• עשרה סרטים שכבר היו אמורים להיות קאלט בשלב הזה
  • An American Pickle :מחכים לתרגום
  • דאבל דוקו: ״ראש העיר של סטוקטון״ ו״הספיד-קיוברים״
  • פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר: עונה 3
  • ״ידיים על ההדק״, סקירה
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 19
  • The Assistant :מחכים לתרגום
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״מלכודת עכברים״ של לין רמזי
  • אימת החודש - יולי 2020
  • ״אבא חייל בן״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • ״חברים ישנים״, הסרט היחיד שביימה ג'ואן טיוקסברי
  • ״רומן גורלי״, סקירת נטפליקס

הסרטים שביימה איליין מאי, חלק ראשון: ההצלחות (״דף חדש״, ״נערת החלומות״)

17 ביוני 2020 מאת עופר ליברגל

לא מכבר כתבתי על סרטיה של ברברה לודן כבמאית, פוסט שכלל גם אזכור לבמאית ג'ואן מיקלין סילבר, שעל סרטיה הראשונים כתבתי בעבר. כך שכבר חזרתי אל שתי במאיות שהיו פעילות בקולנוע האמריקאי של שנות השבעים, תקופה בה פרחה "הוליווד חדשה". המפיקים נתנו אמון ביוצרים צעירים, שיצרו קולנוע אמנותי לעיתים ניסיוני יותר, אך הדבר לא בא לידי ביטוי בכך שניתנו לנשים רבות הזדמנויות לביים (כמו לאורך כל תקופות הסרט המדבר עד שנות השבעים). אולם, כפי שניתן לראות בפוסטים הקודמים שציינתי, המקרים יוצאי הדופן מעניינים. לכן אני פונה כעת לסקור את כל הסרטים שביימה יוצרת נוספת שהקריירה שלה כבמאית קולנוע יצאה לדרך באותה תקופה, ודומה כי היא היוצרת הכי מפורסמת שפעלה באותן שנים – איליין מאי.

בתקופה בה במאיות כמעט ולא קיבלו הזדמנויות, מאי ביימה סרטים עם כוכבי קולנוע ועבור אולפנים גדולים. היא זכתה לעשות זאת כיוון שכבר התפרסמה כשחקנית אך הדרך שלה כיוצרת קולנוע הייתה קשה לכל אורכה. היא כללה הסתבכות בהפקה וסכסוך עם המפיקים כמעט לגבי כל סרט שיצרה, עד למצב בו החל מאמצע שנות השבעים היא נכנסה ל"בית כלא לבמאים", כלומר אף אחד לא היה מוכן להעסיק אותה בתפקיד זה. היא קיבלה הזדמנות נוספת בשנות השמונים, יצרה סרט שנודע כאחד מן הכישלונות הגדולים בהיסטוריה, ומאז לא שבה לביים עד 2016. אז יצרה סרט תיעודי על הבמאי מייק ניקולס, יוצר מוערך שהקריירה שלו קשורה לקריירה שלה מנקודת ההתחלה. בפוסט זה אתחיל בסקירת סרטיה העלילתיים של מאי, ארבעה בסך הכל. כולם מתחילים לזכות כעת במעט הערכה מחודשת, אולם ייתכן והם עדיין אינם מוערכים מספיק. אחרי הקדמה כללית אעבור לדון בפירוט בשני סרטיה הראשונים של מאי, שניהם הצליחו בקופות בזמן אמת במידה מסוימת. בפוסט הבא אדון בשני הסרטים שלה שנכשלו עם צאתם לאקרנים.

חוסר ההערכה לבמאית בעבר (ובהווה, אם כי יותר מעריצים מתחילים לשבח את יצירתה) נבע לדעתי ממספר סיבות, לא כולן קשורות לסרטים עצמם. לצד ההכרה שתמיד הייתה כי מאי מוכשרת כתור במאית קומית, יצא לה שם של יוצרת שהסרטים שלה חורגים ממספר ימי הצילום המתוכננים ומן התקציב. הם נחשבו לחורגים אפילו יותר בפרק הזמן שנדרש לה לערוך אותם, והיא עמדה על הגרסה שלה גם במחיר של מאבק משפטי עם האולפן שביים את הסרט. כל הדברים הללו נכונים עובדתית וגרמו לכך כי מפיקים חשבו פעמיים לפני שהם העסיקו אותה, אך בעוד במאים שהרבו להתעכב בצילומים ולהתעקש על החזון שלהם זכו מעולם הביקורת למעמד של אמנים גאונים או של במאים מקוללים, בגלל חוסר היכולת שלהם לגרום לאולפן להבין את החזון שלהם – מאי לא זכתה להקלה או להכרה כזו. זה נובע גם מן המגדר שלה וגם בגלל הז'אנר עמו היא מזוהה. קומדיות זוכות ליחס פחות רציני מסרטי דרמה וייתכן כי הקומדיות של מאי נשפטו לפי היכולת להצחיק. מבקרים לא תמיד שמו לב לביקורת החברתית ובניית הדמויות המדויקת הנמצאת בכל סרטיה, המכילים גם צדדים אפלים מאוד.

