"הנוקמים: סוף המשחק" – עשרת הרגעים הגדולים ביותר

את מה שקווין פייגי וחטיבת הקולנוע של דיסני-מארוול עשו בעשר השנים האחרונות, מבחינת בניית תוכן ואסטרטגיית שיווק, עוד ילמדו בבתי ספר. אני לא בטוח אם ראינו לזה איזשהו תקדים בסדר הגודל הזה בתקופת חיינו. וגם אני, שתמיד הייתי ממגיני היקום המשותף ועם זאת נאלצתי לא להודות שבשנים האחרונות התבנית הייתה קצת מוכרת ופחות מסעירה, נותרתי קצר נשימה מול הסרט שמסיים את הסאגה הנוכחית, "הנוקמים: סוף המשחק" (Avengers: Endgame).
זה לא סרט מושלם, יש בו כמה מעידות, כמה רגעי קרינג' לא ברורים ואני מניח שלנסות לבדוק את ההיגיון שבו יעלה לכולנו בכמה קמטי מצח, אבל כאירוע הקולנועי שאליו כיוונו במשך שנים, זה עבד מדהים. אני נפלתי בכל המלכודות שטמנו לי, ולא יכולתי להיות שמח יותר.

עופר כבר שחרר תגובה ראשונית נטולת ספויילרים, ואני אתן את דעתי במגזין סוף השבוע הבא של "גלובס", אבל עד אז אני גם מרגיש צורך לשחרר ולחלוק את ההתלהבות שלי מהסרט החדש ומציע לכם את מצעד עשרת הרגעים הגדולים ביותר מ"הנוקמים: סוף המשחק". כן, הסרט הזה, שאורכו קצת מתחת לשלוש שעות (לא כולל קרדיטים), יכול לתדלק כזה פוסט. בורכנו, מה נאמר.

אז אלו בחירותי לרגעים הבלתי נשכחים אחרי צפייה ראשונה בסרט, ובסוף גם הפחות אהובה עלי. באופן יחסי כמובן. איזור התגובות יישאר פתוח הפעם, למקרה שתרצו לחלוק גם את שלכם על הדרך.
מיותר לציין שכל המצעד הזה הוא ספויילרים, אז אני מרשה לכם לקרוא רק אם כבר ראיתם או שאתם יודעים בוודאות שלא תרצו לצפות בו לעולם.

10 הרגעים הגדולים ביותר של "הנוקמים: סוף המשחק"

10. פיטר חוזר

חלק משמעותי מהמטען הרגשי של הסרט הוא בגעגוע ורגשי האשמה של טוני סטארק על התפוררותו של פיטר פארקר (אחד הרגעים הכואבים ביותר ב"מלחמת האינסוף"), וגם הדבר שבסופו של דבר גורם לו לחזור למשימה ולשלם על כך בחייו. לכן המפגש המחודש בין פארקר לסטארק על שדה הקרב היה חייב להיות משהו שיגרום לרוב הצופים לייבב. האחים רוסו שביימו את הסרט יכלו להפוך את זה לרגע היסטרי הרבה יותר, אבל בחרו שלא באופן יחסי, וזו אחת החוזקות הגדולות ביותר שלו. החיבוק בין השניים הוא האיחוד הכי מרגש בסרט שהוא כולו איחודים מרגשים, וסגירת המעגל כאשר פיטר ניגש לסטארק הגווע כמה דקות יותר מאוחר מהדהדת במיוחד.

9. תשכחו כל מה שידעתם על חזרה בזמן

אתוודה מולכם שאני לא נמנה על מחבבי עלילות החזרה בזמן. זה תמיד מסתבך ומתפורר, משאיר תחושה של חוסר יסודיות בתסריט. גם "סוף המשחק" חוטא בזה, אבל הוא נוקט בגישת תמות נפשו עם פלישתים, ואם הוא נופל אז כולם ייפלו יחד אתו. אז עזבו שסרט של ואן דאם מוזכר באחד הסרטים הריווחיים ביותר בכל הזמנים, אבל הסצנה בה האלק מסביר לקבוצה למה כל סרטי החזרה בזמן טעו ובגדול, היא מצחיקה במיוחד כאשר לאנג אומר "אז 'בחזרה לעתיד' היה שטויות?".
רק סרט בסדר הגודל הזה יכול בקול רם לדחוף מהצוק את אחד מהסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים ולצאת מזה בשלום. והתזמון הקומי של פול ראד הוא מכת המחץ האולטימטיבית.

