מהדף אל המסך: "קדמת עדן"

עכשיו כשעל רובנו נפל מין שבתון מוזר (ודי מפחיד), כנראה שהספרים והסרטים יקבלו נוכחות גדולה יותר ביומיום שלנו, לפחות באופן יחסי. לכן חשבתי להחיות פורמט שלירון התחילה פה בסריטה לפני כמה שנים עם השם הקולע "מהדף אל המסך" – הסתכלות על עיבודים קולנועיים לספרות, העמדתם זה לצד זה ולראות מה ההבדלים, מה הורווח ומה הופסד, ובאופן כללי עוד תירוץ לדבר על דברים טובים.
ארבעה פרקים היו עד כה מטעם לירון: "התפכחות", "ולריאן ועיר אלף הכוכבים", "על חוף צ'סיל" ו"אני הורגת ענקים". אני ממשיך עם קפיצה אחורה אל שנות החמישים לקלאסיקה הספרותית, ובעקבותיה הקולנועית, "קדמת עדן" שכתב ג'ון סטיינבק, עיבד למסך פול אוסבורן, וביים איליה קאזאן.

על הסרט:

לרוב, אני מניח, צריך להתחיל עם הספר, כי הוא בא קודם. עם זאת, במקרה הספציפי הזה נכון לי יותר לפתוח דווקא בעיבוד הקולנועי, מכיוון שלהרגשתי הוא מפורסם יותר מהחומר המקורי, וגם היה הדרך בה אני חוויתי אותו לראשונה. למעשה, ראיתי את הסרט הזה לפחות פעמיים לפני שמצאתי את הזמן לקרוא את סטיינבק.

"קדמת עדן" יצא לבתי הקולנוע ב-1955, שלוש שנים בלבד לאחר שהספר יצא לאור. הוא מפורסם בעיקר בזכות היותו הסרט הראשון בכיכוב אגדת המסך ג'יימס דין, וגם היחיד מתוך השלושה בהשתתפותו אותו זכה לראות, טרם נהרג בתאונת דרכים בגיל 25, הופך לאחת הדמויות הטרגיות ביותר בתולדות הוליווד. שני סרטיו הבאים יצאו כבר אחרי מותו – "מרד הנעורים" שהפך את דין רשמית לנוכחות הקולנועית הידועה ביותר של התבגרות בצל משבר, ו"ענק" שהעניק לו מועמדות שנייה לאוסקר.

הסרט מעניין גם בזכות הבמאי שלו, איליה קאזאן. הסרט יצא לקולנוע ממש שנה אחת לאחר שקאזאן ביים את יצירת המופת הגדולה שלו, "חופי הכרך", זו שהפכה לסנסציית אוסקרים ומעמד כמעט מידי של קלאסיקה. עם זאת, באופן די אירוני, קאזאן עצמו נחשב לדמות מאוד שנויה במחלוקת בתעשיית הסרטים, מכיוון ששיתף פעולה עם ציד המכשפות של מקארתי, הלשין בקונגרס על חבריו למקצוע שהואשמו – לרוב על לא עוול בכפם – בקומוניזם, והרס קריירות של רבים. הוליווד לא מיהרה להוקיע את קאזאן, כנראה כי הרבה מהקולגות שלו הזדהו אתו, והעניקו לו מועמדות נוספת לאוסקר כבמאי על "קדמת עדן" (הסרט עצמו לא היה מועמד לפרס הגדול). זו גם נחשבת נקודת השיא של קאזאן, שביים שמונה סרטים מאז, חלקם מצויינים באמת (כמו למשל "זוהר בדשא") וחלקם החזירו אותו לאוסקר כמועמד ("אמריקה, אמריקה"), אבל אף אחד מהם לא נחשב מהקאליבר של "חופי הכרך", "קדמת עדן" או "חשמלית ושמה תשוקה" מ-1951.
עוד על קאזאן תוכלו לקרוא בשני הפרקים שבהם כיכב בפרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר: "הסכם ג'נטלמני" ו"חופי הכרך".

