פסטיבל קאן 2021: ״After Yang״, ״Delo״, ״Commitment Hasan״, ״Intregalde״, ״Piccolo Corpo״

בזמן שבאולם גרנד לומייר בפאלה דה פסטיבל של קאן מתחילים לחלק פרסים, ועל ישראל נופל ערב תשעה באב, חשבתי להיפרד רשמית מהפסטיבל השנה דווקא בהתייחסות למסגרות המשנה. אלה שאינן התחרות הראשית והמבטיחה, שלא תמיד מקיימת. פקדתי את תחרויות הצד יותר מתמיד השנה, עם כחמישה סרטים לכל אחת משלוש מסגרות הלווין של קאן. לפני כן ובשביל הצבע, כי בכל זאת מדובר בדיווח (אז כרגיל סליחה על שגיאות הקלדה או ניסוחים לא מספיק בהירים), עוד קצת על החוויה שהיא הפסטיבל השנה. באותו נושא, את התמונה בראש הפוסט צילמתי כדי לזכור את הנוף היומי שלי בכל בוקר מגג המלון, המשקיף על גגות קאן שמובילים אל הים.

מהודרתו ה-74 של פסטיבל קאן הייתה שונה מבכל שנה אחרת בעיניי, לא רק בשל הגבלות המגפה העולמית המסרבת לדעוך או ריבוי הסרטים הישראליים, אלא גם בשל התזוזה בלוח השנה. מזג האוויר המהביל של יולי הוביל לכך שהיה למעשה רק יום אחד גשום בפסטיבל שלם, שיא שלילי (שזה חיובי, כמו בבדיקות קורונה) ושראיתי הרבה יותר ברכיים של גברים ממה שרציתי. הוא גם גרם לריבוי תיירות פנים, המוני צרפתים המצויים ב״וקאנס״ השנתי, שיודעים להתרחק מהריביירה בחודש מאי אך הפעם מילאו את הטיילת ואת הרחובות העתיקים ותהו מי הם האנשים המוזרים המסתובבים עם תגי שם ותיקים תואמים. אך בלעדיהם העיירה הייתה ריקה, שכן עיתונאים ואנשי תעשייה רבים סירבו להשתתף בקרקס השנתי בצל המגבלות והדרישות המופרכות. לכן אני מברך גם על הנופשים ומקווה שלא הפרעתי יותר מדי בקצב ההליכה המוגבר וחוסר הנחת שפיזרתי.

בחזרה אל מסגרות המשנה שירכיבו את הדיווח הפעם. המרכזית היא ״מבט מסויים״, חלק מהבחירה הרשמית שלרוב מלאה בסרטים מעניינים או מאתגרים יותר מבתחרות. שלושת הסרטים הראשונים בפוסט הם חלק ממסגרת זו. שתי האחרות הן מעין בנות חורגות שהן לגמרי חלק ממשפחת קאן, שהוקמו כי אין מקום לכל הסרטים בפסטיבל וכבר מחזיקים מוניטין של שישה עשורים בעצמן – השבועיים של הבמאים, ושבוע הביקורת. הקדשתי להן סרט לכל אחת בגוף הטקסט. בכל אחת משלושת המסגרות האלה לא נדיר למצוא סרטים ראשונים או שניים של במאיות ובמאים, שלא השכילו להשתחל אל המועדון הדי-סגור שהוא ״הבחירה הרשמית״. זה לא הופך אותם לפחות ראויים, ולמעשה הסרטים שכתבתי עליהם כאן בפוסט לא רק הסבו לי יותר הנאה ונחת מאשר רוב סרטי התחרות הראשית, אלא גם יכולים להתחרות באלה שהזכרתי בפוסט הקודם כמצטיינים.

