיהוק. אור המשיך את אותו קו באימת החודש של אפריל, בזמן שהוא הצביע כמה מרכיבים מעניינים ושאפתניים. עבורי המשותף ל״חילול״ ול״כוח״ הוא שמה שעניין אותי יותר הוא הדרמה, ולא המרכיבים המאיימים שבהם. בראשון הייתי רוצה לקבל עוד מהיחסים של ואל עם האנשים הסובבים אותה, ולא רק במפגש של יום ראשון בעבודה, טעון בנסיבות העבר ככל שיהיה. במקרה הנוכחי, יש בסרט דיאלוגים טבעיים לכאורה, מהסוג האהוב עליי בסרטי אימה כשהם נעשים באופן אמין. אפשר לראות כאלו אצל ההורים ב״פולטרגייסט״, ולהבדיל ב״אחרי חצות״ העדכני שמגיע למחוזות המאמבל קור. אני מבינה למה הדרמה המשפחתית קצת מטרחנת, למרות שאני מודה שהיא סיקרנה ועניינה אותי.

לפני שהכל נהיה נורא ורווי עירום גברי פרונטלי, מרים (סימס-פיואר בעצמה) נוסעת עם בן זוגה קיילב (אובי אבילי) לבקר את אחותה גרטה (אנה מקגווייר) ובן זוגה דילן (ג'סי לאוורקומב). המתח ניכר בין הארבעה כשקיילב הוא גורם חיצוני וזר ביחס לקרבה התחרותית בין האחיות, וגם בין מה שמתברר כקירבה מילדות בין מרים לדילן, שגדלו יחד כחברים קרובים. המשחק בונה נהדר את החיבורים המתוחים בין כולם, על אף שחלק מהשיחות קצת סתומות ויותר מסמנות נוסטלגיה מאשר באמת מציגות אותה, וחלקן האחר נוטף סמליות כבדה ובוטה. שיחות על ציד ופשיטת עורות של ארנבות, כולל ההצגה של אלו, מבהירה שלמרות הצילום הריאליסטי של הזוגות, עידון לא יהיה כאן. לפחות לא במה שקשור להעברת המסר. זה משולב בצילומי טבע שכל אחד מהם הוא מטאפורה שמטביעה את הסרט עמוק יותר בביצת השאפתנות שלו. האם זה זאב שלועס ארנבת מתה או כלב, האם הוא אכזרי כסמל לאכזריות של דילן שמתגלה או שהוא דווקא מתנהג באופן טבעי, כי מי שאכזריים באמת הם בני אדם, לא חיות? תגלו מיד, כי הסרט לא משאיר מקום לספק.

ואם כבר ציינתי ספק, מה שבכל זאת טוב בעיניי ב״חילול״, הוא המשחק שבו הוא פותח פער בין התקיפה המינית שבמרכזו, לעומת הנקמה שבעקבותיה. בהרבה מסרטי האונס והנקמה, האונס הוא על ידי זרים, או במפגש יחסית ראשוני. הוא גם מיוצג לרוב כתקיפה בה הפגיעה וההשפלה של האישה הוא חלק אינטגרלי, חלק מהכוונה המודעת של התוקפים. כאן, לעומת זאת, יש ייצוג הרבה יותר קרוב, לכאורה, לעולמות האפורים שאנחנו מכירות טוב מדי מסיפורים עדכניים של נשים ונערות על איך התרועעות חברית או זוגית התערערה לכדי הפעלת כוח. משהו שהתחיל נעים והפך לתקיפה, מישהו שחשב שהוא יכול להמשיך למרות שהוא היה צריך לעצור, לזכור שיש מולו אישה, לא כלי קיבול. לטובת מי שחדשות לסדרת הפוסטים, יהיו כאן ספוילרים בהמשך למטרת ניתוח הסרט.

יש מתח מיני ברור בין דילן למרים. ומרים היא באופן כללי מישהי שחייה קצת משובשים כרגע. היחסים שלה עם קיילב כל כך קרים שהוא הופך לדמות לא רלוונטית, לרעת הסרט. הוא שם רק כדי להבהיר לנו שהיא לא מאושרת, והיה יכול להיעדר משם לחלוטין וכלום לא היה משתנה. כשדילן והיא מבלים ערב אחד ליד המדורה בחוץ ונשארים לבד, היא מנשקת אותו, או לפחות אפשר להיות בטוחים שהם מתנשקים ברצון הדדי. יש פלרטוט, יש עניין, יש אינטימיות שנשמרת, הם לא קמים והולכים לישון אלא ממשיכים לשבת יחד, קרוב קרוב מול האש. הם שותים אלכוהול, מדברים על מיניות, צוחקים על החיים, על מי שהם, על החולשות שהופכות אותנו לאנושיים. ואז הם נרדמים, או לפחות, מרים נרדמת. הסרט עושה שימוש אפקטיבי בעריכה שמשלבת שניים וחצי צירי זמן עיקריים ושותל הבלחות קטנות בין שניהם כדי לרמוז מה הוביל למה. זו לא עריכה מתוחכמת כמו שהיא מתיימרת להיות, אבל היא כן מובילה אל התקיפה המינית בצורה שבונה מתח ואז מציגה אותה ברגישות. הסרט נוקט בזהירות: האירוע מוצג בקלוז אפים שמותירים מקום רק להתמקד במה שמרים הרגישה, ובמילים שהיא אמרה, חצי ישנה, מבינה שדילן לא מתכוון לעצור כשהוא חודר אליה.

