אוסקר 2020/21: "ימים טובים יותר" ו"פינוקיו", סקירה להפתעות הגדולות של רשימת המועמדים

שתיים מההפתעות הכי גדולות של משדר הכרזת המועמדים לאוסקר ה-93 הגיעו בכלל מסרטים שנעשו הרחק מהוליווד. זה כמובן לא משהו מאוד יוצא דופן, בטח כאשר חוקיה וכלליה של קטגורית הסרט הבינלאומי משתנים די תדיר, ושהאקדמיה עצמה מקבלת לזרועותיה יותר ויותר חברים מכל קצוות תבל, מה שניכר בהצבעות. ובכל זאת, הם תמיד אלו שמזכירים לנו את האדרנלין של המירוץ.

על הבלתי צפויים ביותר של האוסקר לסרטי 2020/21 הרחבתי יומיים לאחר פרסום המועמדויות, מתוכם שני סרטים סיקרנו אותי במיוחד, ויצאתי לתור אותם. אני לא יודע על איזשהו אופק הפצה ישראלי להם – ויכול מאוד להיות שאין לי את כל האינפורמציה – אבל החלטתי לכתוב עליהם בכל זאת, בעיקר כי אם יש משהו שהאוסקר עושה טוב הוא לחשוף אותנו לסרטים שבדרך כלל לא היינו שמים אליהם לב (לטוב ולרע) ועניין אותי לדעת מה הם טומנים בחובם.

שני הסרטים המדוברים הם "ימים טובים יותר" ההונג-קונגי, שכנגד רוב התחזיות הצליח להיות מועמד לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, דוחק החוצה סרטים בעלי פרופיל גבוה כמו "חברים יקרים" ו"אני כבר לא שם"; והשני הוא "פינוקיו" האיטלקי, שאמנם לא נשלח לייצג את איטליה (היא בחרה ב"לילה" התיעודי, שבסופו של דבר נותר בחוץ), אבל הצליח לתפוס לעצמו לא פחות משתי מועמדויות: לאיפור ועיצוב השיער (שדי צפינו שיקרה) ולעיצוב התלבושות (שאף אחד לא חשב בכיוון).
אז אם תהיתם מי ומה ולמה, הנה כמה רשמים לאחר הצפייה בהם.

"ימים טובים יותר" – Better Days

במהלך סדרת הפוסטים שלי בה אני מתחקה אחר נציגי המדינות השונים לקראת האוסקר, קראתי לנציגות ההונג-קונגית "בנעוריו, ביופייה", מכיוון שכך תורגם לאנגלית הספר עליו היא מבוססת. התרגום הישיר לשם הסרט מסינית הוא "צעירותך" (אני ממש מקווה שאני לא עושה פה פשע לינגוויסטי. מתנצל אם כן). "ימים טובים יותר", אם הבנתי נכון, הוא השם הבינלאומי שנבחר לו, וכך הוא גם מועמד לאוסקר. באופן אישי אני חושב שמדובר בשם גנרי וחיוור, אבל מפיצים יודעים טוב ממני.

את הספר, המיועד לבני הנעורים ועוסק בנושא של בריונות ופשיעה בקרב תלמידי תיכון, כתבה ג'יו יו שי (שוב, מתנצל על העיברות), סופרת פופולרית למדי בסין. הסרט, הפקה סינית-הונג-קונגית, בוים על ידי השחקן-במאי דרק טסאנג, או קווק צ'ונג טסאנג אם אתם בקטע רשמי.
כבר מהרגע הראשון זכה הפרויקט הזה לתשומת לב רבה, לא רק בגלל הפופולריות של הספר, אלא גם בזכות הליהוק של שני הצעירים בתפקידים הראשיים, המתאהבים על רקע המשברים שהם חווים, שניתן לשני כוכבים גדולים מאוד בסין: ז'ו דונגיו וג'קסון יי. אבל מעבר לכך, לאחר שההפקה הושלמה, הסרט התקבל לפסטיבל ברלין אז ניסתה סין למנוע את הקרנתו. זה רק הביא לו עוד תשומת לב, ובמולדתו הפך ללהיט ענק. בהמשך גם התעשייה הסינית וגם התעשייה ההונג-קונגית הרעיפה עליו פרסים.