After Yang
אחרי ינג

Image Credit : A24 Films

שילוב מושלם עבורי בין נושאים שאני אוהב לראות על המסך לבין במאי שהסתקרנתי מסרטו השני. קוגונדה, בלי שם פרטי, הוא קולנוען אמריקאי שסרט הביכורים שלו היה ״קולומבוס״ הצנוע והמופתי בדרכו. לפני כן הוא התפרסם בחיבורי-וידאו מבריקים על קולנוע של אחרים, בערוץ יוטיוב מצויין. לכן, רבה הייתה שמחתי כשלמדתי שסרטו החדש יתרחש בעולם עתידני, בו בני האדם יוצרים לעצמם בני לוויה מלאכותיים, למשל כאחים גדולים עבור הצאצאים שלהם. הבמאי שב לשתף פעולה עם כוכבת סרטו הקודם, היילי לו ריצ׳ארדסון, אך הסרט לא מתמקד בה אלא במשפחה מגוונת (קולין פארל, ג׳ודי טרנר-סמית׳, ושחקנית-ילדה בשם מאליה אמה טיאנדרוויאיה), החיה בעולם אוטופי למראה. האנדרואיד שלהם, ינג (ג׳סטין אייץ׳ מין) מפסיק לעבוד יום בהיר אחד, מה שמעורר סערת רגשות בקרב אחותו הקטנה, ושולח את ההורים למסע השלמה או חקירה על מקורותיו. אם תרצו, זה מעין ״בלייד ראנר״ גרסת ההייקו, או התשובה לשאלה האם אנדרואידים חולמים על עוד דברים מלבד כבשים חשמליות.

סמוך לפתיחה ישנו סיקוונס ריקוד משפחתי וקצבי, המשמש גם כרקע לכותרות הסרט וגם כדקות הבודדות בהן הבמאי מנסה להעיר את הקהל. בשאר הזמן הוא רוצה להפנט ועליי זה פעל כמו כישוף. דמות האב בגילומו של פארל מומחית בחליטות תה, ויש משהו במטפורה המתמשכת הזו שמתאים לסרט כולו – הוא מצריך סבלנות, שוטף בחמימות ומעניק מזור מפסטיבלי קולנוע מלאי רוע אנושי. הרבה מזה בשל העיסוק ביחסים מורכבים בין אנשים ביולוגיים וסינתטיים ברמות שונות, ובשאלות הגדולות הפונדמנטליות לקולנוע מדע בדיוני. הבמאי עושה זאת ברוגע מדבק אבל גם בשיא הרגש והעידון, לא טורח להסביר דבר אלא רק מראה או מכוון רגשית. התוצאה היא בניית עולם מדודה ומפעימה, בסרט שהוא אחד האסתטיים ואולי הכי פיוטי שראיתי בפסטיבל. למדתי שהוא משתייך לסוגת ״סולאר-פאנק״ – אחיו המואר והנקי של הסייבר-פאנק, המתאר אוטופיות שטופות שמש בהן כולם לבושים על פי מיטב אופנת הניו-אייג׳, כאשר מזרח פוגש מערב באופן הכי נעים שאפשר. אותי זה הקסים וריגש עד קצות נימי הנפש.

House Arrest / Delo
מעצר בית

Image Credit : METRAFILMS LLC, KINOPRIME FOUNDATION

בזמן שקיריל סרברניקוב מציג בתחרות הראשית של הפסטיבל מהבית (תודו שגם בשנה בה כולם עבדו מהבית זה עדיין הישג), במאי בן ארצו יצר סרט על אינטלקטואל המצוי במעצר בית, כנראה על לא עוול בכפו. זהו אלכסיי גרמן הבן (״דובלטוב״, ״תחת עננים חשמליים״) ששוב הותיר אותי פעור פה במהלך ובתום הצפייה בסרטו. בתוכניה של קאן הסרט נקרא ״מעצר בית״ (House Arrest) וכך הוא כונה בפי כל באי הפסטיבל, אבל ברוסית שמו ״Delo״, מה שלהבנתי אומר ״העניין״. שני השמות מתאימים משום שאחד מתאר את המצב בו מצוי הגיבור והשני את השאלה המרחפת מעל הסרט – מה הוא עשה שמגיעה לו כליאה בזמן המתנה למשפט ולמה מה שהוא עשה זה בעצם כזה עניין גדול.

