״ג'אנגל קרוז״, סקירה ומחשבות על מצבו של מושג הבלוקבאסטר

איזה קיץ הוליוודי משונה עובר עלינו. מבט ברשימת הכותרים מדמה דווקא את התחושה שהכל כרגיל: כמה סרטי קומיקס גדולים מבית די.סי. או מארוול, פרקים חדשים של מותגי ענק, מקבץ כותרי אימה, איזה מחזמר גרנדיוזי, רימייקים וסיקוולים שאיש לא דרש, פיקסאר והלווינים הקבועים לכל המשפחה, וכן הלאה. אלא שרוב רובם עורר בעיקר פיהוקים, מול סרטים שנשכחו כלעומת שבאו והוחלפו באחרים שגורלם היה דומה. מכיוון שאנחנו בכל זאת לא בזמנים רגילים, ונוצר צוואר בקבוק עם סרטים שמחכים עוד מהקיץ שעבר לתשומת לב, הכל נדמה כמו איזה עומס יתר שבעיקר צריך לעבור אותו כדי שנוכל להמשיך כרגיל. אלא שהשאלות מה זה ״כרגיל״ ואיך ממשיכים, כלומר כיצד יתאוששו בתי הקולנוע מהשנה וחצי האחרונות, מרחפות כרגע באוויר ללא מענה.

לשם דוגמה, לקח לי, או בעצם לבלוג, שבועיים להגיע אל ״ג׳אנגל קרוז״ (Jungle Cruise). דווקא הייתה הקרנת עיתונאים, מיילים נשלחו, ולפחות בארה״ב ממש אי אפשר להתחמק מהיח״צ של הסרט הזה שצץ בכל פינה. לא שזה מפתיע בהתחשב בנתונים: הפקת ענק של דיסני, עם דוויין ג׳ונסון ואמילי בלאנט בתפקידים הראשיים, ובניחוח של סרט הרפתקאות. היה אפילו עוד קצת יח״צ סביב הבטחה לדמות ״הראשונה״ בעידן החדש של האולפנים שתהיה להט״בית באופן גלוי ופתוח. כמו בכל הפעמים הקודמות שזה הובטח ״לראשונה״, זה שוב לא התממש, לפחות בעיניי. לכן, האמת היא שהתפתתי אל פתחו של הסרט הזה רק אחרי חוסר חיבה מופגן ברשת, בתקווה לבידור על חשבון הבידור. אבל זה לא היה המצב, משום שמצאתי את הסרט כמעט כיפי ומאוד נשכח. שזו בדיוק הבעיה עם שוברי קופות פוטנציאליים בימינו – רואים להם, כמו שאוהבים להגיד היום.

זו לא הפעם הראשונה שדיסני מבססים סרט חדש על מתקן בפארק השעשועים שלהם. ״שודדי הקאריביים״ הפך לסדרת סרטים מאוד מכניסה עבור האולפן, וכנראה שמישהו ממקבלי ההחלטות ביצע החלטה עסקית מחושבת (או סתם אן-דן-דינו) ובחר עוד מתקן, כזה שלא נבנה על פי סרט או מותג קיים, כדי שיעשה את הדרך ההפוכה ויהפוך למחלבת מזומנים גם בצורת סרט. ולא סתם מתקן – אחד שקיים מאז פתיחת דיסנילנד ב-1955 ושגרסה שלו קיימת גם בפארקים של אורלנדו, טוקיו והונג-קונג. הרעיון הוא מסע הומוריסטי (כך על פי התיאור ששמעתי וקראתי, לא ניסיתי בעצמי) לאורך נהרות שונים במגוון יבשות, שעל גדותיהם מוצבות בובות אנימטרוניות, ובליווי רב-חובל אנושי. כלומר, ״מסע בג'ונגל״, או ״שיוט בג׳ונגל״ אם לתרגם קצת פחות בעצלתיים מהשם הרשמי של הסרט, יכול להיות עבור דיסני סדרת סרטים – הפעם הגיבורים ישוטו באמזונס, אבל למה לא להתרחב אל אסיה או אפריקה בהמשך, כדי להיות נאמן לחומר המקור. אז מה אם הסרט עצמו בקושי נשען עליו.

