פסטיבל ירושלים 2020: ״לפסיס״, ״בני האדם האחרונים והראשונים״, ״הקושי להיוולד״, ״אונדינה״

אנחנו בדיוק באמצע פסטיבל הקולנוע המקוון של ירושלים, ואחרי שני דיווחים של עופר החלטתי להצטרף לחגיגה. או לשוב אליה, אם פוסט ההמלצות המקדים שלנו נחשב. אז מה אם אני רחוק גיאוגרפית מעיר הקודש ובירת הסינפיליה, הפסטיבל השנה ממילא לא מצריך שהות בירושלים. אלא אם אתם או אתן חלק מצוות השיפוט בתחרויות. מה שהוא כן מצריך זו שהייה בישראל, לא המצב שלי כרגע עד שהעולם יירגע קצת עם איזו מגפה, אז זה הזמן להודות לצוות הפסטיבל על האפשרות בכל זאת לצפות בכמה מן הסרטים ממקום מושבי בניו יורק. ספציפית אלה שמרכיבים את הדיווח הנוכחי, בו בחרתי לאגד את מה שהיו נראים לי כסרטי הז׳אנר של הפסטיבל. כפי שהתגלה, חלקם רק נראו לי ככאלה, או השתמשו במה שנשמע כמו מדע-בדיוני ופנטזיה לצרכים אחרים. בחרתי לסדר את ארבעת הסרטים מהכי ז׳אנרי להכי פחות. מעולם עתידני אך מיושן אל העתיד הכי רחוק שאפשר לדמיין, מסיפורה של ילדה אנדרואידית אל אגדת עם רומנטית עם טוויסט עכשווי. במקרה גם יצא ששני הסרטים הראשונים דוברים אנגלית ושני האחרונים גרמנית.

לפסיס
Lapsis

הצפייה בסרט הביכורים של נואה האטון הייתה מרעננת עבורי, מסיבה מפתיעה. הסיבה היא שברובו הוא נדמה כמו סרט בשקל תשעים, עם שחקנים וסגנון סטודנטיאלי נטול תקציב. אך לפרקים נדמה שכל התקציב פשוט הלך על יצירת עולם המד״ב בו מתרחשת העלילה. דלות האמצעים, הרזון המכוון של הסרט שרק מדי פעם מתקשט באיזו קופסת פלאים (בתמונה בראש הפוסט) או איזה רובוט זוחל או מעופף, איכשהו גרמו לי לקלוט טוב יותר את הסרט. בעיקר את התסריט בכלל והסיפור שהוא רוצה לספר בפרט, כשהוא מוצג ככה חשוף ועירום מגינונים הוליוודיים. שמעתי על הסרט הזה מאז המהדורה שלא הייתה של פסטיבל SXSW והוא לא איכזב. למרות או בזכות הדיסוננס בין רמת היומרה ובניית העולם העשירה לבין מה שנראה ונשמע על המסך בפועל.

עלילת הסרט מתרחשת בעולם דומה לשלנו, אבל כזה שהתפתח אחרת. מעין גרסה של העתיד כפי שדומיין בשנות ה-80 או ה-90, מה שאומר שכבר בפתיחה ניתן לראות טלוויזיה שמנמנה במקום שטוחה. בעולם הסרט, מגה-תאגיד שולט בסדר יומם של האנשים עד לרמת הלו״ז, מה שגורם לכך שבדקות הפתיחה חוטף גיבור הסרט דו״ח על כך שחנה באיזור אסור, משום שלא ידע על חג השבועות. סתם דוגמה לאחת היציאות המוזרות והחביבות של היצירה הזו. הגיבור הוא ריי (דין אימפריאל, שנראה כמו טוני סופרנו באמצע דיאטה), המתגורר עם אחיו החולני (בייב האוורד, אחיו למחצה של הבמאי). מאז ששב למוטב אחרי חיי פשע, ריי מתקשה לתמוך כלכלית בעצמו ובאחיו, הסובל ממגפה מסתורית שחלק מן האוכלוסיה חושבת שהיא קונספירציה (אני לא ממציא את זה). דמות מעברו המפוקפק של ריי משיגה לו עבודה בהנחת כבלים עבור התאגיד המונופוליסטי, ובכך מתרכזת רוב העלילה. ריי הופך למשתתף בשילוב מוזר של קמפינג, עבודת כפיים, ותחרות בין אנשים ומכונות על פרישת כבלים בשטחים מיוערים, תמורת פיצוי כספי נרחב. כיוון שהשיג את הג׳וב במרמה, הוא לא מודע לכל החוקים ובכל פעם שחבריו החדשים מגלים את שם המשתמש שלו, ״לפסיס״, הם משנים את יחסם אליו.

