סיכום 2020: 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

את מצעד רגעי השנה עשיתי לראשונה בסיכום השנה של סריטה 2010, כי לא הרגשתי שראיתי מספיק מסרטי אותה שנה כדי לבחור באופן מושכל את "עשרת סרטי השנה". זאת הייתה סוג של פשרה מבחינתי. מצד אחד, לחזור אחורה לדברים הכי בלתי נשכחים שראיתי במהלך אותה שנה, ומאידך לא להתחייב על הסרטים עצמם. מאז זה הפך להיות סוג של מפלצת שמלווה אותי במהלך כל השנה, מהסרט הראשון ועד האחרון, גם כשאני נהנה וגם כשאני סובל, אני תמיד מחפש האם יש רגע, סצנה, סיקוונס, משפט או שוט שראוי לקבל מקום במצעד 20 הרגעים.

לכל מצעדי 20 הרגעים של עשר השנים האחרונות: 2010; 2011; 2012; 2013; 2014; 2015; 2016; 2017; 2018; 2019

על אף שהכל היה שונה מסביב, הדבר הזה זהה גם ל-2020. הסרט הראשון שראיתי, ב-1 לינואר, היה "ג'וג'ו ראביט" בהקרנת העיתונאים שלו, ומאז, נכון לפרסום הפוסט הזה, הספקתי לראות 348 סרטים, מעל 200 מתוכם הם של השנה הנוכחית. מיותר לציין שהבחירה הסופית לא הייתה קלה, ולמרות שהיו רגעים שבשנייה שפגעו ברשתית שלי ידעתי שהם בפנים, אני חייב להודות שהמקום הראשון הפתיע אפילו אותי. אבל רגע, יש עוד דרך עד אליו.

אז ברוכים לסיכום השנה המסורתי שלי, בחירת 20 הרגעים הטובים ביותר, שנבחרו בקפידה, ובאופן די מובן וחסר תקדים, רק ארבעה מהם ראיתי על המסך הגדול. כי זאת הפאקינג שנה שהייתה לנו. אבל זה לא באמת משנה. בין אם אלו שירים, קטעי ריקוד, סצנות אקשן, שוטים מטורפים, בדיחות מבריקות או הופעות משחק פסיכיות, אלו קטעי הסרטים שעשו לי את השנה ואותם אני נרגש להנציח. בואו.

20 הרגעים הגדולים של 2020 בקולנוע

20. חיים בלי משמעות – "פאלם ספרינגס" (Palm Springs)
בכל שנה אחרת זה בטח היה נראה קצת אחרת, אבל "פאלם ספרינגס", הפך מלהיות סתם קריצה חביבה לאחד הסרטים הכי משמעותיים של השנה. הקומדיה הרומנטית-מד"בית הזו, שביים מקס ברבאקאו על פי תסריט של אנדי סיארה, יצאה בסביבות יולי, בין סגר לסגר, כשהמצב היה מתיש ומייאש. הסיפור, בגדול, על שני צעירים שכלואים בלופ תמידי ממנו הם לא מסוגלים לצאת. לא רחוק ממה שאנחנו הרגשנו, ועדיין מרגישים. אבל במקום להזכיר לנו שוב כמה המציאות שלנו מופרכת ואיומה, "פאלם ספרינגס" מילא את הלב שלנו באושר, עם כימיה מפוארת בין שני השחקנים הראשיים, אנדי סאמברג המתוק וכריסטין מיליוטי בהופעה לאוסקר, והמון רגש ואהבה לחיים. "פאלם ספרינגס" נתן לנו רגע של הנאה בתקופה קשה למדי, ובתוך זה, בלתי נשכח במיוחד הוא הסיקוונס הפותח את המצעד, בו ניילס ושרה מחליטים למצות את המיטב ממצבם הנואש, במונטאז' מצחיק במיוחד שכולל ריקודים בפאב, טיסה מסוכנת, מטווח, הטרלה של חתונה ופצצה בתוך עוגה.
ואגב חתונה…