8. מי הקפטן?

כחלק מסגירת הקצוות של הסרט, ואם ראיתם אתם כמובן יודעים שאין קצה אחד שלא נסגר, אנחנו פותחים פתח לכנראה סרט ההמשך שאני הכי אחכה לו – קורותיהם החלליים של פיטר קווייל ות'ור. המפגש ביניהם ב"מלחמת האינסוף" היה החלק החביב עלי בסרט ההוא, ופה מסתבר שזו כנראה רק ההתחלה. זו סצנת דיאלוג סטטית לחלוטין, עם בערך אותם שני משפטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, המוגשים בפיץ' מושלם על ידי כריס המסוורת' וכריס פראט, שכל כך ברור שהם מכירים את הדמויות שלהם מכף רגל ועד ראש שהם כבר לא יכולים לזייף (אפשר לפתוח כוכבית לגבי המבטא של המסוורת', אבל זה לפעם אחרת).
אנחנו לא יודעים מי הולך לתפוס פיקוד על ספינת החלל של שומרי הגלקסיה ("Asgardians of the Galaxy". חד משמעית השם שהסרט הבא צריך לקבל) אבל מה שבטוח הוא שלג'יימס גאן יהיה המון עם מה לעבוד, ואנחנו סומכים עליו שיסחוט מזה את המיטב.

7. הלוויה

אמנם קל לראות את התפרים בעבודת המחשוב שהדביקה את כל כוכבי היקום המשותף לסצנה אחת (אין שום סיכוי שהצליחו להביא אותם לאותו הסרט בשביל שוט אחד), אבל המצלמה המרחפת בין כל קבוצות גיבורי העל האבלים המביטים אל האגם אליו נשלח טוני סטארק שסיים את תפקידו ב-MCU מייצרת לנו תזכורת אילמת לכל החוויות הנפלאות שעברנו במהלך 11 שנים עם כמה מהשחקנים האהובים ביותר בעולם, ואלו שהפכו לכאלה בזכות קווין פייגי. אפשר גם להסתכל על זה כרגע מחווה של כל השחקנים האלו שעושים כבוד אחרון לדמות שהתניעה את הקריירה שלהם, או נתנה להם הזדמנות מחודשת וחקקה אותם בדברי ימי הקולנוע.
טוב, נו, מספיק להסתובב סחור סחור. כל שוט שבו יש את מישל פייפר חייב להיכנס לכל מצעד שאני עושה. לא מבין למה הייתי צריך לכתוב את כל הפסקה הזו בשביל לתרץ את זה.

6. "יש לה עזרה"

אין ספק שמדובר ברגע כמעט מאולץ, ודי חנפני אם להיות כן, בטח אחרי המוות המיותר של האלמנה השחורה, אבל כמו המאפיין הכי גדול של היקום המשותף – גם הפעם הוא מצליח לפרק את הציניות. מדובר כמובן ברגע בו קפטן מארוול צריכה לתפוס את הכפפה הת'אנוסית ולהוציא אותה משדה הקרב כנגד כל הסיכויים. "איך היא תעשה את זה?" שואל מישהו (סליחה, בכל ההתרגשות שכחתי מי זה. פיטר פארקר אולי?), בדיוק כאשר אוקויו נכנסת לפריים. "יש לה עזרה" היא אומרת, ומאחוריה מופיעות בתזמון מושלם מנטיס, ואלקירי, הצרעה, גאמורה, סקרלט ופפר כדי לתמוך בגיבורת העל החזקה ביותר בעולם.
זו תמונה קבוצתית של (כמעט) כל נשות ה-MCU בתצוגת יכולת ממש מרגשת. מתחת להגדרה המילונית של "העצמה נשית" צריכה להופיע התמונה הזו.

