• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 36
  • מה לראות בפסטיבל סולידריות 2020
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • ניתוח הסרט ״אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד״
  • מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל 2020
  • ״Fireball: Visitors from Darker Worlds״
  • יומני האפלצ'ים
  • זורקת
  • אימת החודש - נובמבר 2020

״אבא חייל בן״, סקירת נטפליקס

25 ביולי 2020 מאת אורון שמיר

סרט תיעודי של נטפליקס הוא תיאור שמעורר קונוטציות שונות אצל צופים שונים. מצד אחד, מחלקת הדוקו של ענקית הסטרימינג ידועה ביצירות זוכות פרסים, כולל האוסקרים הראשונים של החברה. לרוב, סרטים דוקומנטריים של נטפליקס יהיו ״מופקים״ מאוד, כמעט מבויימים או מתוסרטים מבחינת ההרגשה של חלק מהקהל, וללא ספק מלוטשים כמוצר. זה לא בהכרח דבר חיובי כשמדובר ביצירה תיעודית. כבר יצא לי לקרוא ולשמוע לא מעט קולות, ביניהן של אנשי קולנוע, המלינים על הסגנון שהם מכנים ״דוקו-נטפליקס״. אולי זו הסיבה ששמחתי להיתקל בקדימון של ״אבא חייל בן״ (Father Soldier Son) שהציע לי אלגוריתם הצפייה. כבר שמעתי על הסרט בפסטיבל טרייבקה האחרון, אבל לחזות בתמונות מתוכו שיכנע אותי שאולי מדובר ביצירה דוקומנטרית מהסוג האותנטי והביתי יותר, גם אם במקרה זה מדובר במשפחה שפתחה את דלתה לצוות צילום ולא תיעדה את עצמה בעצמה. במובנים רבים קיבלתי את מבוקשי, אולם במהלך הצפייה שבו ועלו ההסגות הרגילות שלי בכל הנוגע לאתיקה בקולנוע התיעודי.

הסרט נוצר בשיתוף עם הניו יורק טיימס ואכן יכול להיחוות כמעין סדרת כתבות אנושית מאוד על הפנים הייצוגיות של אמריקה. המצלמות מלוות את משפחת אייש מראשית העשור הקודם ועד סופו, במהלכו חייהם של המצולמים ישתנו לבלי היכר. ולא רק משום שהם נעים בין וויסקונסן, ניו יורק ואפילו צפון קרוליינה. בריאן הוא האב, חייל בצבא ארה״ב שבתחילת הסרט שב אל שני בניו אחרי היעדרות ארוכה. וכן, זה אומר שעוד לפני שתוצג כותרת הסרט, וטרם הכרת הדמויות לעומק, הדמעות כבר יעמדו בשלשות – בגרון, בעיניים, או על הלחיים, תלוי בצופה. שני הילדים הם ג׳ואי, שמתחיל את הסרט בן 7, ואייזק שהסרט מלווה מגיל 12. הם מתבגרים מול המצלמות משל היינו ב״בויהוד״, אבל הרבה יותר מעניינים. או אם לנסח זאת אחרת, הדברים שקורים לשלושת הגברים הללו מופרכים ומועכים יותר מכל מה שתראו בסרט ההוא של לינקלייטר. בעיקר כשכבר אחרי רבע שעה, וזו נקודת המוצא של הסרט ולא ספוילר, בריאן חוזר הביתה מעוד סיבוב באפגניסטן עם פציעה חמורה ברגלו.

