• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה

22 בספטמבר 2017 מאת אורון שמיר

בעוד אני תוהה באיזה תזמון אם בכלל לפרסם אי פעם את מה שכתבתי על סרט שראיתי במקרה, פתאום הוא צץ בתוכניית פסטיבל חיפה שסיפק לי הזדמנות מצויינת. העניין הוא שלפעמים אני רואה סרטים סתם כך להנאתי (לא מובן מאליו בהתחשב בתחום העיסוק שלי), וכך היה במקרה הזה כשחבר הזמין אותי לצפות בסרט שמוקרן באחד מקולנועי הבוטיק של ניו יורק. על חלק מהסרטים שאני רואה ללא צורך בביקורת עליהם אני בכל זאת טורח במקרה הטוב לכתוב לעצמי כמה נקודות אחרי הצפייה, כנראה מתוך הרגל. אבל הסרט הספציפי הזה, ״קולומבוס״ (Columbus), התגלה באמת כקטנטן, פצפון אפילו, מהסוג שהיה נדמה לי שלא אוכל להמליץ עליו אפילו לצריכה ביתית. בשל צניעותו המופגנת, שלא לומר נזירותו, יהיה זה מוזר אפילו להמליץ עליו בכל מקרה, אבל עבורי הוא היה שילוב של חוויית בהייה נעימה יחד עם תזכורת לסוג מסויים של שיחות או סצנות שלא ידעתי כמה התגעגעתי אליהן בקולנוע. לכן החלטתי להקדיש לו סקירה משלו, מתאבן לקראת פוסט ההמלצות המשותף של סריטה לקראת פסטיבל חיפה שנפרסם בימים הקרובים.

למרות השם, לא מדובר בביוגרפיה של מגלה הארצות הנודע, או אפילו של הבמאי מאחורי ״שכחו אותי בבית״, ״גברת דאוטפייר״ והסרטים הראשונים בסדרת ״הארי פוטר״. קולומבוס מן הכותרת מתייחס לשם מקום התרחשות העלילה, אבל אפילו זה לא הקולומבוס שרובם יעלו בדמיונם, כלומר העיר אשר במדינת אוהיו, כנראה ההשלמה האוטומטית של רוב האמריקאים. בסרט הזה המדינה בה פועלים הגיבורים היא אינדיאנה, וקולומבוס המדוברת היא עיירונת של כ-45 אלף תושבים, הידועה בעיקר בארכיטקטורה שלה – החל מגשרים וכלה במבנים ציבוריים. כך שכבר בשלב הכותרת, הסרט מייצג נאמנה את רוחו וכוונותיו – לא הקולומבוס שחשבתם או חשבתן. זו כבר תהיה קלישאה לכתוב שמדובר בסרט על מקום עליו לא נהוג לעשות סרטים, אבל זה בדיוק המקרה.

הסיבה בגינה קולומבוס אינדיאנה מפורסמת, אם אפשר להשתמש במילה גדולה כמו מפורסמת, מאפשרת ליצירה להיפתח ברצף מרהיב של סצנות מעוצבות להפליא, החושפות אט-אט בית של ארכיטקט-על קשיש, המתמוטט בגינתו ומובל לבית החולים. המהלך העלילתי הזה מוביל להגעתו אל העיירה של בנו המנוכר של הארכיטקט. זהו ג׳ין, קוריאני במוצאו המוצא עצמו תקוע בבית היפהפה אך השומם בזמן שאביו מחוסר הכרה בבית החולים. במקביל, מציג הסרט את גיבורתו השנייה, צעירה בשם קייסי. היא מתעניינת בעצמה בארכיטקטורה בפרט ובלעזוב את עיירת הולדתה בכל תירוץ שהוא בכלל, אבל בכל זאת נשארת כדי לטפל באמה המשתקמת ומפאת גילה.

