אימת החודש – ינואר 2021: "הכל בשביל ג'קסון", "שהשטן ייקח אותך 2", "פריקי", "האנטר האנטר"
25 בינואר 2021 מאת אור סיגולישנה חדשה של אימת החודש לפנינו, שמינית במספר שזה בכלל הלם, וכולי תקווה שהיא תהיה מעניינת ועמוסה ומגוונת כמו הקודמת. 2020 הייתה זוועה כמעט בכל אספקט, מלבד אחד – זה של סרטי הז'אנר. קולנוע האימה היה זה שוויתר בקלות יחסית על ההפצה בבתי הקולנוע (היו כן כמה שנדחו, כמו למשל הרימייק המסקרן ל"קנדימן"), והשרתים התמלאו בלא מעט סרטים משמחים וראויים לצפייה שהפכו לשיחת היום, וכמובן בכמה מפלות מהדהדות שנמחקו מהזיכרון מהר מאוד.
מכיוון שאימת החודש של דצמבר היא במתכונת סיכום שנה, ואין בה סקירות רגילות כמו בדרך כלל, יוצא שחלק מהסרטים שראיתי במהלך נובמבר-דצמבר מוצאים את דרכם לסיכום לפני שזכו לטקסט נרחב משל עצמם. לכן אני מעביר את המעניינים ביניהם לאימת החודש של ינואר, כי מגיע להם ועדיף מאוחר מלעולם לא. כך שאם חלק מהסרטים פה נשמעים לכם מוכר, זה כנראה כי שמם הוזכר בסיכום השנה.
באימת החודש הראשונה של 2021 נמצאים ארבעה סרטים, שלושה מהם צצו פה ושם בסיכום השנה, ואחד מהם ראיתי ממש כמה ימים לאחר הפרסום. הוא יסגור את הפוסט הנוכחי ובעצם יהפוך לסרט אימת החודש הראשון של 2021 (למרות שהוא יותר מותחן). אכן, אין גבול להתרגשות.
מחוץ לפינה החודשית, אזכיר, סרטי אימה נוספים קיבלו מקום בסריטה החודש: אורון כתב על "Run" (גם הוא היה חלק מסיכום שנת האימה בדצמבר), ו"מלתעות" זכה סוף סוף לטקסט נרחב משל עצמו כחלק מפרויקט מפסידי האוסקר שלי.
יאללה 2021.
"הכל בשביל ג'קסון" – Anything for Jackson
את הסרט הזה ראיתי ממש יום לפני פרסום סיכום השנה, ואתם אולי זוכרים שהתייחסתי אליו כשפירטתי על חמשת סרטי האימה הטובים ביותר של 2020. הוא לא היה חלק מהם אמנם, אבל זה בגלל שהרגשתי שעוד אין לי מרחק מספק על מנת לדעת בוודאות האם הוא בטופ של הטופ. אבל זה רק מעיד על כך שהוא לא היה רחוק משם.
מדובר בסרט קנדי שאומץ על ידי שירות הסטרימינג Shudder ואף הספיק לצוץ בכמה מהדורות פסטיבלים במהלך השנה החולפת. העלילה עצמה די דלה, וסובבת סביב זוג קשישים טובי לב, שעדיין לא לגמרי מתאוששים ממות בתם ונכדם הרך בשנים. בייאושם הם פונים למאגיה שחורה, ומחליטים לבצע טקס מסובך של גירוש שדים הפוך. כלומר, אה, זימון שדים, אני מניח. הם חוטפים צעירה הריונית ומתכננים להעביר את רוחו של הנכד המת לעוברה, כך שתלד מחדש את ג'קסון. באופן שאיננו מפתיע אף אחד חוץ מהם, הדברים ממש לא הולכים כמו שצריך, והשניים מגלים שהם פתחו פתח לעולם אפל ומסוכן למדי.
