פרסי אופיר 2019: מתי הם כבר יבינו שבטקס הזה אין מנצחים

במהלך החודשיים האחרונים, מהרגע שהוכרזו המועמדים לפרסי האופיר לקולנוע ישראלי 2019 ועד שחולקו הפרסים אמש, חטפה האקדמיה הישראלית לקולנוע – הגוף האחראי על הטקס – המון ביקורת די אכזרית. כותב שורות אלו כמובן שהיה חלק מכך. למעשה, בשנתון הנוכחי יכול להיות שאני התחלתי את זה, אבל במהרה הצטרפו אלי עוד ועוד קולות, מאבנר שביט בוואלה! ועד יאיר רוה בסינמסקופ, קומץ הכתבים שעדיין ממשיך להתעניין בפרסי האופיר.
ובזמן שהכל – או לפחות רוב הזעף – היה די מוצדק, באיזשהו שלב התחלתי להרגיש קצת רע עם עצמי.
נכון, האופיר הפך להיות גוף ארכאי ומשונה, נטול חוקיות או סיבה, שנופל בכל בור שהוא מתעקש לכרות לעצמו, ועדיין אפשר גם לקחת צעד אחורה ולהסתכל גם על דברים חיוביים, או לפחות על הכוונות הטובות. לא הכל נורא, בכל זאת באנו לחגוג יצירה מקורית ולהעניק אשליה כאילו אנחנו אמריקה.
זאת המחשבה שליוותה אותי אתמול בערב, רגע לפני מה שאמור להיות האירוע הגדול של הקולנוע הישראלי. מין צביטה קטנה בלב, שאולי הייתי חלק מעליהום חסר סובלנות. קיוויתי שבסוף הטקס יתברר שהגזמתי, שהגזמנו. שעתיים וקצת לאחר מכן, קרה בדיוק ההפך.
עם כל הצער שבדבר, ועם כל השמחות והטפיחות על השכם שהיו בטקס עצמו ואחר כך צצו בפיד הפייסבוק, זה היה ערב מאוד מתסכל. ואני משתמש במילים מעודנות.

לא אכביר פה במילים על הטקס עצמו, גם מכיוון שאורון טרח ועשה לייב בלוגינג לכל אורכו, וגם – הנה גילוי נאות בשבילכם – לא צפיתי בו, אלא התעדכנתי דרך סריטה וסינמסקופ.
זאת לא הייתה איזושהי אמירה מצדי, או הצהרה. ממש לא. פשוט שבאותו הערב, ממש במקביל, התקיימה הקרנת עיתונאים לאחד מהסרטים הבולטים שייצאו בסוף השבוע והייתי צריך לפקוד אותה כי זה חלק (קטן אמנם, אבל חלק) מהמשכורת שאני צריך בשביל להתקיים.
וזה עוד עניין להערת שוליים – ברור לי בלי צל של ספק שבית ההפקה שאירגן את הקרנת העיתונאים בזמן הזה (ולו יש סרט בולט באופיר שהתרחש במקביל) עשה זאת שלא בכוונה להתנגש וכנראה מאילוצי לו"ז, אבל עדיין זה נראה מוזר. במה שהוא כביכול שיא השנה של הקולנוע הישראלי, כל התעשייה והמדיה צריכה להיות מוכוונת לשם. כפי שהתברר אתמול, בפעם המי יודע כמה, זה לא המצב. זה מצטרף לכך שיום הקולנוע הישראלי מתקיים שלושה ימים אחריה הטקס במקום לפני, מה שיאפשר לקהל לראות כמה מהסרטים המועמדים. אף אחד לא עובד עם אף אחד בתעשייה הקטנה הזו.

ימים נוראים. צילום: עמית יסעור

סופו של פרס הסרט הטוב ביותר. שוב.

כפי שאתם ודאי יודעים, השם האחרון שהוכרז בטקס היה "ימים נוראים". ובטח יש ביניכם כמה ששמעו שהוא זכה בפרס "הסרט הטוב ביותר". אבל זה לא המצב, וצריך להיות בהכחשה די קיצונית כדי לא לראות את זה. "ימים נוראים" קיבל את המנדט הישראלי ללכת לייצג אותנו בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר ה-92. זה הישג נעים מאוד, אבל ל"סרט הטוב ביותר" אין שום קשר לזה.
לא יכול להיות ש"הסרט הטוב ביותר" על פי האקדמיה הישראלית – לראשונה בתולדות האופיר – איננו אחד מששת התסריטים הטובים ביותר של השנה או אחד מחמש עבודות הבימוי הטובות ביותר של השנה בעיניהם. לא יכול להיות שמתוך 11 קטגוריות הוא, לדעת רוב האקדמיה, מצטיין רק בפרס הליהוק (ניצחון ראוי ומשמח, שלא יובן לא נכון, של אלופת הקטגוריה אורית אזולאי). לא יכול להיות שהאקדמיה אהבה אותו יותר מסרט שהיה מועמד ל-14 קטגוריות ("הבלתי רשמיים") או מסרט שסיים את הערב עם פרס השחקן הראשי הטוב ביותר ופרס הבימוי ("עיניים שלי").
הניצחון של "ימים נוראים", ממש כמו ההפסד של שני הסרטים הנ"ל, הוא עצוב. ואני חושב שכל יוצרי שלושת הסרטים האלה חייבים היום ללכת לאקדמיה ולהתחיל להפוך שולחנות, כי אם יש משהו שהתברר מאופיר 2019 הוא שאין פה מנצחים בכלל.