צמד הבמאיות הן לזלי דייויס וקטרין איינהורן, שתיהן מהניו יורק טיימס. דייויס היא יותר הצלמת והקולנוענית בהכשרתה, ואף צילמה הרבה מהסרט הזה שהוא הראשון שלה באורך מלא אחרי לא מעט קצרים. איינהורן, אם להכניס גם אותה למשבצת, היא הכתבת והעיתונאית מבין השתיים, זו שכתבה שלה על משפחת אייש מ-2010 הייתה הבסיס להיכרותה עם הדמויות ובסופו של דבר לסרט. כתבה זו הייתה חלק מסדרה זוכת פרס האמי על המעורבות האמריקאית באפגניסטן, והכותבת עצמה גם הפכה במרוצת השנים לחלק מצוות זוכה פוליצר. שם שלישי שכדאי להזכיר הוא זה של העורכת, איימי פוטיחי השטן?״). בפסטיבל טרייבקה, זכה הסרט רק בפרס העריכה, ואפשר לחשוב על לא מעט סיבות לכך. זה לא רק האתגר של עריכת חומרים על פני עשור, אלא הרבה שינויי כיוון תוך כדי תהליך ותוצאה קוהרנטית להפליא. אולי אפילו מדי.

כאמור, הסרט משנה פוקוס לא מעט פעמים במהלך 100 דקותיו. מה שמתחיל כסיפור על משפחה יחידנית, עם אב חדור תחושת שליחות פטריוטית ושני ילדים שמעריצים ומתגעגעים אליו, נהיה למסע שיקום. בעיקר של האב הפצוע, שנדמה כי איבד כל ערך עצמי אפילו יותר מאשר נפגע פיזית, אבל גם של בניו המתבגרים שצריכים לקבל מחדש את אביהם. מכאן הסרט מצליח לכווץ לא רק עשור שלם לשעה וארבעים, אלא גם משרטט קווי מתאר של חיים שלמים לכל הדמויות. ג׳ואי הוא הילד הכי חמוד שראיתי בקולנוע השנה בלי תחרות, אבל מדי פעם הוא יגיד משהו מקריפ ובלתי צפוי. אייזק מתחיל כמתבגר קצת נודניק וגדל להיות גבר צעיר מהסוג שאני רואה לפעמים ברחוב, כזה שרק מהמבט שלו אפשר לתהות מה קורה שם בפנים ומה לא בסדר איתו. דווקא בריאן הוא הדמות שהתהליך שלה הכי מזגזג ואולי גם הכי מסומן. הוא נע בין קורבן למפלצת, ודימוי מפתח להבנת דמותו מגיע בסרט כשהוא מנסה להעלות מפוח שלג אל אחורי רכבו, משל היה סיזיפוס מודרני.

בשלב מוקדם מספר אחד הילדים על חברו שאביו חזר אחרת משדה הקרב. זה אחד מאותם רגעים שמהדהדים בהמשך, ומה שקורה בסרט הזה עם תחזיות וציפיות אל מול המציאות המתגשמת הוא לא פחות ממצמרר. זה האלמנט הראשון שגרם לי לחשש שיש כאן מן התסריטאות, אם כי החיים לפעמים כל-כך טובים בשיעורים ולקחים והמציאות תמיד עולה על כל דמיון. אחרי כרבע שעה אייזק אומר שהוא לא בכה כשראה את אביו פצוע, כי זה נראה לו סוריאליסטי, בעוד ג׳ואי הוא זה שחוזר ומדגיש את המילה ״אמיתי״ כשהוא מגיב לפציעה. באופן מעניין, גם אני הפסקתי להתרגש מהדרמה האנושית אחרי כרבע שעה של צפייה והתחלתי להגיב לנעשה על המסך כמו אל סרט קולנוע נראטיבי. כלומר, ככל שהוא היה אמיתי יותר כך הוא נהיה פחות סביר ויותר סרט, אם זה נשמע הגיוני.