יש לציין כי קריירת הבימוי בקולנוע היא רק חלק קטן מן העשייה האמנותית של מאי, שכוללת פעילות במשחק וכתיבה בתיאטרון, קולנוע וטלוויזיה משנות החמישים ופחות עד יותר עד ימינו. למעשה ייתכן והיא עובדת או ניסתה לעבוד עד לא מכבר על סרט חדש. השחקנית דקוטה ג'ונסון סיפרה לכתבים כי היא מיועדת להשתתף בסרט של הבמאית בנובמבר 2019. אך מאז לא יצאו ידיעות על הסרט ומאי כבר עברה את גיל 88, אבל אולי זה עוד יקרה.

איני מתכוון להרחיב על כל מהלכי הקריירה שלה וגם לא על הקשיים או הוויכוחים שליוו כל סרט שלה (מדי פעם אתייחס לחלק מנסיבות ההפקה). אולם, לא ניתן להתייחס לגוף העבודה שלה מבלי לציין את השנים המוקדמות שלה כמופיעה בתיאטרון. החל מאמצע שנות החמישים, מאי הופיעה כחלק מקבוצת "תיאטרון המצפן" בשיקגו – קבוצת שחקנית שיצרה מופע שהתבסס על סצנות מאולתרות, לצד מערכונים מוצלחים שחזרו במופעים רבים ושויפו עם הזמן. מאי פיתחה שותפות מקצוענית עם מייק ניקולס, שהפך לאחד מבמאי התיאטרון והקולנוע הגדולים בארה"ב, עד לשלב בו השניים התבקשו לעזוב את הקבוצה. האיכות של ההופעה שלהם האפילה על השחקנים האחרים.

ניקולס ומאי עברו לניו יורק והחלו להופיע כצמד הקומי "ניקולס ומאי", כאשר בתחילת שנות הששים היו לאחד מן המופיעים הכי מצליחים בברודוויי. לצד זאת, מערכונים שלהם הפכו לפופולריים בתוכניות טלוויזיה שונות. חלק מן המערכונים כללו אלתור בשלב מסוים, אבל הוצגו בעיקר בגרסאות שעברו שיוף רב ועיצבו דורות של מופעים קומיים בארה"ב, ולא רק בה. לדוגמה, המופע של השניים היווה השראה ישירה למערכונים של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי (כולל תרגום של חלק מן התכנים). המערכונים הציגו זוגיות דרך ויכוחים ואי הבנות של אנשים עקשנים, ולא מעט מכך עבר גם לקולנוע של מאי. בנוסף, מאי ניסתה בקולנוע שיטת עבודה שלקחה מן הניסיון שלה בתיאטרון. היא אומנם עבדה עם תסריט כתוב, אבל נתנה לשחקנים לשייף את הטקסט ולאלתר על פיו.

סצנות רבות בסרטים של מאי נערכות כמו מערכונים. הרגעים נמשכים יחסית הרבה זמן לעומת הסיטואציה הדרמטית וכוללים הרבה הומור. אם כי הדגש אינו רק הבדיחות, אלא גם ואולי בעיקר מבוכה מעצם הסיטואציה, בשילוב עם חוסר יכולת לתקשר עם האדם האחר המצוי באותו מצב. אי הבנה בין שני אנשים נוכחות כמוטיב מרכזי בסרטיה. השניים הראשונים עוסקים בזוגיות רומנטית, למרות שהם לא בדיוק רומנטיים, והשניים האחרונים עוסקים בחברות בין שני גברים. הסרטים שלה מובלים על ידי גברים עקשנים ובעלי ביטחון גדול בתכנית שלהם, אף על פי כי מדובר בתכנית אשר כוללת מעט מחשבה קדימה ולא פעם אין בה היגיון. כעת, לסרטים עצמם.