המילה ״לפסיס״, פג בלטינית, הופכת למטונימיה של מהלך הסרט כולו – ככל שמתבררות עוד משמעויות שלה כך עולות עוד שאלות בכל שלב בדרך. זה סרט הרבה יותר חכם מכפי שהוא נדמה בתחילה, או לכל אורכו אם תשפטו אותו לפי רמת ההפקה כאמור. אבל ניסיתי לדמיין את גרסת 200 מיליון הדולר שלו, עם כריסטיאן בייל בתפקיד הראשי – וזה כנראה פחות טוב. דווקא בזכות החזות התמימה שלו, הסרט מצליח להבריק ברגעים לא צפויים, או לעורר מחשבה בשלל נושאים שהוא מעלה: החל מעבדות מודרנית בחסות תאגידים ותרבות ה״יריבים לעבודה״ לעומת קולגות, המשך בדברים ספציפיים כמו שלטון האלגוריתמים או הלחץ החברתי להסתנכרן עם חוד החנית הטכנולוגי של התקופה, וכלה ביחסים המורכבים יותר של אדם-טבע-טכנולוגיה, ברמה שכבר לא ברור מי משרת או מתחרה במי. אבל מה שהכי מרשים בעיניי הוא שהסרט נכתב, בויים, הולחן ונערך בידי אדם אחד בן 33 (צעיר ממני, לעזאזל). הוא אמנם הבן של השחקנים דברה וינגר וטימותי האטון, אז נקודת הפתיחה שלו טובה משל רובנו, אבל מאחוריו כבר 11 שנים של יצירה קולנועית וסרט ראשון באורך מלא שמבטיח עתיד מסקרן.

בני האדם האחרונים והראשונים
Last and First Men

יוהאן יוהאנסון היה מלחין איסלנדי עם כמעט 50 סרטים ברזומה שלו, שהלך לעולמו לפני כשנתיים. לאוסקר הוא היה מועמד פעמיים, עבור ״התיאוריה של הכל״ ו״סיקאריו״, אבל הפסקול החביב עליי שלו הוא מסרט אחר של דני וילנב – ״המפגש״. זה שבו מבקרים מציביליזציה אחרת מגיעים אל כדור הארץ, סרט על שפה, זמן ויצירת קשר. אלה גם הנושאים המרכיבים את סרטו היחיד באורך מלא של יוהאנסון כבמאי (יש לו גם דוקו-נסיוני וקצר בשם ״End of Summer״), עיבוד לסיפור של אולף סטייפלדון, עליו יוהאנסון חתום גם כתסריטאי בשיתוף חוזה אנריקה מסיאן. אפשר לראות ביצירה, אותה הבמאי גם הלחין למחצה, כמעין צוואה או רקוויאם עצמי מאת אדם שלא בהכרח ידע כי סופו קרב. שלא לומר מפתה לעשות זאת, עם כל המורבידיות שבדבר ובהתחשב בתוכן. אפשר גם לומר זהו מד״ב בצורתו הטהורה ביותר, אבל לא בהכרח הקולנועית ביותר.

