• פרויקט סרטי סטיבן קינג - הפרק האחרון בהחלט
  • WE ARE ONE דיווח נוסף של אורון מפסטיבל
  • מה קורה קאן: ההכרזה המבלבלת של פסטיבל קאן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 12
  • דיווח נוסף מהפסטיבל המקוון We Are One
  • דגימת כמה סרטים מהפסטיבל המקוון WE ARE ONE
  • ״אני כבר לא שם״, סקירת נטפליקס
  • פרויקט סרטי סטיבן קינג - פרק 39
  • אימת החודש - מאי 2020: חנוכה קטלני ורוברט אלטמן
  • ״מיסי מסתבכת״, סקירת נטפליקס מפורטת במיוחד
  • ״הבטלנים״, סקירה לסרטו של פליני שזמין בסינמטקים
  • זוג יונים
  • ״וונדה״ והסרטים הקצרים של ברברה לודן
  • ״משבר זהות״, סקירה לכבוד שידור בהוט

"לקראת הסוף", סקירת נטפליקס

5 באפריל 2020 מאת אור סיגולי

מתישהו בעתיד, כשיכתבו מאמרים על התרבות לפני שהקורונה בלבלה את הסדר הקיים, מעניין אם יתייחסו לקאמבק שעשו סרטי הציד-הישרדות ממש רגע לפני. בחודשים האחרונים יצא לי לראות שלושה מהם, שנוצרו בערך באותה מסגרת זמן אבל בשלוש מדינות שונות: "The Furies" מאוסטרליה, "משחקי ציד" מארה"ב (עליו לירון כתבה לאחרונה, ונכנס למקום גבוה במצעד סרטי 2020 שלנו), והסרט לשמו התכנסנו "לקראת הסוף" הקנדי-דובר-הצרפתית שעלה בסוף השבוע לנטפליקס, שם תוכלו למצוא אותו בשמו הבינלאומי "The Decline".
בשלושת הסרטים האלו אנשים (כמעט לרוב נשים), אזרחים רגילים לחלוטין, מוצאים את עצמם בסיטואציה בה הם ניצודים בשטח פראי כלשהו, וצריכים להתחבר לצדדיהם הקטלניים ביותר כדי לשרוד. האוסטרלי הולך יותר לכיוון האימה והסלאשרים, האמריקאי הוא סאטירה אלימה, והקנדי בסגנון מותחן האקשן.

כמובן שזה לא קונספט חדש, אלא כזה שהולך אחורה אפילו לספר "בעל זבוב" בשנות החמישים, ובקולנוע הפך להיות מתכונת די מוכרת עם סרטים כמו "באטל רויאל", "משחקי הרעב", "גבעות הפחד", "ניסוי בלקו", "גברים במלכודת" ואפילו "הטורף". נדמה שזה תמיד מגיע בגלים כאלה של כמה סרטים העוסקים באנשים מן השורה שבמפגש הראשון שלהם עם הטבע מפשיטים מעצמם את חוקי הציליוויזציה. אבל הסמיכות הנוכחית, בטח בהקשר של הבדלי מעמדות וענייני אקלים, מעניינת בפני עצמה.

את "לקראת הסוף" ביים פטריס לאליברטה (מקווה שתעתקתי נכון לעברית. זה תקף גם לשאר השמות בהמשך), בהפקת ג'ולי גרוליאו על פי תסריט של צ'ארלס דיון וניקולס קריאף, שלפי הבנתי לכולם זו העבודה הראשונה על סרט באורך מלא (או שני, במקרה של גרוליאו).
הוא מתקיים כמעט כולו בשממה קפואה בקנדה, אליה הגיעו שישה אנשים המבקשים לעבור סדנת שטח אצל אליין, מומחה הישרדות (ריאל בוסה) שבנה לעצמו מין מקום מקלט מאובטח בקיום עצמי לחלוטין. הדמות איתה אנחנו מגיעים לשם היא של אנטואן (גיום לארן), איש משפחה שקצת בלחץ מדברים שהם כאילו הכי 2019 כמו למשל התחממות גלובלית, ורוצה להיות בטוח שהוא יוכל לדאוג לאשתו ובתו בעת חירום. בהגיעו למקום הוא פוגש את דויד (מארק בופרה), אנה (מרילין קסטונגוואי), סבסטיאן (גיום סיר), ראשל (מארי-אוולין לסארד) ופרנסואה (מארק-אנדרי גרונדין, אותו ראינו לאחרונה ב"הרעבים" המעולה).
אחרי שאליין מסביר להם על המקום ועושה להם סיור מקדים, מה שדי מעיד על כך שהבחור פיתח פראנויה מסוג מאוד קיצוני, מתחילה הסדנה שכוללת הכנת מטעני נפץ, בישול וטוואי שטח. אבל ברגע אחד משהו משתבש, ומסוף שבוע של שדאות המקום הופך להיות שדה קרב של מלחמת הישרדות.

