פסטיבל דוקאביב גליל 2018: המלצות ואזהרות

דוקאביב הוא כבר מזמן לא רק אירוע הקולנועי האביבי והתל-אביבי שמתרחש פעם בשנה, אלא שם נרדף לאוצרוּת של קולנוע תיעודי בישראל. מלבד פרויקט ״קולנוע דוקאביב״ שמקרין לאורך כל השנה מסרטי הפסטיבל ובכלל בסינמטק תל-אביב, לדוקאביב יש גם שני מיני-פסטיבלים, דרומי וצפוני. השבוע יהיה זה תורו של דוקאביב גליל מעלות תרשיחא, שחוגג עשור להיווסדו ויתקיים בין ה-13 ל-17 בנובמבר. התוכניה המלאה ומידע נוסף קיימים באתר הפסטיבל, כאשר פוסט המלצות זה יוקדש ללינקים לסרטים שכבר כתבנו עליהם בצירוף שלושה כותרים חדשים ובולטים.

סרט הפתיחה הוא הזוכה של דוקאביב המרכזי, ״משפחה בטרנס״, וכן יוצג הזוכה בתחרות הבינלאומית ״כלבים נובחים רחוק״. וסרטים רבים נוספים. ממהיצע הבינלאומי כתבנו כבר על ״אי הרוחות הרעבות״, ״הנסיך והדיבוק״, ״מקווין״, ״קץ הפחד״, ״עד קצה היכולת״, ״שלושה זרים זהים״ ו״על הכתפיים שלה״, שהוקרן בכלל בפסטיבל ירושלים. גם ״אורי זהר חוזר״ שהחל את דרכו בירושלים וכעת הפציע בבתי הקולנוע, ייקח חלק בתוכניה. ״גרוטראלי״ התיעודי-היברידי גם הוא שיבוץ מפתיע, שכן הוקרן עד כה רק בערוץ יס דוקו. מבין הסרטים הישראליים הנוספים שווה להזכיר שנית את אלה שכבר כתבנו עליהם: ״אחיות״, ״אתה מת רק פעמיים״, ״פרא״, ו״המחתרת היהודית״.

אבל הפסטיבל הוא לא רק שינוע של מהודרת 2018 מתל-אביב לפריפריה, מטרה ראויה בפני עצמה, אלא גם המקום בו אנשי הפסטיבל יכולים להפגיז עם בכורות חדשות. זה יכול להיות קריטי במקרים מסויימים בגלל פסטיבלי הסתיו הבינלאומיים, מה שאומר מבחינת אנשי דוקאביב שאין להם צורך לחכות עד לשנה הבאה כדי לחלוק את השלל שלהם עם הקהל. במרכז העניינים, שלוש הבכורות ארציות שמודגשות על ידי מחלקת היח״צ של הפסטיבל ואין לי אלה להסכים שהן האטרקציות המרכזיות מבחינת רעננות. הבכורות ייערכו בשיתוף עם הגופים להם שייכים הסרטים – ״סולו חופשי״ של נשיונל ג'יאוגרפיק, ״הדור שלי״ של סרטי יונייטד ו״צ'אפה שלנו״ של קולנוע לב. ניצלתי את העובדה שאני גר במדינה בה הם זמינים לי לצפייה בבית או בקולנוע כדי לכסות אותם ורשמיי מובאים בהמשך.

לפני כן ועל אף שכל השלושה מעניינים לצפייה בעיניי, חשוב לי להבליט את ״סולו חופשי״, הסרט שלמרות שמו אינו קשור למלחמת הכוכבים. במקרה שלו, ואני לא מגזים או צוחק, מדובר באירוע שמצדיק לבדו נסיעה מיוחדת. אני לא יודע מה עתידו, שכן אולי יצוץ בעתיד כסרט החודש של קולנוע דוקאביב ויגיע גם לסינמטק ולבטח יוקרן בהמשך ערוץ נשיונל ג׳יאוגרפיק – אבל עזבו רגע את העתיד. ברוח ההרפתקנות והחיים-בהווה המנשבות מן הסרט, אני ממליץ בכל פה להגיע לדוקאביב גליל ולצפות בו על מסך גדול ובליווי קהל שייאנח ויפער את פיו בתדהמה יחד איתך. נדמה לי שזה הרבה מהאימפקט שהסרט מייצר וכיוון שצפיתי בו כך בעצמי זו חוויה שאני ממליץ עליה. הנה למה, קצת יותר בהרחבה:

סולו חופשי
Free Solo

Credit: National Geographic – Jimmy Chin

לא משנה כמה סרטי מטפסי הרים ראיתי או אראה, אני פשוט לא מבין אותם ואותן. גם לפתור את כל העוסקים בספורט האתגרי הזה כרודפי סיכונים מכורים לאדרנלין או פשוט בעלי משאלת מוות, לא יסביר את כמות המטפסים או את העובדה שאתגרים ושיאים חדשים נשברים כל הזמן. המסוכן מכל הוא מה שקרוי טיפוס ״חופשי״, כלומר ללא חבל או רתמת ביטחון. הדבר נכון במיוחד אם מבצעים אותו לבד, אז הוא נקרא ״סולו חופשי״, כשם הסרט, כמו מה שטום קרוז מבצע לפעמים בסרטי ״משימה בלתי אפשרית״, אבל על אמת ובתור דרך חיים. זהו טיפוס שמגיע עם האיום להפוך לנפילה חופשית אם המטפס יעשה טעות, וכל משגה הוא לגמרי אפשרי בהתחשב באתגר – גובה של מאות מטרים ושעות של שימוש בידיים וברגליים בלבד כדי להעפיל במעלה קירות אנכיים שיצר הטבע.