דף חדש
A New Leaf
(1971)

הסרט הראשון של של מאי הוא קומדיה שחורה שמבוססת על סיפור קצר מאת ג'ק ריצ'י. וולטר מתאו, אחד מן השחקנים הקומיים המצליחים של התקופה, ומי שהיה בראשית שנות השבעים בערך בשיאו, מגלם את הנרי גראהם. הוא גבר שנולד לתוך חיי רווחה ולא ממש יודע כיצד לחיות בדרך אחרת, כולל בכל דרך חיים שכוללת עבודה. הדבר מוביל לכך שסמוך לפתיחת הסרט, עורך הדין שלו מנסה ולא ממש מצליח להסביר לו כי הסיבה שהצ'קים שלו חוזרים היא כי הוא למעשה תפרן. קרוב המשפחה היחיד של הנרי שנותר בחיים הוא דוד שרק ממתין למפלה שלו. אחרי שהוא נפרד במבט מכל המועדונים ומסעדות היוקרה בהם נהג לחיות, הוא שב לדירתו ולמשרת האישי שלו. המשרת לא מתכוון לעבוד בלי שכר, אבל גם קשה לו לוותר על מעסיק כמו הנרי, השומר על גינוני אצולה שלא ממש קיימת, בטח שלא בארה"ב. לכן, המשרת מציע להנרי דרך הישרדות: להתחתן עם אישה אמידה. הנרי לא נלהב כי הוא לא נהנה מחברת אנשים שאינם משרתיו, והוא אף אומר לעצמו כי הוא היה מעדיף לרצוח מאשר להתחתן. הוא מגיע למסקנה כי עדיף לשלב את שתי התוכניות.

הנרי אף פעם לא התענייין בחברת בני אדם אחרים בכלל ובחברה נשים בפרט, אולם הוא התבונן בחיזור מרחוק וכאמצעי בידור. על כן הוא סבור כי לא תהיה לו בעיה למצוא אישה תוך זמן קצר. הוא לוקח הלוואה אחרונה מדודו, בתנאים אשר יגרמו לכך כי אם ייכשל להתחתן ולקבל גישה לממון של אשתו, הוא יישאר באמת בלי דבר בעולם. יש לו חודש וחצי לביצוע המשימה. השנאה של הנרי לבני אדם אחרים גורמת לקשר עם בנות מעמדו להיות קשה. זה לא שאין להן עניין בו, אלא שהוא די נרתע מן החברה הזו ובטח מכל ניסיון למגע מיני. בשבוע האחרון להלוואה, הוא מוצא תקווה במקום לא צפוי. הנרייטה לואל היא אישה עשירה אך כזו שמעולם לא ממש השתלטה על גינוני החברה הגבוהה. עקב כך, היא נראית להנרי תמימה לחלוטין ומועמדת טבעית הן לתפקיד האישה והן לתפקיד הנרצחת.

את הנרייטה מגלמת איליין מאי בעצמה, וכל סצנה שלה ושל מתאו היא מופע של ברק קומי מאת שני מופיעים יוצאי דופן, שיודעים לשמור על פנים חתומות בסיטואציות המוזרות ביותר. בנוסף, הנרייטה אומנם תמימה, אבל מאי ממלאת אותה בלא מעט אנושיות וגם מראה את נקודות החוזק שלה. אני לא יודע מה הייתה הכוונה המקורית, אבל עבורי אין ספק כי הנרייטה היא פשוט דמות על הספקטרום שמעולם לא אובחנה ככזו, וזו הסיבה שהיא מתקשה להסתגל לחברה הגבוהה. היא לא קוראת טוב סיטואציות חברתיות, אוהבת לשתות רק קוקטייל מאוד ספציפי, ומתעניינת בעיקר בתחום המחקר שלה: בוטניקה. למרות שהיא מתקשה לשתות כוס תה בלי לשפוך אותו, או סתם לנהל שיחה בדייט, היא מרצה וחוקרת מוערכת בתחומה. הנרייטה סומכת באופן מוחלט על האנשים הקרובים לה ודומה כי היא הייתה יכולה לחיות בשלום לו אותם אנשים היו מועלים בכל כספה ורק מאפשרים לה להמשיך ולחיות. המצב הזה אינו רחוק בהרבה מן המצב בפועל, כפי שהנרי מגלה בעודו עובר לגור עם הנרייטה אחרי נישואי בזק. על מנת לרשת את כל ההון בעצמו, הוא מתחיל לבצע סדר בהעסקה של עובדים במקום וגם בתיק הפיננסי של בת הזוג, בעודו בוחן את הדרך הכי יעילה לרצוח אותה, דבר אשר מתגלה כמשימה לא פשוטה.

