• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 2
  • הכהנים הגדולים: ״הבלדה על באסטר סקראגס״ וסיכום
  • אימת החודש - מרץ 2020
  • ״קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים״, סקירה
  • קורטיז
  • כשהחיים הם סרט: סרטים על הפחדים העכשוויים שלנו
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג:
  • ״נערות אבודות״, סקירה
  • הצדק של ספנסר
  • מהדף אל המסך:

״סוניק הסרט״, סקירה

21 בפברואר 2020 מאת אורון שמיר

נרצה בכך או לא, אנחנו בעידן הכי חזק של תרבות הפאנדום (הצעה למילה עברית תתקבל בברכה). התקופה היא כזו בה לכל דבר יש מעריצים, וקולנוע הוליוודי הוא כמעט תמיד מבוסס מותגים שמראש יש להם קהל אוהד, ובזכות האינטרנט ובעיקר הרשתות החברתיות – קולם נשמע. באחרונה ראינו דוגמה לכך שאולפני הסרטים התחילו להקשיב להמון, לא רק לנסות לקלוע מראש לצרכיו. זה קרה בסרט האחרון של ״מלחמת הכוכבים״, הלא הוא ״עלייתו של סקייווקר״, שעל פי דיווחים (כידוע נמנעתי ממנו) השתנה בעקבות התגובות לקודמו, ״אחרוני הג׳דיי״. אבל לפעמים מחאה אינטרנטית יכולה להשפיע גם לטובה. במקרה של ״סוניק הסרט״ (Sonic the Hedgehog), יכול מאוד להיות שהמעריצים הקולניים הצילו דור שלם של ילדים מסיוטי לילה.

התמונות הראשונות ששוחררו מתוך העיבוד הקולנועי של עלילות סוניק הקיפוד הכחול והפופולרי היו מזוויעות והתגובות אליהן ברחבי הרשת היו חריפות וגם ויראליות. אפילו נאוטו אושימה, ממציא הדמות שהחלה את דרכה במשחקי מחשב וקונסולה של סגה בתחילת הניינטיז, הביע דאגה אחרי הטיזר-טריילר. יוצרי הסרט בחרו שלא לבטל את הביקורת, גם אם לא הגיעה בצורה בונה או אפילו קוהרנטית, והודיעו שיתחשבו במחאה ויעצבו מחדש את הדמות הראשית. תאריך ההפצה המקורי של חג ההודיה האמריקאי הוחלף בוולטיינז דיי בארה״ב, שינוי שמשמעו ויתור על קופה מסיבית של עונת החגים לטובת בית הקברות הקולנועי של פברואר. אולי ש בכך איזו צניעות שנדיר למצוא בהוליווד, מהסוג שאולי הייתה עוזרת ל״קאטס״ המחריד, ואולי פחד מכשלון פיננסי. כרגע נדמה שההימור השתלם כלכלית, שכן ״סוניק״ נהנה מפתיחה גבוהה ביחס לעונה ושבר שיא לסרטים המבוססים על משחקי מחשב בסופש הראשון שלו. האם מדובר גם בהצלחה בתחומים אחרים, זה כבר מצריך סקירה.

הסרט מתחיל עם סצנה שצריכה להיות אסורה על-פי חוק במאה הנוכחית, כי באמת שהניינטיז רק כאילו חזרו עכשיו ואפילו שלב הפארודיה של סצנות פתיחה כאלה מיצה את עצמו. לאחר מכן אנחנו מתחילים שוב, הפעם בהתחלה, עם סיפור מקור מזורז של סוניק הקיפוד הכחול (בקולו של בן שוורץ). אתם יודעים, איך למד לרוץ מהר על אי מלא מסלולים וגודל בידי ינשופה. אוקיי הייתי צריך לוודא שהקטע הזה באמת נכון. בכל מקרה, הינשופה מלמדת את סוניק להשתמש בטבעות קסם, כמו אלה שהוא אוסף במשחק הווידאו. הטבעות פותחות עבורו שערים לעולמות אחרים, מה שיהיה שימושי במהלך חייו. מאז ילדותו, סוניק נרדף בידי אלה שרוצים את הכוח שלו, זה שמאפשר לו לרוץ מהר וגם הרבה יותר מזה. כך, סוניק מוצא עצמו בכדור הארץ במקום שנקרא גרין הילס, עיירה מנומנמת בשומקום ארצות הברית.