19. החתונה – "ואז רקדנו" (And Then We Danced)
לגורל אומלל במיוחד זכה הסרט הזה, שמתרחש בגיאורגיה אבל ייצג את שוודיה באוסקר הקודם (ללא הצלחה). הוא הוקרן בפסטיבלי ירושלים והערבה 2019 והיה אמור לצאת לבתי הקולנוע במרץ של השנה, אבל הקורונה מנעה את זה, ומאז הוא מתנהל הלוך ושוב בעולם ה-VOD, מחכה לרגע בו אולי ישוב אל המסך הגדול אי שם ב-2021.
את הסרט ביים לוואן אקין, ובזמן שאתוודה שהוא לא עשה עלי רושם כפי שקיוויתי בגלל סיפור די שחוק, יש לו שתי הצלחות רציניות. הראשונה היא השחקן הראשי לוואן גלבקיאני, והשנייה היא סצנת החתונה, רגע שמורכב משני שוטים ארוכים מאוד ומורכבים למדי, שהם סרט קצר בפני עצמו. המצלמה של ליסבי פרידל עוקבת אחרי מראב הגיבור כאשר הוא מסתובב בחגיגה הצבעונית והשוקקת מחפש את אהובו, וכאשר הוא מגיע אליו סוף סוף (בפריימינג נהדר של השתקפות), מתברר לו שהדברים לא ילכו כפי שהוא רוצה. הוא מתיישב על המיטה, ובקאט הבא המצלמה מאחוריו, מלווה אותו שוב במסדרונות, כאשר הוא מוקף אנשים אבל הכי לבד בעולם עד שהמצלמה עוזבת אותו וחוצה את המסיבה רק כדי למצוא אותו לבד בחצר, אבל אז לפתע מגיעה נחמה לא צפויה ונהדרת. כל הרגשות בעולם בשבע דקות מסך.

18. מרדף בהריסות – "1917"
כן, זה שופוני של אוסקר, אני ממש לא מתווכח. למעשה, אני מאלו שטענו שסרט המלחמה המדובר של סם מנדס הוא חוויה ריקנית וחלולה ויותר מהכל תצוגת יכולת של רוג'ר דיקינס, אחד הצלמים הטובים ביותר בתולדות הצילום. נראה לי שגם די צדקתי, כי מי זוכר את הסרט הזה עכשיו? ועדיין, מהלך הבריחה של החייל הבריטי סקופילד (ג'ורג' מקיי) לאחר שהרג חייל אויב בתוך ההריסות – שמתחיל באש ונגמר במים – הוא משהו שאי אפשר למצמץ בו. הצילום של דיקינס (האוסקר השני שלו כמובן) מדהים, אבל באמת שאסור להתעלם מהעיצוב האומנותי של דניס גאסנר וצוות אנשי האפקטים שהרימו פה הצלחה מטורפת. אקשן שלא מאפשר מנוחה, דינמיות קולנועית שאין שנייה לה, ועוד העמקה של השם רוג'ר דיקינס בדברי ימי הצילום.

1917

17. פשוט שירו – "טרולים מסביב לעולם" (Trolls World Tour)
לא מעט רגעים מוזיקליים תמצאו במצעד 20 הרגעים, וזה כנראה אומר עלי משהו יותר מאשר על העולם, אבל סיכמנו שהרעיון הוא להנציח את מה שטוב ב-2020, לא? אז הנה, שיר הסיום של "טרולים מסביב לעולם", סרט ההמשך ללהיט של 2016, זה שהרעיד את האדמה כשיוניברלס החליטו עוד באפריל להוציא אותו ל-VOD במקביל לבתי הקולנוע ההולכים ונסגרים.
העלילה של מספר שתיים זה כמעט אחד-לאחד לראשון, אבל זה כל כך חמוד שלי ממש לא היה אכפת. נאמבר הסיום, שכולל את אנה קנדריק, ג'סטין טימברלייק, ג'יימס קורדן, קלי קלארקסון, מרי ג'יי בלייג', רייצ'ל בלום, קינן תומפסון, איקונה פופ ועוד כמה, הוא רגע של התעלות. קודם כל, השיר שכתב ג'סטין והצוות שלו נפלא ומדבק, ומעבר לכך זה קליימקס כל כך יפה ומרגש (ונאיבי בקטע הגזמתי) שהוא חד משמעית אחד השירים ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה, ואני מה זה לא הולך להתנצל על כלום.

