• עשרה סרטים שכבר היו אמורים להיות קאלט בשלב הזה
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 20
  • חזרה אל ״בית ספר למפלצות״ ועוד קצת ״קדימה״
  • An American Pickle :מחכים לתרגום
  • דאבל דוקו: ״ראש העיר של סטוקטון״ ו״הספיד-קיוברים״
  • ״ידיים על ההדק״, סקירה
  • The Assistant :מחכים לתרגום

לקראת ״מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר״: שתי דעות מנוגדות על המצב הנוכחי של המותג

16 בדצמבר 2019 מאת מערכת סריטה

ביום רביעי הקרוב יגיע אל בתי הקולנוע הסרט הגדול האחרון של 2019, ועבור רבים גם הגדול מכולם – ״מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר״ (Star Wars: The Rise of Skywalker). הפרק השלישי והנועל של הטרילוגיה החדשה, שהחלה ב-2015 עם ״הכוח מתעורר״ ונמשכה שנתיים לאחר מכן עם ״אחרוני הג׳דיי״, אמור לסגור גם מהלך כולל שהחל ב-1977 עם ״מלחמת הכוכבים״ המקורי, הלא הוא ״תקווה חדשה״. בכך תסוכם למעשה כל סאגת משפחת סקייווקר, מה שהופך את הסרט לפרק התשיעי בסדרת הסרטים שמהווה את הלב והשלד של המותג כולו. למשימה נבחר הבמאי ג׳יי ג׳יי אברהמס, שאחראי לשיגור המחודש לפני ארבע שנים, וכל הדמויות ששרדו את הסרטים הקודמים אמורות לשוב לקרב כנראה-אחרון בין הצד האפל והמואר של הפורס.

יודע כל ג׳דיי, כלומר אוהד נלהב עד אין קץ של סטאר וורז, שהוא תמיד פסע אחד מלהפוך למעריץ שסרח, כלומר לעבור לצד האפל. לכן, בחרנו לציין את בואו של הסרט עם טקסט מפוצל לשתי דעות: זו של אורון, שליבו שבור מן המהלכים של הסרטים האחרונים ואין בו אפילו רצון לראות איך כל זה יסתיים, וזו של לירון, שנרגשת לפגוש בשלישית את הדמויות שלמדה לחבב ומקווה להיפרד מאלה שבילו איתה מאז ילדותה. נתחיל עם החדשות הרעות ונסיים ברוח אופטימית, וכמובן עם הבטחה שנסקור את הסרט ברגע שנצפה בו, כתף אל כתף עם האדוקים שבמעריצים שבטח כבר הזמינו כרטיסים חודש או יותר מראש.

הצד האפל: למה אני לא מתכוון אפילו לצפות בסרט החדש
(אורון שמיר)

שבע שנים אחרי שתאגיד דיסני רכש את חברת לוקאס פילם, וארבע שנים מאז שהכוח התעורר בסרט של ג׳יי ג׳יי אברהמס, אפשר כבר לקבוע – החידוש של המותג הוותיק תחת הבית החדש שלו הוא הדבר הכי טוב והכי גרוע שיכול היה לקרות למעריצי ״מלחמת הכוכבים״. על היתרונות של סרט נוסף בכל שנה (לפחות) מאז ועד היום, ועל ספין-אופים וסדרות שירפדו את דיסני+ תוכלו לקרוא בחלק של לירון. מהצד שלי, מדובר אך ורק בחסרונות. עד כדי כך שאני בעד להפריד לחלוטין את השלבים השונים בחייו של המותג, ולקרוא לנוכחי פשוט דיסני-וורז. אם שף חדש משפץ לא רק את התפריט של מסעדה מיתולוגית, אלא גם מחליף הכל כולל הריהוט וצוות העובדים, האם יש משמעות לשמירה על השם המקורי של המסעדה? כלומר מעבר לנוסטלגיה ריקנית, שהיא הכוח המניע של חצי מהוליווד כרגע. ואני מדבר רק על דיסני, הם חצי הוליווד כרגע (אם לא יותר).