"קדמת עדן" יצא לבתי הקולנוע באפריל 1955, וזכה לביקורות מצוינות, אפילו טובות יותר מאלו שקיבל הספר, שכיום נחשב מאסטרפיס. לאוסקר התברג בארבע קטגוריות: הבימוי כאמור, התסריט המעובד, השחקן הראשי ושחקנית המשנה (ג'ו ואן פליט) שגם הייתה לזכייה היחידה מטעמו. מאז "קדמת עדן" נחשב לאחד הסרטים האמריקאים הטובים ביותר של הוליווד הקלאסית, וחלק אינטגרלי מהמורשות של קאזאן וסטיינבק.

עלילת הסרט מתחילה ב-1917, כאשר נער בשם קאל (קיצור של "כיילב", על שם כלב בן יפונה המקראי) עוקב אחרי אישה מבוגרת ואמידה ברחובות העיירה סאלינס הקליפורניאנית. הצופים לא יודעים דבר לא עליו ולא עליה, אבל במהרה יתגלה שהקשר ביניהם הוא אולי הליבה של הסיפור. קאל, בנו של מנהל מחסן הקרח אדם טראסק האלמן, ואחיו התאום של אהרון, אובססיבי לאישה הזו כי הוא מאמין שהיא אימו, עליה סיפר אביו שהיא מתה. הוא מאמין שאם יכיר אותה, יכיר טוב יותר את עצמו ויפענח מדוע יש בו שורש של רוע לעומת אחיו טוב הלב והאהוב.
המהלך של קאל באמת קורע לב, וכזה שמאוד קל להזדהות אתו. הוא מתבגר (בסרט קאל בן 17, אבל דין שגילם אותו היה בן 25 וזה די בולט) ששואף לאהבת אביו ואחיו, אבל כל מהלך שהוא עושה מייצר את האפקט ההפוך, ולכן משוכנע שיש בו גרעין פורענות אותו ירש מאמו. את 115 הדקות של הסרט יעביר בניסיון להתעלות מעל זה, ולעשות טוב לו ולמשפחתו אך ללא הועיל, עד הרגע שירגיש כי איבד את כל מה שיש לו ויוציא לפועל נקמה אולטימטיבית שתהרוס לחלוטין את סובביו.
זה לא סרט קל במיוחד.

ישנן כמה סיבות מדוע הסרט של קאזאן נחשב לקלאסיקה. קודם כל מדובר בסיפור שאמנם מאוד ספציפי לזמן ומקום (ארה"ב ערב פתיחת מלחמת העולם הראשונה) אבל הוא אוניברסלי לחלוטין לכל מתבגר, אני מניח, באשר הוא. בנוסף, המשחק של כל המשתתפים בסרט באמת יוצא מן הכלל. ג'יימס דין הוא כמובן היהלום שבכתר, ובכל צפייה שלי בסרט אני מופתע מהמורכבויות הרבות שהוא מביא לתפקיד, נדהם מכמה רגש העיניים שלו מביעות. גם צוות המשנה, על אף שנדחק לשוליים ולרוב התסריט משאיר אותם בגבולות גזרה מאוד מצומצמות, בונה דמויות מאוד מעניינות. את אדם טראסק הפטריארך מגלם ריימונד מסי בהופעה שלא לגמרי ברור לי איך לא הסתיימה במועמדות לאוסקר (הוא היה מועמד פעם אחת, 15 שנה לפני "קדמת עדן" בזכות הסרט "לינקולן באילינוי"), כאשר הוא צריך לנוע בסקאלה של אב קפדן וחסר סבלנות לבין כזה שמאמין בילדיו; אהרון נפל לידיו של ריצ'רד דאוואלוס; אברה, הבחורה שמוצאת את עצמה בין שני האחים, היא ג'ולי האריס; וכמובן זוכת האוסקר ג'ו ואן פליט כקייט טראסק, האמא הנעדרת.