16. לחיצת מרפק – "הוסט" (Host)
בוודאות הרגע הקצר ביותר במצעד 20 הרגעים, אבל כנראה זה שגרם לי לצחוק בקול הכי רם. מדובר במאית השנייה לקראת סוף סרט האימה הבריטי על סיאנס זום שיצא משליטה (כמו שקורה עם סיאנסי זום בדרך כלל, כך יודעות כולן), כאשר אחרי כל האימה והשדים והגופות, נפגשות שתי חברות שאיכשהו שרדו, אבל רגע לפני החיבוק המיוחל הן נזכרות במציאות, וממהרות להתרחק ולהצמיד מרפקים במקום. הפחד מהקורונה מביס את כל הרוחות האכזריות ביותר, כך על פי סרטו של רוב סוואג'. ומי יתווכח אתו?

15. גלידריה – "אני חושבת לגמור עם זה" (I’m Thinking of Ending Things)
אני מאלה שאהבו באופן מוחלט ובלתי מתנצל את סרטו השלישי כבמאי של צ'ארלי קאופמן, ואתם יכולים להתערב על ישבנכם שהוא יופיע בעשיריות השנה שלי בעוד כמה ימים (וכנראה של עוד חברי סריטה). יש כל כך הרבה דברים שרודפים אותי מהסרט הזה, ובהתחלה חשבתי שסצנת הבלט היא זו שתצליח להשתחל למצעד, או המונולוג של פאולין קייל, אבל באמת שכנראה המועדפת עלי ביותר היא הסצנה בגלידריה המושלגת. אולי זה בגלל הרגישויות שלי לסרטי אימה שסימנו אצלי את הסצנה הזו ספציפית, אבל הניתוק המוחלט, התלישות מכל קונטקסט סביבתי, המקפא הכי מעורר בחילה שראיתי בחיים שלי ומשפטים כמו "אני חוששת לך. את לא חייבת ללכת" שממש מיקדו את כל החושים שלי. מצמרר, מטלטל וכן, מדויק נורא.

אני חושבת לגמור עם זה

14. ההתנקשות בראש הממשלה – "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"
הזוכה המוצדק של פסטיבל הקולנוע ירושלים 2020 נפתח לצפייה ליום אחד בשביל שגם פשוטי העם יוכלו להתרשם מסרט הביכורים של דני רוזנברג. אני סתם נשמע ציני, האמת שגם אני חיכיתי מאוד לראות אותו, ומבלי להיכנס ליותר מדי פרטים, זה בוודאי לא הכזיב. הסרט הזה מורכב ומעורר תגובות נגדיות מדי בשביל להיכנס או להסביר בשלב זה (עופר כתב על זה לא מעט), אבל ישנו רגע – שגם נתן לסרט את תמונת הכרזה שלו – שהשאיר אותי בלי מילים, אבל עם חיוך ודמעות. ברגע הזה הקולנוען אסף (רוני קובן) ואביו יואל (מרק רוזנבאום) מנסים לחשוב על סצנה חדשה לסרט, ומפתחים עלילת התנקשות א-לה "הסנדק" (שיקבל פיי-אוף היסטרי ממש בסוף), שהיא מטופשת כמו שהיא מקסימה. ברור לכולם שהסצנה הזו לא תצטלם ולא תתרחש, אבל רוזנברג מצליח לייצר רובד כפול ומרגש – גם רגע מקסים של חיבור בין אב לבנו, וגם אולי תיקון שהוא עצמו עושה מאחורי המצלמה עם ההיסטוריה האישית שלו, משתמש בסט שהוא הקים כדי לשחזר פנטזיה עם אביו שכבר איננו אתנו.
כמעט ונכנס, אגב, המונולוג המדהים של נועה קולר. האישה הזאת לא הגיונית.