סרט על התופעה היה יכול להיות מרתק בפני עצמו וצמד הבמאים אליזבת׳ צ׳אי וסרהלי וג׳ימי צ׳ין אף חתום יחד גם על דוקו-טיפוס אחר בשם ״Meru״ אבל לתחושתי, אין להשוות את הסרט הנוכחי לקודמים לו בז׳אנר. הרבה מכך נובע מן ההחלטה של הקולנוענים להתמקד בטיפוס אחד, תרתי משמע. הטיפוס במלעיל הוא אלכס הונולד, מטפס צוקים המתמחה בסגנון החופשי, והטיפוס שהוא עומד לבצע בסרט מעולם לא נוסה בהצלחה בעבר – העפלה של כמעט קילומטר לגובה עד לראש מצוק הגרניט המכונה ״אל קפיטן״, בפארק יוסמיטי אשר במדינת קליפורניה. במהלך הסרט נלמד להכיר את הונולד, אדם מאוד אנאלי עם שיטות עבודה של מנתח כירורג, משמעת עצמית של סמוראי ואינטליגנציה רגשית של סלע. בעודו נע בין פרפקציוניזם על-אנושי ותיעוב עצמי די אפל, נסיבות חייו והישגי העבר שלו נפרשים והוא ניערך לאתגר הגדול ביותר שלו. אלא שאז נכנסת אל התמונה מישהי שבניגוד לקודמותיה מתעקשת להישאר ולהתקרב עוד ועוד אל הבחור.

למרות שהסרט מציג וחושף המון מתהליך הצילום של עצמו, ודן שוב ושוב במוסריות התיעוד ובאתגרים הטכניים, יש שם כמה וכמה שוטים שאני פשוט לא מבין איך צולמו. אבל גם אלה שכן אפשר לתפוס טכנית מאוד קשה לתפוש ורובם הותירו אותי פעור פה, אוחז בראשי בתדהמה, או שניהם. ברגעים שהסרט הולך על אפקט דיסאוריינטציה, הוא שומט את הקרקע הבטוחה תחת רגלי הצופים באופן שמדמה אולי חלקיק ממה שעובר בראש של המטפסים כשהם קשורים לרתמת בטיחות. בלעדיה, אני אפילו לא יכול לדמיין את התחושה, אבל גם לא צריך – הונולד הוא בחור ורבלי מספיק, גם אם לגמרי מנותק רגשית מאספקטים מסויימים בעצמו. אבל לטיפוס ולתחושות הסוחפות אותו במהלכו הוא מחובר ברמה כזו שנדמה לי כאילו זו רתמת הביטחון שלו, זה החבל שמחזיק אותו מליפול כשהוא תלוי באוויר. אם כי הסרט עושה הכל כדי לא רק להסביר את הסיכונים אלא גם להמחיש אותם באופן הדרגתי.

בכל סרט דוקומנטרי עולה שאלת התיעוד והאופן שבו הוא משפיע על המצולם ועל המתרחש, אלא שכאן מדובר בסכנת חיים – כל שגגה מצד הצוות תוביל הלכה למעשה למותו של המתועד מול המצלמה. לכן, לא פלא שהלב שלי נפל לתחתונים כל כך הרבה פעמים בסרט הזה עד שפשוט השארתי אותו שם. אולי על כך מדבר הולונד כשהוא מסביר על שחיקת גורם הפחד, על ביצוע אותה פעולה שוב ושוב עד שגורם החרדה נעלם והכל נעשה נינוח כמו הליכה בשביל מוכר. תורמת לכך גם העובדה שהונולד, לפחות בגרסת הסרט, בוחר ומגדיר את עצמו כמעט אך ורק דרך הטיפוס. אין לו בית בשום מובן שהוא וכמו הוואן שלו אין לו עניין להרשים והוא חונה בכל פעם אצל לב אחר. עצם האפשרות שזה ישתנה ויהיה לו מה לאבד מלבד את חייו שלו, שממילא מוקדשים לטיפוס, מחרידה אותו יותר מאשר לטפס בעזרת ידיו ורגליו בלבד על מצוקי סלע בגובה לא סביר.