ניתן לראות בסרט הזה קומדיה רומנטית בו רוצח נאלץ לחיות עם מי שהוא מתכוון לרצוח, או כסרט אפל המעמיד פני קומדיה. ההשראה מ"מסייה ורדו" של צ'פלין ניכרת, אלא שבמקרה זה, האציל הרצחני מוצא אישה שהוא לא מבין וכן נרתע ממנו אבל היא גם מהווה עבורו סוג של בת זוג מושלמת. הוא שונא בני אדם, היא מרחיקה אותם דרך ההתנהגות שלה. עושה רושם ששניהם א-מיניים, אף כי היא בכל זאת מנסה למלא את חובתה כאישה ולשכב עמו בירח הדבש, דבר אשר מוביל לסצנה מביכה ומצחיקה במיוחד בה בני הזוג מנסים ביחד להוציא אותה מתלבושת שלא ממש ממלאת את תפקידה כאמצעי פיתוי. סצנה זו מצילחה להתעלות גם על הסצנות עתירות המבוכה בהן הנרי מנסה לחזר אחר הנרייטה.

סוג אחר של הומור נובע מסצנות בהם הנרי מנסה ללמוד על דרך אחת בה יוכל להרוג את אשתו, מבלי שהוא מבחין בכך כי יש לו הזדמנות פז להרוג אותה בדרך אחרת מבלי לעורר חשד. השילוב של הומור, סוג הזוגיות וניסיון רצח תמידי, גורם לכך כי הסרט לא רק מצחיק מאוד, אלא גם מאתגר את ההזדהות של הקהל. אין ספק כי הנרי הוא נבל ודמות שמעוררת בוז גם לולא הייתה מנסה לרצוח, אבל מתאו הוא שחקן המעניק קסם לדמויות אנוכיות. הנרי הופך לחשוב בחיים של הנרייטה, שהיא דמות מעוררת הזדהות ומלאת טוב לב באופן כללי. אם הנרי מסמל את כל מה שרקוב בעולם, הנרייטה מציגה סוג של תמימות שהעולם מנסה לחזור אליה.

כותרת הסרט מבשרת לא רק על כיוון חדש בחיים של הנרי, אלא גם לכל דרך החיים של המעמד הגבוה שצריכה לחלוף מן העולם. באנגלית יש לכותרת גם משמעות מילולית: החלום של הנרייטה הוא לגלות זן חדש של צמח שייקרא על שמה, או לפחות יהווה הישג מקצועי לעתיד. אולם, לא ממש מדובר בסרט זוגי, כי גם בסצנות המשותפות הנרי מקבל מקום בולט יותר, יותר צילומי תקריב, והדברים נחווים דרך העיניים שלו. המקומות בסרט בהם מאי משחקת עם השפה הקולנועית הם אלו בהם היא מנסה להיכנס לתוך התודעה שלו בעזרת וייס-אובר, כמו גם עריכה המביאה נקודת מבט או פנטזיה או שילוב.

יש לציין כי הגרסה המקורית של מאי הייתה קודרת בהרבה מהסרט הסופי, המתיישר למשהו שניתן אפילו לשווק איכשהו כרומנטי. אלא שהגרסה שלה הייתה באורך שלוש שעות. מנהל אולפני פארמונט הצעיר (אז) והאגדי (כיום), רוברט אוונס, הוריד בערך חצי מהסרט, באופן שהפך את הדמות של מתאו לכזו שיותר ניתן לסלוח לה ואת הסיום לאירוני באופן שונה מן הכוונה המקורית. מאי ניסתה לתבוע את האולפן בטענה שקיצוץ יהרוס את הסיכוי המסחרי של הסרט, אבל הפסידה בתביעה וגם ראתה את הסרט הופך לחביב המבקרים וללהיט מינורי. ההצלחה הכלכלית איפשרה למאי להמשיך כמעט מיד את הקריירה כבמאית. עד כמה שידוע לי, הגרסה הארוכה של הסרט אינה זמינה, אולם מן התיאורים היא בהחלט נשמעת פחות מהנה מן הסרט הקיים. קצת יותר משעה וחצי זה בהחלט מספיק זמן להיות בחברת הדמויות הללו. הגרסה המלאה של הסרט כנראה נכונה יותר מבחינת שלמות הדמויות וגם בהיבט הערכי, אבל בסופו של דבר הסאטירה החברתית בסרט עובדת גם כאשר הוא נותר באורך רגיל עבור קומדיה.