5. Justice_For_Frigga#

המשבר הקיומי של ת'ור הוא אולי המפתח לרגעים הכי מצחיקים של "סוף המשחק", אבל גם, כך מסתבר, לאחד הרגעים המרגשים ביותר. איפה שרוקט ניסה ולא הצליח, נכנסת אמו של יורש העצר האסגרדי, פריגה בגילומה המלכותי של רנה רוסו, כדי לתקן את גיבור העל המפתיע ביותר של עולם הנוקמים. פריגה אמנם לא יודעת שזה ערב מותה, אבל היא כן יודעת מי זה הבן שלה, ומי זו גרסת העתיד שלו (אם כי הקילוגרמים העודפים היו כנראה אלו שהסגירו אותו), ומה צריך להגיד כדי להחזיר אותו לתלם.
האמא הכי אמהית של היקום המשותף מקבלת בפרק האחרון של הסאגה מתנה בדמות רגע של התעלות, שמצליח אפילו להקל על גורלה הרע לו זכתה באחד מנקודות התורפה של דיסני-מארוול, "תור: העולם האפל". תודה לכם על זה, התסריטאים כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי. אתם אנשים טובים.

4. קבוצת התמיכה

לרוב הצופים הסצנה הזו אולי תחשב לאחת המיותרות. אין לה באמת משמעות עלילתית או רגשית ובסרט של כשלוש שעות, כל רגע שלא יוכיח את עצמו יבלוט די במהרה בחוסר נחיצותו. אם היו מוציאים את מפגש קבוצת התמיכה של אזרחי ניו יורק שורדי ת'אנוס כנראה שאף אחד לא היה שם לב, אבל בכל זאת יש בה משהו אחד שמצדיק את קיומה. בערך.
הדמות הראשית בסצנה הזו היא של גבר שלא ראינו לפני כן (אותו מגלם אחד מבמאי הסרט, ג'ו רוסו) שמספר על ניסיונותיו לחזור לשגרה אחרי שחצי מאוכלוסיית העולם הושמדה, ובעיקר מתמקד בדייט שהיה לו עם מישהו, שכנראה יוביל לדייט נוסף. כל זה כאשר סטיב רוג'רס מקשיב ומחזק אותו. וכך קיבלנו את הדמות הלהט"בית הראשונה של ה-MCU – מישהו שאנחנו לא מכירים, לסצנה אחת, בפרק האחרון של הסאגה. אז אולי זה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל בכל זאת למישהו היה חשוב להכניס את הסצנה הזו למה שמאיים להיות שובר הקופות הגדול ביותר בכל הזמנים, ואני אקח את מה שנותנים לי, אם זה בסדר מצדכם.
(אה, כן. ברור שוולקירי היא ביסקסואלית. כמובן. הרי ממש טרחו להתייחס לזה מתישהו אי פעם בסרטים)

3. כל רגע עם נבולה

זה קצת לרמות, אבל לא הצלחתי למצוא משהו אחד ספציפי ואני חייב לתת שאוט-אאוט לגונבת ההצגה של "סוף המשחק", נבולה בגילומה של קארן גילן הבריטית. לסדרת הנוקמים תמיד הייתה יכולת פתאום להפתיע עם איזה מישהו שלעולם לא חשבנו להפוך ל-MVP (האלק ב"הנוקמים", ת'ור ב"הנוקמים: עידן אולטרון", דרקס ב"שומרי הגלקסיה"), והפעם את העמדה חטפה נבולה, בת ת'אנוס.
מאז "שומרי הגלקסיה" נבולה התגלתה, בעיני, כדמות הטראגית ביותר של היקום המשותף. האומללה הזו עברה במשך כל חייה התעללות פיזית איומה, השפלה ומחיקת אישיות על ידי אביה אותו תמיד ניסתה לרצות, והמהלך שלה היה אחד היפים של הסאגה. הפעם היא עומדת בקדמת התור, משתלטת על כל סצנה שניתנה לה, ואפילו נותנת כמה מהפאנצ'ים הכי טובים של הסרט ("הבחירה הייתה הוא או עץ"). וכמובן לגילן מגיעים כל השבחים על היכולת שלה לעשות את זה עם איפור כבד ומינימום הבעות.