קאזאן גם הוציא את הצוות מחוץ לאולפנים אל הלוקשיינים רחבי הידיים של קליפורניה, מה שמשווה לסרט תחושה אפית ביחס לתקופה בה נעשה, והצילום של טד מקורד ("האוצר מסיירה מאדרה", "צלילי המוסיקה") אקספרסיבי ועשיר, עם קומפוזיציות ממש נפלאות. החלק החלש – ממש רק באופן יחסי, וזה גם בגלל שקראתי את הספר – הוא התסריט של אוסבורן, למרות שגם בהקשר הזה קשה להתלונן. בסרט יש כמה סצנות ממש בלתי נשכחות, בראשותן יום ההולדת של אדם בו קאל סוף סוף מעניק לאביו את המתנה עליה עמל, ומה שמתחיל כחגיגה הופך לאחת מהסצנות הכי שוברות לב של הקולנוע.

על הספר:

גם הספר וגם הסרט נפתחים בפסקה המתארת את עמק סאלינס, כך בתרגום המעולה של הספר מאת אריה חשביה בהוצאת זמורה-ביתן: "עמק סאלינס נמצא בצפון קליפורניה, גיא צר וארוך, בין שני רכסי הרים, ונהר הסאלינס מתפתל ומתעקל בתווך עד שהוא נשפך את מפרץ מונטריי". אבל על אף נקודת הפתיחה הזהה, עלילת הסרט מתחילה בערך בעמוד ה-400 של הספר.

זה אולי הדבר שהכי הפתיע אותי כשהתחלתי לקרוא את המקור של הסרט הכה אהוב עלי: העיבוד של פול אוסבורן מתמקד ברבע האחרון של הספר בלבד, וגם את זה עושה באופן די חופשי. אוסבורן בעצם לקח ארבע דמויות מרכזיות מחלקו הרביעי של הספר – אדם, קאל, אהרון, אברה וקייט (דמות חשובה נוספת מהספר, סוכן הבית הסיני לי, נחתכה לחלוטין) – ובין נקודת ההתחלה שלהן ונקודת הסיום אותן קבע סטיינבק בספרו, עשה אוסבורן ככל העולה על רוחו.
הספר עצמו מתחיל לקראת סוף המאה ה-19, עם אביו של אדם, כלומר סבו של גיבור הסרט. למעשה, הדמות שמגלם ג'יימס דין, שבמהלך הסרט כאמור בת 16 או 17, נולדת רק בסביבות העמוד ה-200 של התרגום אותו קראתי. אלו חדשות טובות להפליא, כי זה אומר שגם מי שמכיר את הסרט על בוריו מגלה עולם חדש, גם כי יש עוד המון לחקור ולדעת, וגם כי היה ברור שעדיף להתמקד בנקודה ספציפית במקום לנסות להעביר לשווא את כל העושר של הספר (בשנות השמונים נעשתה מיני-סדרה על פי הספר, שכנראה הייתה נאמנה יותר).
למעשה, יצא לי לחשוב לא מעט על "רוחות של תשוקה" במהלך הקריאה והצפייה, כי סרטו של אד זוויק מ-1994 נפל בדיוק איפה ש"קדמת עדן" מצליח – מנסה לתחוב עשרות שנים של עלילה שיש בה לא מעט קווי דמיון, והתוצאה היא סרט די מקושקש שלא מאוד מחזיק.

לפני שאכנס להבדלים בין שתי היצירות, חשוב לי רגע להלל את הספר של ג'ון סטיינבק ("ענבי זעם", "על עכברים ואנשים") ואת התרגום של חשביה. כבר תוך כדי הקריאה הבנתי שמדובר באחת היצירות המונומנטליות של הספרות, כזו ששוגרה הישר אל ראש רשימת הספרים הטובים שקראתי בחיי, לצד "האמן ומרגריטה", "100 שנים של בדידות", "גברת דאלווי" ו"רומן רוסי". הייתי צריך להכריח את עצמי לסגור את הספר לאחר כל פעם שפתחתי אותו, לרוב בעיקר בעקבות הכרח חיצוני כמו למשל שתחנת האוטובוס שלי התקרבה או שכבר לא נותרו לי הרבה שעות שינה.
"קדמת עדן" הוא אפוס מרהיב, מצמרר, מרגש, והכי מפתיע – אפל מאוד. יש בו כמה פרקים ודמויות שדי נדהמתי שנכתבו בפיפטיז מבחינת הקיצוניות של התכנים, וכנראה זאת אחת הסיבות מדוע מבקרי הספרות של אותה תקופה די נבהלו ממנו, ולא היו אדיבים אליו במיוחד, במקביל לכך שהוא הפך לרב מכר ענק. ועוד משהו שחשוב לי לציין לפני, למרות שאכנס בהמשך לפרטים על הספר (פחות על הסרט) זה לא אמור לגרוע את ההנאה המוחלטת מהיצירה הזו. אז אל תדאגו.