הדבר הכי מדהים שקשור לסרט הזה הוא זהות הבמאי והתסריטאי, ג'סטין ג'י דיק וקית' קופר, בהתאמה. מבט על הפילמוגרפיה שלהם מצייר תמונה שונה מאוד ממה שקורה בסרט הזה. לדיק, למשל, יש מעל 30 קרדיטים על בימוי, כמעט כולם סרטי הולמארק רומנטיים וחלביים למדי. למעשה, אחד מסרטיו הוא "מבצע חג המולד", הסרט שכתבה התסריטאית נינה וויינמן, מי שאחראית על "חגיגה כפולה" עליו כתבתי לא מכבר, סרט החנוכריסמס הכי טוב שראיתי (מצד שני, זה גם סרט החנוכרסימס היחיד שראיתי). גם רשימת הקרדיטים של קופר התסריטאי לא שונה בהרבה, וזה מפתיע איך כל הזמן הזה, בתוככי המוחות בפס היצור של סרטי פרווה שפועלים על אונה אחת, נמצא משהו כל כך אפל ומרושע.
"הכל בשביל ג'קסון" לא סולל דרך חדשה, הוא לא מבט מקורי ומרענן על ז'אנר מוכר, אבל הוא כל כך טוב, שזה בכלל לא משנה. הצילום מרשים, ויש בו רגעים ממש אפקטיביים. גם הרוחות עצמן מעוצבות נפלא, כמה מהן עלולות עוד לרדוף את הצופה הממוצע לאחר הצפייה, ובעיקר יש בו הומור רב כמעט לכל אורכו.
שילה מקארתי (אגנס מ"אקדמיית המטריה") וג'וליאן ריצ'ינג ("אורפן בלאק") מעניקים כמה מההופעות הכי טובות בתחום הז'אנר של הזמן האחרון, ומהקאסט כדאי לציין גם את ג'וש קרודאס, קונסטנינה מנטלוס ולאנט ווייר. הם עושים עבודה משובחת בקרקוע הסיפור שהופך להיות מופרך יותר ויותר ככל שהוא מתקדם. לא קלאסיקה חדשה, אבל הנאה אמיתית מההתחלה ועד הסוף.
"שהשטן ייקח אותך 2" – May the Devil Take You Too
גם הסרט האינדונזי הזה הוזכר בסיכום השנה, אבל בשונה מהסרט שלפניו וזה שיבוא אחריו, הפעם לא בקונוטציה חיובית.
אתם אולי מזהים את שם הסרט מהסקירה המלכותית שהקדשתי לבמאי טימו ג'איינטו ב-2018, כאשר נטפליקס שיחררה שניים מסרטיו די במקביל. הראשון היה סרט האקשן האהוב עלי ביותר בעשור הקודם (להוציא את "כביש הזעם"), "עם רדת הלילה", שגם השתחל למצעד סרטי נטפליקס של סריטה; והשני הוא סרט ספלאטר מהנה, שעושה הרבה כבוד לסם ריימי, "שהשטן ייקח אותך". הוא רחוק מלהיות אחד מהגדולים בכל הזמנים, בעיני, ובכל זאת מספיק קיצוני ומטופש כדי לחגוג אותו. לכן רבה הייתה שמחתי כאשר הוכרז שג'איינטו חוזר לסרט נוסף בעולם הרוחות האכזריות שלו. מעבר לכך שכל סרט חדש של הבחור הוא חדשות טובות, אני תמיד מקבל בשמחה קצת אימה קיצונית ומופרכת שלא לוקחת את עצמה ברצינות.
כדי להסביר לכם עד כמה התוצאה הייתה מבאסת, אספר לכם שלמרות שראיתי אותו בזמן לאימת החודש של נובמבר, שכחתי ממנו לחלוטין והוא הושמט מהפרק. לחשוב שהתודעה שלי פסחה לגמרי על סרט אימה חדש של ג'איינטו כשהתכוננתי לכתיבת הפרק ההוא, אומר הרבה. לכן נאלצתי להכריז עליו כסרט האימה המאכזב ביותר של 2020 בסיכום השנה.