הבדידות מחרפנת את קיפודנו, שמקריין את עצמו בזמן שהוא מעמיד פנים שתושבי העיירה הם חבריו. למעשה, רק המשוגע המקומי מאמין בקיומו. מי שחביבים על סוניק במיוחד הם זוג פלוס כלב. אלה הם מאדי (טיקה סאמפטר) הווטרינרית וטום (ג׳יימס מרסדן), שוטר מקומי שחולם על מעבר לסן פרנסיסקו. בינתיים, הדבר הכי מרעיש שיכול לקרות לו במשמרת הוא שיירת ברווזים שצריכה לחצות רחוב. כלומר, עד שמה שקורה לו הוא מפגש עם הקיפוד הכחול בעת מצוקה. זה קרה כשהכוחות של סוניק גרמו לתקרית והדרך של ממשלת ארה״ב להתמודד איתה היא משום מה לשלוח עליו את המדען המטורף ד״ר איבו רובוטניק (ג׳ים קארי + שפם מפואר). מרגע זה, טום וסוניק הופכים לחברים לצרה שצריכים לשלב כוחות כדי להימלט מן הגאון המרושע וצבא הרובוטים המשוכלל שלו.

כפי שאפשר להבין מהתקציר, מדובר בתסריט שאמור להיות רק תירוץ, ואולי לכן הוא מגושם ולרוב חסר היגיון. ולא בגלל שקיפוד מהחלל מתאהב בעיירת שינה אמריקאית, זה החלק הסביר. הכותבים הם פטריק קייסי וג׳וש מילר, וקשה לבחור מהיכן להתחיל את מניין הכשלונות שלהם. אולי מסביב לעיקר דווקא. שני קווי העלילה המשניים נוגעים למערכת היחסים של טום ומאדי, ולמשימה של רובוטניק. לגבי הראשון, באמת שלא הבנתי את מי זה אמור לעניין. מלבד בילוי של דקות ארוכות במחיצתו של הזוג הבאמת מקסים והרבה יותר מדי פוטוגני הזה. אבל הילדים שיבואו לצפות בסרט לא ממש צריכים להזדהות עם לבטים כמו הגשמה עצמית או שינויים בקריירה. עבור המבוגרים, זה פשטני מדי. בנוגע לדמות המשנה המהותית הנוספת, רובוטניק, עצם הכנסתו לעלילה היא כל-כך מגוחכת שהסצנה בה גנרלים ומקבלי החלטות וארה״ב דנים בה היא סוג של פארודיה מודעת. אבל לצחוק על משהו שהוא נטול היגיון בזמן שעושים אותו, לא הופך אותו ליותר הגיוני ולשתף את הקהל בבדיחה עובד רק אם היא מצחיקה.

בכל מקרה, חולשה של עלילות או דמויות משנה היא לרוב נסלחת, במיוחד כי כולנו פה בשביל סוניק הקיפוד. וכאן התסריט צריך להתמודד עם מה שקרוי ״בעיית סופרמן״, או בהשאלה מן המתחרים – סוגיית קפטן מארוול. הכוונה היא לסרטים (או סיפורים) בהם ישות אחת היא כל-כך חזקה עד שיש צורך למצוא פתרונות תסריטאים שימנעו ממנה להשתמש במלוא הכוחות שלה ולסיים את הסרט בתוך דקה או שתיים. ומה לעשות שיוצרי ״סוניק הסרט״ בחרו בתבנית עלילתית של סרט גיבורי-על. אבל עוד לפני שלוקחים בחשבון את כוחותיו, ברשותו טבעות הקסם. כל שעליו לעשות כשהוא נרדף הוא להשתגר למקום אחר, כולל עולמות אחרים ורחוקים. הסרט מוצא לכך פתרון שהוא חצי רגשי וחצי מטופש להפליא, אז אפשר לשפוט אותו לכף זכות. אלא שאז צריך להיזכר שסוניק הוא היצור המהיר בתבל. מראים לנו את העוצמה של האנרגיה שהוא מייצר כשהוא מופעל רגשית או רץ מהר. יתרה מזאת, בחלק מסצנות האקשן בסרט סוניק כל-כך מהיר שהוא פחות או יותר עוצר את הזמן סביבו, כמו קוויק-סילבר בסרטי ״אקס-מן״ האחרונים. אז למה שהוא לא יעשה את זה תמיד? ולמה שנחשוש לגורלו?