נערת החלומות
The Heartbreak Kid
(1972)

ראשית, אתן את רשות הדיבור לג'רי סיינפלד: "הקומדיה הקולנעית הגדולה ביותר בכל הזמנים, וזה לא עניין של דעה, היא 'הארטברייק קיד'". כיוון שאני מצטט את סיינפלד העדפתי לשמור תעתיק של שם הסרט המקורי, למרות שהוא זכה בעברית לשם "נערת החלומות". רוצים להתבלבל עוד קצת? בשנות האלפיים האחים פארלי יצרו רימייק עם בן סטילר (וגם ג'רי סטילר שהופיע ב"סיינפלד" בתפקיד משנה), שנקרא בעברית "אשת החלומות". אולי משום שבגרסה זו האישה שמשנה את גורלו של הגיבור מעט מבוגרת יותר. סיינפלד, אגב, ללא ספק מתייחס לסרט המקורי ואני די מבין אותו. אף על פי שפרט לעיסוק בזהות יהודית, סוג ההומור בסרט הזה שונה מן ההומור שלו. אבל עוד נחזור לסיינפלד.

"נערת החלומות" (נניח. אולי אישה. לי בכל מקרה נראה כי הדמות הראשית היא זו של הגבר) הוא סרט נדיר בקריירה של מאי משתי סיבות: ההפקה שלו עברה יחסית בשלום, ומאי עצמה לא חתומה על התסריט. למעשה, בגוף הסרט הוא מוצג כ"סרט של ניל סיימון" ויש בכך הגיון. סיימון, מחזאי מצליח שרוב התסריטים שכתב היו עיבודים למחזות שלו, עיבד במקרה זה סיפור קצר של ברוס ג'יי פרידמן ישירות לקולנוע, והסרט מכיל מעט מן הדיאלוגים האופיינים ליצירה שלו. מעט, כי מאי בכל זאת רצתה שהשחקנים יאלתרו על סמך התסריט, דבר שהמחזאי הקפדן התנגד לו בתחילה, אבל בסופו של דבר נכנע ונתן לבמאית ליצור סרט שמכיל את המיטב משני סוגי הומור: גם דיאלוגים מושלמים וגם רגעים מצויינים של משחק טבעי. זאת לצד סצנות בהן מאי מציגה שליטה גדולה בעיצוב הפריים ובשימוש בעריכה על מנת להראות תגובות לסיטואציה מביכה.

זה גם סרט מוזר מאוד מבחינת מה שקורה בעלילה שלו, עד למצב בו ברימייק של האחים פארלי העלילה משתנה לחלוטין בשלב מסוים. סוג החיזור שמוצג בסרט זה לא ממש יכול לעבוד כסביר בשנות האלפיים. אלא שהוא נראה לחלוטין לא הגיוני גם בשנות השבעים – וזה חלק מן הקסם. חוסר ההיגיון הזה גם משקף את משבר הזהות של ארה"ב באותה תקופה, אחרי מהפכה מינית שהשפיעה בעיקר על הדור הצעיר בעוד הדור היותר מבוגר עדיין האמין בערכי משפחה ובניושאים מסורתיים שזוכים לאישור ההורים. המיוחד בסרט הוא שהחופש המיני והקשר למשפחה האמריקאית מיוצגים על ידי אותה דמות.