מבחינה צורנית קל לתאר את הנעשה ״בני האדם האחרונים והראשונים״. הנראטיב מוגש אך ורק בקריינות, בקולה של טילדה סווינטון ובמצב רוח פטאלי, בעוד התמונות שממלאות את המסך בשחור ולבן הן צילומי נוף שלא ממש קיים. המצלמה של סטורלה ברנדת' גרובלן הנורווגי המוכשר (״איילים״, ״ויקטוריה״) לעיתים מציגה את הנוף ולעיתים חוקרת אותו, בדגש על מבנים דוממים. הקול של סווינטון, החייזר האהוב בתולדות הקולנוע (תאכל ״ריסס״ אי.טי.!) הוא מעין שדר מן העתיד, מסר אלינו האנושות מאת אלה שקוראים לעצמם אחרוני האדם. בתשדורת, מבקשת הדוברת את עזרתנו ממרחק אינספור שנים קדימה, בעוד היא מגוללת את ההיסטוריה שלה והעתיד שלנו. כזה שבו השמש תפחה למימדים שלא איפשרו חיים בכדור הארץ ואילצו את האדם לעקור לכוכב אחר ולאכלסו (זהות הכוכב מעט מפתיעה). יותר מזה חבל לגלות, מה גם שאפשר לבהות במתרחש מבלי לעקוב אחר כל מילה בסיפור. האם זה מסוג הסרטים בהם הנשימה נעשתה כבדה והעפעפיים עוד יותר? בהחלט. אבל נדמה לי שלצלול אל המקום שבין השינה והעירות אינו טעות במקרה של החוויה שהסרט מבקש להעביר את הצופה. או בקיצור, מותר לנמנם. כי מה זה פסטיבל קולנוע בלי להתעפץ לפחות בסרט אחד.

כמו כל אמנות קונספטואלית, ההקשרים החיצוניים הם לא רק רובד נוסף אלא חלק נכבד מן היצירה עצמה. העובדה שאותו כוכב שלכאורה מצולם הוא למעשה חלקים מן הבלקן שהיו פעם יוגוסלביה, מדינה שקיימת כעת רק בזכרון של תושביה לשעבר, מטעינה את הסרט במשמעויות נוספות. כך גם האזכור של ״המפגש״, סרט שכנראה השפיע עמוקות על יוהאנסון אם בחר כנושא של סרט הביכורים שלו את התקשורת בין ציביליזציה מתקדמת לזו שלנו (בשינוי המיקוד והדגש, עליהם במקום עלינו). העובדה שמדובר בטקסט ספרותי שנכתב לפני כמעט 100 שנה רק מערבלת עוד יותר את המושגים עבר ועתיד. הטון הוא דיסטופי במובן הכי עמוק של המילה, כולל דיון על אי היתכנותה של אוטופיה מלבד בכתבי מדע בדיוני. אבל המעטפת המוזיקלית של היצירה כולה הינה מגוונת יותר, מבחינת הרגשות שהיא שואפת לעורר. כתמיד, הצלילים של יוהאנסון הפעילו אותי באופן שמרגישים עמוק בבטן ובתודעה. הקרדיט כאן מגיע גם למלחין הישראלי-ברלינאי יאיר אלעזר גלוטמן, שותף ותיק של יוהאנסון שהשלים את היצירה החצי גמורה. בקרדיטים תזהו במחלקת המוזיקה את זוכת האוסקר הילדור גואנדוטיר (״ג׳וקר״), גם היא שותפה ותיקה של המנוח שזכתה להזדמנות לחלוק להיפרד. בסרט שיש בו בין היתר דיון על תודעה קולקטיבית כפתח להתקדמות, היכולת של כלל המשתתפים להניח את האגו בצד כדי לחלוק כבוד אחרון לאיש שבמרכז היצירה מתאים מאוד.