הסרט עוסק רק במשפחת טראסק, אבל בספר ישנה משפחה נוספת שסיפורה מקביל – משפחת המילטון, בראשה עומדים סמיואל ולייזה שהיגרו מאירלנד לארה"ב בתום המאה ה-19. על אף שהם מרכיבים פחות מזמן הספר מאשר הטראסקים, חשיבותם למרקם העלילתי מהותית, גם כי במהלך הספר מסתבר שג'ון סטיינבק עצמו הוא צאצא של ההמילטונים, בנה של אוליבר, בתו של סמיואל, והוא גם מופיע כדמות משנית כילד פעם או פעמיים.
אבל, כאמור, גם החלק בו התרכז אוסבורן התסריטאי שונה לא מעט. קודם כל, דמותו של קאל מאופיינת אחרת. אמנם גם בספר וגם בסרט מדובר במתבגר אשר מפחד שיצר הרוע ישתלט עליו, אבל בספר הוא מכיל אותו יחסית בהצלחה עד לרגע האחרון, בזמן שהתסריט מאפשר לו להתפרץ ברגעי אלימות וחוסר שליטה. זה נכון גם לדמות של אהרון, שזמנה בספר גדול יותר מבסרט, וגם מורכבת יותר.
הדמות של אברה הצעירה הוגדלה בסרט, ולעיתים אוחדה עם הדמות של המשרת לי, שהסרט השמיט לחלוטין. כל עניין משולש האהבה בין אברה ושני האחים הוא המצאה תסריטאית של אוסבורן, שאין לה זכר בספר מעבר לרגע הראשון בו השלושה נפגשים – כאשר הם בני 12 פחות או יותר. בולטת במיוחד סצנת הנשיקה של קאל ואברה על הגלגל הענק, סיקוונס שאין לו שום קשר לספר.

אבל השינוי הגדול, והאמת היא שגם התדהמה המוחלטת שלי ביחס שבין שתי היצירות, הוא כל מה שקשור לקייט/קאת'י טראסק (מעתה: קייט), אימם המזניחה של קאל ואהרון. בסרט היא מופיעה לשתיים-שלוש סצנות כאשר בספר היא דמות ראשית לחלוטין, אבל זה אפילו לא מתקרב להיות עיקר העניין שהותיר אותי פעור פה וקרוע עיניים במהלך הקריאה. בפסקה הבאה אסגיר כמה אירועים הקשורים לקייט מתוך הספר, אז מי שממש רוצה לחוות את זה מיד ראשונה יכול לקפץ מעל, אבל רק אומר זאת: בסרט מדובר באישה שאכן פשעה כשנטשה את ילדיה, אבל נדמה שלא היו לה הרבה ברירות. בספר, לעומת זאת, מדובר במפלצת רצחנית לחלוטין, כזו שכל דבר שהשיגה בחייה הגיע מסקס, מרמה ורצח. זאת אולי אחת הדמויות האפלות ביותר שנתקלתי בהן בספרות, כזאת שנותנת פייט אפילו לאיימי של "נעלמת".