אחרי שמתאוששים מהעובדה שהסרט נפתח לצלילי ״Nothing Else Matters״ של מטאליקה, אפשר להתחיל בהרפתקה. הבעיה שעדיין לא התאוששתי. העיבוד לצלילים המוכרים על רקע הלוגו הנודע של דיסני פשוט עשה לי קצרים במוח וכך התחלתי את הצפייה, משובש לחלוטין עוד לפני הפריים הראשון. אני אפילו לא בטוח מה בדיוק קרה בסצנה הפותחת, חוץ מזה שהיא מאוד הזכירה לי את ״המומיה״ של 1999 – אח ואחות בריטיים תרים אחר ארטיפקט עתיק שאמור להוביל אותם לסוג של תגלית ארכיאולוגית שהיא גם אוצר מקולל. זה היה זהה ברמה של סצנה בה הגיבורה מטפסת על סולם בספרייה. תהיתי אם כמו בסרטו של סטיבן סומרס, בהמשך גם תצטרף אליהם צלע שלישית שתוסיף מתח ועניין כי מדובר בגברבר סורר שרק מחכה להפוך לגיבור – ואכן כך.

במקרה הנ״ל השנה היא 1916 והאחים הלונדוניים הם ד״ר לילי האוטון (בלאנט) האסרטיבית ומקגרגור המתלונן (ג׳ק ווייטהול). הברנש הנוסף הוא פרנק (ג׳ונסון, שכנראה נותר תקוע בג׳ונגל מאז ״ג׳ומנג׳י״), המדריך בסירתו הרעועה תיירים לאורכו של נהר האמזונס. זה החלק בסרט שאמור לקרוץ למי שהתנסו במתקן השעשועים, אם הבנתי נכון. השלושה מבקשים למצוא את פרח דמעות הירח, המסוגל לרפא כל חולי. ללא ספק משהו ששווה להפליג חצי עולם בשבילו אחרי תחנונים למימון מצד הקהילה המדעית, להטריח מדריך תיירים, וגם לסכן את החיים של כולם במגוון דרכים. חלקן הן סכנות הג׳ונגל, אחת חיצונית היא נסיך גרמני (ג׳סי פלמונס) שגם הוא חושק בפרח המסתורי, ואחת מרכזית שמוזכרת בפתיחה המבולבלת היא המיתוס על קונקיסטדורים מקוללים שחיפשו אחר האוצר. אחד מהם הוא אגירה (אדגר רמירז), כן האגירה ההוא, מה שמעלה את השאלה האם ורנר הרצוג לא היה פנוי לגילום הנבל הגרמני. בכל זאת, לתפקיד הכובש הספרדי לוהק שחקן דובר ספרדית. באותו עניין, על מה שקורה בסרט עם פול ג׳יאמטי אני לא מעוניין להרחיב, אבל ייתכן והוא אמור להיות איטלקי, או פורטוגזי.

באשר ליוצרים, זה מדהים אותי בכל סרט מחדש שצריך כף יד שלמה (או יותר) כדי לספור כמה תסריטאים עבדו על סרט שמורכב אך ורק מחלקי גופות של יצירות אחרות. מבין הכותבים שנתבקשו לעשות ״כמו שודדי הקאריביים״ והבינו את ההוראה באופן מילולי מדי, אציין את מייקל גרין, גלן פיקרה וג׳ון רוקווה, כולם בעלי ניסיון אך מתנהלים יותר כמו בשייט תענוגות מאשר בראפטינג סוער. זה כמו להביא מלחין בסדר הגודל של ג׳יימס ניוטון האוורד (מועמד תשע פעמים לאוסקר) רק כדי שיעבד שיר של מטאליקה, מכל הלהקות בעולם, ואז ימלא את שאר הזמן באסוציאציה הראשונה שעולה לכם או לכן לראש למשמע המילים ״הרפתקה בג׳ונגלים של האמזונס״. האם אני יכול לזמזם את המוזיקה הזו רגע אחרי הצפייה? זו אותה תשובה כמו לשאלה מה אני זוכר מהעלילה של הסרט שלא יתגלה כזיכרון שלי מ״שודדי הקאריביים״ (סרט שהמלחין היה שותף לו, אגב – תיקון: רק בזיכרון השגוי שלי, כפי שהעירו בתגובות. אני יודע שהנס זימר חתום על הפסקול אבל זכרתי שת״פ ביניהם בנעימה אחת, כנראה טעיתי).