הקושי להיוולד
The Trouble With Being Born

גם ההפקה האוסטרית-גרמנית הזו היא סרט ביכורים, מאת סנדרה וולנר, שביימה וכתבה יחד עם רודריק ואריך. לסרטם אין קשר לספר באותו השם, עד כמה שהבנתי. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע של ברלין בתחילת השנה ונישא משם על גל שבחים אל אירועים אחרים, ואלה דברים שאני באופן אישי לא יכול להסביר עכשיו אחרי שצפיתי בו. קודם כל, וזו אזהרת טריגר חמורה, ״יש כאן וייב פדופילי קשה״, כפי שניסחה זאת שותפתי לצפייה לפני שקמה ונטשה את הסרט אחרי דקות בודדות. מבלי לגלות עד כמה היא צדקה או טעתה בהנחת היסוד הזו, אומר שגם בתור מי שהגן על ״חמודות״ מוקדם יותר השנה, וכאדם שאין לו בעיה להזדעזע מאמנות פה ושם, האווירה בסרט הזה סירקה את בשרי במסרקות ברזל מלובן. לשחק על העצבים של הצופה בקטע של אולי ואולי לא עומדת להתרחש כאן התעללות מינית של מבוגר ברובוטית שנראית כמו ילדה, זה חתיכת מהלך דוחה ומגיע לסרט בוז עצום על זה. כדי להוסיף חטא על פשע, בתור משל מד״בי אין לסרט שום דבר חדש או מעניין לענות בעזרתו על השאלה העתיקה האם אנדרואידים חולמים (עוד לפני שנכנסים לכן/לא כבשים חשמליות).

חציו הראשון של הסרט מתמקד בילדה בת 10 בשם אלי, החיה עם אביה בבית חביב למראה ונהנית מחברתו ומדקלום זכרונות משותפים שלהם. במהרה מסתבר שהיא לא ילדה כלל אלא מכונה שנועדה לדמות עבור האב את בתו האמיתית, שגורלה מתגלה בהמשך. זהו החצי היותר מניפולטיבי של הסרט, משום שהזכרונות שהושתלו באלי גורמים לה להתנהג באופן תלותי כלפי האב, שלא לומר פתייני. תרשו לי להתחלחל ממה שכתבתי הרגע. אם הכוונה הייתה להגעיל אותי לקראת ההמשך בו הרובוטית תנסה להבין מי היא באמת ואת מי היא אמורה לייצג, ההצלחה הייתה מעל למשוער. החצי השני של הסרט ישיר ומוצהר יותר בכוונות שלו, שזה שיפור ללא ספק, אבל כמובן שזה רק כדי שהסרט יוכל לחזור לסורו בשלב מסויים. אין שום חשיבות לדיונים על זהות וזיכרון שהסרט מבקש לנהל, או למהלכי העלילה שיוצרים עוד ועוד לופים כמו קונכיית שבלול – אם כל מה שחוויתי בזמן הצפייה היה אי נוחות. על החלטה אחת אפשר לשבח את הבמאית וצוותה, והיא הסתרת זהותה של השחקנית הצעירה – השם שלה בקרדיט בדוי והיא עטתה פני לטקס בצילומים. זה לא רק מקנה לה מראה לא-אנושי בקטע Uncanny אלא גם מאפשר לה לחיות את חייה אחרי שהסרט יצא לאוויר העולם, במקום להיזכר בתור ״זאת מהסרט רובוטים הפדופילי״. שזה, אם הייתי עדין מדי, נושא פשוט איכסה לסרט.