13. גווינבר – "קדימה" (Onward)
מי ידע שאחד הרגעים הכי מרגשים של 2020 יהיה בזכות טרנטע חבוטה של אלף? התשובה לשאלה הזו היא, כמובן, פיקסאר – קבוצת האנשים שיכולים לקחת כל דבר בעולם ולגרום לך לבכות בעזרתו. כל. דבר. בעולם.
זה לא מאוד ספויילרי, אבל זה כן רגע שמתרחש ברגעים מאוחרים של הסרט אז במקרה לא ראיתם את היציאה הפיקסארית של 2020, ותתביישו לכם כי זה מקסים, זה בסדר אם תחכו עם המשך הקריאה עד שתעשו זאת.
אני כמובן מתייחס לרגע שבו גווינבר, המסחרית האהובה של ברלי, שליוותה אותו רוב חייו ובתמורה קיבלה אהבה ללא תנאים, זוכה בכנפיים שמורכבות מדו"חות חנייה, ועפה ברגע אחרון והירואי כדי לעזור לאיאן להמשיך במסע.
כל הכבוד לך, גווינבר. לא נשכח אותך לעולם.

12. משחקים מטופשים – "Lovers Rock"
ועכשיו לאתנחתא מוזיקלית בחסות אמאזון, סטיב מקווין והזמרת ג'אנט קיי. זה קורה בפרק השני באנתולוגיית הסרטים של מקווין "Small Axe", שמתרחש כולו במסיבת בית שוקקת של הקהילה השחורה בלונדון של 1980. הסלון הפך לרחבת ריקודים עם די.ג'יי וצעירים מרקדים, ואז הלהיט מ-1979 מתחיל להתנגן והופך לרגע הכי אינטימי עם הכי הרבה אנשים שהיה השנה על המסך. כל אחת ואחד בעולם שלו כאשר השיר ממשיך וממשיך, עולה עוד ועוד בטונים, וכאילו מתניע את עצמו מחדש. זה סרט מאוד משונה, אין לו הרבה עלילה והוא יותר מנסה לתפוס איזשהו רגע בזמן – לטעמי, כלומר – ובסצנה הזו הוא מצליח לעשות בדיוק את זה לייק א מאדרפאקר. ההתעקשות של מקווין על האורך הלא זעום של הסצנה עובד פלאים, ובסופה ממש מרגישים כאילו התעוררנו מחלום בהקיץ.

11. איזה חיים – "עוד סיבוב" (Another Round / Druk)
-ספויילר-
סצנות שבהן הגיבור משחרר את כל מה שהצטבר בתוכו ומתחיל לרקוד אינן תמיד החביבות עלי. זה מרגיש קלישאתי ומלאכותי הרבה פעמים. אבל במקרה של נציג דנמרק לאוסקר שביים תומס וינטרברג, והזוכה הגדול של פרסי הקולנוע האירופאי 2020, אני לא בטוח אם הייתה דרך טובה יותר – או לפחות מספקת יותר – לסגור את הסרט מאשר מאס מיקלסן (בטוח שד, הרי לא יכול להיות שהוא טוב בכל כך הרבה דברים) מפזז באופן לא הגיוני לשיר "what a life" של סקארלט פלז'ר. אחרי כל התסבוכות והקשיים של מרטין (מיקלסן), השמש המטאפורית יוצאת מבין העננים בדמות הודעת טקסט מנחמת, ומשם פשוט אי אפשר לרסן אותו. הפריים האחרון של מיקסלן באמצע מה שאפשר לחשוב עליו כתעופה או התרסקות בלתי נמנעת, הוא הברקה בפני עצמה.

10. רומנטיקן ללא תקנה – "משמר האלמוות" (The Old Guard)
"אתה ילד. תינוק. ההלצות שלך הן תוצר של אינפנטיליות. הוא לא החבר שלי. האיש הזה הוא בשבילי יותר מאשר שתוכל לחלום. הוא ירח כשאני אבוד בחשיכה, וחום כשאני רועד מקור. והנשיקה שלו עדיין מסעירה אותי, אפילו אחרי אלף שנים. הלב שלו שופע בטוב שהעולם הזה איננו ראוי לו. אני אוהב את האיש הזה מעבר לכל מידה או היגיון. הוא לא החבר שלי. הוא הכל והוא יותר."
כן, זה המצעד שלי ואני אעשה מה שאני רוצה בו.