״קולומבוס״ הוא יצירת הביכורים כבמאי וכותב של קוגונאדה, האיש מאחורי ערוץ חיבורי הווידאו מהיפים ביותר שאני מכיר על קולנוע. גם אם הסרט לא יעניין אתכם או אתכן כלל, הלוואי שבזכות הטקסט הזה עליו תכירו את המסות הקצרות שלו – ארגיש שעשיתי את שלי. אפשר ללמוד ממנו בין היתר על: האופן שבו ארונופסקי משתמש בסאונד, ווס אנדרסון ממרכז את הפריים, המשמעות של עיניים אצל היצ׳קוק, ידיים אצל ברסון, מראות אצל ברגמן, מים ואש אצל מאליק, או הייחוד של זוויות המצלמה אצל קובריק מחד וטרנטינו מאידך. הקולנוען שקוגונאדה הכי מרבה להתייחס אליו הוא אוזו, מה שלא במקרה מוביל לכך שסרטו ניחן באסתטיקה ויזואלית ששואבת המון מהקולנוע היפני, כמו גם מכל המאסטרים שהזכרתי לעיל – ומדובר בתלמיד שקדן. הרי ליצור סרט נטול אסטתיקה על עיירה הידועה במראה שלה יהיה פשע, ולכן בכל פעם שנשברת בסרט הסימטריה או כל חוק קולנועי מוכר, זה מורגש ומודגש.

קוגונאדה השכיל כבמאי ועורך להקנות לסרטו צורה וקצב הנבדלים מן הקולנוע האמריקאי, אבל העלילה שהוא רקח מקבעת את הסרט היטב במחוזות האינדי האמריקאי. זה מתחיל בשחקני המשנה בעלי הפרצופים המוכרים, החל מרורי קלקין בתור הספרן הצעיר שמחזר בעדינות אוורירית מדי אחרי הגיבורה, או פארקר פוסי בתפקיד יד ימינו של הארכיטקט המתמוטט. צמד הגיבורים של הסרט הם שוב יציאה מאיזור הנוחות, כאשר את ג׳ין מגלם ג׳ון צ׳ו, שנדמה לי שזו הפעם הראשונה בה ראיתי אותו בתפקיד שאינו קומי או אקשיונרי. השינוי הסביבתי הזה מוכיח שהוא יודע לשחק גם בדרמת ניואנסים כשצריך, אבל מי שמתעלה על כולם בסרט בעיניי היא היילי לו ריצ׳רדסון, בתפקיד קייסי. אולי תזכרו מ״ספליט״, היא זו עם השיער הבהיר יותר מבין שלוש הצעירות שנחטפות על ידי הגיבור המפוצל, אבל סביר שכמוני לא תזהו אותה – כי היא משחקת כאן באופן פגיע ומלא כנות.

מבחינה עלילתית, ״קולומבוס״ הוא ממש שילוב של לפחות שלושה סוגים של סרטי אינדי, או יותר נכון כמה קווי עלילה שהיו יכולים להיות ראשיים ביצירה עצמאית אחרת. ראשית, ישנו הגיבור שחוזרת הביתה בעקבות הורה גוסס או מת, לומד להכיר את המקום מחדש ואולי לשנות פרספקטיבה בעודו פורק מטעני עבר שליליים שנוצרו בשלב מעצב של חייו. שנית, ישנה הגיבורה שחיה בעיירה קטנה, מהסוג שבה יש אחד מכל דבר (ספריה, קולנוע, בר), מטפלת במי שאמור לטפל בה (דמות הורה) וחולמת על מעבר למקום שיהיה כגודל השאיפות שלה. שלישית, קיים גם המפגש בין שני זרים עם פער גילים ו/או רקעים, שהופך לקשר לא מוגדר. כזה שייתכן ויכול להתפתח לרומנטיקה אבל אולי רק יהווה שיעור לחיים עבור כל אחד מהם. יש עוד תתי-עלילות, החל מאותו פרולוג מהמם ביופיו וכלה באופציה רומנטית ממשית יותר עבור הגיבורה הצעירה, אבל שלושת אלה יוצרים את הזרם המרכזי בעוד היתר הם קישוטים בשוליו, פלגים זעירים הנשפכים אל הנהר הגדול. קשה לי להכריע מי היה חזק יותר או חלש יחסית, משום שהם מזינים ומטפחים זה את זה. למעשה, אפשר לומר שנקודות ההשקה בין שלושת המוקדים העלילתיים הן המשענות של הסרט מבחינה סיפורית.