אונדינה
Undine

סרט רביעי ואחרון ושני ברצף שדובר גרמנית, אבל זה פחות או יותר הקשר היחידי בינו ובין המוזכר לעיל. הבמאי הגרמני כריסטיאן פצולד הוא בן בית בפסטיבל ירושלים בפרט ובקולנועי ישראל בכלל, עם סרטים כמו ״ברברה״, ״פיניקס״ או ״טרנזיט״, אם למנות כמה. אונדינה מכותרת סרטו החדש היא גיבורת אגדה על בתולת ים טרגית-רומנטית, שכיכבה בין היתר בסרט באותו שם (שבישראל נקרא ״אונדין״), מלפני עשור ומאת ניל ג׳ורדן. אלא שאת הגרסה של פצולד אפשר גם לראות כסרט ריאליסטי כמעט לגמרי, בו לחלק מהדמויות יש דמיון מפותח מלאחרות ובעולם יכולים להתרחש ניסים. לטובת מי שסולדים מסרטי פנטזיה ועיבודים עכשוויים לאגדות עם, או אם בטעות דמיינתם ודמיינתן את ״ספלאש״ או ״צורת המים״ למשמע הקונספט – זה לא המצב.

״אם תיפרד ממני אצטרך להרוג אותך״ אומרת אונדינה (פאולה ביר) ליוהאנס (יאקוב מטשנץ) בסצנת הפתיחה המהממת. אותי הסרט לכד מיידית, בלי שום טררם אלא דווקא בדיאלוג המצולם קרוב אל פני הדמויות ומאפשר להבין שיש כאן סיפור יותר גדול מן המילים הנאמרות. מזל שהפתיחה כה לופתת, כי אחריה יש לא מעט שעמום מהסוג הכי פחות חביב עליי – דיבורים על בניינים. אונדינה משאירה את אהובה בבית הקפה, הצופה על מקום עבודתה כמדריכה בתצוגה היסטורית על ההיסטוריה האדריכלית של ברלין. פצולד מקפיד לצלם את מלוא ההרצאה שלה, כדי שחלילה לא נפספס שיש כאן סיפור על העבר המעיק על ההווה, של העיר והגיבורה כאחד. שעמום מסוג אחר מגיע כאשר יוהאנס אמנם נוטש, אך אהבה חדשה נכנסת בסערה אל חייה של אונדינה, בדמות צוללן בשם כריסטוף (פרנץ רוגווסקי). אולי באמת אין לי לב, אבל לראות שני אנשים מאוהבים בשלב בו הם לא מסוגלים להוריד את הידיים זה מזו, הוא הדבר הכי פחות מעניין דרמטית שסרט יכול להתעכב עליו. לכן, שמחתי כאשר הסרט חזר למבנה הדרמטי של משולש רומנטי וצלל עוד ועוד אל המסתורין בעברה של הגיבורה.

היכרות עם המיתוס של אונדינה בהחלט סייע לי לנחש לאיזה כיוונים יפנה הסרט, אבל נותרתי לא מוכן בשום רמה למערכה הנועלת שהביאה אותי לתגובה פיזית למתרחש. אולי בכל זאת יש לי לב. מי שקמים בבוקר בשביל סרטים על הטוטאליות או הטרגיות שבאהבה גדולה מהחיים, חייבות וחייבים לעצמם לפחות לנסות את הסרט הזה. לא שזה מפתיע – אלה הנושאים בהם פצולד מתמחה, יחד עם הקבלה בין גיבוריו ובין גרמניה של היום לעומת אתמול. שוחרי הבמאי בטח ימקמו את הסרט הנוכחי בערך באמצע, אם לדרג את יצירותיו. אולי הסרט הוא מקום טוב להתחיל אם טרם נחשפתם או נחשפתן למי שנחשב כאחד הקולות הבולטים בקולנוע הגרמני בימינו. בעיניי יש פה מספיק רגעים מרהיבים של קולנוע, כמו זה בתמונה שבחרתי לסיים עימה את הפוסט. הכימיה בין ביר ורוגווסקי, ששיתפו פעולה גם ב״טרנזיט״, מצילה את המערכה השנייה והמנומנמת, יחד עם ההצדקה התמטית בזכותה כל מה שהבמאי שותל שם ישתלם עד הסיום. לצד זאת, עבורי הפרולוג היה מיותר, והפך את הסרט מאחד האהובים עליי לאחרונה להמלצה קצת מסוייגת, כלומר לא בלב שלם.