כיוון שהתפתחות העלילה היא אחת המעלות המרכזיות של הסרט, לא אחשוף עליה דבר בתקווה שהוא יוקרן בישראל. מה שכן כדאי לדעת בעיניי הוא שהגיבור הוא מרצה באוניברסיטה, שהסתבך עם ראש עיר מושחת המאשים אותו בחזרה באותו דבר שגיבורנו רמז לו במחאתו. הכפילות הזו נשמרת ומאפיינת רמות שונות בסרט ובעיקר בתסריט, המלא כפלי משמעות החל מהדיאלוגים ועד לרמת ההתרחשות הכי פעוטה למראה. גרמן ג׳וניור מדגים כיצד ניתן ליצור סרט המתרחש ברובו בין ארבע קירות בלי לשעמם או לחזור על אותה זווית צילום יותר מפעמיים, ממלא את הדירה בסמלים ורעיונות ומוציא את הגיבור והקהל כאחד להליכות בחוץ בדיוק כשצריך קצת אוויר בסיפור המחניק הזה.

את הגיבור מגלם באופן צנוע אך גם מלא כבוד והדר השחקן הגיאורגי מראב נינידזה, הבורא דמות של איש רוח שגופו קמל אבל נפשו מסרבת להיכנע. הוא מוצא דרכים יצירתיות להמשיך לחיות ולא מוכן להודות באשמה, בידיעה שהמחיר שהוא משלם רק יילך ויאמיר. העלילה מביאה אל פתחו דמויות שונות, חברות ואויבות (או גם וגם), כמו גם כלבלב חובב שירה שהפסיד את פרס ״פאלם דוג״ שלא בצדק, לדעתי (לסרט שלא ראיתי, ״Red Rocket״ של שון בייקר). אבל העלילה אינה העיקר, אלא הסאבטקסט המייצר סרט מעולה ומבריק שהוא קריאה להתנגדות מחשבתית כבסיס למרד רחב יותר בעולם של שחיתות, פשיטת רגל רוחנית ומשטרת רעיונות.

Commitment Hasan
חסן המסור

Image Credit : Kaplan Film & Sinehane

זה לא באמת פסטיבל קולנוע שקורא לעצמו ״אמנותי״ בלי איזה סרט טורקי מלא פיוט וצילומים של עצים ברוח, רצוי באורך שעתיים וחצי. את המשבצת הזו תופס הפעם סמיח קפלנגולו, יוצר טרילוגיית ״חלב, דבש, ביצה״ המפוארת. סרטו החדש הוא למעשה השני בטרילוגיה חדשה, אך להבנתי הסרט הראשון בה טרם הוקרן בשום מקום, כולנו יודעים באשמת מה ומי. בהסתמך על הצפייה שלי, שהגיעה ממש בשלהי הפסטיבל בהקרנה החוזרת האחרונה, אני מוכן להסכים שהטורקי השני הכי טוב שפועל כיום בקולנוע העולמי אולי לא הגיע לרמות של שלושת הסרטים ההם – אבל הוא גם ממש לא נכשל. הסרט החדש שלו מרהיב, אפי בדרכו, ויש בו כמה וכמה מהסצנות שהכי אהבתי בכל הפסטיבל כולו.

