סקירת דוקו-נטפליקס כפולה: "רצח אמריקאי: המשפחה בבית הסמוך" ו"מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית"

אוקטובר, כך מסתמן, הולך להיות כולו נטפליקס, ואפילו הסקירה הכפולה הזו שאתם קוראים נדחפה קצת קדימה כדי שלא יהיה לנו שבוע שלם שהוא כולו ענקית הסטרימינג. מה שקצת יוצא דופן הוא שבין הסדרות והסרטים, גם הפרויקטים התיעודיים של נטפליקס מחוללים לא מעט תשומת לב לאחרונה, ויש לא מעט מהם.

אבל, וזה לקח נטפליקסי ידוע, הרבה זה לא בהכרח טוב. למעשה, בחלק משמעותי מהפעמים זה די ההפך. זה נכון גם לסדרות של נטפליקס, לסרטי הרכש, סרטי המקור, ובוודאי גם לסרטי התעודה. בשבוע שעבר עופר כתב אצלנו על "דיק ג'ונסון מת" שנחגג כאחד מסרטי הדוקו הטובים של השנה, ואליו מצטרפים גם "אבא חייל בן", "מתעמלת א'", "המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל פייר", "דמוקרטיה על סף תהום" ועוד.
אבל יש גם את הצד השני. סרטי התעודה של נטפליקס שמבטיחים רבות, ואפילו זוכים למילים חמות ותהודה, אבל מתגלים כבזבוז זמן מוחלט, לעיתים מכעיס. "ספר לי מי אני" הוא הדוגמא הראשונה שעולה, אבל גם "אמנדה נוקס" למשל. וזה עוד לפני הסדרות. שם המאזן הרבה יותר שלילי.
בשבועיים האחרונים עוד שני סרטי תעודה נסחפו אל חופינו, שניהם קיבלו לא מעט יחס אוהד, לפחות מזה שאני נתקלתי בו. לא יכולתי להישאר אדיש.

"רצח אמריקאי: המשפחה מהבית הסמוך"
American Murder: The Family Next Door

כשזה מגיע לסרטי וסדרות מתת הז'אנר פשע אמיתי (True Crime), אני קהל די שבוי. התייחסתי לזה לא מעט בדברי הימים של הבלוג, בין אם הפודקאסטים Serial ו-S-Town, "מדוגדג", "המתחזה" ובטח עוד כמה שאני שוכח. כשסרט פשע אמיתי עשוי טוב הוא יכול להשכיח ממני את העולם, ולהוציא ממני תגובות כאילו אני בגיל חד ספרתי שרואה לראשונה סרט מתח. זה עובד עלי מדהים.
לעומת זאת, כשסרט מהסוגה הזו מפשל, כלומר נחשף כצהוב, מניפולטיבי באופן בולט, נתפס כשהוא עושה דרמה משום דבר, והכי גרוע – מעוות/מגחיך/מרדד את הדמויות שלו כדי להתאים לאיזושהי אג'נדה שאולי הייתה שם לפני הצילומים או כזו שנבנתה בחדר העריכה על מנת לייצר אפקטיביות, זה מכעיס אותי בקטע מוגזם.
אם להיות רגע אמיתיים, כנראה שכל סרט דוקו עושה את הדברים האלו. השאלה היא רק איך, באיזו מיומנות, איך הוא משחק בי כצופה ומה הוא מקריב בדרך.

"המשפחה בבית הסמוך" מאוד הגניב אותי כששמעתי עליו ועל כן התיישבתי לצפות בו ממש ביום בו עלה. לא רק שזה סיפור פשע אמיתי, אלא גם שיש לו גימיק מאתגר ומשובח – הסרט כולו מורכב מחומרי ארכיון. כלומר בלי שחזורים מכל סוג שהוא או ראשים מדברים. כל דבר שעל המסך הוא פוטג' שנתפר מתוך תחקיר שכלל מצלמות אבטחה, הודעות טקסט, תמונות משפחתיות, סטוריז, וצילומים ביתיים.
אמנם מאז שאסיף קאפידה עשה את זה ב"סנה" וזכה באוסקר על "איימי" קשה לומר שזה הסגנון החדשני ביותר, אבל לא זכור לי שנתקלתי בניסיון לעשות סרט חקירה תיעודי כזה.

ג'ני פופלוול החתומה על הבימוי בחרה להביא בדרך הזו כרוניקה של סיפור טרגי די ידוע ומתוקשר שקרה לאחרונה. אני לא ידעתי דבר על המקרה, לכן הסקירה הזו תכתב באופן שיישמר את החוויה הזו. כשיגיע ספויילר תקבלו אזהרה מראש, מבטיח.
הסיפור של "רצח אמריקאי: המשפחה בבית הסמוך" עוסק בהיעלמות המסתורית של שאנן וואטס, אישה בשנות השלושים לחייה, ושתי בנותיה הקטנות, מביתן בפרבר מרוחק שבקולורדו. האם הן עדיין בחיים? האם לבעל המושלם והחתיך של שאנן יש חלק בזה? האם סרטוני הפייסבוק שלה הציגו אמת או שכמה כיסו על משהו? החקירה מתחילה.