לא מדובר בסרט רע. כלל וכלל לא. הוא פשוט מאוד לא מעניין, וגם הרציחות והקיצוניות לא מספיק ייחודיות או סוחפות. בגדול מה שקורה בסרט ההמשך הוא שאחת מניצולות הסרט הראשון מוצאת את עצמה בבית יתומים לשעבר, שם אלו שגדלו בו – ועברו התעללות נוראית – רוצים לנקום או משהו ולכן פונים לעולם שמעבר. והיי, בחיים לא תנחשו מה קורה! באמת שקשה לומר שהשקיעו בזה יותר מדי מחשבה, ובטח אין ניסיון לדחוף עוד את מה שהפך את הסרט הראשון למוצלח. ולא שמעטפת העלילתית של סרט אימה היא בהכרח הדבר הכי חשוב (כמו למשל הסרט הקודם בסקירה, שיצק המון למסגרת די רפה), אבל גם התוכן עצמו לא מחזיק.
יש כמה שוטים מעניינים, ג'איינטו עושה עבודה מצוינת עם משחקי פוקוס ואפקטים מיוחדים, אבל גם הניסיון הלא מוצלח להעביר מהלך רגשי, העצלות בתכנון הסיקוונסים, והיות הסרט 110 דקות – בערך חצי שעה יותר ממה שהוא צריך – גרמו לו בעיקר להרגיש כמו סחבת, כמו משהו שנעשה בחיפזון. זה לא מספיק כדי לקטול אותו, אבל כן ממקם אותו בתחתית הפילמוגרפיה של ג'איינטו.
מעמדו של "נשים מהגיהנום" כסרט האימה האינדונזי הטוב של 2020 לא התערער.
"פריקי" – Freaky
על הסרט הזה שמעתי הרבה לפני שנחשף באופן רשמי, ובאמת לא יכולתי לחכות עד שאצפה בו. הסיפור מאחוריו מתחיל עם מייקל קנדי, שלקהילת האימה מוכר בעיקר כאחד ממנחי Attack of the Queer Wolf, פודקאסט שעוסק בהסתכלות להטב"קית על סרטי אימה ישנים וחדשים. קנדי התחיל לכתוב תסריט שהפרמיס שלו הוא שילוב בין מותג האימה "יום שישי ה-13" והקומדיה "שישי הפוך", ופנה לעזרה מידיד הפודקאסט, הבמאי כריסטופר לנדון, זה שאחראי על שני סרטי "מז"ל טוב" האהובים עד מאוד, וגיי חתיך בזכות עצמו. לנדון התלהב מהרעיון ולקח אותו אל משרדי בלומהאוס איתם הוא עובד מאז "פעילות על טבעית: המסומנים". ג'ייסון בלום נתן אור ירוק, וכך קיבלנו את קומדיית האימה הזו. בזכות פודקאסט. בגדול.
הקונספט, יחד עם האנשים הטובים מאחוריו, עוררו עניין מאוד גדול בפרויקט, והוא גם היה אמור לצאת לבתי הקולנוע אבל זה לא קרה. הוא השתחרר למדיה הביתית בסוף 2020 וזכה לחיבה גדולה מאוד, גם בסיכום השנה שלי. הוא אמנם לא היה חלק מהחמישייה הגדולה, אבל הוזכר לא מעט פעמים, ואף קיבל את אחד התארים החשובים – אות הקשת לסרט אימה להט"בי מצטיין.
ואחרי כל אלו – הבהרה לאיפוס ציפיות: אני חושב ש"פריקי" יכל להיות יותר טוב ממה שהוא. כן, הוא נהדר, אבל מרגיש שיש לו איזה פוש אחד לפני שהוא יכול להיות קאלט אמיתי. מצד שני, אי אפשר לדעת עדיין. ובכל מקרה, אני מקדים את המאוחר.
בעיירה אמריקאית קטנה חיה לה מילי עם אמה ואחותה הגדולה, שלושתן עדיין מבכות את מותו של אב המשפחה האהוב שהלך בטרם עת. מילי היא נערה רגילה לחלוטין, לא שיא הפופולריות אבל חברותית ונחמדה, וכמו כל בנות גילה מנסה לפצח את גיל ההתבגרות שאיננו עושה טוב לאף אחד. לילה אחד, יום שישי ה-13 בחודש תופתעו לשמוע, מגיע לעיירה רוצח סדרתי קטלני במיוחד עטוי מסכה, ובידו פגיון שגנב מבית הקורבנות הקודמים שלו, מה שהוא לא יודע זה שמדובר בחפץ בעל כוחות מאגיים. הוא מוצא את מילי בזמן שהיא מחכה שאמה תבוא לאסוף אותה ויוצא לצוד אותה במגרש הפוטבול. היא מצליחה איכשהו להתנגד, אבל שניהם נפצעים מהפגיון ומשהו משונה מתחולל: הרוצח מתעורר בבוקר בתוך גופה של מילי, והיא בשלו. אתם יכולים להבין לבד שזה לא מיטבי לאף אחד מהם.
