״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

חשבתם או חשבתן פעם איך היה מתנהג סרט בסדרת ״מהיר ועצבני״ בלי הדמויות הראשיות והמעיקות? זאת אומרת, בלי כישורי המשחק של וין דיזל, המימיקה של מישל רודריגז, או בלבולי המוח סביב נושא ״כולנו משפחה״ בכל כמה דקות. אם אנחנו כבר שם, אפשר גם לצמצם את אהבת הספורט המוטורי למינימום, למקסם את עלילות הפשע והצלת העולם שהפכו לנפוצות יותר ויותר ככל שהסדרה התקדמה, וגם להחליף את הערסיות במאצ׳ואיזם קדום אך עדיין רווח של השוואת גדלים.

אין צורך לדמיין חזק מדי כי זה בדיוק מה שעשו היוצרים של סרט הספין-אוף של הובס ושואו (לא הפילוסוף והמחזאי), שנקרא ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״ (Fast & Furious Presents: Hobbs & Shaw) כדי שחלילה לא יפציץ בקופות. הסיכון של לצאת קירח מכאן ומכאן, אם תסלחו לי על משחק המילים בנוגע לסרט שמובילים דוויין ג׳ונסון וג׳ייסון סתטהם, השתלם בעיניי. זה לא רק סרט האקשן המגודל והמטופש של הקיץ עד כה, אלא גם זה שהכי נהנתי ממנו בקולנוע העונה לסוגו. בהקשר למותג אליו הוא שייך, נכון לכרגע אני לא מצליח לחשוב על פרק בסדרת הסרטים המנופחת שחיבתי אליו רבה יותר. זה אולי לא נשמע כמו חוכמה גדולה כשמנקים את כל מה שאני אישית לא סובל בסרטים הללו ומשפרים או מדרדרים איפה שצריך, אבל גם שרשרת סצנות פעולה עם ציפוי קומי מובהק סביבן צריך לדעת לעשות.

רוב מה שצריך לדעת על הסרט הזה אפשר ללמוד בסצנה הראשונה. בין אם אלה אופנועים שעושים ״ורום! ורום!״ במה שאמור להיות משימת התגנבות חשאית, או בקלוז-אפ מתמשך ולא ממש נחוץ על פניה הצחים של ונסה קירבי – די ברור שהסרט הזה עומד להיות בוטה מבלי להתנצל. כאשר מהאופנוע יורד אידריס אלבה ומכריז שהוא הנבל, גרם המודעות העצמית הזו מאפשר להתייחס לרוב מה שקורה אחר-כך על המסך כאל הומוריסטי. וכאשר הוא חושף סוג של כוחות-על, עניין חדש ב״מהיר ועצבני״, אי אפשר שלא לתהות כמה רחוק עוד אפשר לקחת סדרת סרטים שבה מכוניות יכולות גם לעוף וגם לברוח מצוללת על פני קרחון.

סצנת הפתיחה גם משליכה את הצופה פנימה אל האקשן בלי הסברים, שיבואו אחר-כך בליווי קריצות וחיוכים. בקצרה, קירבי מגלמת סוכנת ממשלתית שהייתה אמורה להיות חלק מצוות שיאבטח וירוס קטלני, אבל אז התפרץ למסתור בריקסטון (אלבה), אדם מועצם גנטית באמצעים טכנולוגיים. במונטאז׳ העוקב, נלמד להכיר את שגרת הבוקר של צמד הגיבורים – לוק הובס (ג׳ונסון) ודקרד שואו (סטתהם). הבחירה במסך מפוצל כשהצד של שואו בצבעים קרירים והצד של הובס חמים ולח, היא כל מה שצריך לדעת על העידון העתידי של הסרט, למקרה שנותר עוד ספק. השניים נשלפים מעבודתם הכיסוח היומיומית שלהם כדי לאחד כוחות, לאתר את הסוכנת הנמלטת ולעצור את בריקסטון הבלתי ניתן לעצירה. הם כמובן לא סובלים אחד את השני ועסוקים בהתקוטטויות מילוליות ילדותיות, אבל מתאחדים כשמתגלה שהמטרה שלהם היא הטי שואו, אחותו של דקרד.

הנה שוב נכנס העניין המשפחתי המעיק, אבל כשמזכירים את המילה בסרט זה מתייחסים לביולוגיה, ואם מישהו קורא לזר ״אחי״ זה רק כי הוא הרוויח את זה. בניגוד לשאר הסרטים בהם וין דיזל מספר גם למנוע הרכב שלו שהם משפחה, וכאילו נעזר ב״אחי״ עם אנשים שאינו זוכר את שמם. אז אחרי שאואן (לוק אוונס) הוצג בסרט השישי, אחיו דקרד הגיח ונשאר לכל הסרטים מאז, ואפילו הכרנו את אמא שלהם (הלן מירן) שמתארחת גם פה – תורה של האחות. קירבי, הריסים של בריטניה, מוכרת כנסיכה השובבה מרגרט מ״הכתר״ וזכורה אולי מ״משימה בלתי אפשרית: התרסקות״, אבל כאן מקבלת יותר אקשן ומתמודדות עם כל מה שנזרק לעברה. כמובן שהיא לא רק מכסחת גברים גדולים ממנה פי כמה, אלא גם בוחנת את הובס כאופציה רומנטית, מה שעוד יותר מרגיז את אחיה, המהיר להתעצבן גם ככה על הר האדם עימו הוא נאלץ לשלב כוחות. גם לדמות של הובס יש משפחה, בדמות בתו הקטנה (אליאנה סואה), ובהמשך גם התא הזה גדל בזכות כל מיני הפתעות שהטריילרים חשפו ואני אמנע מכך. בואו רק נגיד שזה הכי סמואני שדה רוק היה מאז ״מואנה״, ואולי גם הכי פיזי מאז ימיו בזירת ההיאבקות.