אורכו של "לקראת הסוף" הוא קצת פחות משעה וחצי, ובזמן שזה כנראה בעיקר תוצר של היתכנות תקציבית, זה גם בדיוק הזמן שהוא צריך. זה לא אומר שהכל בו מתקתק בכל רגע ורגע, אבל כבר מהאספקט הטכני הזה אפשר להבין שהסרט הזה איננו יומרני במיוחד, והוא מנסה להיות יעיל ומרתק כמה שניתן בלי לחוש את עצמו יותר מדי. בנוסף, מה שעומד לזכותו הוא עשייה מרשימה עם צילום מוצלח של כריסטוף דלפי ועריכה מיומנת של ארתור טארנובסקי.
זו באמת צפייה מהנה למדי שעוברת יחסית מהר, ועל כן מבחינתי ללא ספק אחד הסרטים הטובים ביותר שעלו בנטפליקס לאחרונה. אם כי, בואו נודה על האמת, הרף לא מאוד גבוה.

עם זאת, מה שמונע מ"לקראת הסוף" להיות סרט משמעותי או אפילו מצטיין בז'אנר שלו, הוא חוסר היצירתיות של התסריט. זה מתחיל בדמויות שאולי מגולמות היטב על ידי השחקנים, אבל אין להם מספיק ספציפיות שתהפוך אותם לבני אדם אמינים שמגיבים לסכנה באופן ייחודי. אם לקחת דוגמאות בולטות של קבוצה בסכנה כמו "חדר מנוחה" (שכל יום שעובר רק מבהיר כמה הסרט הזה ענק), "שטח פראי" (כנ"ל) או באמת "משחקי ציד", שם לכל הגיבורים והנבלים דרכי התנהגות המבדילים אותם מהשאר, וכל אחד מתפעל את הסיטואציה בדרכו שלו. זה לא המצב ב"לקראת הסוף". בשלב מאוד מוקדם יודעים עם מי צריך להזדהות (רמז: עם היפים יותר) ומי מסוכן (רמז: הפחות אטרקטיביים. מתי יהיה אפשר גם להניח לקלישאה הזו?), הפעולות שלהם לא מבריקות במיוחד, ובאמת שכשהסרט נגמר קשה להיזכר בפרצופים שלהם כי אף אחד מהם לא מאופיין דיו.

בנוסף, שלבי ההישרדות והציד מאוד חסרי דמיון. גם אם תקציב הוא הבעיה, היה אפשר לחשוב על דרכים מחוכמות יותר ומוכרות פחות מאשר לחצות נהר קפוא וקרב יריות מהחלון החוצה. ראינו את זה כבר בהמון סרטים וסדרות, וב"לקראת הסוף" אין שום סיקוונס שיכול להיחקק כאחד הבלתי נשכחים. הכל עשוי מאוד טוב, כאמור, אבל לי כל הזמן הייתה הציפייה שהסרט ישכיל לקחת את זה צעד קדימה, בין אם ברמת הסכנה, האתגר או אפילו האלימות. זה לא קרה בשום שלב, לפחות מנקודת המבט שלי.

אז כן, מבחינת סרטי המקור האחרונים שנטפליקס הביאה לחיינו, "לקראת הסוף" מתקדם די לראש הרשימה. מצד שני, בימים כתיקונם, לא בטוח אפילו אם הוא היה מגיע למעמד של סקירה בפני עצמה. שעה עשרים וחמש של קולנוע סבבה שנעצר שם, מהסוג שסביר שאם שבועיים אחרי שסיימתם לצפות בו מישהו ישאל אתכם אם ראיתם כבר, לא לגמרי תהיו בטוחים.