הבמאי הוא ז'אומה קולייט-סרה, שנהגתי לקרוא לו חאומה קולט-סרה אבל זו טעות כי הוא לא סתם ספרדי אלא קטלוני. ואני עדיין מרגיש יותר טוב מאיך שאמריקאים נוהגים לקרוא לו (משהו כמו ז׳אום). בכל מקרה, מדובר בקולנוען שהחל את דרכו בקולנוע אימה (הרימייק של ״בית השעווה״, ״היתומה״) ועבר לסרטי אקשן עם ליאם ניסן (״זהות לא ידועה״, ״נון-סטופ״, ״מרדף לילי״, ״הנוסע״). באמצע היה גם סרט הכרישים עם בלייק לייבלי, ״מים לא שקטים״. כעת הוא מתנסה בתקציב ענק מחד ובמשקולת שהיא השליטה של אולפני דיסני בהפקות שלהם, מחנה אימונים לקראת סרטו הבא – ״בלאק אדם״ של דיסי-וורנר, עם דוויין ג׳ונסון בתפקיד גיבור-העל מהכותרת. באותה המידה יכול היה לביים את הסרט הנוכחי כל אחד אחר ולא הייתה לי דרך לדעת, כי הרקע של קולייט-סרה בסרטי פעולה בקושי מתבטא. בולט יותר הרקע שלו בקולנוע אימה, שכן חלק מהקטעים בסרט די מטרדים וגרמו לי לתהות מה בעצם אסור להראות בסרטים לכל המשפחה בימינו.

לנסות לכתוב על הסרט הזה סקירה נורמלית היה קצת כמו סצנת אקשן שבה אני נדרש לקפץ מזיכרון אחד לבא לפני שהוא מתפורר, משום שהכל נשכח עוד בזמן הצפייה. ולדעתי זה בכוונה. ראשית, הכל בסרט נראה מונפש על אף שאני מעריך שהשחקנים כן הגיעו לימי הצילום המשותפים שלהם. הרקעים הם מה שנשאר על השרתים של האולפן מאז ״ספר הג׳ונגל״, אבל לזה כבר התרגלנו והאפקטים כן מייצרים לפרקים את התחושה שהצופה באמזונס ולא בסרט מצוייר. הבעיה שגם הדמויות קרטוניות לחלוטין, כמעט כמו משחקי המילים שנכפו על ג׳ונסון. כשהוא קורא לבלאנט ״מכנסיים״ כל הסרט, זה לא רק כי היא אישה ולובשת מכנסיים, אלא כי בזאת מסתכמת דמותה שוברת המוסכמות. ווייטהול המסכן הוא פשוט אתנחתא קומית מהלכת, לא הדבר הכי מרהיב מבחינת ייצוג גאה על המסך שיצא לי לראות. פלמונס הוא רע כי הוא גרמני, אז כנראה שהשנה היא באמת 1916 ושכחו לעדכן אותי. השחקנים משתדלים, בלאנט אפילו קצת מצליחה בכמה רגעים. אבל הסרט נועד מראש להיות משהו שיירצד במשך שעתיים על מסך בזמן שהקהל יושב במזגן ומאוורר גם את המוח.

