"כל המקומות המוארים", סקירת נטפליקס

לעולם לא אהיה בטוח מה היה רצף האירועים שגרם לי לצפות בסרט הנטפליקס החדש "כל המקומות המוארים" (All the Bright Places). סרטים מסוגת Young Adult לרוב לא כל כך מושכים אותי, העובדה שנזרק לרשת הסטרימינג ללא התייחסות רבה (או בכלל) אינה בדיוק מבשרת טובות, ואם להיות כן, בכל רגע נתון יש סרטים שהרבה יותר חשוב להשלים או לצפות בהם שוב.
ועדיין, אחר הצהריים מאוחר לפתע קיבלתי קצת זמן במתנה, והסרט הזה צץ בתוספות החדשות של נטפליקס, משכנע אותי לתת לו הזדמנות. אולי בגלל שיש לי חיבה אמיתית לשני השחקנים הראשיים שלו, אל פאנינג וג'סטיס סמית', או שאולי המילה "אפל" בפירוט המידע עליו בתפריט עוררה את סקרנותי. ואולי בכלל רציתי שיהיה לי מה לתרום לסוף השבוע בסריטה, בתקופה בה רוב הסרטים שיוצאים לקולנוע לא מצליחים לעורר שום עניין. יהיו הסיבות שיהיו, הפור נפל וכך העברתי כשעה וארבעים מחיי.

את הסרט ביים ברט היילי, שעשה לאחרונה כמה סרטי אינדי שזכו לחיבה, על פי תסריט שכתבו ליז האנה המוכשרת ("העיתון", הסדרה "מיינדהאנטר" ו"מה הסיכוי?" שהיה כזכור אחד הסרטים האהובים עלי בשנה שעברה) יחד עם ג'ניפר ניבן, על פי ספר שכתבה זו האחרונה. הוא נפתח בפינץ' התיכוניסט (סמית'), שקם השכם בבוקר לריצה, ובדרך רואה את אחת מבנות כיתתו, ויולט (פנינג), עומדת על מעקה של גשר גבוה כשעיניה עצומות. חרד לגורלה הוא מנסה להניא אותה ממה שנראה שהיא עומדת לעשות, ומפתח אליה סקרנות רבה, כזו שתגרום לו לרצות להיות איתה בקשר. ויולט עדיין מתאוששת ממות אחותה בתאונת דרכים ולכן קרבת אנשים לא ממש באה לה טוב. אבל פינץ' מסרב לוותר, ובעזרת הקסם האישי שלו מצליח לשבור את חומותיה, אולי רואה בה מישהו שהוא יכול להציל במקום את עצמו. במהרה רומן ניצת בין הצעירים, אבל האם השניים יצליחו להתגבר על השדים הפנימיים שלהם ולהיפתח עד הסוף זו לזה? בוא נגלה.

בסופו של דבר, מצאתי את עצמי מול שתי עובדות סותרות לחלוטין: הראשונה היא שצפיתי בסרט מתחילתו ועד תומו בזמן שבהחלט היה לי מנדט להפסיק בכל רגע נתון ולהמשיך בחיי, והשנייה היא שמדובר בסרט איום ונורא שבשלביו האחרונים כבר עורר בי זעם. אין לי מושג איך שני הדברים האלה באים בחפיפה אחת, אבל זה המצב.
הסיבה לכך שלא עצרתי בשום שלב כנראה קשורה בראש ובראשונה לג'סטיס סמית' שבתפקיד הראשי. הבחור הוא למעשה תגלית של נטפליקס, מהסדרה היקרה והנכשלת להדהים "גט-דאון", בה שיחק כשהיה בסך הכל בן 11 ופשוט פרק את המסך. לאחר מכן ביזה את עצמו (לא באשמתו) בחרפת "עולם היורה: נפילת הממלכה", ובשנה שעברה ראינו אותו ב"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו".
ב"כל המקומות המוארים" סמית' התאושש, לוקח את הצ'ארם הטבעי שלו ומעלה אותו ל-11, ואז מוסיף עוד כמה רמקולים. הכריזמה שלו על המסך מוחלטת, ואין שום סיכוי לא להתאהב בו. גם ההיפוך יוצא דופן שעושה הסרט בנוגע לאבטיפוס הקולנועי של המאניק פיקסי דרים גירל מצדיק התעניינות.
בנוסף לאלו, הסרט גם מרוויח נקודות מצילום יפייפה של נופי אינדיאנה מעינו של רוב גיוונס ויופי של מוזיקה מקורית מאת קיגן דה-וויט, המלחין הקבוע של דוכסי האינדי אלכס רוס פרי ואהרון כץ. האלמנטים הללו מייצרים סרט שעושה נעים בעיניים ובאוזניים, ובמו ידם מרחיקים מחשבות כפירה כמו לשלוח יד לעכבר ולחפש משהו אחר.