על פניו הכל ממש מוכן לסרט דוקו מתח מלא תפניות והפתעות, וכמובן סיפוק של יצר מציצנות שלנו כצופים. בואו לא נתמם, זה חלק מהעניין. לכן די נדהמתי כאשר התגלה ש"רצח אמריקאי: המשפחה בבית הסמוך" הוא אחד מסרטי התעודה הגרועים שראיתי. באמת שמדובר בבדיחה חובבנית על חשבון האומללים שהעניקו שעה וחצי מזמנם לדבר הזה. אל תתפתו.

אפשר כבר להתחיל בהחלטה המאוד גרועה שהיא שם הסרט. המערכה הראשונה בונה לנו מתח כאילו מדובר בחטיפה, כלומר אנחנו לא יודעים מה עלה בגורל בנות משפחת וואטס, ואולי עוד ימצאו אותן. אה, חוץ מזה שהשם של הסרט, "רצח אמריקאי", מספיילר לנו את זה. האם שאנן ברחה? האם מישהו העלים אותה? האם היא בעצם כלואה במרתף כל הזמן הזה? לא. היא מתה. זה בפאקינג כותרת של הסרט. איזו בחירה מפגרת שהורסת מתח של יותר מחצי סרט.
אסייג ואומר שהשם הזה כן יתאים במקרה שהסרט מכוון לאנשים שמכירים את המקרה ויודעים מי נגד מי. אבל הסרט ממש לא נפרש ככה, אלא כביכול על חשיפת שכבה אחר שכבה של אינפורמציה סותרת.

וזה מביא אותי לדבר השני שחירפן אותי, והוא כולו באשמת הבמאית פופלוול והעורך סיימון בארקר. מדובר בבנייה של הסרט הזה, כולה מתבססת על "חשיפת הפרצוף האמיתי" של הדמויות, ואולי (ואני בטוח שמישהו נפל במלכודת הזאת) של "אמריקה שמאחורי הרשתות החברתיות", ומתגלה כחיטוט בכלום ושום דבר.
מה שקורה הוא שהסרט מתחיל באופן כרונולוגי עם הצגת הדמויות, ההיסטוריה של שאנן, המפגש עם כריס, הנישואין, ההריונות, והכל דרך סרטונים אישיים וסינקים של מכריהם, המספרים כמה הזוג הזה הוא משמיים. מרגע ההיעלמות, הסרט פונה באופן אובססיבי לקונספט של "אה, שכחתי לספר לכם…". כלומר, דמות אומרת איזה משהו, איזו אינפורמציה חדשה וכביכול מטלטלת, ואז הסרט עוצר, חוזר אחורה לזמנים שלפני ההיעלמות, ומסביר מה קרה.

אני אתן את הדוגמא הראשונה כי היא מגיעה מוקדם: אחרי החטיפה כריס מתשאל את השכנים, ורק אז, כמה דקות טובות לתוך הסרט, אנחנו שומעים לראשונה ששאנן נמצאת בהיריון השלישי שלה. כלומר, יש פה עוד קורבן פוטנציאלי. ואז הסרט נעצר, קופץ לתקופה קדומה יותר, ונזכר לספר לנו על זה.
זה קונפסט אפקטיבי למדי אבל צריך לדעת איך להשתמש בו. "רצח אמריקאי" לא יודע. ובפעם החמישית שזה קורה, כששוב הנראטיב נתקע רק כדי להסביר לנו משהו שבכוונה הסתירו מאתנו עד הרגע האסטרטגי הזה, זה מתיש. זה מסורבל, זה מבלבל וזה מקושקש.
תחשבו על מישהו מספר לכם סיפור די ארוך, וכל שלוש דקות עוצר ואומר "אה, שכחתי לספר לכם!" וחוזר אחורה כדי להסביר. אתם תפקפקו ביכולות הסטורי-טלינג שלו מהר מאוד.