לסרט יש דרך התמודדות מאוד גחמתית עם בעיית סופר-סוניק שלו – להציג את הגיבור כטמבלול. ואני אפילו לא מדבר על רגעים שבהם הוא מפליץ להנאתו, למרות שגם זה קורה. כוונתי היא שהפתרון של הסרט הוא להציג סופר-גיבור ילדותי באופן שגורם לו להיות אדיש לסכנה ולכן לפעמים להסתבך או לקבל החלטות שאינן תואמות את הכוחות שלו. זה מתבטא גם בהופעת המשחק של בן שוורץ (צופי ״מחלקת גנים ונוף״ מכירים בתור ז'אן ראלפיו, מבחינתי הוא רוטבגה מ״בוג׳ק הורסמן״, ששודרג מארנב משרדי לקיפוד חייזרי). הוא מגלם את הדמות באופן שגרם לי לרצות לחבוט במשהו בכל פעם שהוא דיבר, ואני לא נוטה לאלימות. לא לגמרי הבנתי בן כמה סוניק אמור להיות, אבל זה בדיוק הגיל הזה לפני שנהיים מתבגרים מעצבנים אבל אחרי השלב של ילדים קטנים שכל מה שהם עושים לכאורה חמוד. אולי זה בדיוק הגיל של קהל היעד, בעוד הוריו שיושבים באולם עוברים את השלב עם הילד או הילדה. זה שבו הצאצא כבר נגמל מסוכר אבל איכשהו עדיין מלא אנרגיה או סובל מהיפראקטיביות מובנית. עבורי, זה היה לא פשוט בכלל, כי סוניק גרסת הסרט כל הזמן בחן את גבול הסבלנות שלי. וזה בלי קשר לדריכה על עצם הנוסטלגיה, שמורכבת משעות זכרונות מבילוי עם סוניק דרך המשחקים שנושאים את שמו.

כשגיבור הסרט מרגיז מכדי לרצות בטובתו, לא פלא שנכנעתי לחיבה המובנית שלי לנבלים קולנועיים. בטח ובטח כשאת ד״ר רובוטניק מגלם ג׳ים קארי. שמורה לו אצלי עצם נוסטלגיה משלו, שאכן התמלאה בזכרונות מתוקים ממשחק מוגזם ודמויות שקל וכיף לחכות כשאתה בעצמך הילד המעצבן שתיארתי לעיל. על אהבת האמת שלי לקארי כבר כתבתי פוסט שלם, אז בואו רק נגיד שמזמן לא ראיתי אותו נהנה ככה בסרט קולנוע. בסולם המשחק של קארי, שמורכב אך ורק מהספרה 11, נדמה לי שהוא הצליח להגביר הפעם לאיזור ה-11.5 איכשהו. הוא לוקח את הקריקטורה שהיא רובוטניק, בבסיסו גאון לא מובן שמסתדר עם מכונות יותר טוב מאשר עם אנשים, ויוצק לתוכו הרבה רגש ובעיקר כיף סדיסטי. הנאה מלהיות רשע, מלהיות האיש הכי חכם בחדר, ומכל מה שהוא עושה. גם כשדברים משתבשים לו, ההפתעה על פניו הזחוחות או ההצדקה העצמית שלו לפיה בעצם הכל תקין, מצליחות לשעשע. שלא לדבר על הגשת שורות מחץ בתזמון הקומי המושלם של קארי, שעבורי הופעתו הצדיקה לבדה את הצפייה בסרט. אציין גם שהופעת המשחק השנייה בטיבה בעיניי הייתה של הכלב של טום ומאדי, תבינו מזה מה שתרצו.