כשקיבלנו לפני 20 שנה את טרילוגיית הפריקוולים, המבאסת יש להודות, לפחות היה אפשר להמשיך ביחסי האהבה-שנאה עם האב הרוחני של סטאר וורז, ג׳ורג׳ לוקאס. אני זוכר עוד מהילדות שלי שהוא הבטיח גם את פרקים 7, 8 ו-9 שלכאורה נכתבו בראשו, אבל לבסוף הוגשמו מאפס על ידי אחרים. והתוצרים החדשים, בין אם הם נועדו לקולנוע או למסך הביתי, נוצרו בידי אנשים שונים מאוד ובפיקוח של קיית'לין קנדי, שהגיעה מ״אמבלין״ של ספילברג בדיוק בזמן לרכישה של דיסני את לוקאס פילם. בזמן הקצר שלה כמנכ״לית, החברה אמנם לא ירדה מן הכותרות אבל לא בהכרח בהקשרים חיוביים. פרויקטים הוכרזו ונגנזו (הכותבים של משחקי הכס יכתבו טרילוגיה! אה בעצם לא), במאים נשכרו ופוטרו (לורד ומילר, קולין טרברו, ג׳וש טראנק, ג׳יימס מנגולד), והתחושה של חוסר יד מכוונת והיעדר תוכנית-על לא הרפתה. להשוות ל״הנוקמים״ של קווין פייגי ודיסני-מארוול יהיה מגוחך, כי המצב ב גלקסיה הרחוקה-רחוקה משלמות של קנדי מזכיר יותר את המתחרים המושמצים בוורנר-די.סי. אולם, הסרטים שכן יצאו לפועל הם האכזבה האמיתית ושברון הלב הממשי, כנראה הגדול ביותר שלי כחובב קולנוע אי פעם.

כבר כשעלה שמו של אברהמס, במאי שעשה קריירה מלעמוד על כתפי ענקים ובחייו לא ביים סרט שאינו נסמך על חומר קיים (ראיתי את ״סופר 8״ והוא עלבון למילה ״מקורי״), ניכרה הליכה על בטוח שמאפיינת את העשור הנוכחי בהוליווד כולה. כצפוי, ״הכוח מתעורר״ אכן היה, עבורי אשוב ואדגיש, סיור במוזיאון סטאר וורז עם המדריך הכי מעפן שאפשר להעלות על הדעת. כזה שלא סוטה לרגע מהמסלול, ברמה של לתהות מה ההבדל בינו ובין המדריך האלקטרוני באוזניה, ואז נעמד מול מוצג ומסביר בצעקות ״הנה הנה, תראו איך אתם אוהבים את זה, זוכרים? זוכרים? הנה!״. כאילו שאני צריך את האישור של אברהמס לגבי מה מגניב או מה חמוד בסרטים הקודמים. כשהוא כן ניסה דברים חדשים, התוצאה הייתה אוסף של דמויות משעממות בכמה שהן תקינות פוליטית, עוד לפני שנודע שאין להן ממש אישיות, ואיתן אנחנו עומדים להיתקע עימן לעוד שני סרטים. וכל זאת בזמן שגיבורי הילדות של מעריצי המותג מוקרבים על מזבח החידוש שאין בו כל חדש.

אלא שהבא בתור היה ״רוג אחת״ שהיה עבורי מעין תקווה חדשה. היה בו משהו מרענן, פוליטי (אבל באמת), כמעט אדג׳י לפרקים. אז כמובן שאותו דחו המעריצים הכי הרבה ובכל הכח והפורס. אני עדיין חושב שזו פסגת דיסני-וורז, על אף אינספור פגמים, אבל אולי גם זה מסיבות נוסטלגיות למדי, בעיקר כל מה שקשור ללורד ויידר. תמיד הייתי בעד הצד האפל בסדרת הסרטים הזו, וכולנו יודעים שאין להם שום סיכוי לנצח על המסך, בטח כל עוד מחוץ לאולם הם מנצחים במציאות. לכן, גם את ״אחרוני הג׳דיי״, שהיה אמור להיות ״האימפריה מכה שנית״ של הטרילוגיה, אני נאלץ בסופו של דבר לקטלג כאכזבה. כל שינוי שריאן ג׳ונסון ניסה להשתיל בגוף המותג, רק הידהד את הדחייה מן החומרים החדשים. אם הבנתי נכון, הרעיון היה להביא קהל לאולמות במחשבה שהוא עומד לצפות בכל מה שהוא אוהב בסטאר וורז, ואז להראות לו את כל סדרת הסרטים הזו טסה במהירות האור אל תוך עצמה באקט התאבדותי. כי אין כמו ״להרוג את העבר״, המוטו של כל מי שחיים מנוסטלגיה – ואפילו היא כבר לא מה שהייתה פעם. אז אוקיי, הרגנו את העבר, אבל מה נתתם לי במקום? פורג בפיתה.