רק לקראת הסוף מתגלה מדוע פופלוול ובארקר בחרו בסגנון הקקופוני הזה – האמת היא שפשוט אין להם שום סיפור ביד. העלילה של "רצח אמריקאי" כל כך דקה, חסרת בשר, צפויה ולא מעניינת, שהם היו חייבים לעשות סלטות נראטיביות באוויר כדי שלא תשימו לב.
בפסקה הזו אתאר את כל העלילה של הסרט (זה לא ייקח הרבה זמן, כאמור), אז זוהי אזהרת הספויילר בשבילכם. מי שלא מעוניין לדעת כלום מוזמן לקפץ לפסקה הבאה.
הנה בעצם מה שקורה ב"המשפחה בבית הסמוך": הסיפור עצמו מתפרש על פני כשלושה ימים, לא כולל אקספוזיציה ופרולוג. זה מתחיל כאשר אישה צעירה נעלמת עם שתי בנותיה ללא עקבות, והאבא מכחיש כל קשר לאירוע. אה, שכחתי לספר לכם – היא בהריון. יום או יומיים לתוך החקירה, הוא מחליט לעבור בדיקה של מכונת אמת. הוא נכשל בבדיקה. אה, שכחתי לספר לכם – יש לו מאהבת. המשטרה לוחצת עליו, והוא מתוודה שהוא הרג את שאנן רק בגלל שהיא הרגה את הילדות. אה, שכחתי לספר לכם – הם לא עשו סקס מלא זמן. איזה קטע, החשוד היחיד בכל הסיפור הוא אכן הרוצח. אה, שכחתי לספר לכם – הוא היה פעם שמן. אחרי איזו שעה בתא החקירות מסתבר שהוא גם הרג את הילדות. צילום של רחפן, קפיצה קדימה לראות אותו בכלא. סוף.
אז רק כדי לסכם – כל העניין הוא היעלמות שנפתרת תוך יומיים בזכות מכונת אמת, והחשוד היחיד הוא גם הפושע. זה הכל.

בכל זאת יש משהו מעניין אחד ב"רצח אמריקאי: המשפחה בבית הסמוך" והוא רגע קצר ומהיר מדי, בו הסרט מתעכב על הדיסוננס בין החיים שאנחנו חושפים לעולם דרך הרשתות החברתיות, לבין מה שקורה באמת. אבל זה אפילו יותר מורכב מסתם "אנחנו משתפים רק כשטוב לנו", אלא גם שהאובססיה לתיעוד, לסלפי, לשיתוף, לא לעבור רגע אחד אינטימי אלא לשדר לכל מי שבסביבה בכל רגע נתון, היא בעיה שיכולה אפילו להיות נפשית. זאת אמנם מניפולציה קולנועית על חשבון שאנן האומללה שלא פה כדי להגן על עצמה, אבל לפחות זו מניפולציה קולנועית שעובדת. כמה שזה נדיר במקרה שלפנינו.
אם הסרט היה מתעכב על זה עוד כמה דקות גם הייתה לו רלוונטיות ומשמעות, ולא סתם ספירלה עריכתית זולה שאת הסוף שלה אנחנו יודעים עוד מהשם.

ואגב רשתות חברתיות…

"מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית"
The Social Dilemma

בפרק התשיעי של הסדרה שכולם-חופרים-לכם-לראות-והם-צודקים-היא-חובה "להרוס אותך" של HBO, יש דיאלוג של משהו כמו שלוש דקות בין הגיבורה לפסיכולוגית שלה, שעוסק בצורך להיות מחוברים כל הזמן לרשתות החברתיות, לעדכן ולשתף. אמנם כל הפרק, שנקרא "רשתות חברתיות הן דרך נהדרת להתחבר", מתרכז במקום שלהן בחיים שלנו, אבל ברגע אחד מאוד מאוד ספציפי, נאמר משפט על המהות של האפליקציות האלו.
את הפרק הזה ראיתי כמה ימים אחרי הצפייה בדוקו "הדילמה החברתית" שבממשק הישראלי קיבל את השם הדרמטי באופן קומי "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" (מי בנטפליקס-ישראל חש את עצמו יצירתי באותו בוקר, הא?) ולא יכולתי שלא להתפלא כיצד בסצנה אחת של סדרה הצליחו להעביר באופן הרבה יותר מורכב, אלגנטי, ממוקד ולא מעליב את מה ש"מסכי עשן" הזיע עליו במשך 90 דקות.

יכול להיות שהדברים שמוצגים בדוקו של ג'ף אורלובסקי (ששמו יצא לו בזכות סרטים דוקו-אקלוגים, כמו למשל "המרדף אחרי הקרח" שהיה מועמד לאוסקר. בקטגורית השיר הטוב ביותר) היו מובנים לי מאליהם. בכל זאת, אני יליד תחילת שנות השמונים ולכן חוויתי את העולם לפני שהרשתות החברתיות שינו בו את הכל, ויודע באמת מה מטרתן, ומה היה יעודן מלכתחילה. יכול להיות. אבל בכל לבי אני מאמין שגם השכבה הצעירה של המילניאלז לא חושבת שמדובר בתופעת טבע או מוסד ממשלתי. מדובר בעסק פרטי, ועסק פרטי צריך לעשות כסף. ובשביל לעשות כסף צריכים לגרום לצרכן להתמכרות. זאת השורה התחתונה של הסרט. וגם הפסקה האמצעית. הפסקה היחידה בעצם.