2. נשיקת פרידה להתחלה חדשה

איזה. פריים. סיום. מושלם. הלוואי שהיה תיעוד לישיבות התסריט של הסרט כדי שנוכל לדעת כמה אופציות היו לרגע האחרון ששולח את ביליוני הצופים חזרה הביתה, ומה הדרך בה החליטו על הנשיקה של סטיב רוג'רס ופגי קארטר כבחירה הסופית. ואולי זה היה ברור מההתחלה. אבל אחרי שקיבלנו איזה חמישים אלף סיומות לסרט הזה, והעקצוצים בישבן מתחילים להזכיר לנו שאנחנו יושבים פה יותר מדי זמן, הסרט מסתיים בנשיקה שהורווחה ביושר ובנקודה האופטימית ביותר שהיה אפשר להעלות על הדעת, למרות שאנחנו בעבר, למרות שאנחנו יודעים כמה דברים גרועים קרו בדרך.

1. "אוונג'רס… אסמבל!"

צפוי, אבל אתם לא יכולים לכעוס עלי. לא אשקר, הקרב האולטימטיבי של "סוף המשחק" איננו המדהים ביותר שראיתי. בין הקרב האחרון של "שר הטבעות: שיבת המלך" או אפילו מלחמת הממזרים של "משחקי הכס", אני לא בטוח אם זה יהיה לפנתיאון. למעשה, ייתכן שאפילו ביקום המשותף היה דברים מרשימים מזה, כמו נגיד התנגשות שדה התעופה של "מלחמת האזרחים". אבל רגע ההתנעה של כל זה, כאשר דוקטור סטריינג' הביא את כל הנוקמים מאז ומעולם (ובמיוחד הכניסה של צ'אלה. אני לא ממשתגעי "הפנתר השחור" אבל יכול להיות שמחאתי כפיים כשהוא חזר), וכאשר קפטן אמריקה עומד עם הפטיש ביד ימין וקורא לכולם להתכנס… זה משהו שאני מופתע שלא גרם לאנשים לעמוד על הרגליים בהקרנה שבה אני הייתי. פשוט היסטרי איך האחים רוסו ידעו להרים כל כך הרבה שיאים באופן כל כך מחושב. איזה ניצחון.

כמעט ונכנסו: "הייל הידרה"; טוני חוזר לכדור הארץ; ת'ור מחסל את ת'אנוס.

וסתם כי למה לא, הרגע הכי פחות טוב של "הנוקמים: סוף המשחק"

ההקרבה של האלמנה השחורה הייתה פשוט מגוחכת. לא מתאים לא עלילתית ולא תימתית. הרי נטשה (וכל העולם איתה, בטח ובטח שיוצרי הסרט) יודעת שהיא עליונה על הוקאיי, שהיא יכולה לעזור הרבה יותר ממה שהוא יעשה עם התספורת המגוחכת שלו.
באופן כללי, מעצבי השיער של הסרט צריכים להילקח אל ידי קפטן מארוול לגלות חללית של כמה שנים טובות.
לא ברור למה היא צריכה להרוג את עצמה ולא הוא, בטח אחרי שהוא מתנדב. מספר פעמים. וכאילו שהוא היה צריך לשכנע מישהו. בנוסף, מהלך ההקרבה הוא גם נגד מה שלמדנו על המקום האפלולי הזה מהסרט הקודם, שם החוקים שגרמו למותה בטרם עת של גמורה היו אחרים לחלוטין. כל הקטע הזה היה אך ורק כדי להוציא תגובה רגשית מהקהל, וכך שוב האלמנה השחורה, הדמות שזכתה לשימוש הכי גרוע ב-MCU, יצאה מופסדת. סתם שטות.