כולי קינאה במי שמסוגלים להתחבר לגיבורים החדשים, שכבר ראיתי שני סרטים איתם ואני לא יודע עליהם כמעט שום דבר. אפילו ג׳ון בויגה, שמגלם את אחד מהם, מסכים איתי שזה פשוט לא זה. מצד שני, אולי זה עדיף על לדעת דברים שאיש לא צריך לדעת על האן סולו הצעיר, בסרט שהוא הדוגמה המייצגת לכשלון המותג המחודש – ״סולו״. מעבר לחוסר הנחיצות התהומי והטיפול המרושל בדמות שכל-כך קשה לפשל איתה (אלא אם מגלם אותה מישהו שאינו הריסון פורד), את ההליכה על בטוח החליפה פה פאניקה. להעיף את לורד ומילר באמצע הצילומים ולהחליף אותם ברון האוורד, זה בערך כמו להגיד לטייס הטוב בגלקסיה לפנות את המושב במילניום פלקון באמצע טיסה, לטובת נהג אוטובוס מחברה ישראלית שלא אנקוב בשמה. אם לתעל לרגע את צ׳ובאקה, שאגת התסכול חסרת התועלת שלי הפכה אחרי הצפייה בסרט ההוא ליבבת-גרגור של השלמה עם המצב. התקפי עצבים של טינאייג׳ר מפונק אשאיר לנכד ההיפסטר של דארת׳ ויידר.

קיוויתי בכל זאת להתרגש כשיתחילו הטריילרים לסרט האחרון (לכאורה) בסאגת סקייווקר. כשזה לא קרה, חשבתי לראות את ״המנדלוריאן״ או את הסרטים הישנים. אפילו עשיתי מינוי לשירות דיסני+ לטובת העניין. אבל אני לא מרגיש את הפורס יותר. ואני חושב שזה בסדר להפריד בין אהבתי המוצהרת למותג לבין הגלגול הנוכחי שלו, שמוכתב לסירוגין בידי המון זועם וקהל אוהד שאני כבר לא חלק ממנו. לעד אצטמרר מהמוזיקה של ג׳ון וויליאמס, פשוט לא מהניגון המהיר בקטע מטופש שלה בחדשים. האוזניים ימשיכו להזדקר מהסאונד של לייטסייבר נשלפת וחותכת את האוויר, פשוט לא מזו של קיילו רן עם השוונצים בצדדים. אי אפשר להרוג את העבר ככה סתם, חלקיקים ממנו נוכחים בהווה ומעצבים את העתיד.

אולם, ייתכן שאני מוכן מתמיד לתת לעבר הזה למות, או יותר נכון להכיר בכך שזה מזמן המצב. וכצעד אחרון של התעללות בגופה, האימפריה של דיסני מכה שנית עם שובו של הסית׳ אל כס הבמאי. הפרק התשיעי והנועל של כל סאגת סקייווקר הופקד בידי אברהמס, אחרי פיטורי קולין טרברו, הקנאק הסופי בשרשרת שברונות לב שניתק אותי מספינת האם הזו. הרי אין לי שום סיבה לראות עוד מוצר נטול אישיות ונשמה של ג׳ורג׳ לוקאס לעניים, המפיק שחושב שהוא במאי. אני יכול לדמיין את הסרטים שלו לבדי ובהצלחה דומה, לו היה מתחשק לי לענות את עצמי. אולם, ברצוני לסיים דווקא בטון חיובי שיעביר את רשות הדיבור אל לירון. חשבתי על זה שוב ואולי בכל זאת אלך לסרט ואפילו באיימקס – כי אומרים שטיזר לכריסטופר נולאן החדש יוקרן לפני כן. הנה משהו ששווה את מחיר הכרטיס.