"ימים טובים יותר" מתרחש בחודשים הספורים לפני מבחני הכניסה הארציים לאוניברסיטאות, ונפתח בטרגדיה עם התאבדותה של אחת התלמידות בתיכון עירוני. ההנחה הרווחת היא שהלחץ מהבחינות הוא זה שהביא אותה לכך, אבל צ'ן ניאן (ז'ו דונגיו) יודעת שזה לא המצב, ושחברתה סבלה מבריונות איומה מצד בנות הכיתה. צ'ן ניאן, ילדה מתוקה ושקטה שלומדת קשה על מנת להבטיח לעצמה עתיד טוב ולאבטח כלכלית את אמה הנכלולית, הופכת להיות בעצמה המטרה של חבורת הבנות האכזרית בתיכון. לאחר ערב אחד בו היא עדה לקטטה באחת הסמטאות, היא מתחברת לצעיר מועד לפורענות ובודד שנמצא מחוץ למסגרת (ג'קסון יי). הוא הופך להיות המגן שלה בזמן שהיא צריכה להתמודד לא רק עם מבחני תום השנה ועם היעדרותה של אמה, אלא גם עם התיכוניסטים האיומים. לא אחשוף יותר מזה, רק אומר שהשם האנגלי של הסרט הוא בעל משמעות אירונית למדי.

מהמקום האישי אני חייב לחלוק שכל עניין של בריונות בבתי הספר הוא טריגר די רציני בשבילי. בתור אחד שחווה את זה לא מעט פעמים על בשרו במהלך היסודי וקצת מהחטיבה (בתיכון היה להיט, אז רק אומר למי שחי את זה כרגע – זה משתפר), הסיפורים האלה נוגעים בי בנקודה מאוד רגישה, ולכן רוב חיי נמלטתי מסרטים שעוסקים בזה כמו "קראטה קיד", "טרזן מגומי", וכן, גם "חבורת הזבל". הקוראים הוותיקים של סריטה אולי זוכרים את הטקסט עמוס הדמעות שלי על הסרט התיעודי "Bully" מ-2012. זאת אולי אחת הסיבות שסצנת הבריכה ב"הכניסו את האדם הנכון" השוודי היא אחת האהובות עלי. אבל זה לפעם אחרת.
ככזה, כבר על ההתחלה הצפייה שלי ב"ימים טובים יותר" הייתה ממקום מאוד לא נינוח, והמעורבות שלי בעלילה הייתה בעלת משקל, על אף שאני מגיע מרקע שונה מאוד מזה של הגיבורים. ועדיין, גם לאלו שלא ממש מתחברים לנושא הזה ממקום אישי, "ימים טובים יותר" לא הולך להיות צפייה קלה. הוא לא הסרט הכי אלים ואכזרי שנעשה, אבל הוא מעיק מאוד. היותו מעל שעתיים גם בוודאי לא עוזרת.

כבר חשפתי שכשהוכרז שמו של הסרט כמועמד לאוסקר הבינלאומי מאוד הופתעתי. עכשיו כשראיתי אותו, אני חייב לומר שההפתעה שלי גדולה אפילו יותר, ומרתק אותי לדעת מה היה בו שנגע במספיק מצביעים כדי להביא אותו עד לנקודה המרשימה אליו הגיע.
אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שההשפעה הכי גדולה מהסרט מתרחשת בזכות שני השחקנים הראשיים. כמי שאיננו צורך יותר מדי תכני פופ סיניים, שני שחקני הסרט היו חדשים לי, אבל הם הפילו אותי לרצפה. ג'קסון יי לגמרי יכול להיות כוכב בינלאומי, וז'ו דונגיו היא בשבילי אחת מתגליות השנה (למרות שהסרט טכנית מ-2019). היא מצדיקה לבדה את הצפייה בסרט עם אחת ההופעות המרשימות שראיתי לאחרונה, כזו שבעולם אחר אולי אפילו יכלה להיות מועמדת לאוסקר בעצמה.