ל"פריקי" באמת יש נתוני פתיחה מרהיבים. הוא עשוי מצוין, הוא מצחיק נורא, הרציחות בו אכזריות ויצירתיות, והדמויות חמודות מאוד כולן. וזה מביא אותי למה שהיה אמור להיות המלכודת של הסרט, אבל התגלה כזה שמזניק אותו כמה דרגות למעלה – וינס ווהן.
מי שהתחיל כשחקן קומי אהוב (הערכתי אפילו את האינטרפטציה שלו לנורמן בייטס ב-1998), התגבש לכדי אדם מאוד לא נעים, או לפחות כך האישיות שלו עברה בתקשורת. אני לא מתייחס לדעותיו הפוליטיות, כי הן פחות רלוונטיות, אבל לא רק שהוא נראה כאדם שמרן מאוד, אלא שגם הסרטים האחרונים שלו, או יותר נכון שיתופי הפעולה האיומים שלו עם קרייג זאהלר ("מהומה בתא מספר 99" ו"עם הגב לקיר"), מיצבו אותו בצד הלא נכון של הפרוגרסיביות. לכן, כשמישהו כמו ווהן מחליט לשחק בסרט אימה עם אלמנטים להט"בים מובהקים, ואפילו מנשק תיכוניסט (באחת הסצנות המשובחות בסרט), זה יכול ללכת להמון כיוונים מעוררי חשש.
למרבה השמחה, רק טוב יצא מזה. זאת אחת ההופעות הכי טובות של ווהן מזה שנים, ואחת המוצלחות של השנה. ווהן בחור ענק וההתנהלות שלו כתיכוניסטית מבויישת היא זהב קומי. אמנם זה משהו שכבר נעשה לאחרונה ב"ג'ומנג'י" על ידי ג'ק בלאק, אבל בשילוב עם האלמנטים הקיצוניים, זה איכשהו כן קצת שונה. מצטיין קאסט נוסף הוא מישה אושרוביץ' כחבר הגיי של מילי, אבל באמת שכולם כינורות משניים לווהן.
דווקא מי שאיכזבה, והכל באופן יחסי כמובן, היא קת'רין ניוטון כמילי. ההופעה שלה בשעת ההלימה בין הגוף והמגדר מצוינת, אבל כשהיא צריכה להיות רוצח פסיכופט זה לא מאוד מרשים, בטח בהתחשב במה שווהן עושה.
ולגבי ההסתייגות שלי מלפני כמה פסקאות: אני לא בטוח למה, על אף שהכל בו ממש אחלה, אני לא מאוהב ב"פריקי", או לפחות לא כמו שציפיתי שיהיה. יש פעמים כאלו שאתה רואה סרט ואתה יודע ששניכם ביחד לנצח. זה תלוי בהרבה גורמים, תזמון הוא אחד מהם, אבל או שזה קורה או שלא. אולי המקרה הכי מובהק בהיסטוריה האישית שלי היה "בריק", אבל זה לא הכי נדיר, כמו לאחרונה עם "The Endless" ו"פאלם ספרינגס". כאלה שכשהם נגמרים אתה רק רוצה להזמין חברים לראות אותם שוב. את "פריקי" אני בטוח אראה פעם נוספת, אבל זה לא בוער בי במיוחד. אולי כי הרגשתי שהוא קצת חושש ללכת עד הסוף, אולי כי הציפיות שלי היו גבוהות מדי, אין לדעת, אבל הוא כזה שמאוד כדאי לראות.
"האנטר האנטר" – Hunter Hunter
גם על הסרט הזה שמעתי לראשונה בפודקאסט, הפעם בגלגול הנוכחי של מה שהיה בעבר Killer POV (שאת הסיבות לסופו פירטתי ביוני) וכעת הוא Colors of the Dark. האזנה מומלצת בכל מקרה.
