"טיילר רייק: חילוץ" (Extraction), סקירת נטפליקס

זו כמובן לא המצאה של הזמן האחרון, אבל נראה שתעשיית הסרטים מאמצת יותר ויותר בחום את קונספט אנשי הפעלולים שהופכים לבמאים. השבוע הצטרף סם הרגרייב לקבוצה ההולכת וגדלה הזו, שכוללת גם את דיויד ליץ' ("פצצה אטומית", "הובס ושואו"), צ'אד סטאהלסקי (טרילוגיית "ג'ון וויק") ונאש אדג'רטון ("גרינגו").
הרגרייב עבד על כוריאוגרפיה ופעלולים בכמות בלתי נתפסת של להיטים ביניהם רוב סרטי דיסני-מארוול, ועכשיו התיישב על כס הבמאי לטובת "טיילר רייק: חילוץ" (Extinction), סרט פעולה חדש שעלה לנטפליקס בכיכובו של כריס המסוורת'. הסרט, על הדרך, גם הצטרף לקבוצת עילית של כותרי נטפליקס שתרגומם העברי מעורר געגועים ל"חרמן על הזמן".
הקשר של הסרט הזה ליקום המשותף של מארוול איננו רק דרך הרגרייב, אלא גם מכיוון שהתסריט נכתב על ידי ג'ו רוסו והופק על ידיו אחיו אנתוני – הבמאים של סרטי "קפטן אמריקה" ושני "הנוקמים" האחרונים.

באופן אישי אני סופר מרוצה מהמעבר של אנשי הפעלולים אל הבימוי, כי סרטי האקשן שלהם הפכו למרהיבים והסוחפים של השנים האחרונות. היצירתיות שלהם בכוריאוגרפיה, פיתולי המצלמה וההבנה בחיתוכים משדרגים אותם מהרבה יוצרים אחרים. עם זאת, מה שעוד מאפיין את הבמאים החדשים האלו, הוא שרצף הסצנות שעל הדף איננו יותר מתירוץ לסיקוונסים מרהיבים של מכות וסלטות, תנועות מצלמה לא אפשריות ופירוטכניקה מרשימה. במקרה הטוב כל קשר בין סצנה לסצנה מקרי בהחלט, ובמקרה הרע הקשר כל כך מוכר וחבוט שלא ברור האם מדובר בפארודיה על הז'אנר או לא.

אם אתם קוראים אותנו בקביעות, אתם יודעים שיש לי חיבה רבה לסרטי האקשן של נטפליקס בין אם הם פשוט מספקים את הסחורה בהיעדר כל ערך מוסף ("נהג שודים", "מחתרת השישה", "אויב בטווח אפס", "משולש הגבולות") או כשבאמת מדובר ביצירה מדהימה ("עם רדת ליל"). אני חושב שזה מכיוון שהם מגיעים ישירות לטלוויזיה, ולכן יש בי משהו סלחני ופתוח אליהם יותר. אם הייתי רוכש להם כרטיס כנראה שהייתי יוצא קצת מתוסכל, אבל ביחס שבין ההשקעה שלי להשקעה שלהם – אני מרגיש שיצאתי מורווח.

"טיילר רייק: חילוץ" ממש לא יוצא דופן. כשזה מגיע לעשייה טכנית, מדובר אולי באקשן הכי טוב שהביאה לנו 2020 עד כה (ובהתחשב בכך שהקורונה ביטלה את הקיץ, יכול להיות שזה יישאר ככה). הקרבות אחד-על-אחד או אחד-על-עשרה מפוארים, סצנות המרדפים שבו – אחת מהן עשויה באשליית שוט-רציף יוצא מן הכלל – לא מאפשרות להוריד את העיניים מהמסך, והרגרייב שולט באופן מרשים למדי בסצנות רבות משתתפים.
עוד משהו שהערכתי מאוד בסרט הוא כמות האלימות שבו. "ריקי לייק: חירפלוץ" הוא סרט מדמם מאוד, אכזרי ברמה שעשתה לי שמח, ולא מומלץ לצופים שמאמינים בקונספט של חיי אדם. ככזה, בהחלט ניתנת מנת האדרנלין אותה הבטיח הסרט להעניק, ואפילו מוסיף אליה כמה סוכריות.

אבל מכיוון שאנחנו כבר צופים די מפונקים, וכבר ראינו אקשן טוב מהו, השאלה היא האם יש פה משהו מעבר. כאן, לא באופן מאוד מפתיע, "פיקל ריק: חמוץ" הופך להיות עסק מעט מתסכל.
סרט הביכורים של הרגרייב מתחיל כאשר בנו המתבגר של מאפיונר הודי רב כוח נחטף על ידי ראש קרטל אכזרי מאוד. כוח משימה מיוחד נשכר כדי למצוא את הבן ולהשיב אותו למקום מבטחים לפני שיאונה לו כל רע. כאן נכנס לתמונה טיילר רייק (כן, כן, זה משם הסרט ממש), שהוא – אני מקווה שאתם יושבים – מכונת לחימה לשעבר, שירד למחתרת לאחר שבנו הקטן מת והוא איבד טעם לחיים.
השולחן עליו מונח המחשב בו כתבתי את המשפט הזה כמעט קרס מכמות הקלישאות שהעמסתי פה.