מה שמביא אותנו למוקד המשיכה העיקרי של הסרט. לא בהכרח צמד הכוכבים הראשי, שאמנם פועלים לא רע ביחד ולחוד אבל לשניהם היו (ואפשר לקוות שעוד יהיו) תפקידים מהותיים ומצויינים יותר. ההבטחה המרכזית של הסרט היא אקשן בלתי פוסק, וחוץ מ״ג׳ון וויק 3״ נדמה לי שהוא היחיד השנה שגם מקיים, אבל באווירה שונה למדי. זה קודם כל המינון הבאמת גבוה שגם שומר על איכות, עם לפחות חמש-שש סצנות פעולה עצומות בגודלן וכמות דומה של רגעי אקשן צנועים יותר המספקים תמיכה (כולל סימן ההיכר של הסדרה – השלכת דמות מרכב נוסע אחד לאחר על מנת להצילה). כל מה שתרצו ולא תרצו יש בסרט: מקרבות אחד על אחד ועד חיסולים רבי משתתפים, ממרדפים של כלי רכב שונים ביבשה או באוויר ועד שימושים במכוניות להכל חוץ מנהיגה, ממשאיות ענק ורכבי ספורט מהירים ועד אופנוע שהוא סוג של רובוטריק.

כל זה קורה בלי שאף חנון עם שרירים ילהג או ירייר על מכסה המנוע. אצל ״הובס ושואו״, אם מישהו נוהג באחלה אוטו אז לא מדברים על זה יותר מדי – פשוט נוסעים. גם חלק מקטעי האקספוזיציה נמסרים תוך כדי תנועה או בזמן ביצוע פעולות, בעוד רובן המכריע של הסצנות שאינן אקשן הוא פשוט קומי. גם בנקודה זו יש הופעות אורח מפתיעות שחבל לגלות, אז רק אומר שהעלבונות המטיחים זה בזה הובס ושואו מפנים מקום מספר פעמים לקטעים קומיים אינפנטיליים לא פחות אבל מהנים הרבה יותר. יכול להיות שלא הכל אמור היה להיות מצחיק, אבל ליתר ביטחון צחקתי בכל מקרה. זה נכון, למשל, לגבי כל מיני בחירות תמוהות של הפעלולן-שהפך-במאי דייויד ליץ׳ (״דדפול 2״, ״פצצה אטומית״ וגם קצת ״ג׳ון וויק״ הראשון), כמו דמויות הפונות למצלמה בכל מיני רגעים, או עצם הצבתה ממש מולן באופן שמעורר אי נוחות, אבל מגביר את האפקט הקומי. עוד גירודים בקודקוד אפשר להפנות אל הנבל עם האג׳נדה המבלבלת, הדמות המסתורית ששולטת בו, או כל העניין הזה עם הווירוס שאין לו חוקיות או תחושת סכנה.

למרות הכל, 136 הדקות של ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״ הן מהקצרות ביותר שביליתי השנה בקולנוע. אני מחשיב גם את הקרדיטים כי במהלכם היו עוד איזה שלוש סצנות לפחות, כולל אחת בסוף בסוף. כמובן שהעלילה שרקחו כריס מורגן (שמחובר לסדרה מהסרט השלישי ולא משחרר) ודרו פירס (״מלון ארטמיס״, ״איירון מן 3״) היא לא סתם צפויה, אלא ממש כזו שלטריילרים לא היה אכפת לקלקל. אבל העלילה היא רק תירוץ לשלוח את הגיבורים לעוד מרדף או משימה בעוד נקודה על הגלובוס. זה גם נכון שאין כמעט רגע ללא ליווי מוזיקלי בומבסטי, אבל בניגוד לרוב מה שהוקרן השנה על המסכים סיימתי את הצפייה רענן ולא מותש. זה חתיכת סרט רועש, מטופש, גדול, מגוחך – אבל בעיקר מהנה. כל מה שסרט קיץ הוליוודי צריך להיות, ורוב מה שסרטי הקיץ הנוכחי או כשלו בו או ויתרו עליו מראש. לרגע לא התגעגתי לפרצוף הרופס של דיזל או למבט המזלזל של רודריגז, ואלא אם יחזירו את הדמות של גל גדות מן המתים או יקימו לתחייה את פול ווקר זצ״ל במציאות – אני גם לא רואה סרט בסדרה שיתעלה עליו. מה שלא ימנע מהיוצרים לנסות כבר בקיץ הבא עם ״מהיר ועצבני 9״. מעניין אם אספיק לשכוח עד אז שאני לא ממעריצי המותג.