למרות הכל, ולא רק בזכות קארי או הכלבלב, הסרט די בסדר. או לפחות ממש לא גרוע כמו שזה נשמע על פי התלונות שלי. על הבימוי הופקד ג׳ף פאולר, שזהו סרטו הראשון באורך מלא אבל הקריירה שלו ידעה כבר סרט אנימציה קצר מועמד לאוסקר (״Gopher Broke״) ועבודה על האפקטים ב״ארץ יצורי הפרא״. לא מעט בזכותו הסרט שומר על אנרגיה בכל 99 דקותיו ומבויים באותה קריצה הומוריסטית שציינתי. בכלל, יש כאן יותר ניסיון להומור, כולל בדיחות שיעברו מעל לראש של הילדים, מאשר רגעים שאמורים לעורר רגש כלשהו. יש גם שתי סצנות אחרי הסיום הרשמי, מהסוג שאפשר למצוא לרוב באמצע או בסוף הקרדיטים. משום מה הן נדחסו לפני הרולר, אולי כי היוצרים חששו מקהל שימהר לנטוש ורצו להעניק לו את הערך המוסף (נגיד) שבהבטחה לסרטי המשך, שוודאי יגיעו בעקבות ההצלחה הכלכלית. אומר רק שמי שגדלו על ועם הגרסה המקורית של סוניק כנראה יהנו מהן, אולי אפילו יותר מהסרט עצמו.


ועכשיו לסצנת אחרי הקרדיטים משלי:
כדי לסיים בטון חיובי, יש לי גם המלצה שהיא לא סתם ״תישארו בבית״. אם תרצו לראות בסוף השבוע סרט עם חייזר כחלחל ומעט ילדותי שנוחת באיזור כפרי ומתחבר עם מקומי כדי לברוח מכוחות הממשל שמנסים לתפוס ולחקור אותו – אולי כדאי שתשקלו את ״שון כבשון: עף על החלל״ (A Shaun the Sheep Movie: Farmageddon). הוא בדיוק הגיע אל יס וגם הוט יחד עם סוניק, אחרי שהופץ בבתי הקולנוע בשנה שעברה ופספסתי את ההזמנות לראות אותו ולכתוב עליו. כמו קודמו, האהוב עליי מאוד, מדובר ביצירת אנימציה פשוטה וטהורה, נטולת דיאלוגים (למעט ג׳יבריש) אך עשירה ברגשות והומור מהסוג המצחיק. כמצופה מסרט שאחראים עליו אולפני אארדמן הבריטים והנפלאים כמעט תמיד (״וואלאס וגרומיט״, ״מרד התרנגולים״).
אני מרגיש בנוח להשוות ביניהם לא רק כי שניהם סרטי ילדים במהותם שהגיעו למסכים באותו זמן, אלא משום שיש בהם לא רק עלילה דומה אלא ממש סצנות זהות וטיפול שונה באותם מכשירים עלילתיים. החל מהמשוגע של העיירה שטוען שראה חייזר, ועד סצנת ההגעה של נציגי הממשל לאיזור האסון. זה מתחיל כשחייזרית צעירה וכחלחלה נוחתת סמוך לחווה של שון כבשון וחבריו, שעסוקים בעניינים הרגילים כמו להתחמק מהכלב השומר עליהם ולנסות לכייף. החיבור של שון עם החייזרית שרק רוצה לשוב הביתה אבל גם מסתקרנת מאלמנטים מסויימים בכדור הארץ, מוליד המון מצבים קומיים מוצלחים וגם אינספור מחוות לז׳אנר המדע הבדיוני, החל מ״אי.טי״ ועד ״אודיסיאה בחלל״. העלילה גם הולכת למקומות לא בהכרח צפויים אבל תמיד מתאימים לצפייה בכל גיל, בסרט שרובו תענוג והוא גם פחות משעה וחצי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.