"דוקטור סליפ", סקירה

2019 הביאה לנו לא פחות מארבעה סרטי קולנוע על פי כתביו של סופר האימה סטיבן קינג. אם הבדיקה שלי נכונה, זה המספר הרב ביותר של סרטים פר שנה מאז הקולנוע גילה את הסופר ב-1976 (להוציא, כמובן, סרטים קצרים וסדרות). אם אתם עוקבים אחרי פרויקט סרטי סטיבן קינג שלי, אתם יודעים שלרוב אחרי כזה פיק כזה מגיעה נפילה כואבת, אבל בינתיים נראה שזה ממשיך.
על פניו ההתלהבות המחודשת מקינג היא משמחת מאוד, אבל מסתתר פה פקטור די מדכדך: הסרטים שהגיעו השנה עד כה לא היו טובים. "בית קברות לחיות" הוא עיבוד מיותר שלא הצליח לשחזר את הישגי הפעם הקודמת בה הספר הזה הגיע למסך; "זה: חלק 2" הצליח לאכזב אפילו את אלו שהתאכזבו מהסרט הראשון שיצא לפני שנתיים; ובגזרת נטפליקס קיבלנו את "בעשב הגבוה" שהתגובות אליו היו מעורבות במקרה הטוב, והוא נשכח דקה אחרי שנחשף.

הרצף הזה היה אמור לעורר חשש, או לפחות להביא להנמכת הציפיות, עם בוא העיבוד הקינגי האחרון של השנה, "דוקטור סליפ" (Doctor Sleep. אין קשר לסרט הבריטי המשונה של ניק ווילינג שהופץ בארץ ב-2002). מה גם שהספר עליו הוא מבוסס, שיצא לאור לפני שש שנים, איננו רע אבל בד בבד סובל מהמון בעיות, בעיקר בהתחלה שלו. ובכל זאת היה דבר אחד משמעותי שגרם ל"דוקטור סליפ" להיות אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם, כמו גם הסיבה האמיתית שהאמנתי בו בכל לבי – הבמאי מייק פלאנאגן.

קוראי סריטה האדוקים בוודאי מכירים את שמו כי כל אחד מסרטיו מאז 2011 זכה להתייחסות אצלנו, מ"אבסנטיה" דרך "השער", "Hush" ׁ("שקט", בנטפליקס), "להתעורר מפחד", "אותיות שטניות: מקור הרוע" ו"המשחקים של ג'ראלד". בנוסף לאלו, פלאנאגן היה גם אחראי על אחת מסדרות נטפליקס הטובות ביותר, "מי מתגורר בבית היל?".
לכל אחד מהסרטים האלו יש הצלחות רבות, אך אף אחד מהם איננו קאנוני או כזה שזכה לתהודה רבה מדי. עם זאת, אפילו בסרטו החלש ביותר באופן יחסי "להתעורר מפחד", פלאנאגן הוכיח שהוא במאי אימה משובח, שיודע איך לספר סיפור ויש לו לא מעט טריקים בשרוול. "המשחקים של ג'ראלד", הפעם הראשונה שהתבסס על קינג באופן רשמי, היה בכלל ניצחון בהתחשב בחומר המקור המסובך לעיבוד.

בשלב הזה יש לי ביטחון מלא בפלאנאגן, כך שאפילו הידיעה שמדובר בסרט המשך ל"הניצוץ" המיתולוגי לא הרתיעה אותי. ידעתי שאם הוא מעורב בפרויקט הן כתסריטאי והן כבמאי, אפשר להיות נינוחים.
ואכן פלאנאגן לא אכזב. לא רק ש"דוקטור סליפ" הוא העיבוד הקינגי הטוב ביותר של השנה (אם כי כבר הבנו שאין פה תחרות), הוא אחד מהסרטים המוצלחים ביותר של 2019 באופן כללי. והאמת, הייתי כמעט מכריז עליו כקלאסיקה מיידית, אבל אז הגיעה המערכה האחרונה ושיבשה את הכל.
נגיע לזה יותר מאוחר.

ורק לידיעה, לא יהיו פה ספויילרים לסרט החדש כלל וכלל, אבל כן אצטרך לדבר על הסיום של "הניצוץ".