אחרי שלמדתי איך ומדוע נבחרה המשפחה הזו, השאלה שנותרה לרחף היא כיצד ידעו היוצרות מתי מסתיים המסע. כלומר, זו לא רק שאלה של ״מזל״ מצד הבמאיות ליפול על סיפור כל-כך משוגע, אלא גם התהייה מתי הבינו שיש להן סיפור שלם ואפשר להפסיק לתעד. כי לעקוב עשור אחר דמויות, כשחייהם מתהפכים ויותר מפעם אחת, זה איפשהו בין ראוי לציון למטורף. הרבה מאוד ממה שקורה בסרט אי אפשר היה לנחש, ואני מדבר על היכולת של הקהל, הדמויות, והיוצרות כאחד. בזמן הצפייה חוויתי זאת היטב, אבל אחריה כמעט התרגזתי. וכאן אשוב לשאלות הקבועות שלי על יחסי מתעד ומתועד, בעיקר מהזווית האתית.

מה שהפריע לי לא הייתה העשייה עצמה, שנעה בין האותנטי להתחפשות לאותנטי, לגמרי הוגן בעיניי כשמדובר בסרט תיעודי. יש הבדל בין הסכמת המצולמים לבין בימוי שלהם, ואני מתקשה לחשוב איך אפשר לדחוף את המצלמה כל-כך קרוב בלי לבקש רשות, או להעמיד פריים מאוד מסויים בלי עזרת המתועד. שלא לדבר על הסאונד שתמיד רץ וקולט הכל. אבל אם ״אבא חייל בן״ היה סרט עלילתי, אפשר היה לקרוא למה שקורה בו תפניות עלילה. כולל רגעים שהם חד וחלק טוויסטים, אחד מהם מיסמר אותי לריצפה. זה כנראה משום שהוא ערוך בתור טוויסט, ועבורי זו הייתה מניפולציה שהפעילה אותי רגשית. מבלי לגלות יותר מהתקציר, חישבו על מה היה קורה אם רגע הפציעה של בריאן לא היה המאורע המחולל, אלא מגיע בהפתעה אחרי שעה של צפייה. זה אירוע בלתי הפיך בחיים של בנאדם, לא טוויסט בסרט קולנוע. כלומר, זה גם וגם, אבל קשה לי עם זה כצופה.

בסופו של דבר, מה שהכי מעניין את ״אבא חייל בן״ מבין שלוש המילים שמרכיבות את שמו, היא המילה האמצעית. זה בהחלט סרט על אבהות ושלל גווניה, כמו גם על לגדול בצל עצום של אביך בו אתה רואה גיבור. אבל שלושת הגברים בסרט הם קודם כל חיילים – באהבת המולדת, בהיעדר הפקפוק, בביצוע של הוראות או במרד מסויים, ובצורך הבלתי נגמר לכבוש וקודם כל את הדמעות. בארה״ב, זה טבעי שאב ייקח את ילדיו הקטנים לצוד וייתן להם לירות ברובה (או לדוג לשם הספורט, אבל זה סתם מטופש ופחות אכזרי). זה לגיטימי להתגייס לצבא רק כי מישהו אחר רוצה בכך בשבילך, וזה כבוד להקריב חלק מגופך. לא לחינם בני המשפחה צופים ב״צלף אמריקאי״, ואין זה מקרי שהמסגרת של הסרט היא שני מונולוגים על מראית עין של תכלית. הוא מתחיל עם נאום של הנשיא החביב על נטפליקס בנושא נחיצותה של ההתערבות הצבאית האמריקאית באפגניסטן, ומסתיים עם בחור צעיר שלא יודע למה ארה״ב נלחמת, רק שהוא רוצה גם. אולי במובנים אלה הסרט יהיה רלוונטי גם לצופה הישראלי, אם תהיו מוכנים ומוכנות לקבל את הסגנון שלו.

תגובות

  1. Arny הגיב:

    סרט מצוין, אבל בשום מקום לא ראיתי שבריאן, האב, הוא מפלצת. אדם שעובר משברים קשים מאד ומתמודד איתם, לפעמים בהצלחה, חייל, איש משפחה, שמרן אמריקאי, אדם פשוט סה"כ, בטח לא מפלצת.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.