בזמן שהסרט אכן ריצד ואני כמעט בטוח שדי נהניתי מזה, אבל לא יכול להגיד מדוע או באיזה חלק בדיוק, היה לי המון זמן פנוי לחשוב. למשל על כך שאם סרטים היום גונבים בלי בושה מדברים כמו ״המומיה״, או ״שודדי הקאריביים״, האם זה הופך את הסרטים ההם לקלאסיקות מודרניות? ובעיקר, איך ייראו הסרטים של עוד עשרים שנה? בהנחה שהם ייאלצו לגנוב מהעתק של העתק של העתק כמו ״ג׳אנגל קרוז״, סרט שמבוסס על מתקן שעשועים ש״שאב השראה״ מסרט ותיק – ״מלכה אפריקאית״ של ג׳ון יוסטון. זה הוביל אותי להרים שוב את המבט ולהסתכל מסביב על מצבם של הסרטים ההוליוודיים עתירי התקציב, שפשוט לא הולך להם בקיץ הנוכחי, זה שאמור להיות ממלכתם שלהם. אנחנו קוראים לסרטים האלה מראש בלוקבאסטרים, או שוברי קופות בעברית, כאילו מדובר בז׳אנר. למעשה, זו הסללה במקרה הטוב. כי מה קורה כשהסרטים האלה לא מגשימים את ייעודם? למשל כשאין קופות שאפשר לשבור, כפי שקרה לאורך כמעט שנה רציפה.

לקרוא על מצב קופות הכרטיסים בארה״ב ב-18 החודשים האחרונים נע בין ביזאר לדיכאון. הייתה תקופה של כמעט שנה של חדשות משונות ותקוות קלושות, אבל מאז שניו-יורק ולוס אנג׳לס חזרו למשחק וארה״ב החלה להתחסן, החודשים האחרונים היו נראים מעודדים יותר. כלומר, אם תבחרו להאמין לראשי האולפנים, או עיתונאים המהדהדים אותם, לפיהם 26 המיליון שגרף ״יחידת המתאבדים״ החדש בסוף השבוע בארה״ב הם הצלחה. גם אם הכל מגיע עם כוכביות ועם מילים כמו ״בהתחשב במצב״, לעומת תקציב של 185 מיליון זה נשמע לי מופרך. ובהתחשב בדעתי על הסרט (אור היה עדין והוגן איתו לעומתי), בעיניי הקהל פשוט זיהה את המוקש והעדיף לצפות בבית. זאת בזכות ההחלטה של וורנר להפיץ את סרטיה השנה בקולנוע במקביל לשירותHBO MAX הביתי. אולי שם הסרט הזה כן עשה משהו שמקביל לשבירת קופות, או מספר צפיות, אבל את הנתונים האלה לרוב לא חולקים עם התקשורת, אלא אם הם ממש מרשימים.

יכול גם להיות שזה המצב של ״ג׳אנגל קרוז״. על פי דיווחים, הסרט עלה כ-200 מיליון דולר, והוא חיכה על המדף במשך כשנה כדי להגיע אל בתי הקולנוע. ואז מה? הפצה היברידית – בבתי הקולנוע בארה״ב ובעולם במקביל לשירות הסטרימינג דיסני+ שהוא מקור הכנסה אדיר. זאת משום שדיסני לא צריכה להתחלק בהכנסות הללו עם שום בית קולנוע, או עם הכוכבים (עוד על כך בפסקה הבאה). לכן, על אף שהסרט הכניס עד כה רק 71.5 מיליון דולר בארה״ב (ו-128 בעולם), יכול להיות שהוא כבר מתקרב לכיסוי ההשקעה, בזכות הצפייה הביתית. זאת משום שבנוסף לדמי מנוי חודשיים (8 דולר), בדיסני גם גובים אקסטרה על הסרטים החדשים שלהם, אלה שמוקרנים במקביל בקולנוע. זה יוצא עוד 30 דולר להשכרה (אפילו לא קנייה, אבל כן אפשר לצפות שוב ושוב במשך חודש). מספיק ש-6 עד 7 מיליון בתי אב (מתוך 110 מיליון מנויים) ילכו על העסקה הזו והסרט מכוסה. אני לא אכתוב שזו מצווה לפיירט במחירים כאלה, אבל כן אומר שלא רק בקאריביים יש שודדים.