מעבר לכך מדובר בחדשות רעות למדי, לא רק ברמה הטכנית-אומנותית, אלא ייתכן שגם ברמה המוסרית. לזה נגיע בהמשך, כי למה לחשוף את כל הקלפים עכשיו אם אפשר לסקרן אתכם, אבל מבטיח שזה יקרה.
העניין המהותי ביותר הוא שפשוט לא הצלחתי להאמין לשום דבר שקורה בסרט הזה, בו בזמן שהדברים היו צפויים כאילו בכוונה. אסייג ואומר שהפעם האחרונה שדיברתי עם תיכוניסטים הייתה כנראה כשאני הייתי אחד מהם, אז אני לא מומחה גדול בדרכיהם, אבל אם אתם שואלים אותי גם התסריטאיות לא יודעות דבר וחצי דבר על שכבת הגיל הזו.
עזבו את מצבי הרוח הקיצוניים שלהם, העובדה שאף אחד מהם לא יודע מהו סאבטקסט וכולם פשוט מדברים את שעל ליבם, וזה שיש דיאלוג שלם שמורכב מציטוטים אקראיים של וירג'יניה וולף, אלו גם השיפטים הלא אמינים בתהליך שלהם אחד מול השני. סתם לדוגמא, ויולט מפחדת לעלות על רכבים מאז התאונה שגבתה את חייה של אחותה, אבל לא רק שפינץ' מצליח לשכנע אותה במהירות שמוציאה אותה די שקרנית, אלא גם שעשר דקות לאחר מכן היא מתיישבת על רכבת הרים מאולתרת ולא מאוד בטיחותית בחצר של מישהו. נכון שמדובר בדמויות החוות דיכאון וכתוצאה מזה גם מצבי הרוח שלהן קוטביים, אבל אין שום היגיון בהתנהלות שלהן, ולקראת סוף הסרט הוא מצריך מאתנו קפיצות רגשיות לא סבירות בעליל, שהופכות את הדרמה הקיצונית לכזו שרחוקה מלהיות מורווחת כראוי.

וזה עוד ברמת המקרו. כשנכנסים לפרטים שמרכיבים את התסריט של "כל המקומות המוארים" קשה מאוד שלא לגלגל עיניים. יש פה רגע בו דמות אחת שואלת את השנייה "ממה את מפחדת?" וזו עונה לו: "למות… או להיות כמו כולם". כאילו באמת עוד שנייה קווין ספייסי צץ עם זר שושנים אדומות ומקריין לי את מה שקורה. ואם לא הספקנו להתאושש מזה, תוך ארבע-חמש רפליקות דמות אחרת אומרת כמעט בבכי "אולי תספר לי אתה משהו אמיתי על עצמך!".
בכל היקר לי, היה שלב בסרט, רגע דרמטי לקראת סופו, שבו אמרתי בקול את כל המשפטים שנייה לפני הדמויות, בין אם "עוד לא הבנת? אני דפוק לגמרי!" ו"אני צריך שתלכי עכשיו. לכי!" אחרי פאוזה דרמטית.

סמית' עוד אכישהו יוצא מזה טוב, למרות שהפסיכולוגיה של הדמות שלו מעורפלת לחלוטין, אבל אצל אל פאנינג המצב קצת יותר קשה. לא ראיתי את כל ההופעות הקולנועיות שלה, אבל נכחתי בלא מעט ("דוגמניות ושדים", "הפיתוי", "נשות המאה ה-20" ו"3 דורות" אם למנות כמה בולטים), ולכן מבחינתי זוהי ההופעה החלשה ביותר שלה – אם כי צריך לסייג שידעתי להימנע מ"יום גשום בניו יורק". ובאמת שזו לא אשמתה. היא נותנת את כל מה שיש לה, אבל התסריט לא מאפשר לה יותר מדי.

הבטחתי שנגיע לבעיה המוסרית שלי עם הסרט. קצת קשה לדבר עליה בלי לספיילר, אז אישאר מעורפל כמה שניתן. מה ששבר אותי לגמרי הוא שמצאתי פה רומנטיזציה מעוררת אי נוחות של התאבדות, ולמרות שהסרט מוקדש לצעירים הסובלים מדיכאון ואובדנות – ואני מאמין בכל לבי שהכוונות היו טובות – ההתייחסות הכל כך סלחנית להתאבדות קצת מלחיצה אותי, ואני מקווה שאף אחד הנאבק בדיכאון לא יקבל את הרושם הלא נכון מהסרט.
כמו בשתי דרמות רומנטיות גרועות אחרות מהשנים האחרונות, "אשמת הכוכבים" ו"ללכת בדרכך" (אציין פה שבעיני זו לשמה התכנסנו טוב יותר משניהם), נראה שהיוצרים לא לגמרי הבינו מה הם עשו. יש פה, אם להזכיר את נקודות האור עליהן דיברתי אי שם באחת הפסקאות הקודמות, כמה אלמנטים גואלים, אבל לקראת הסוף הן מתפוגגות לחלוטין, והתחושה איתה הסרט מסתיים לא באה לי טוב בכלל.