סיפור האהבה של שני הצעירים הוא בהחלט מה שמחזיק את הסרט, או לפחות זה שהכי מתקרב לכך. לא רק ההופעות עצמן אחראיות לכך (אם כי כנראה בעיקר) אלא כי בדינמיקה שלהם ובקשר האיטי שנברא ביניהם די ברור איפה הלב של הסרט ושל טסאנג הבמאי נמצאים. אלו סיקוונסים שערוכים למופת, רגישים ומעודנים. אם הסרט היה רק עליהם היה פה משהו עצום, אבל ישנה בעיה, והיא שקו העלילה הזה פשוט נקבר תחת טונות של עומס מיותר ולא אחיד.
התסריט של "ימים טובים יותר" (עליו חתומים ארבעה אנשים) איננו מסתפק בלהיות סיפור אמיץ ולא פשוט על שתי נשמות אבודות בעולם דורסני שמוצאות נחמה זו בזו, הוא גם רוצה להגיד המון דברים בנוסף. למשל על בריונות כמובן, וגם על שיטת החינוך התחרותית והשוחקת, ועל כוחות המשטרה, ואז זורקים פנימה גם סיפור על כנראה אנס סדרתי, ועל הדרך מערערים את הכרונולוגיה של הסיפור, ומערבלים שוב ושוב את הנראטיב. כמובן שאין שום בעיה לתבל את הסרט בעוד נושאים רחבים יותר, אבל ההפצצה הזו מבלבלת, מתישה נורא, ושלפה אותי החוצה מהחוויה שוב ושוב.
בכל פעם שטסאנג מתרכז בגיבורים שלו הוא מוציא זהב, ויש בהחלט דברים חזקים אחרים בסרט, אבל אני הרגשתי שיש יותר מדי מהרבה, וזה החליש את הסרט מאוד, במילים עדינות.

"פינוקיו" – Pinocchio

למרות שזכה ללא מעט עיבודים קולנועיים, המפורסם שבהם הוא כמובן גרסת דיסני מ-1940, ספרו של קרלו קולודי "פינוקיו" עדיין ממשיך להיות סחורה נחשקת, יותר ממאה שנה לאחר שפורסם. כבר שנים אנחנו שומעים על הניסיונות של גיירמו דל טורו ורוברט זמקיס להרים את גרסתם, ואיכשהו דווקא היוצר האיטלקי הפחות עמוס אוסקרים מביניהם, מתאו גארונה, הצליח לעשות אחת.
גארונה בן ה-53 הוא כבר שם דבר בסצנת הפסטיבלים העולמית, בעיקר מאז "גומורה", אפוס המאפיה המופלא שלו מ-2008, שזכה בפרס בפסטיבל קאן ועורר לא מעט זעם כשנשמט מאוסקר הסרט הבינלאומי אליו נשלח כנציג איטליה. שני הסרטים שלו לאחר מכן גם הם זכו לתהודה באירוע הקולנוע בעולם, אך אותי הותירו מאוכזב למדי. היו אלו "ריאליטי" ו"מעשיית המעשיות", שניהם הוקרנו בפסטיבל חיפה. את סרטו האחרון לפני זה לשמו התכנסנו, "דוג-מן" (גם הוא נשלח לאוסקר) לא ראיתי. בעיקר כי סרטים עם כלבים מלחיצים אותי.

בפסטיבל ברלין של 2019 חשף גארונה את הפקת הפאר החדשה שלו, עיבוד נוסף ל"פינוקיו" (Pinocchio), שאפילו סוגר מעגל משונה, או מהלך גאולה, בזכות עצמו. לתפקיד הנגר ג'פטו ליהק גארונה את רוברטו בניני, שבמו ידיו אחראי על מה שנחשב לעיבוד הגרוע ביותר של ספר הילדים, "הרפתקאות פינוקיו", שהיה הפרויקט הראשון שלו אחרי האוסקר הכפול על "החיים יפים". ההיסטוריה קברה את הסרט הזה, ולפי מה שהבנתי בצדק רב.

הסיפור על הנגר טוב הלב שמגלף מעץ קסום בובה שקמה לחיים, ובדרכה להפוך לילד אמיתי עושה את כל הטעויות האפשריות, הוא לא עיבוד קל מדי, נאמר לכל מי שמשום מה לא מכיר את הסיפור (אם יש כאלה). מטבע הדברים כסרט פנטזיה הוא הפקה מורכבת למדי, וזה עוד לפני שצריך להתמודד עם החומר האפל והמשונה, עם המבנה האפיזודלי והמעגלי, עם הדמות הראשית הבעייתית מאוד, עם המטען שיש למעשייה הזו בתרבות, ועם ההבדלים בין 1883 אז יצא הספר לבין הזמנים העכשוויים. ואם יש משהו שאי אפשר להגיד על מתאו גארונה זה שהוא לא הסתער על זה עם כל מה שיש לו, גם אם אפשר להתווכח על רמת ההצלחה.

הגרסה הטרייה הזו של "פינוקיו" היא קודם כל מופע מרהיב של קולנוע. ככזה, לא רק ששתי המועמדויות שקיבל לאוסקר – בפרסי התלבושות והאיפור – מוצדקות, אלא שהיה אפשר להמשיך הלאה ולהעניק לו בקלות מקום בקטגוריות הצילום והעיצוב האומנותי.
ואם כבר עצרנו באוסקר, אני יכול לומר לכם שבעיני לא רק שאין לו מתחרים בקטגוריות האיפור, אלא שהם לא ראויים להיות אתו בתחרות. הסיבה היחידה שאני עדיין מהסס להמר עליו כזוכה היא שאני לא מאמין שמספיק חברי אקדמיה צפו בו, בטח לא ביחס לשלושת המעומדים הזמינים בנטפליקס "הבלוז של מא רייני", "יומני האפלצ'ים" ו"מאנק" (המועמד הרביעי הוא "אמה").