זו הסיבה שסקרלט ג׳והנסון החלה ב״מלחמת האינסוף כסף״ מול דיסני, כשתבעה החודש את התאגיד על האופן בו הופץ ״האלמנה השחורה״. כוכבים כמוה מרוויחים את רוב המשכורת שלהם מאחוזונים של רווח מהכנסות הסרטים בקופות הכרטיסים, אבל דיסני עשתה על כולם סיבוב עם ההפצה ההיברידית. כזכור, המתחרים בוורנר מקס דווקא פיצו מראש את גל גדות ופטי ג׳נקינס, על הפצת ״וונדר וומן 1984״ בצורה כזו עוד בדצמבר. לא ברור עדיין האם האקט של ג׳והנסון יתחיל אופנה חדשה, אבל המשמעות של כל המרמור המצטבר הזה אצל הכשרונות ומול המעסיקים שלהם, יחד עם שובן של דחיות של סרטים מדוברים, היא הודאה בכך שמצב הבלוקבאסטרים משתנה כעת. במיוחד כשזה מרמור פומבי, שהפך לתביעה מדוברת, שהפכה מצידה למלחמת השמצות מביכה מצד דיסני. סתם למקרה שעדיין צריך הוכחה שהם אימפריית רשע ובצע עם חזות צבעונית ומקבלת.

אגב, תרצו לנחש מה הסרט המכניס ביותר השנה בארה״ב? לא ״מהיר ועצבני 9״. גם לא ״מקום שקט 2״, או ״גודזילה נגד קונג״ שרבים החשיבו למבשר של שובם של הבלוקבאסטרים כפי שהכרנו אותם, בהתבסס על סוף השבוע הראשון שלו. אלה שמניתי כאן הם מקומות שתיים עד ארבע, בעוד במקום הראשון ניצבת לא אחר מאשר ״האלמנה השחורה״. אז למה הבכי והנהי? הכנסות נמוכות יחסית למצופה מסרט של מארוול, בעיקר בשאר העולם (אולי אל תוציאו אותו חצי עשור אחרי שהוא רלוונטי, סתם הצעה). לכן המנצח והסרט האמריקאי היחיד שהכנסותיו הגלובליות גבוהות מחצי מיליארד דולר הוא ״מהיר ועצבני 9״. הוא גם היה הסרט הראשון שעם פרוץ הקורונה פתח מבערים והכריז על דחייה של שנה שלמה (מה שהיה נראה תמוה בזמנו והגיוני בדיעבד). לפניו ניצבים רק שני סרטים סיניים, שבכלל לא נעזרו בשוק של ארה״ב כדי לגרוף מאות מיליוני דולרים, כפי שקרה גם לאורך התקופה בה אמריקה הייתה שוק קולנוע מורדם. האם אנחנו שוב בדרך לשם?

אני משתייך לאסכולה לפיה אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה, כפי שאני באמת ובתמים מאמין שהקולנוע לא רק ימות אחרינו אלא שהוא חי מתמיד גם עכשיו. אבל אני מבין שאפשר גם להסתכל על המצב הנוכחי כמדאיג, עובדה שכך מביטים בו הכוכבים והאולפנים כאחד. העניין הוא שזה מדאיג רק עבור מי ששואבים או שואבות הנאה, או כל דבר אחר, מאיך שסרטים עתירי תקציב נראים בגלגולם הנוכחי. אני לא עונה על ההגדרה הזו כבר למעלה מעשור. למעשה, כפי שכתבתי בבלוג זה יותר מדי פעמים, אני יותר מאשמח לחזות במותו של הבלוקבאסטר המהונדס, מנופח, ממוחזר ומבוסס זיכיונות קיקיוניים אך נעדר מקוריות או נשמה. אני גם יודע שזה לא יקרה, אבל בהחלט נהנה לשבת בצד עם דלי פופקורן ולבהות בקרבות של העשירים בעשירים-יותר על האופן בו רובנו חווים וצורכים בידור קולנועי שאמור להיות קליל ולא משמעותי בהגדרה. אולי אני נהנה מזה יותר מאשר מצפייה בסרטים שבמרכז הדיונים. הסיבה, כפי שמישהו חכם כבר אמר פעם, היא שסרטים הם לא רק מתקני שעשועים.