הסרט מציג דיאלוג ביניהם של ויכוח גרסאות. הוא טוען שהיא הייתה בעניין, וגם אחר כך, כשהיא מפתה אותו כדי לנקום, הוא אומר בתשובה לשאלה שלה מה היה באותו לילה: את היית רטובה, את נדחקת עם הגב שלך אליי, את לחשת לי ״אל תעצור״. כשהתקיפה מוצגת ברור לנו מה מרים אמרה. זה עניין קטן של היכן נשים נקודה. היא אמרה ״אל. תעצור״. היא ביקשה שיפסיק, ומעבר לכך, היא התעוררה אל תוך הפעולה האקטיבית שלו. ולא, זה לא עניין של תחרות גרסאות. הסרט מבהיר לנו מה קרה. ובגלל שזו סיטואציה שמוצגת באופן ריאליסטי, כזה שמהדהד עדויות שכבר קשה לשמוע מרוב שהן מציגות את אותו דפוס, היא מערערת ומטלטלת. הפגיעה של מרים לוקחת בחשבון את כל המסביב שמגיעה עם פגיעה ממישהו קרוב. הקושי להכיר במה שקרה, הידיעה שאולי לא יאמינו לך, בטח אם את מוגדרת כמישהי מעורערת מלכתחילה. הבגידה הכפולה. מרים היא לא דמות חביבה במיוחד, והמורכבות והקנאה בינה לבין אחותה נמצאות שם מן ההתחלה. אבל הסרט מראה שזה לא משנה, זה רק שכל מי שאת ומי שהיית לפני שפגעו בך עשוי ולרוב ישמש נגדך אחרי תקיפה מינית. זו בפני עצמה תמונת מצב שטוב שמונכחת על המסך.

בהמשך קורה מה שקורה בחלק הנקמה של הסרט. יש כאן היפוך שכבר נעשה בעבר, אבל פה הוא בוטה יותר, פורנוגרפי. דילן מוצג עירום לחלוטין ועם זקפה, כי הוא משוכנע שהוא הולך ליהנות מסקס חוזר עם מרים, הוא לא מכיר בכך שפגע בה. ובסיקוונס ארוך ופרטני עד שעמום, היא לוכדת אותו, חונקת אותו, ומטפלת בגופה כדי לבתר, להרתיח, לשרוף, להמיס, לטחון ולהיפטר ממנה באופן מוחלט. אני מעריכה את מה שהסרט עושה כאן. הוא מתעכב על פירוק הגופה של דילן, קודם נותן לגוף העירום כבוד ובו זמנית ייצוג של חיה שחוטה, ואז לוקח קונבנציה של פטישיזם, אך בפירוק של דילן לחתיכות אין שום דבר מושך.

בניגוד לסצנות אונס ארכניות בסרטי הז'אנר, שבאות בתגובה עם סצנות נקמה קולניות באותה מידה, כאן אין לדילן הזדמנות נוספת לדבר או לנסות להצדיק את עצמו. הוא מושתק, והקולות הם האימה והשחרור של מרים שרוצחת ומפרקת אותו לחתיכות. ובזמן שהסצנות האלו גם הן מוצגות בסגנון ריאליסטי, מה שמתחולל בהן הוא קיצוני. אפילו שמרים מקיאה באמצע, והיי יופי שהיא שמה ניילון על הרצפה, זה חשוב. היא מבצעת פעולות נשיות במהותן, ניקוי, בישול, קרצוף, כדי לפרק את מה שהיה דילן. וברור לנו שהיא עושה את זה גם היא היא חושבת שוב שהיא מצילה את אחותה. אני תוהה אם הוויכוח החוזר בין השתיים על כך שמרים תמיד התעקשה לנקום ולאיים על כל מי שפגע באחותה, עוד כשהיו ילדות, מנסה להיות משהו גדול יותר. גרטה מאשימה אותה שהיא פועלת למען עצמה, לא באמת לטובת אחותה. אבל מרים מתנהלת כמי שחושבת שאין לה ברירה אחרת.

זה אחד המקומות בו הסרט קצת הולך לאיבוד, כשלא ברור אם הוא רוצה לדבר גם על יחסים בין נשים, על הרצון להציל אחרות מפגיעה שמתבטא בהרס או בקונפליקט. ויש את עניין הגלידה שמוגשת כמעין הצהרה קצת עקומה על העברה הלאה של אלימות. קשה לי להמליץ על ״חילול״, לסיכום. אבל השימוש שלו בז'אנר מעניין, ועל האופן שבו הוא מציג פגיעה מינית כהתרחשות כמעט יומיומית עבור הפוגע כחלק ממה שנוראי בה, אני שמחה שהוא קיים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.