הסרט נפתח במקום בו קומדיות רבות נוטות להסתיים – חתונה. לני (צ'ארלס גרודין), יהודי ניו-יורקי שעוסק במכירת ציוד ספורט, מתחתן עם ליילה (ג'יני ברלין, בתה של הבמאית) שהעדיפה לשמור את בתוליה עד אחרי טקס החופה. הסרט לא אומר במפורש כי זו הסיבה בגללה לני התחתן, אבל הסרט סוג של יוצא נגד ההחלטה. אחרי המין, לני מרגיש כי הקסם בזוגיות נעלם, גם בגלל שליילה שלו כל הזמן שואלת אותו האם הוא נהנה מן המין (שזה הרבה יותר טוב ממה שקורה בגרסה של האחים פארלי, שלא מפספסים הזדמנות לוולגריות). בנוסף, החיים המשותפים עם ליילה חושפים עבור לני את הצדדים באישיות שלה שמעצבנים אותו, כולל זה שהיא מבינה אותו בדרכים מסוימות אבל עיוורת לרגשות שלו בעניינים אחרים. את כל זה הסרט מעביר בעוד השניים נוסעים מן החתונה במנהטן לירח הדבש בפלורידה.

כאשר הזוג מגיע לבסוף ליעדו, לני מסתנוור מאישה אחרת. מאי מעבירה את הרגע בצורה מילולית, שכן האישה שנתנה לסרט את שמו העברי היא קלי (סיביל שפרד) והיא פונה על לני לראשונה כאשר הוא משתזף על החוף, ניצבת בדיוק בינו לבין השמש. כך שבפעם הראשונה שהמצלמה פונה לכיוונה, רואים רק את קרני השמש ורק לאחר כמה מצמוצים מצד הגיבור הוא חוזה באישה רגע לפני שהיא פונה לשחות. לאחר מכן ליילה משתזפת יותר מדי ולכן נשארת בחדר, וקלי מפלרטטת עם לני לעוד כמה שניות. שלושה מפגשים בני פחות מדקה מספיקים עבור לני להבין כי הוא עשה טעות. הוא מתחיל לשקר לאשתו הטרייה על מנת לבלות זמן בחברת קלי ובני משפחתה, ואחרי יומיים כבר מבין כי עליו לעזוב את אשתו לטובת קלי, שנראית יותר משועשעת ממאוהבת בכל שלב של העניין. קלי מסבירה לו כי היא לא תהיה עם אף גבר בלי האישור של אביה (אדי אלברט), ומדובר באב אשר פניו אף פעם לא מסגירות יותר מדי, אבל כל מילה שהוא כן אומר ללני מלאה בבוז בטון ולרוב גם במלל.

בכל זאת, לני מחליט לחשוף את כל הקלפים שלו ברבע שעה שמורכבת משתי סצנות שהן הפסגה של הקולנוע של מאי. קודם כל הוא יושב עם משפחתה של קלי ומספר על מצבו ועל הרצון שלו לעזוב את הכל להתחתן עימה. מאי מצלמת את הסצנה הזו בשוט אחד, בו דרודין מדבר עם אלברט כגבר אל גבר, כשברקע קלי ואמא שלה צופות במתרחש. תחילה, האם מלאת התרגשות מהצהרת אהבה ולאחר מכן מפגינה חשש. קלי אוכלת צ'יפס בהנאה ובעיקר מתרברבת בכך כי גבר מוכן להשפיל את עצמו למענה. והאב, הוא לא הולך לתת ללני שום תקווה. הסצנה העוקבת היא סצנת "פאי הפקאן", במהלכה לני מספר לאשתו כי הוא עוזב אותה וגם מדוע. השניים מצויים במסעדה וגם תגובות הסובבים מהוות חלק מן הסצנה שאורכה יותר מ-10 דקות. תגובות הניצבים מהוות חלק מהותי בתזמון הקומי של הסצנה, כלי שמאי פיתחה בסרט זה ותשמור עליו גם בסרטיה הבאים. זה סוג של הכנסת קהל לתוך הסרט, גם כדרך לבנות עולם אמין יותר גם על מנת להראות סקאלה של תגובות לטירוף. אורך הסצנה גם מאפשר למזג את הרגשות הסותרים העולים ממנה, של צחוק מול האבסורד וגם הכאב של הסיטואציה. הדמות שחרב עליה עולמה היא הדמות שעוררה יותר הזדהות בסרט עד לנקודה זו, גם אם הסרט עקב בעיקר אחרי דמות הבעל.