הצד המואר: כל הסיבות להתרגש מפרק 9 של סאגת סקייווקר
(לירון סיני)

לפני כ-30 שנה, היה הייתה ילדה שראתה סרטים במכשיר הווידאו הביתי. רובם היו כאלו שההורים והאחיות שלה הקליטו עבורה או עבור עצמם, ועם הזמן הפכו להיות הסרטים שלה. כאלו שהגדירו ועיצבו את הטעם לעשורים שיבואו, יצבעו גוונים באישיות שלה ואפילו ביחס שלה לבני אדם אחרים. בין עשרות הסרטים של ילדותה היו כמה שהתקבעו, הגרעין הקשה אליו חזרה פעם אחר פעם גם כשהקלטות נשחקו והובילו לזיופים קטנים ובריחה של הצבע פה ושם. לצד "הסיפור שאינו נגמר", "בת הים הקטנה" (קנוי, כי דיסני והכספות שלהם ידעו כבר אז מה הם עושים), "הנסיכה הקסומה", סרטי סנופי וגארפילד, כיכב בסלון הסרט "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה". כבר אז היא לא ממש הבינה למה היא רואה סרט שהוא למעשה פרק 4 של משהו. מה קרה לפרקים 1-3? היא גם לא ידעה בשלב זה של חייה שיש עוד שני סרטי המשך, ושעוד עשור בערך היא תתרגש מהסרטים שיחזרו אחורה בזמן ותיהנה מהם, אפילו תצפה בשלישי פעמיים בקולנוע, למרות שהם לא יהיו טובים.

כל הרעיון של יקום קולנועי היה חלום כלכלי רחוק אז, ובכלל היו הרבה דברים שעדיין לא הכירה. למשל, איך התפיסה שלה של גבריות נחשקת ומערכות יחסים תיטלטל כשהיא תבין יום אחד שהיא יכולה להפסיק לחפש את ההאן סולואים של החיים או תחדל להתאכזב כשהם לא מפגינים רגישות של סקייווקר. במציאות הם לא חוזרים ברגע האחרון להציל את היום, וכל ההתנהלות בסגנון "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" הזו מזמן כבר פחות לוהטת וקצת מדאיגה. היא כן תמשיך לקחת דוגמה לחיים באופן לא מודע מנסיכה שלא מתיישבת בנחת עם תפקיד העלמה במצוקה, לוקחת חלק פעיל ואפילו מתווכחת ומחלקת הוראות גם כשהיא בסביבה גברית לחלוטין. זה פחות ימצא חן בעיניה כשהיא תגלה מה היא לא לובשת בסרט השלישי, וכל עניין החיבה היתרה הזו בין אחים קצת לא מתיישב. אבל לא זה מה שיפריע לסרטים להישאר אגדה מודרנית על טוב נגד רע. מערבונים בחלל, שהאקשן והדמיון מרובה היצורים שבראו בהם מתגמד רק אל מול הדינמיקה השנונה בין הדמויות עצמן והתהליך שהן עוברות.

אז איך היא יכלה שלא להתרגש עד צחוק, ובטח גם קצת בכי, כשכל כך הרבה שנים אחר כך "הכוח מתעורר" של אברהמס הגיע כהבטחה מרעננת לאוהבי הסדרה. הבטחה לתיקון שיחזיר את מלחמת הכוכבים לטריטוריה שמכבדת אותה – עם יותר קשקשת מצחיקה בדיאלוגים ופחות דיבורי דיפלומטיה או סלידה מחול. אין ספק שהסרט יושב על אותו מבנה וביטים של הראשון, כמו שאין ספק שזה מכוון. הוא היה חזרה ליסודות, הנחה מחודשת של בסיס מוכר ואהוב כדי לזרוע את הזרעים החדשים, בצורת דמויות מגוונות מבחינת ייצוג ועם כימיה מעולה ביניהן ותחושת ציפיה. וכמה טוב לראות שליה היא גנרלית דגולה עכשיו. לא רק נסיכה מהאגדות, לא רק מושא תשוקה ששני מודלים של גבריות רבים עליה וגוש דוחה אחד כולא אותה ורוצה לעשות בה כבשלו. וכמה מעניין ומרענן לראות דמויות של גיבורי עבר שחוזרות בגילום אותם השחקנים, שרואים עליהם את מעבר השנים. הגימיק המסחרי (החזרנו את לוק, האן, ליאה וכל החבורה – עכשיו תקנו כרטיס) הוביל להתפתחות עלילתית שוברת לב וגם נועזת במידת מה. כי הנה, אנחנו רואים זקנה ומוות של גיבורים גדולים מהחיים, זה לא משהו שהיה נפוץ עד כה או קיים כמעט בכלל בקולנוע ההוליוודי.