אחרי פרולוג על ילדותו של הגיבור, אולי רפרנס לאותו סרט קודם שלא הוקרן, נלמד להכיר היטב את חסן מן הכותרת (מגולם בידי אומוט קרדה). חסן הוא חקלאי מהסוג שמגדל את העגבניות שמוצאות את דרכן גם לישראל, איש אדמה חרוץ שיש לו גם שאיפות להתרחב. בחלק הראשון של הסרט הוא מצוי במאבק עם מהנדס מטעם העירייה, המבקש להעביר קו מתח גבוה באמצע השדה שלו. זו גזרה משמיים, אבל לא במובן המקובל של הביטוי – לווין החליט את התוואי המיטבי להקמת עמודי המתכת העצומים דווקא שם. חסן מתווכח שתזוזה של כמה עשרות מטרים בודדים, אל שדה בור סמוך, לא תפגע בפרנסה שלו כלל אבל הפקידים אטומים ואולי לקבל את מבוקשו יוביל לתוצאה בלתי רצויה מסוג אחר שלא ידע שחשוב לו. בחלק השני של הסרט, חסן ואשתו נבחרים להגרלה לעלייה לרגל אל מכה, כמצוות חג' באיסלאם. המסע מתגלה כעול כלכלי גדול מכפי שחשבו, בטח אחרי החלק הראשון, אבל מוסיף יראת שמיים כפי שמקובל לחשוב עליה.

בכלל, ואולי זו סטיגמה של ישראלים שביקרו פעם בטורקיה, נושא המיקוח בולט מאוד בסרט שרובו מדבר על רוחניות אבל מלא ענייני רכוש. כל הצרות הכלכליות של חסן ומשפחתו והרצון שלהם להתרחב ולהפוך לאימפריה חקלאית, מתנגשות מול המאוויים הדתיים שלהם וגם הסיפור המשפחתי שהולך ומתגלה במלוא עוצמתו עד לסיום. קפלנגולו שולט ביד בוטחת בקצב, מתפעל מן הטבע ומעצים אותו בעבודת סאונד משובחת, ומייצר דימוי מרהיב אחר דימוי שומט לסת. בזכות אמצעי המבע, הטבע מומשל בסרט לסוג של אל לא פחות מזה היושב במרום (או הלווינים מעשי ידי האדם כאמור). זה גם אומר שהסרט קורס לפרקים תחת עול הסימבוליות, אבל בעיניי זה שווה את השוטים רבי משמעות, כמו אדם הנטוע בשדה במקום עץ. כזה המסמל עבורו כל-כך הרבה יותר מאשר עבור עוברי אורח, או אנשי הממשל שלא מסוגלים להבין כי החיבור הגשמי לאדמה הוא גם רוחני.

Întregalde
אינטרגלדה

נעבור אל המסגרת הצידית אף יותר שקרויה ״השבועיים של הבמאים״, על אף שהיא נמשכת בקושי שבוע וחצי. התפלאתי למצוא כאן קולנוען בעל שם כמו ראדו מונטאן הרומני (״יום שלישי אחרי החגים״, ״הקומה למטה״) ולכן ניגשתי בחשש לסרטו. אולי הוא מעד מן הדרגים הגבוהים אל המסגרת הזו ויש בכך כדי להעיד על איכות הסרט? אולם, עד תום הצפייה התפוגג כל חשש וההפסד הוא של מי שלא קיבלו אותו לתחרויות הנחשבות יותר – סרטו החדש הוא יצירה ממזרית, חכמה, מלאת הברקות ובעלת לב אנושי פועם.

אינטרגלדה הוא איזור כפרי ברומניה בו אנשים חיים כמו לפני מאות שנים, בלי חשמל או מים זורמים. חבורה של עירונים המאמינים כי הם עושים מעשה טוב יוצאים לטיול ג׳יפים שהוא חלק ממשלחת הומניטרית, שמטרתה לחלק חבילות סיועה לאותם כפריים שנראים בעיניהם כחסרי מזל. מונטאן בונה בקפידה את היחסים והאינטריגות בתוך הקבוצה לפני שהוא שולח את הדמויות שלו לחלק הארי של המסע, שיכלול מפגש הרה גורל עם מקומי (שגונב את ההצגה כמובן) ואת הסיטואציה המרכזית בעלילה – ג׳יפ שנתקע בבוץ. בזמן שמי שבאו לעזור חלוקים בדעתם האם ללכת לחפש חילוץ ולנטוש את הרכב או להישאר בו, הם ילמדו שיעור חשוב על מתן וקבלת עזרה.