חלקו האחרון של הסרט עוסק בניסיון של לני להפוך לבן הזוג של קלי. הוא זונח את כל חייו בניו יורק ונותן לגרושתו את רוב הרכוש, נוסע לפגוש את קלי. במינסוטה. בחורף. כאשר אבא שלה עדיין מסרב לקשר. הוא פוגש אותה בקולג' בו היא נראית פופולרית במיוחד וצמודה לשחקן פוטבול גדול במיוחד, גורמים שלא מרתיעים את לני. אולם, גם קלי לא נרתעת מן המחזר האגרסיבי. היא מבינה לאורך כל הדרך כי כל הכח במערכת היחסים מצוי בידיים שלה והיא מתכוונת לנצל זאת בכל שנייה, עד לסיום. כל המערכה האחרונה, ובעיקר מה שמתרחש בדקות הסיום, הזכיר לי עוד אחד מן הסרטים הכי אהובים על ג'רי סיינפלד – "הבוגר" של מייק ניקולס (שוב הוא). בשני הסרטים גיבור חוצה את ארה"ב על מנת לפגוש בחורה שמשפחתה מתנגדת לקשר ביניהם, ובשניהם גם עולה השאלה מה בדיוק הוא מצפה שיקרה אם וכאשר ישיג אותה. בשני הסרטים יש סצנות קומיות המתרחשות בחדר המיטות, שני הסרטים עוסקים בעימות בין הדור הצעיר בארה"ב וערכי החופש המיני של ערכי הדור הקודם, ובשני הסרטים הגיבור מוכן לעבור השפלה עצמית גדולה למען האהבה. הסרט של מאי קומי בצורה מופגנת יותר, אבל זה לא אומר כי הוא פחות אפל או פחות מעמיק בעיסוק שלו בהיעדר הכיוון בחיים מעבר להגשמת הפנטזיה הרומנטית.

בנוסף לכל אלה, "נערת החלומות" הוא סרט שמלוהק ומשוחק בצורה כמעט מושלמת. אדי אלברט וג'ני ברלין היו מועמדים לאוסקר, ובצדק. ברלין מגלמת דמות שהסרט לכאורה שונא אבל היא הופכת לגיבורה של כל סצנה ולסוג של סימן של נורמליות. אלברט מעביר בדרך פלא דמות סמכותית אבל אוהבת, כמעט מבלי לשנות הבעות פנים או לדבר. אף כי הם לא זכו למועמדות, אני סבור כי גרודין (שנוכח בכל סצנה) ושפרד, טובים לא פחות. גרודין בתור אדם נחוש בניגוד לכל הגיון, אמן בשכנוע עצמי שמקווה כי השכנוע יעבור לאחרים. זאת למרות שכולם קוראים דרכו: ליילה מבינה שהוא משקר עד לרגע בו הוא מנסה לדבר בכנות, קלי מבינה שהיא יכולה להשתעשע איתו, ואבא שלה מבין כי מדובר בשרלטן שלא מתאים לבתו. לני הוא מצד אחת דמות של גבר אכזרי וסטוקר, ובמקביל הוא מקטין את עצמו ואין לו בעיה למחוק את כל מה שבנה בחייו למען האישה שהוא אוהב והוא מאמין משום מה כי הוא יהיה טוב עבורה בטווח הארוך.

בזמן צילומי סרט זה, סיביל שפרד כיכבה במדורי הרכילות כחלק מפירוק הנישואים של במאי הסרט הקודם בו שיחקה. דומה כי "נערת החלומות" משחק עם הדימוי שנוצר לה בעקבות הידיעה. היא לכאורה מגלמת דמות של אישה פתיינית ושתלטנית, אך למעשה מעבירה דמות שמחפשת כוח בחיים אשר שמו אותה תמיד מול דמויות חזקות אחרות. צעירה שחוותה את השחרור המיני של דורה ומחפשת דרך לשלב בינו לבין שחרורה כאישה, או סתם כמי שחווה את הגברים שרודפים אחריה כצורה של בידור, לפחות עד לרגע בו היא מסתכבת יותר מדי. כי לני הוא בהחלט מישהו שמעוניין לשנות את כל חייו על מנת לחיות עמה.

הסרט היה להצלחה קופתית גדולה יותר מ"עלה חדש" שהוזכר לעיל. לא אחד מן הסרטים הכי קופתיים של אותה שנה, אבל מספיק על מנת לבסס את שמה של איליין מאי כבמאית ריווחית, למרות הסיבוכים בהפקה בסרטה הקודם. הייתי מוכן להגדיר אותו כסרט הכי טוב שלה, אולם מיד אחריו היא החלה לעבוד על סרט אישי יותר. אבל זה כבר עניין לפוסט הבא.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.