"דוקטור סליפ" (מעכשיו אתייחס בעיקר לסרט, לא לספר) מתחיל באקספוזיציה שמתרחשת זמן קצר לאחר תום "הניצוץ", כאשר דני טורנס הקטן ואמו וונדי (אלכס אסו מ"עיניים נוצצות", בחיקוי מטורף של שלי דובאל) מנסים להמשיך בחייהם לאחר האירועים במלון אוברלוק, שהפכו את אב המשפחה, ג'ק, לפסיכופט רצחני, ממנו הם הצליחו להימלט בעור שיניהם. מעבר לקטע הלא נעים הזה, דני עדיין רדוף על ידי רוחות האוברלוק, שנתפסו עליו במיוחד בגלל כוחותיו העל טבעיים. הוא אמנם מצליח להתגבר עליהן, אך כדי לדכא את יכולתו המיוחדת הוא פונה לשתייה שתחליש את "הניצוץ", ועכשיו, שלושים שנה לאחר מכן, דני (יואן מקרגור) הוא אלכוהוליסט הומלס בלי הרבה עתיד.
דני מתגלגל לעיירה קטנה, שם הוא מתחבר עם אחד המקומיים ואפילו מוצא עבודה כסניטר, מצליח לחיות בשלום עם "הניצוץ" ואפילו עוזר לחולים הסופניים לעבור לעולם הבא (כך הוא מקבל את הכינוי בשם הסרט. בחירה די גרועה של קינג, אגב), אבל שגרת יומו הנינוחה מופרת על ידי ילדה שגם היא קיבלה את "הניצוץ" (קיילי קוראן), לה הוא צריך לעזור כדי להתחמק מחבורה של יצורים שאנושיותם מוטלת בספק, המתקיימים אך ורק מכאב של ילדים, ועל כן נאלץ להתמודד שוב עם שדי העבר.

התמכרות היא נושא שעולה בהרבה ספרים של קינג, שהיה בעצמו בבעיית אלכוהול וסמים קשה אי שם באייטיז (ויצא מזה ככל שאנחנו יודעים), ואחד הדברים המעניינים ב"דוקטור סליפ" הוא המוטיב הזה שמופיע כמובן גם באלכוהול, אבל גם ב"ניצוץ" עצמו, ובכאב הילדים ממנו מתקיימים האנטגוניסטים. למעשה, כמעט כל דמות בוגרת בסרט מתמודדת או התמודדה בעברה עם התמכרות, והסרט בוחן את הסוגים והדרכים בהם זה משפיע על החיים – זורק לצד האפל, או מאפשר לך לקום ולהיות אדם טוב יותר.
הנושא השני שהסרט מטפל בו הוא ערבות הדדית ואחריות, ואם לא הבנו את זה מנגיד כל העלילה, אז קיבלנו במתנה סצנה שלמה באולם קולנוע, בו מוקרן הסרט "קזבלנקה", שעוסק בגבר שמסכן את עצמו לטובת מטרה נעלה יותר. עוד משהו שמשותף ל"קזבלנקה" ו"דוקטור סליפ" הוא שבשניהם יש שחקנית שבדית יפייפיה, אבל זה נראה לי במקרה.
באופן כללי, מייק פלאנאגן מאוד אוהב לשתול רמזים ולקרוץ לקהל מבין העניין שלו. למשל, מספר הבית בו גרה הילדה הוא 1980, שנת יציאת "הניצוץ". יש המון כאלה ואין ספק שזה יביא ללא מעט מאמרי "מה פספסתם ב'דוקטור סליפ'" שיצוצו בכל מיני אתרים. זאת ממש תפיסת SEO קולנועית.
לזכותו של פלאנאגן יאמר שהוא יודע את המינון, ולכן זה לא משתלט או תופס יותר מדי תשומת לב במהלך הסרט. כלומר, עד המערכה האחרונה. אבל רגע, אנחנו עדיין לא שם.