הבמאי-תסריטאי, שנעזר הפעם בכתיבה של רזבן רדולסקו הגדול ושל אלכסנדרו באקיו (מקווה שהצלחתי בתעתיקי השמות ולא ביישתי את הפירמה), ממלא את המצבים המלחיצים והמותחים-לכאורה בהמון הומור שחור. חלק ממנו נובע מעסק הביש, מקצתו מן ההתנשאות הקבועה של משלחות מסוג זה, ומרביתו מאותו זר משבש גורלות שנקרה בדרכו של הג׳יפ המסויים אחריו בחר הבמאי לעקוב. היה פשוט תענוג לצפות בסרט הזה עם קהל שמגיב אליו בצחוק מלווה בחרדה, מה שאני מאוד מקווה שיתאפשר גם לצופים ולצפות בישראל. ויפה שעה אחת קודם.

Small Body / Piccolo Corpo
גוף קטן

אסיים את הפוסט ואת הדיווחים בכלל בסרט הכי קטן לכאורה, מתוך המסגרת הזעירה ביותר – שבוע הביקורת. רובה מורכב מסרטי ביכורים, וזהו גם המקרה של לאורה סמאני האיטלקייה, שלפני כן ביימה רק סרטים קצרים ודוקומנטריים ולא המון מהם. אבל אם כך היא מביימת בסרטה העלילתי הראשון באורך מלא, לא מפחיד אותי כלל להכריז עליה כעל מאסטרית בהתהוות. כזו שיכולה להיות בעתיד מינימום מתאו גארונה החדשה, כשהוא במצב רוח אגדתי (״מעשיית המעשיות״, ״פינוקיו״), רק הרבה יותר טובה ממנו.

העלילה מתרחשת בכפר דייגים שקפא בזמן, מתחילה בטקס לפני לידה שהופך ללידה שקטה. צערה של הגיבורה לא יודע מזור, בעוד אנשי ונשות הכפר מבקשות אותה להמשיך הלאה בחיים מיד לאחר האירוע הטרגי. גם בן זוגה לא מנחם אותה, רק שמועה על כנסייה מרוחקת שיכולה להשיב את הוולד לחיים – למשך נשימה אחת בודדה. הדבר יאפשר לה להטביל את התינוקת, להעניק לה שם נוצרי, ומבחינת האם האבלה גם לגאול בכך את הנשמה הזכה שלהבנתה מצויה בלימבו (ואולי את נשמתה שלה). היא אוספת את הגופה הקטנטנה הטמונה בתיבת עץ ויוצאת למסע מיסטי ומלא סכנות במטרה להגיע אל אותו מנזר מרוחק.

אינני יודע מה משך אותי לצפות בסרט שהתקציר שלו מבטיח שברון לב מוחלט, אולי אפילו זה כבר כותרת (גוף קטן שהוא גופה קטנה). אבל אני מאושר על ההחלטה לצפות בסרט שסיפק לי את אחד משיאי הפסטיבל, מבחינה קולנועית ורוחנית. ביצירה מינימליסטית ופולקלוריסטית באופיה, בוראת סמאני דיוקן ממוטט רגשית על הכוח האינסופי של אהבת אם. המסע של הגיבורה שלה קשה מנשוא וניתן לחוש כל עצב בגופה, תרתי משמע. אני מודה שהצפייה הייתה לעתים קשה מנשוא, אבל הסרט הזה מזכך באופן שלם. מסייעים לכך הנופים עוצרי הנשימה, מחוף הים ועד להרים ויערות שמגיעים עד אגם מקפיא. הקסם הכפרי העתיק הממלא את המסך בכל תמונה, מפני הגיבורים ועד הלוקיישנים. הנושא של אובדן הריון מקבל יותר ויותר מקום בקולנוע לאחרונה, וזה מבורך בעיניי כי אין נושא שלא ראוי לדבר עליו דרך אמנות. אבל בעיקר, בהקשר של סרט זה, התחושה הייתה של גילוי במאית חדשה שעוד תהמם קהל רב. מי יודע, אולי זה יקרה כבר עם הסרט הזה בהמשך השנה.