המנחה אלריק קיין דיבר על המותחן הזה, וטען שעל אף שהוא נהנה ממנו, אלו היו שתי הדקות האחרונות שלו שפרקו אותו לגמרי. מכיוון שזה רחוק מלהיות הרודיאו הראשון שלי, וכבר הדלקתי את עצמי בעבר בעקבות כל מיני משפטים כאלה רק כדי להתאכזב, לא לקחתי את זה יותר מדי ברצינות. ומלבד זאת, חשבתי, מה כבר יכול לקרות בשתי דקות סופיות שיהיה כל כך מטלטל. אלריק, אחד מהאנשים שאני הכי אוהב להאזין להם (יש לו פודקאסט נוסף עליו המלצתי בעבר), בטח נסחף עם הרגע, וכמו שקורה לכולנו פה ושם, כנראה הגזים על מנת להגזים.
הוא לא.
אני לא הולך להסגיר יותר מדי מעלילת סרטו של שון לינדן, לא בגלל שהוא בהכרח עמוס פיתולים וטוויסטים, אלא בגלל שהוא כן משנה כיוון פה ושם ואני ממליץ לכם לדעת עליו כמה שפחות. אני הגעתי לסרט עם מעט מאוד אינפורמציה, ואפילו עליה התבאסתי.
אז בקצרה, במעמקי יער פראי בקנדה גרה משפחה בת שלוש נפשות: אמא, אבא ובתם המתבגרת. הם צדים בעצמם את האוכל, קוצצים בעצמם את עצי ההסקה, והגיחות לעיר נעשות במקרים בודדים, בעיקר כדי למכור את הפרוות שצד האבא, על מנת להמשיך להתקיים. הסרט מתניע כאשר הם מגלים שזאב מאוד מאוד גדול חזר לטריטוריה, והם חייבים למצוא אותו לפני שהוא ימצא אותם. אבל זה בהחלט לא הסיפור של הסרט, וכל דבר שתדעו מהשלב הזה יכול קצת להרוס.
עוד דבר שצריך להבהיר, "האנטר האנטר" הרבה יותר נוטה לכיוון המתח מאשר האימה. הוא סרט של אווירה, מרדפים וסיטואציות שחונקות את הגרון. הוא לא מהסוג המבהיל או מקפיץ, ופועל יותר על חרדה פסיכולוגית. לפחות בחלקיו הראשונים.
ככזה, העבודה של לינדן נפלאה במסגרת מה שהוא בחר לייצר, והוא מגבה את בניית המתח בצילום משובח שעושה חסד עם הלוקיישנים, ומשחק מצוין. כמו עם שאר סרטי החודש, לא מדובר פה בשום דבר פורץ דרך, אלא בעשייה נכונה ומרשימה. אפשר לומר שזה כל מה שרציתי ש"בחשכת הליל" יהיה, אבל לא קרה.
את האבא מגלם דאוון סאווה, 20 שנה אחרי "יעד סופי", ואיזה כיף לגלות שהוא גדל להיות איש נאה מאוד. באופן אישי לא הייתי מזהה אותו בחיים, אבל משמח מאוד להיתקל בו, ועוד בסרט טוב. לצדו קאמיל סאליבן כאשתו, וסאמר ה. האוול כבתם הצעירה. יש עוד שחקן שאני מת לדבר עליו, אבל אני חושב שזה יסגיר משהו שאני לא מעוניין לדגדג בשלב הזה.
וזה מביא אותי לדקות האחרונות. אז כמובן שלא אספיילר דבר וחצי דבר, אבל אלריק קיין צדק. הסצנה האחרונה של הסרט באה לי משום מקום והשאירה אותי במצב של סטטיות עד שנגמרו הכתוביות. הדבר היחיד שאני יכול להסתייג ממנו הוא שהאסקלציה מגיעה מהר מאוד, אבל יכול להיות שגם לא, וזה לגמרי בסדר. לי, בכל מקרה, לקח הרבה זמן להסדיר את קצב פעימות הלב לאחר מכן.
לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית למטה. מזכיר לכם לבקר את דף הפייסבוק חתולשחור לעוד דיונים על סרטי אימה. ושנה מעולה לכולם.
תגובות אחרונות