העיבוד עצמו די נאמן לספר מלבד כמה שינויים הכרחיים לצמצום רוחב היריעה, אך עדיין קשה לומר שהסרט לגמרי מחזיק את כל 150 הדקות שלו. מה שכן עובד לטובתו, זה בערך כל השאר. "דוקטור סליפ" הוא סרט אימה מעולה, למרות שהוא לא מאוד מפחיד, בעיקר כי העשייה שלו מרשימה מאוד. הצילום והמוזיקה ממש משדרגים את הסרט לתחושה אפית, ומעניקים לו נופך של אירוע קולנועי עם כמה רגעים מדהימים. העריכה בתוך הסיקוונסים מצוינת, ולא מעט הסרט מביא שלושה מוקדי התרחשות שונים במקביל, וזה עובד בכל פעם.
גם השחקנים הראשיים באו לתת עבודה. יואן מקרגור מעניק את אחת מהופעותיו הטובות ביותר, מעביר היטב את שלבי ההתמכרות וההתאוששות של דני, את הבלבול וגם את הרגעים בהם הוא צריך להתעלות מעל עצמו. עם זאת, הסרט נגנב ממנו לחלוטין על ידי רבקה פרגוסון השבדית, שמוכרת בעיקר משני סרטי "משימה בלתי אפשרית" האחרונים, אבל ראינו אותה בהמון סרטים לאחרונה ("גברים בשחור: אינטרנשיונל", "הבחורה על הרכבת", "סימן חיים", "איש השלג"). כשחקנית כל הופעותיה טובות, אבל עד כה טרם הבנתי את ההתלהבות ממנה, והנה התיישרתי עם הקו הכללי. על אף שלצערי הסרט לא חושף את המראה האמיתי והמסוייט של רוז כפי שתואר בספר, הרעה הראשית של הסרט, פרגוסון בוראת פה את אחד הנבלים הגדולים של קינג ושל השנה בוודאות. אמנם גם דמותה קצת סובלת מחוסר היכולת של קינג לפדות את צ'ק האימה שהוא נותן לנבלים דמויי האדם שלו (הם תמיד נורא מסקרנים ומפחידים, אבל בסוף החוקיות שלהם משתבשת והם מנוצחים באופן מאכזב מאוד – מפניווייז, דרך רנדל פלאג, לילנד גאנט ועוד), אבל היא עושה פה פלאות.

כל הדברים האלו נכונים לכל אורכו של הסרט, אבל משהו באיזון משתבש לקראת הסוף, כאשר הדמויות מגיעות למלון האוברלוק, מוקד ההתרחשות של "הניצוץ".
בשלב הזה של "דוקטור סליפ" אנחנו כבר אחרי שעתיים והאורך מתחיל להכביד. למרבה הצער, לא רק מה שאמור להיות הקליימקס של כל הסרט המצוין הזה מתגלה כאיטי ונגרר, הוא גם נסגר באופן שלא לגמרי מצדיק את הדרך הארוכה.
בחלקים המסיימים, כל ההתחרמנות הזאת מ"הניצוץ" של קובריק לגמרי התחילה להתיש אותי, וגם אחרי שהפסקנו להתלהב מהשיחזור של הסטים (שגם ראינו ב"שחקן מספר אחת" בשנה שעברה) זה פשוט ממשיך וממשיך עם עוד קריצה, עוד מחווה, עוד שיטוט במסדרון שהיה אפשר לחתוך החוצה. אני מאוהדי "הניצוץ" הגדולים, צפיתי בו אינספור פעמים, ואפילו לי זה היה יותר מדי. אני רק מתאר לעצמי מה יעבור על צופים שלא מחוברים במיוחד לסרטו של קובריק.

האכזבה היא רבה, כי "דוקטור סליפ" היה מבחינתי ממש פסיעה מלהיכנס לפנתיאון של סרטי האימה המודרניים, אבל מעד רגע לפני שהוא הסתיים. כדי להיות הוגן אומר שאלו לא מונעים ממנו להיות סרט מומלץ, הישג מרשים של כל הנוגעים בדבר, והכי חשוב – להזכיר לנו שאפשר עוד לעשות עיבודים טובים באמת של קינג, ולא בהכרח רק כאלה שנשענים על אפקטים ממוחשבים שצצים בליווי מוזיקה מוגזמת מאיזו פינה חשוכה שוב ושוב ושוב.