משמר האלמוות

9. לקלף – "רליק" (Relic)
-ספויילר-
מסרטים המגדירים את עצמם אימה אנחנו מצפים כל מיני דברים. למשל, שיבדרו אותנו, שיפחידו אותנו, שיטלטלו אותנו, אולי חלקנו מצפים לצחוק פה ושם כאמצעי של שחרור לחץ. מה שרובנו לא מאמינים שיקרה זה שנתרגש, שנבכה, או שבסוף נרצה להתקשר להורים שלנו להגיד להם שאנחנו מתגעגעים והאם הכל בסדר. לכן, בעיני, הסיום של "רליק" כל כך חזק. רוב הסרט הוא אימה סבירה, אבל אחרי סיקוונס ההמלטות מתוך הקירות, אנחנו מבינים את הליבה של היצירה שביימה נטליה אריקה ג'יימס על פי תסריט שלה ושל כריסטיאן ווייט. כאשר קיי (אמילי מורטימר) ממש מקלפת מעל אמה (רובין נווין בהופעה של אוסקר) את מה שנותר ממנה, דימוי לדמנציה ששיבשה את תודעתה והפכה אותה לאיום, זה כל כך חזק, שאי אפשר לא להריע לחשיבה המקורית והעוצמה הרגשית של הסצנה הזו.

8. פגישה מסעדה – "בלתי נראה" (The Invisible Man)
ברור לנו שהפגישה של ססיל (אליזבת' מוס) עם אחותה אמילי (הארייט דאייר) במסעדה עמוסה לא יביא לתוצאות הרצויות, כי בכל זאת אנחנו באמצע סרט אימה ויש לנו עוד כברת דרך לעבור. אבל קשה לי להאמין שמישהו מאתנו ציפה למה שקרה שם. מה שמרגיש בהתחלה כמו יופי של תוכנית מצד ססיל, מתגלה כמו רעיון גרוע מאוד כאשר תוך שנייה הדבר הכי מחריד שיכול לקרות מתרחש. ומה שעוד יותר מבריק ברגע הזה, הוא שלנו כצופים החכמים אין שום עצה טובה לצעוק למסך. אין שום דרך שהיא יכולה לצאת מזה. או כך זה נראה. וכבר זה משדרג את המשך סרט האימה של לי וואנל, אחת ההצלחות המרשימות ביותר של השנה.

7. עלילה רומנטית – "נשים קטנות" (Little Women)
-ספויילר-
אני באמת מאמין ש"נשים קטנות" ימקם את עצמו בהיסטוריה כאחד העיבודים המבריקים ביותר שנעשו לספר, ותסריט מפואר בפני עצמו. ואם עיצוב הדמויות הנפלא, הדיאלוגים, השיבוש הכרונולוגי שמעיף את האבק מעל דפי הספר הארכאי והבלתי קריא (סליחה) של לואיזה מיי אלקוט המעניק לו משמעות חדשה לא משכנע אתכם – מגיע סיקוונס השיא של הסרט ושם גרטה גרוויג, שלוש שנים אחרי שפירקה אותי עם "ליידי בירד", מבהירה שעוד לא ראינו כלום, ומערערת לנו לחלוטין את תפיסת המציאות והנראטיב. אנחנו לא יכולים לדעת האם הריצה של ג'ו (סירשה – איפה האוסקר שלך – רונן) אל תחנת הרכבת שם תתפוס את פרידריך (לואי – איפה טבעת הנישואין שלי – גארל) היא באמת שרגע שקורה לגיבורת הסרט או שמא משהו שהיא ממציאה כדי שאנחנו הקהל נהנה מהסיפור שלה. וב"היא" אני מתכוון גם לג'ו שכותבת את העלילה וגם לגרוויג שכותבת את כותבת העלילה. כן, זה מורכב. כן, זה חכם בקטע לא סביר. וכן, זה עובד כמו קסם. כל מחיאות הכפיים בעולם.