אני חייב להודות שזה שם אותי בסיטואציה מתסכלת במיוחד, ממש כמו שקרה עם זכיית "גט". כחבר אקדמיה מצביע, אני נתתי ב-2014 את קולי לסרטם של שלומי ורונית אלקבץ כי הוא היה הסרט הישראלי האהוב עלי ביותר באותה שנה. ב-2019, בהיעדר "מילים נרדפות" מקטגורית הסרט, הצבעתי לסרט הישראלי השני הכי אהוב עלי – "ימים נוראים". על פניו אני אמור לשמוח עכשיו – בשונה מרוב החיים שלי, אני בצד המנצח. אבל השמחה הזאת מוכתמת בידיעה שאת הקולות המכריעים, הסרטים המשובחים האלו השיגו רק בגלל חשיבה אסטרטגית לטקס פרסים מעבר לים, בקטגוריה שידועה כזו שבה רוב הנוכחים באולם הולכים להוריד דרינק וכנראה גם קוק בפואייה בצד. לאקדמיה הישראלית יש סטנדרט כפול, והוא פרובינציאלי ולא מכבד. עוד הוכחה שחייבים לעשות את ההפרדה בין פרס הסרט והאוסקר.

אז הנה משהו ממני אל חברי האקדמיה שהצביעו ל"ימים נוראים" בגלל האוסקר, ולא בגלל שהם טרחו לראות את הסרטים או – במקרה הגרוע עוד יותר – לא הצביעו לסרט שהם הכי העריכו: אתם עושים עוול עצום. עוול לסרטים, עוול למפיקים, עוול ליח"צנים, עוול ליוצרים שמועמדים ב-14 קטגוריות אחרות. ההיבריס שלכם לנסות להבין איך האוסקר עובד – ובתור מי שעוקב באדיקות אחרי הקטגוריה הספציפית הזו בשבע השנים האחרונות ויודע שאין שום דרך לנבא או לפענח אותה – הוא המפלה של האקדמיה ושל הטקס.
שוב בזבזתם את כספיהם של בתי ההפקות שהתפקדו בסינמטק תל אביב על מנת להרשים אתכם במיטב התוצרת שלכם. והשנה זה אפילו לא נעשה בשקט, אלא בריש גלי, כמו שיכולנו לקרוא בפייסבוק כשהתגלה ש"הבלתי רשמיים" איננו כשיר לאוסקר ובין רגע איבד כל סיכוי.

עיניים שלי

בקונטקסט המשונה הזה הכל הלך כצפוי

מכיוון שאנחנו כבר התרגלנו לתפיסה המעוותת של האקדמיה, היו לנו מעט מאוד הפתעות במהלך הטקס. האמת היא שאחרי ההיבריס האישי שלי – שגרם לי עוד בשלב ההקרנות להחליט שאני יודע מי יהיה מועמד ומי לא והופתעתי פעם אחרי פעם – הנחתי שבטקס עצמו הקו הזה ימשיך. אפשר אפילו לומר שקיוויתי שכך יהיה. זה לא היה המצב.
התדהמות הגדולות ביותר היו שלוש בלבד: נצחונו של שי גולדמן בפרס הצילום על "מילים נרדפות" במקום גיא רז של "קצפת ודובדבנים"; "זונה כמוני" בפרס הסרט התיעודי הקצר על פני "היה היה ילד" ו"אין אריות בתל אביב"; ופרס הבימוי לירון שני של "עיניים שלי".
כל שאר הפרסים הלכו למי שהייתי בטוח שייקח אותם, או לזה שטענתי שנושף בעורפו. הכל מתועד, אתם יכולים לראות בעצמכם.

"קצפת ודובדבנים" הצטמצם לכדי שני פרסי המשחק של הופעות המשנה להדס בן ארויה ודובר קוסאשווילי; "הבלתי רשמיים" היה המנצח הטכני-אומנותי של הטקס עם זכיות בעיצוב אומנותי, תלבושות, עריכה ואיפור, ובזאת גם ניכס לעצמו את מספר הפסלונים הרב ביותר של הערב; סאמח זועבי קיבל את פרס התסריט על "תל אביב על האש" ללא שותפו לעשייה דן קליינמן שלא יכל להיות מועמד בגלל סעיף תושבות הקבע בתקנון; "מאמי" המוזיקלי לקח את שני הפרסים האודיופונים, וכאמור אני לעולם לא הולך להיכנס לנושא הזה שוב; "יום רגיל" הוא הסרט הקצר הטוב ביותר, תיקון קטן של האקדמיה לבמאית לי גילת אחרי ההתעלמות המפתיעה מהפיצ'ר שלה "הקפות"; "יונתן אגסי הציל את חיי" סיים את סיבוב הניצחון שלו עם פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא; לירון בן שלוש הייתה הזכייה היחידה של "אישה עובדת" כשחקנית הראשית הטובה ביותר; ו"עיניים שלי", כאמור, לקח את פרסי השחקן הראשי והבימוי.

וכך, שוב, מעל 20 סרטים ישראלים, חלק נכבד מתוכם יצא לעולם הישר אל הקלחת של עונת האקדמיה, החליטו להשתתף במירוץ היח"צ על שם שייקה אופיר, וכך, שוב, כולם הוקרבו לטובת רק אחד מהם שלקח את כל הקופה.
באופן אירוני להדהים, מדובר דווקא בסרט שהכי פחות צריך את זה. עם נושא כל כך נפיץ וביקורות כל כך תומכות, "ימים נוראים" היה מסתדר נהדר גם בלי פרס הליהוק ופרס הסר… סליחה, האופציה להישלח לאוסקר – הטקס האמריקאי שיקרה הרבה אחרי שכבר ירד מהמסכים.

התמונה הראשית, ובה רגע זכיית "ימים נוראים", נלקחה מדף הפייסבוק של האקדמיה.