כסרט הרפתקאות אפיזודלי, "פינוקיו" של גארונה לא מפסיק להפתיע עם לוקיישנים מרהיבים ודמויות שמעוצבות להפליא המגולמות על ידי שחקנים רבים בתפקידים קטנים ודי מרשימים. האמת שאת רובם אינני מכיר, אם כי אני מניח שהם שם דבר בקולנוע האיטלקי, כך שלעיניים חיצוניות הבולטים בהם הם רוברטו בניני, בהופעה מאופקת באופן יחסי, ומריאן ואכט ("צעירה ויפה") בתפקיד הפיה המעוצבת בסרט כמו המדונה, מה שמשווה לסרט לא מעט אלמנטים דתיים נוצריים. בטח כאשר נזכרים שמי שיצר את פינוקיו הוא נגר בשם ג'פטו, כלומר יוסף.
רוקו פאפלאו ומאסימו קאצ'ריני בתפקיד ולפו וגאטו ("שועל וחתול", אלו שבדיבוב לסדרת האנימציה הפכו לשמשון ויובב), ומי שזה לא יהיה שמגלם את הקוף השופט, גונבים את ההצגה. אך בעיקר הצליח הסרט בליהוק פינוקיו עם הילד המקסים פדריקו ילאפיו.

מעבר לעושר הוויזואלי והמשחק, אני חייב להודות שדי הלכתי לאיבוד עם הגרסה החדשה, ולא לגמרי הבנתי את המנגנון שעומד מאחוריה. כשזה מגיע להתמודדות עם התימות הקשות של הסיפור, אני לא חושב שגארונה ושותפו לכתיבה מאסימו קאצ'ריני (כן, כן, זה משמשון ויובב) לגמרי צללו עד הסוף, אולי כי בכל זאת ניסו לפנות גם אל הקהל הצעיר יותר. זה הופך את "פינוקיו" שלהם ליצור כלאיים משונה, כזה שלא מאוד מסעיר מבוגרים אבל גם מאוד לא מתאים לילדים קטנים. הסרט אמנם אפל, הייתי אפילו אומר שבגרסת דיסני יש כמה סצנות מטרידות יותר מאשר מה שמתרחש כאן.

לרגעים נראה שכן יש פה סאטירה על איטליה, אבל או שהיא נעלמת לגמרי, או שהיא מופיעה באופן מאוד לא מעודן ועל כן שטחי. זה קיצוני במיוחד בסצנת המשפט, שהיא כל כך תלושה שאין לה שום השלכה על העלילה, שם פינוקיו נשפט כי הוא חף מפשע ואז משוחרר כאשר מתוודה על פשע שלא ביצע. והשופט הוא קוף, כפי שהזכרתי מקודם. מתוחכם זה לא. גם הניסיון לגשר בין עולם ריאליסטי לבין פנטזיה לא עולה טוב, כאשר מצד אחד הדמויות מתפלאות על דברים קסומים שמתרחשים, אבל אדישים לגמרי לאירועים פנטסטיים אחרים. זה מעניק הרגשה כאילו גארונה לא לגמרי חשב על העולם הזה עד הסוף, פנה למקומות קלים במקום להתמודד עם התפיסה המודרנית שלנו, ונשען על ההיכרות שלנו עם הספר כדי שנשלים פרטים לבד ונמצא בעצמנו את ההיגיון, שלא לגמרי שם.
הבעיה המרכזית של הסיפור היא העובדה שהוא בעצם אותו מהלך שוב ושוב – פינוקיו מבטיח להיות ילד טוב, מועד, סובל, ניצל ואז חוזר חלילה. זה די מתיש באיזשהו שלב, ובעיקר מאוד מאוד צפוי ולא ממש מחזיק.
ההרגשה היא קצת פול גז בניוטרל, וזה מתסכל, כי באמת שהמון יצירתיות וכישרון הושקע בבריאת העולם והדמויות. להתייחס לכל האופרציה כלאחר יד זה לא משהו שאני מרגיש אתו בנוח, אבל זה יהיה שקר להגיד שהתוצאה מוצלחת באופן יוצא דופן.