זאת למרות שעבורי הרגעים המצטיינים באמת היו אלה בהם לא קורה דבר, לפחות על פני השטח. כוונתי היא לא בהכרח לשתיקות ארוכות, אלא דווקא לשיחות הסרק שמאוד חסרות לי בסרטים בעידן הנוכחי. כמה מהקטעים האהובים והזכורים ביותר מסרטים איקוניים הם אלה שבהם הסרט עצמו מתפקד עבור הצופה כמעין שיעור לחיים, בעוד גיבוריו מחליפים תובנות. ״קולומבוס״ מלא בכאלה, שכן רוב הדמויות בו הן בתהליכי למידה בעצמן, והחביבים עליי אישית היו קשורים למטא-דיון ביופי ובאמנויות. אבחר שתי דוגמאות, שמטבען אינן מספיילרות דבר, ובזאת אסיים.

בשיחות בין צמד הצעירים, קייסי ושותפה לעבודה בספריה אותו מגלם קלקין, אפשר להבחין ששתי הדמויות משתוקקות להחלפת דעות ביקורתית על נושאים שמעבר לשגרה. אלא שהבחור הוא זה שבעיקר מדבר ושוטח את משנתו, המעניינת לכשעצמה, בעוד הדמות הנשית מקשיבה או מנסה להשתלב. הם מדברים על מה אפשר לעשות עם תואר בספרות, למשל, או על איזה פרופסור שטען כי משחקי וידאו הם בזבוז זמן שגורם להפרעות קשב, מה שהעלה את הטענה האם לפרופסור עצמו יש הפרעת קשב ספציפית הנוגעת למשחקי וידאו שגורמת לו לא להתחבר אליהם. מבחינתי כצופה השיחות היו מעוררות מחשבה, במיוחד סביב האופן בו אנחנו מקבלים כמובן מאליו קביעות המפלגות תחומי עניין לבזבוז או ניצול זמן. אבל מבחינת הגיבורה היא כאילו הגיעה להרצאה שלא ידעה שמתקיימת, אף על פי שחשבה כי הוזמנה לדו-שיח.

מה שמוביל אותי לדוגמה הנוספת, שמחזקת את דעתי כי אחת הסיבות שהיא נמשכת לבלות זמן עם ג׳ין היא שהוא לא רק מקשיב לה, אלא גם מתעניין בה ובדעות שלה וגורם לה לדבר יותר ממנו. הוא מבקש ממנה הסברים על האדריכלות של העיר, כולל על בניינים שאביו עיצב והוא מכיר מילדות. כשהיא אומרת ״זה הבניין האהוב עליי בכל העיר״, הוא שואל אותה מדוע והיא פוצחת במגוון הסברים היסטוריים על החשיבות ההיסטורית שלו ועל ייחוד העיצוב שלו יחסית לתקופה בה נבנה. הוא תוהה האם זו באמת הסיבה, או שהיא פשוט אוהבת את הבניין כי הוא מוצא חן בעיניה ומנסה לחפש צידוקים רציונליים. המשל הוא כמובן הרצון שלנו לנסח לעצמנו את הטעם שלנו באמנות, בזמן שמדובר בבחירות אינסטינקטיביות הרבה פעמים. כלומר, החיבה מגיעה לפני הידע ולכן הידענות היא לפעמים רק מפלט מן ההסבר האמיתי והפשוט. ממש כפי שאמנם ניסיתי להסביר מדוע התחבב עליי הסרט הזה ששמו ״קולומבוס״, אבל האמת שזה פשוט קרה – ואולי זה העיקר.

תגובות

  1. אבי הגיב:

    אורון, זה בדיוק מסוג הסרטים שהייתי מפספס בפסטיבל בריצות שלי בין זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל איקס לזוכה פרס הביקורת העולמית בפסטיבל וואי, רק כי אלה הסרטים בפרופיל הכי גבוה והכי קל לשמוע עליהם. זה כיף גדול לשמוע על סרט כזה, ולקרוא ביקורת שעושה לך כזה חשק לקראת הפסטיבל, כי דווקא זה מסוג הסרטים שאם לא תראה אותם בפסטיבל, באמת רוב הסיכויים שלא תראה לעולם. תודה רבה!

  2. רוני הגיב:

    ראיתי אתמול את הסרט בפסטיבל, לא מעט בזכות ההמלצה והביקורת.
    נהניתי.
    תודה !

השאר תגובה