6. לא מדובר בי – "הנשף" (The Prom)
22 דקות ארוכות במיוחד עברו עלי עד תחילת הסולו הראשון של מריל סטריפ בתפקיד די די אלן, במחזמר שביים ריאן מרפי. 22 דקות של קרינג' מול מה שנראה כמו עיבוד ברודווי סכריני, פלסטיקי, מזוייף ומלאכותי, עם בימוי מוזיקלי רע וחסר השראה, ושחקנים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם. אבל אז פנסי התאורה באולם הספורט של התיכון באדג'ווטר אינדיאנה מכוונים אל מריל סטריפ עוטה של אדום, היא מכסה את חצי פניה בכובע ומתחילה לשיר: "אני רוצה לומר לתושבי… איך שלא קוראים למקום הזה…". והסרט פשוט מזנק. מאותו הרגע זו כבר ליגה אחרת לגמרי.
השיר, שכתבו אדם סקלאר וצ'אד בגלין, ובו כוכבת הבמה די די אלן מבהירה שוב ושוב ושוב ושוב שהיא לא שם בשביל עצמה, אלא בשביל… אה… אמה, הוא אחד הנאמברים הכי טובים שראיתי כבר הרבה זמן. ואם יורשה לי, אני חושב שיש לסצנה הזו נשק סודי שלא לגמרי שמים לב אליו בפעם הראשונה. כי מעבר למילים הקורעות מצחוק ולהגשה המדהימה של מריל סטריפ, מרפי חותך מדי פעם לתגובות של קיגן-מייקל קי, והוא הדבק שמחבר הכל ביחד.
לא פלא שהרגע הזה נתן השראה לכמה ממלכות הדראג הטובות ביותר בעולם.

5. ארוחת ערב – "ג'וג'ו ראביט" (Jojo Rabbit)
בשנה שעברה, במקום השני, ניצב רגע מטלטל בכיכובה של סקרלט ג'והנסון. ועכשיו, בדיוק שנה לאחר מכן, הנה היא שוב – עם סרט מאותה שנה, שביחד הביאו לה את שתי המועמדויות הראשונות שלה לאוסקר. ובזמן שב"סיפור נישואים" היא נותנת כנראה את התפקיד הטוב ביותר שלה עד כה, הסצנה מ"ג'וג'ו ראביט" שנמצאת במקום החמישי במצעד 2020, היא כנראה הסצנה הבודדת הכי מוצלחת שלה כשחקנית. או לפחות שאני זוכר.
מהרגע שהיא נכנסת לבית בצעדי פנטומימה מוזרים ועד שהיא מציירת על עצמה שפם כדי לקרב בין בנה ואביו המת, זה לא רק רגע שעובר מקומדיה לדרמה עם כל הסאבטקסט בעולם, גם צריך לזכור שהיטלר נוכח שם חלק גדול מהזמן. מופת של כתיבה (טאייקה וואייטיטי), בימוי (טאייקה וואייטיטי) והדרכת שחקנים (טאייקה וואייטיטי. שגם משחק. את היטלר).

ג'וג'ו ראביט

4. הרגע של סיגריט – "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה" (Eurovision Song Contest: The Story of Fire Saga)
הייתי אומר שזה הרגע המוזיקלי האחרון של המצעד, אבל זה רק חצי נכון. תבינו עוד שנייה למה, אבל לפני זה, בואו נתרכז בפלא העולמי הקרוי רייצ'ל מקאדמס. נכון, היא טכנית לא שרה את "my hometown", בקומדיה המאוד מפתיע לטובה, זוהי הרי מולי סאנדן (בשיר שכתבו סוואן קוטצ'ה, ריקרד גורנסון ופאט מקס גסוס). אבל לא רק שהיא סוחבת סרט שלם לרגע המפואר הזה, אלא גם נותנת את הנשמה ברגע הביצוע כך שמאוד קשה להפריד בין הקול והשחקנית.
אני מאוד אוהב את השיר הזה בפני עצמו, אבל זאת מקאדמס שמשדרגת אותו לאחד מרגעי השנה. דווקא מה שמסביבו לא כזה מבריק, כמו אותו בחור שרואה אותה בטלוויזיה וצועק "היא שרה באיסלנדית!" כאילו אנחנו חרשים לגמרי והוא צריך להסביר לנו (מצד שני, אמריקאים. לכו תדעו), מה גם שאין שום סיכוי שבמציאות האירוויזיונית הרגע הזה היה מתרחש, אבל זה איכשהו מסתדר.
אני בטוח שהרבה אנשים חושבים שהסינג-אלונג באמצע הסרט הוא הרגע הטוב בקומדיה המוצלחת של וויל פארל ודיויד דובקין, אבל אני פחות התרשמתי ממנו. וכך, שוב רייצ'ל מקאדמס מכניסה בעצמה סרט למצעד רגעי השנה, כי כמו שכבר אמרתי, פלא עולמי.