סטיינבק חושף לנו לראשונה את קייט בשלבים ראשונים של הסיפור, ממש בשנותיה הראשונות על פני האדמה, ואת הפרק הראשון שעוסק בה פותח במילים "אני מאמין שבני אדם מולידים מפלצות, לפעמים". עוד בילדותה קייט מפלילה כמה מחברי כיתתה בכך שאנסו אותה (כן, הספר בעייתי בהקשר הזה) ומסתירה את האמת אפילו כשבני משפחתם של הנאשמים מתאבדים מרוב בושה, ובנעוריה המוקדמים מחליטה להשתחרר לחופשי על ידי שריפת אביה ואימה בעודם בחיים.
את אדם היא מתמרנת ומנצלת מהרגע הראשון בו הופיעה בפתח בית החווה שלו ושל אחיו כאשר היא כמעט מתה, לאחר שמישהו הכה אותה עד שהיא איבדה צלם אנוש, וכאשר היא בורחת ממנו היא הופכת לזונה בסאלינס, שם היא מתחבבת על מנהלת בית הבושת. מהרגע בו היא דורכת במקום היא מתכננת את השתלטותה, ומוציאה לפועל את מזימתה במהרה, מרעילה למוות את האישה שאימצה אותה כבת. היא הופכת את המקום למוסד הדקדנטי והחולני ביותר במחוז, כזה שאליו מגיעים אנשים כדי לממש את הסטיות האפלות שלהם, אותם היא מתעדת ושומרת לטובת סחיטה עתידית – ואני מזכיר לכם שמדובר בספר שנכתב בשנות החמישים. אני די בהלם שהדפיסו את זה אז.
שום דבר מזה לא מופיע בסרט.

בכל פעם שקייט מופיעה בספר הקורא נדרך ומתמלא חשש, כי אין לדעת מה הפעולה הנוראית שהיא תעשה. היא מילולית הורסת את חייו של כל אדם שבא איתה במגע, ולכן המפגש הראשון שלה עם קאל, הבן אותו נטשה, הוא מצמרר. הסרט, כזכור, מתחיל ממש באינטרקציה הזו, ולכן מבחינת הצופים אין את הפחד הזה כי ההיסטוריה שלה נסתרת מאתנו. אבל יותר מכך, העיבוד הקולנועי לא רק שמוחק את עברה החולני של קייט, אלא גם די גואל אותה.
דווקא בהקשר הזה הדברים לא נאמרים לשלילה. מכיוון שקייט היא הדמות הנשית הראשית בספר, אפשר די בקלות להאשים את סטיינבק במיזוגניה (כפי שעשו לג'יליאן פלין ב"נעלמת") אבל התסריט של אוסבורן מבין אותה ומעניק לה אפיונים חיוביים. כן, היא מנהלת בית בושת, כן היא נטשה את ילדיה, כן היא ירתה בבעלה כשניסה לעצור בעדה, אבל מכיוון שבסרט אין זכר לקורותיה המחרידים, הדברים מובאים אך ורק מנקודת מבטה – אישה שבעלה ניסה לשלוט בה, והיא הייתה חייבת לברוח בכל מחיר על מנת לחיות את חייה, והקימה את העסק היחיד שנשים יכלו להוביל באותה תקופה, בית בושת. לא רק שזאת דמות אנושית מאוד, שאפשר להבין את פעולותיה, אלא גם אישה שלקחה את חייה בידיה ופילסה את דרכה בעולם של גברים. זה הפער הגדול ביותר בין הספר והסרט.

אז מה עדיף לעשות קודם, לקרוא או לראות?

בהקשר של "קדמת עדן", המסקנה שלי היא חד משמעית קודם לראות את הסרט. הסיבה לכך היא גם שעלילת הסרט מצומצמת מאוד ולכן לא מעיבה על רוב עלילת הספר, אך בעיקר מכיוון שצפייה בסרט לאחר הידע על ההיסטוריה של הדמויות מנכיחה את הדלות של התסריט, וחושפת איזה אחוז עצום מהאינפורמציה עובר רק בדיאלוגים מסבירניים שנועדו לצמצמם פערים.
מדובר בסרט מצוין ובספר נפלא, אבל שניהם לא ממש מקרינים אחד על השני, וגם אם לצורך העניין הסרט לא ממש דיבר אליכם, או שהתיישן בהסתכלות עכשווית, הספר הוא חד משמעית ליגה אחרת לגמרי.
זהו אפוס מרהיב, לא נטול מגרעות, אבל סוחף ומפעים. הסרט גם כזה, אבל כדברי הקלישאה המרגיזה – באמת שאין מה להשוות.