אם אורון אומר שאין מה להשוות למארוול, בעיני קנדי אפשרה לעשות עם מלחמת הכוכבים משהו שלקח למארוול עשור לנסות ולהתקרב אליו וגם אז זה לא בדיוק קרה – במלחמת הכוכבים, על טעויות של דמויות אנושיות מאוד משלמים את המחיר. והוא כבד. ואין טריק של חזרה בזמן שיאפס השמדה של כוכב שלם או יאתחל טעויות של מבוגרים שהובילו להתבגרות שבורה של נער עם הרבה יותר מדי כוח. הדמויות במלחמת הכוכבים תמיד היו פגומות ואנושיות, ולכן אמינות ומעוררות הזדהות גם כשהן ממוקמות בתוך עולם גדול מהחיים ומוגזם מאוד. והן תמיד התמודדו עם טרגדיה ועם כאב עצום ורב, גם אם לא חסר להן הומור. יש כובד משקל במלחמת הכוכבים שנוכח כל הזמן.

לוק סקייווקר מתחיל את מסע הגיבור שלו כנער די מעצבן ודי מתבכיין – הוא מקטר המון, מפחד מלא ומטיל ספק בכל דבר ובכל אחד, בפרט בעצמו. הוא מתפתה לתאוות כוח וזעם כי מי לא היה מתפתה, אבל מצליח לחזור לעצמו ולהגיח כג'דיי שלם יותר דווקא בגלל שהוא לא עושה את כל הבחירות הנכונות, דווקא בגלל שהוא מפשל. רמת האנושיות הזו קיימת במארוול הקולנועי בעיקר אצל טוני סטארק, למרות שרוב מה שמתרחש סביבו הרבה יותר מרוכך ובטוח. אולי זו הסיבה שג'ון פאברו משתלב טוב כל כך בעולם של מלחמת הכוכבים. למרות הרכות, בינתיים הסדרה שלו בדיסני+, ״המנדלוריאן״, היא מכתב של מעריץ שהוא גם במאי ותסריטאי שנהנה לצקת הרפתקאות נישה קטנות אך מבדרות לתוך תמות שהוא מכיר ואוהב.

מה שמחזיר אותנו אל אברהמס. ״הכוח מתעורר״ שלו שבר בדיעבד את הסיום האופטימי של הטרילוגיה המקורית. זה לא מהלך מובן מאליו או בטוח. הוא הגדיר את הסאגה מחדש בממדים של טרגדיה ואירוניה. אלה למעשה תוצאות הרות האסון של משפחה סבוכה ודפוקה אחת, שגלקסיה שלמה נפגעת מהמאבקים הפנימיים והחיצוניים שלה. עבורי המהלך העלילתי שמציג איך העובדה שהטובים ניצחו בזמנו לא הייתה סוף טוב, אלא הפוגה זמנית לפני מאבק קשה אפילו יותר, מטעינה את הטרילוגיה המקורית בעוד רבדים ועניין ולא פוגמת בה. היא מייצרת סקרנות לגבי ההמשך, ועניין מחודש בסרטי העבר.

לגבי הנספחים שאורון ציין, כמו במדיום הקומיקס, מלחמת הכוכבים הוא מותג שהוא יקום בפני עצמו, אך כזה שמגדיל לעשות נרטיבית ומסחרית באופן חוצה מדיומים. מי שרוצה להכיר את כל קווי העלילה ואת קורותיהן של דמויות נוספות לפני, אחרי ובין הטרילוגיות יכול לעקוב אחרי סדרות טלוויזיה, ספרים, משחקים וקומיקס. אני כותבת "יכול" כי זה לא הכרח, אישית אני לא קוראת את הספרים ולא עקבתי אחרי רוב הסדרות, מבלי שארגיש שחסר לי משהו. זו קריאת וצפיית רשות, שמשמשת כעניין נוסף והיא כן מספקת מודל כלכלי מאוד מרשים ולעתים ציני, לא אכחיש. דיסני גרמו להרבה כאוס כשהכריזו מחדש מה נחשב קאנוני ומה לא והכעיסו לא מעט מעריצים. אני גם לא אעז להגן על "סולו" – כנראה שהבמאים המקוריים היו נועזים מדי אחרי מה שריאן ג'ונסון עשה ודיסני לא רצו לקחת צ'אנס וחבל. אנחנו בהחלט מוצפים בתכנים אבל הם רק בגדר חומרי העשרה. אני נהנית להתרכז בפיסות הגדולות.