אם זה לא מספיק, די מהר מתגלה שיש – אם הספקתם לקום, שבו שוב – משחקים כפולים ולא מפתיעים בעליל בין הכנופיות, וטיילר יצטרך לגלות שאחרי שכבר גירד את התחתית, הדבר שהכי שווה לחיות בשבילו הוא אנשים אחרים.
מדובר כמובן במהלך רגשי מקורי ויוצא דופן שבכלל לא נוסה בעבר ב"קזבלנקה", "לוגאן – וולברין", "הילדים של מחר", "דוקטור סליפ", "איירון מן 3", "רכבת הקרח", "מקס הזועם: כיפת הרעם", "קוד פרוץ", "הנוסע השמיני 2", "גראן טורינו", "אפוקליפסה עכשיו" ו"הסמוראי האחרון". חדש מהשקית.
באמת שמבחינה עלילתית אין רגע אחד ב"בא לי סטייק: תרוץ" שאי אפשר לראות מגיע דקות ארוכות לפני שהוא מתרחש, ומכיוון שהוא שעה וארבעים וחמש דקות (לפני קרדיטים), זה גם מורגש באיזשהו שלב.

אבל על כל אלה אני יכול לוותר, כי הרי ידעתי למה אני נכנס. הדבר שמבחינתי הוריד לסרט הזה הכי הרבה נקודות הוא הבזבוז המשווע והמוחלט של כריס המסוורת'.

חלקכם אולי כרגע מרים גבה: הרי איך אפשר ל"בזבז" את המסוורת'. הוא מלוהק לסרטים, אתם ודאי אומרים, בעיקר בגלל שהוא נראה כמו משהו שהונח על פני האדמה רק כדי לגרום לשאר בני התמונה לשנוא את הגוף שלהם, ואין לו הרבה פונקציות מעבר לכך. לזאת אני עונה – שקר וכזב!
אם ראיתם את המסוורת' ב"תור: ראגנארוק", "הנוקמים: עידן אולטרון" או ב"מכסחות השדים", אתם ודאי יודעים שלבחור יש תזמון קומי מהטובים שקיימים כיום בהוליווד, גם אם המנעד הדרמטי שלו די מצומצם. לכן כשלוקחים אותו לתפקידים רציניים, זה כמעט אף פעם לא עובד. כשיודעים איך להשתמש ביכולות הקלילות שלו, המסוורת' מפרק.
"טיילר רייק: חילוץ" (נגמרו לי הבדיחות, תשמחו לדעת) לא עושה כלום עם הכוכב שיש לו ביד. ממש כלום. על פי איך שהדמות הראשית הזו כתובה ומבויימת, באותה קלות היו יכולים לשחק אותו מאט דיימון, מארק וולברג, וין דיזל, ג'רמי רנר, אידריס אלבה, צ'דוויק בואוסמן, פרנק גרילו, אנתוני מקי, צ'רלי האנם, גארט הדלנד, פדרו פסקאל, כריס אוונס, בנג'מין בראט, דניאל קרייג, טום קרוז, לוק אוונס, ג'ייסון סטיית'האם, הנרי קאוויל, מייקל פאסבנדר, כריסטיאן בייל, בראד פיט (על זה יש בדיחה בסרט), ג'ייק ג'ילנהאל, ארמי האמר, ג'ון סנה, סי.אם. פאנק, טום הארדי, ג'וש ברולין, ריצ'רד מאדן, טרקטור, מכולה וממ"ד. לא היה שום הבדל.
מה שעוד יותר מוזר הוא שהמסוורת' חתום גם על ההפקה, ולכן ידע למה הוא נכנס. אבל גם מעבר לאוסטרלי הלוהט, כל הסרט הזה משולל הומור כמעט לחלוטין, ולוקח את עצמו ברצינות תהומית. זה מעיד על חוסר מודעות מצד היוצרים, וזה, כידוע, אף פעם לא סקסי.

גם קאסט המשנה נותר עם כלום ושום דבר ביניהם דיויד הארבור בתפקיד שמצליח רק לעורר געגוע עז וכואב לג'ון גודמן, והאיראנית היפייפיה גולשיפטה פרהאני ("פטרסון", "מסתור"). מי שמצליח להרשים הוא דווקא השחקן הצעיר של הסרט, רודראקש ג'אייסוואל בתפקיד הילד החטוף. סוג של תגלית, אפילו הייתי מגדיל ואומר.

"דוקטור לק: הסטוץ" (הא! מצאתי עוד אחת!) יעבוד לכם טוב יותר אם לא ראיתם שום סרט אקשן מ-1984 ועד היום. שזה בסדר, כל אחד ומסלול החיים שלו. אבל גם אם כן, עדיין אפשר לחוות הנאה ממנו, כל עוד לגמרי מכבים את המוח ופשוט מחכים לסצנת המכות הבאה. ויש למה לחכות.