3. מרקישה – "סאמרטיים" (Summertime)
ב-2018 לקח את המקום הראשון של מצעד הרגעים שיר בשם "רדוד", או "רדודים", או "שאלווס", או "הא הא הא הא האאא הא האאא האאאאא" אם יש לכם את היכולת הקולית של ליידי גאגא. והנה, שנתיים לאחר מכן, אמנם לא במקום הראשון, אבל שוב שיר בשם "Shallow" נמצא בראש המצעד, אבל איזה שוני בין גרסת "כוכב נולד" הפומפוזית לבין הרגע המרסק בסרטו הנהדר של קרלוס לופז אסטרדה, שהיה חלק מתוכניית פסטיבל חיפה (והיה לי את התענוג לראיין). לופז, אגב, הכניס קטע לירי עוצמתי גם למצעד של שנה שעברה, עם "בליינדספוטינג". אנחנו אוהבים אותו מאוד פה.
קצת קשה להסביר על הקונספט של "סאמרטיים" ואתם גם ככה בטח מותשים בשלב הזה, אז רק אגיד שהסרט המיוחד הזה מבוסס בעצם על שירים, או קטעי ספוקן-וורד, והמשוררים הם אלו שמבצעים אותם בתוך רגעי קולנוע שהרים להם אסטרדה המוכשר-בקטע-מכעיס. חלק מהרגעים מצוינים, חלק קצת מתקשים, אבל זה של מרקישה באברס, המבוסס של השיר שלה "רדוד", הוא נוק-אאוט שאין דברים כאלה.
לא משנה מה קרה עד לשם, מרקישה מבקשת מהלימוזינה לעצור מול בית כלשהו, נעמדת מול הדלת, נוקשת, ואת הדלת פותח בחור כלשהו, בת הזוג שלו אי שם ברקע הבית החמים והנעים. מרקישה לוקחת רגע ואז היא מתחילה לדבר. בספוקן-וורד, שזה לא באמת שיר ולא באמת ראפ ועד כמה שאני לא באמת מבין איך זו אומנות שעומדת בפני עצמה, מרקישה הצעירה פשוט, איך אומרים בעברית צחה, מביאה את הבית למטה. בעזרת החריזה שלה והמקצב המאוד ספציפיים היא מספרת לו על הדרך שבה התייחס אליה, ואיך פורר אותה שלא באשמתה, ואיך הוא הבעיה ולא היא. וברור, כבר ראינו את זה בעבר, הגרון של כולנו עדיין בטראומה בעקבות הפעמים שצווחנו את "אתה חייב לדעת" של אלאניס מוריסט, אבל מה שמרקישה עושה בסצנה הזו הוא לא סביר. היא הכי פגיעה, הכי חשופה, אבל גם הכי חזקה שיש. והיא בוכה ואי אפשר שלא לבכות איתה. והיא מפרטת על כל הדברים איתם הייתה צריכה להתמודד בגלל הבחור הזה שעומד מולה, ונותנת קול למאות – אם לא מאות אלפים – של בנות ובנים שהאמינו שהם פחות טובים בגלל שלמישהו היה את הכוח לגרום להם להרגיש ככה.
יש עוד כמה סצנות מצוינות ב"סאמרטיים" אחרי הרגע הזה, אבל הכל פשוט חסר משמעות כשהעוצמות של מרקישה בארבס מהדהדות. והן ממשיכות גם הרבה זמן אחרי הצפייה.

2. אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד – "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" (Never Rarely Sometimes Always)
הדוגמא הכי מובהקת להכי מעט שהוא הכי הרבה. מצלמה אחת, שוט סטטי, שחקנית אחת מאחורי המצלמה ושחקנית אחת בפריים שיכולה לענות בכל פעם רק עם מילה אחת מתוך ארבע. זה כל מה שצריך כדי לקפל אותך לרמה שפתאום קלטתי שאני יושב מול המסך ומחבק את הברכיים שלי בפה פעור.
באמת שקשה להסביר את זה, ואני עדיין נדהם מהדרך בה הבמאית אלייזה היטמן והשחקנית סידני פלאניגן הפכו את מה שעל פניו אמור להיות הרגע הכי פחות מסעיר בסיפור המסע הלילי הזה, לאיזה מאה אגרופים בבטן אחד אחרי השני. בלי ליפול למלכודת של הסגרת אינפורמציה מלאכותית, בלי פאתוס, בלי לתת לנו שום תשובה אמיתית לכלום, רק עם המילים "אף פעם", "לעיתים", "לפעמים", "תמיד", אנחנו לראשונה מבינים – או מתקרבים להבין – את תהומות האימה וחוסר האונים שהגיבורה שלנו נמצאת בהן. אחרי דקות ארוכות בהן ראינו אותה כקורבן וכמנצחת, כצייד וכניצוד, היא, שוב, עם ארבע מילים בלבד, חושפת עולם שלם שבאיזשהו מקום ידענו שהוא שם אבל פחדנו להישיר אליו מבט. בית ספר למשחק, בית ספר לכתיבה, בית ספר לקולנוע.

1. תמונתו של ברטיל נורדלנד – "הציירת והגנב" (The Painter and the Thief)
זה קצת מרגיש לא הוגן להשוות בין סצנות מסרטים תיעודיים לסרטים בדיוניים, כי בסופו של דבר לרגעים אמיתיים וספונטניים שאיש לא יכל לחזות מראש תמיד יהיה כוח גדול יותר. ועדיין, במהלך עשר שנות מצעד 20 הרגעים, אף סרט תיעודי לא לקח את המקום הראשון. למעשה, מעט מאוד השתבצו במהלכו ("17 רחובות", "יונתן אגסי הציל את חיי" ו"החיים סרט מצויר" הם הבולטים). והנה זה קרה, הכי 2020 אם אתם שואלים אותי, שרגע מתוך סרט תיעודי התמקם בראש מצעד הרגעים. ובזמן שדי הופתעתי שהוא טיפס עד לשם, בסופו של דבר אני לא באמת חושב שיש לו מתחרים.
19 דקות לתוך סרטו הנורווגי-שבדי של בנג'מין רי (שהוקרן בדוקאביב וכעת תוכלו למצוא אותו ב-yes דוקו) מגיעה הסצנה הכי ממוטטת של השנה, בקלות. מסוג הסצנות שאתה לא לגמרי מבין מה בכלל קורה שם, אבל עוצמת הרגשות היא כמו צונאמי שיוצא מהמסך. אפשר לבכות, אפשר לצחוק, אפשר לשכוח לנשום ואפשר גם למחוא כפיים, הכל לגיטימי. משהו כזה לא רואים כל שנה.
קארל ברטיל-נורדלנד, בחור שחיי הפשע מלווים אותו משלב כל כך מוקדם שהוא בכלל לא זוכר מה היה לפני זה, אישיות נרקוטית, מסוכסכת ולא יציבה שמסתירה פגיעות פועמת ופחד עצום מאנשים, נכנס לסטודיו של האמנית ממנה גנב שני ציורים חשובים והעלים אותם מבלי לדעת היכן – או כך הוא אומר. הציירת, ברבורה קודטובה, מציגה לו את הקנבאס עליו ציירה את דיוקנו, והוא רואה את עצמו לראשונה כציור, כאומנות.
התגובה של ברטיל היא באמת משהו שאי אפשר לתאר. הבחור פשוט מתפרק שם. יוצא ממנו קול שאני לא בטוח ששמעתי מבן אנוש בחיים שלי. הרגע הזה שבו אדם מבין שהוא משהו למישהו – ובשום אופן לא יודע איך להתמודד עם זה – הוא שוט שירדוף אותי הרבה מאוד זמן. שני אנשים בחדר, צלם, מקליט וציור, זה כל מה שהיה צריך בשביל הרגע הגדול ביותר של הקולנוע ב-2020.

ובזאת סיימנו עוד שנה. בקרוב נמשיך לעוד סיכומי שנה אישיים של חברי סריטה, וכמובן הסרטים הטובים ביותר ואנשי השנה. לחצו על התגית "סיכום 2020" כדי להתעדכן. ותודה לכם על עוד שנה, שלפחות פה בסריטה הייתה נהדרת.

הציירת והגנב