"מסכי עשן" שואף להסיר את הכיסוי מעל עינינו (לפזר את מסך העשן, אם תרצו. נטפליקס-ישראל בהחלט רצו) ולהראות לנו שבעצם המוצר זה אנחנו, והלקוחות הם המפרסמים. אם מישהו חשב שאינסטגרם וטיק טוק נועדו רק על מנת למלא את חיינו שמחה ושאת המשכורת של מיליוני העובדים הם משלמים בעזרת סוכריות, או לחילופין שהפיד של כולנו זהה – רוצו לראות את "המלכודת הדיגיטלית". אתם הולכים להיות ממש מופתעים.

אבל בוא נגיד שההתנשאות המגוחכת שלי איננה במקומה ויש אנשים שזה חדש להם. או לפחות אנשים, מכל הגילאים, שמעולם לא חשבו על זה בכלל ועתה הם מגלים את האמת. מה שהסרט לא עונה עליו הוא, אם להשתמש בשפת התנ"ך, סו פאקינג וואט?
גם אחרי שעה וחצי לא הצלחתי להזדעזע מכך שאלגוריתם כלשהו מתאבסס עלי כדי למכור לי מוצרים. פרטיות היא כבר לא מזמן לא משהו שנגזל רק על ידי הרשתות החברתיות ולהאשים אותן בהתנוונות הדור זה שמרני, טכנופובי, ארכאי וברמת הפשקוויל של מאה שערים.

והאמת היא שהכל היה נסלח אילולא הבחירה המשונה של היוצרים לשזור בין הראיונות והמומחים מיני אילוסטרציות, סרט עלילתי בתוך סרט תיעודי, שמדגים את סכנות ההתמכרות לרשתות החברתיות. פה באמת כבר קשה להישאר אדיש, אלא אם כן אתם מעריצים גדולים של הסדרה "קשר משפחתי" ואז תעופו על זה. כל הצפייה חשבתי על זה שכשהייתי בכיתה ז' באו שלושה שחקנים לחטיבה שלי לעשות הצגה על שימוש בסמים. בסוף המחנכת ביקשה משוב ואמרתי לה שהם היו מוגזמים וגם אם הייתה להם נקודה טובה, אי אפשר היה לקחת אותם ברצינות כי הם הגיחכו הכל לרמה של ניכור (תדהמה שיצא ממני מבקר). זה לגמרי המצב גם פה.

הסרט "המתוסרט" עוסק במשפחה אמריקאית, בה הילדים הכל-אמריקאים (משפחה מעורבת גזעית, כדי שכו-לם יוכלו להזדהות) עסוקים באייפון כאילו "משפחת סימפסון" לא התייחסה בדיוק באותה הדרך לטלוויזיה עוד באייטיז.
זה מגיע לשלב שבו הילדה הצעירה שוברת קופסת פלסטיק אחרי ארבע דקות בהן האייפון שלה היה כלוא שם, ובשיא הכנות, אין שום קשר לסנאפצ'אט. הילדה הזו פשוט צריכה טיפול וללמוד להתנהל עם אגרסיות.
אחר כך הילד המתבגר, שלא מצליח להתחיל עם בחורות בגלל האייפון (בתיכון שלי לא היה אייפון ועדיין אף אחד לא היה מדהים בלהתחיל עם בחורות) מסכים להתערבות לא להיות מחובר לטלפון תקופת זמן כלשהי.
החל מרגע חשוב זה, האייפון שלו הופך להיות, ואני לא צוחק, משהו שיצא הישר מספר של סטיבן קינג. הוא דמוני לחלוטין, בעל בינה אפלה משלו, ומפתה את הבחור באמצע הלילה עם הנוטיפיקציה: "לאקסית שלך יש חבר חדש". אני פשוט התחלתי להיקרע מצחוק, כי איזה טלפון נייד שולח דברים דברים כאלה? היוצרים של הסרט יודעים איך זה עובד?
כמובן שהבחור שוב נופל למחילת הארנבת ואז קורה הדבר הנורא בעולם – הוא מפתח תודעה פוליטית ויוצא להפגין! שמישהו יפסיק את התועבה הזו! תחשבו על הילדים!

אז שוב, יכול להיות שאני יוצא פה שמוק כי מה שלי היה ברור איננו מובן מאליו לאחרים, בטח בחברה שלנו. ואולי טוב שיהיה סרט קל לעיכול עם רמת עשייה "פופית" ו"מגניבה" ו"צעירה" של פינה בכאן11 כדי שעוד אנשים יבינו. אבל השלב בו הסרט הופך לדמגוגיה מאוד זולה ומאוד לא אמינה, מאוד מקשה להקשיב למה שהוא רוצה לומר בפנים רציניות.