אם כבר ציינתי את העלבת הקהל, בואו נדבר על ריאן ג'ונסון. אחרי הנחת היסודות של אברהמס סוף סוף קיבלנו את החפירה המעניינת באמת עם "אחרוני הג'דיי". כל השחור לבן של הסאגה נצבע באופן יותר ברור בגווני אפור (ואדום, איזו אסתטיקה נהדרת יש לסרט הזה) והצליחה לפקפק בכל מה שחשבנו לבלתי מעורער. ג'ונסון, למרות עלילת משנה מיותרת בקזינו (אפשר להבין למה ג'ון בויגה התלונן וכבר הספיק להתנצל), בסך הכל ציין את מה שחלקנו כבר חשבנו לבד – הג'דיי הם לא טוב מוחלט, והאימפריה לשעבר היא לא כולה פרטים שהם רוע טהור. ידענו את זה, זה מה שהפך את דארת' ויידר ואת לוק למעניינים, אבל מישהו היה צריך לדבר על זה. קיילו רן קיבל נפח (ואני לא מדברת על שרירי החזה של אדם דרייבר) וצמח להיות דמות קורעת לב כשם שהיא מאיימת, שמשתוקק לאב אותו חיסל במו ידיו. לוק השלים עם הנזק שעשה וריי עדיין נותרה מסקרנת גם אם לא מורכבת כמו שקיוויתי, וכל הנושא של מונרכיה בזכות לידה למשפחה הנכונה עף מהחלון בשעה טובה. לא פלא שיש מעריצים שהסרט הזה חרפן אותם, שינוי זה מבהיל. אבל כמה טוב שנתנו לג'ונסון לעשות אותו.

אני חוששת מעט מהחזרה לידיו של אברהמס, בזה אורון ואני מסכימים. אבל אני חייבת לסמוך על החיבה שלו למותג ולקוות שהוא לא ייקח את כל המהלך של ג'ונסון ויבטל אותו. ויותר מכל, אני מחכה להיפרד מהגנרלית שלי. אני רוצה לראות שוב את קארי פישר וללמוד עוד קצת מהמודל שהדמות של ליאה העניקה לילדה שהייתי. עכשיו, כשהיא צפויה להופיע קצת יותר עם הבת שלה על המסך, הבדיון והמציאות יתערבבו, כשם שהנוסטלגיה וההווה יתקשקשו להם בפרק האחרון בסאגה. עברנו כל כך הרבה ביחד, אני לא חושבת שיוכלו להרוס את הדמויות האלו עבורי. ומה שבטוח, פרק 4 ימשיך להיות הסרט היחיד כנראה מסרטי הילדות שלי שאני יכולה להמשיך ולצפות בו וליהנות ממנו – גם כנערה שהייתי, גם כבת 20 ומשהו וגם כבת 30 פלוס. כמון כל סרטי מלחמת הכוכבים, כשהם טובים יש בהם איזון מדויק בין עלילה, בידור ולב ענק – שעדיין עובד.

תגובות

  1. היסטוריה הגיב:

    לירון צודקת!!!
    גדלנו על זה התענגנו ודמיינו מלחמת הכוכבים. אז שום דבר לא באמת יכול לקלקל לנו את זה. ונקודה נוספת אני מגדל דור שני ויותר וזה והסרטים אהובים עליהם מאוד!

  2. הלל הגיב:

    אורון, חיכיתי שנים כדי לשמוע דעה כזאת. נחמד לראות שאני לא היחידה:) תודה! כתיבה נהדרת.

  3. כיף לקרוא שתי דעות מנוגדות לאחד הפרנצ'ייזים הגדולים והחשובים בהיסטוריה של הקולנוע. אני כמובן, בתור מעריץ עיוור כמעט של הסרטים האלו מגיל צעיר מאוד, נוטה לכיוונה של לירון ומחכה בקוצר רוח לסרט החדש, אבל אני יכול לקבל כמה מהנקודות של אורון.

  4. Yaniv Eidelstein הגיב:

    למרבה הצער, אורון צודק, ואני תוהה אם לירון לא תסכים איתו אחרי הצפייה. למי שאהב (אפילו קצת) את ״אחרוני הג׳דיי״, פשוט אל תלכו. הטרילוגיה בשבילכם כבר נגמרה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.