אחרי דקות הפתיחה בהן הוא נראה מטפס וכל הסיכונים הובהרו היטב, תהיתי איך זה הולך להחזיק סרט שלם. אבל צמד היוצרים מגלה על מה הסרט באמת רק בהדרגה, מוסיף או מחדד עוד ועוד מכשולים וקונפליקטים כך שהמתרחש על המסך לא משעמם לרגע ומוסיף להיות מרהיב ומטורף יותר ויותר דווקא ככל שהוא מתקרב למיקוד מוחלט וחופר פנימה אל הליבה של עצמו. בעיניי, אלכס אינו טיפוס מעורר השראה או התפעלות, להיפך – הוא די בלתי נסבל והנכות הרגשית שלו מדהימה לא פחות מהיכולות הפיזיות והמנטליות שלו. אבל המסע שהוא עובר מהאופן בו הוא מתבטא על זוגיות ואהבה בתחילה ועד לסיום, משול בעיניי לאותם רגעי מתח בהן הוא מרוח בפיסוק בגובה בלתי נתפס ומעביר את משקלו מרגל אחת לשנייה. אם הלב שלו זז מילימטר אחד בעקבות מאורעות הסרט, זה הישג כביר בעיניי לא פחות מלעלות בעזרת הגפיים בלבד את כל מצוק אל קפיטן, וזה בדיוק המקום שהסרט הופך ממותחן אסונות בפוטנציה ליצירה קולנועית מרגשת על אדם שלהיות אנושי קשה לו יותר מאשר להיות על-אנושי.

מועד הקרנה:
שבת | 17.11 | 14:00 | ההיכל לתרבות ואמנות הבמה

צ׳אפה שלנו
Nossa Chape

Credit: Fox Sport

סרט כדורגל, ועוד מברזיל, שמוקרן תחת המטרייה של דוקאביב, מעלה בי זכרונות נעימים. לפני שנתיים, ״או פוטבול״ הפך לאחד מסרטי השנה שעברה-עברה של עופר וגם שלי, וגם אם ״צ׳אפה שלנו״ כנראה לא יזכה לכך, נקודת הפתיחה שלו מצויינת. במיוחד כי הגישה הכמעט בלתי מוגבלת שצוותי צילום מקבלים אל חדרי ההלבשה של מועדוני כדורגל בזמן האחרון מדהימה אותי. מצד אחד זה מאפשר, למשל, להציץ אל מאחורי הקלעים של עונה באמת מרשימה ומנפצת שיאים כמו זו של מנצ׳סטר סיטי אשתקד, ומצד אחר אני שב ותוהה אם זה לא חייב להשפיע באופן מסויים על ההתרחשויות. אם כי במקרה של סרט זה, חדר ההלבשה ומתחם האימונים בכל מקרה מלא בנוכחים-נפקדים המשפיעים על הקבוצה והצוות המקצועי, בעקבות טרגדיה שפקדה את המועדון הברזילאי הצנוע שבמרכז התיעוד. כזו שמזכירה את אסון מינכן של מנצ׳סטר יונייטד בשנות החמישים, או אפילו את האסון האווירי שפקד בחודש שעבר את לסטר סיטי.

שאפקואנסה היא קבוצת הכדורגל של העיר שאפקו, עיר לא גדולה במדינת סנטה קתרינה אשר בברזיל. הישגי הקבוצה לא בדיוק הופכים אותה למוכרת ביותר בארץ שחיה ונושמת כדורגל, אבל הסיפור שלה יפה והוא נפרש על פני מונטאז׳ הפתיחה – העפלה במעלה הליגות המקומיות עד לעונת שיא ב-2016 בה הגיעה לגמר של טורניר חוצה לאומים בשם גביע סודאמריקנה (מעין גביא אופ״א של דרום-אמריקה, בהנחה שהליברטדורס מקביל לליגת האלופות). שאפה, או צ׳אפה אם להיצמד לתרגום של דוקאביב, טסה לפגוש את הקבוצה הקולומביאנית אתלטיקו נסיונל בעיר מדיין, אבל מעולם לא הגיעה לשם – המטוס התרסק ויחד עימו נספו 71 כדורגלנים, אנשי צוות ועיתונאים שליוו את הספורטאים במסעם ההיסטורי. כל זאת רק בפתיחה, כאמור, שכן הסרט כולו מתמקד בתוצאות ובהשלכות – ראשית ההלם והאבל, אבל בהמשך גם ההתגייסות של הקהילה לבנייה מחדש של הקבוצה, לצד שיקום הניצולים המעטים ומשפחות הקורבנות.

על הסרט חתומים האחים מייקל וג׳ף זימבליסט, המנוסים בסרטים על כדורגל ודרום-אמריקה (״פלה״, ״שני אסקוברים״), וג׳וליאן דוקה כבמאי-שותף. להערכתי, המטרה שלהם הייתה ליצור סרט הומני שמתעלה מעל ההגדרה של סרט כדורגל. ישנה המון התמקדות בפן הרגשי סביב הקבוצה שהתגבשה אחרי האסון, סיפורם של הניצולים מובא בהרחבה ואלה שלא עלו לטיסת הבלהות לא רק מתגעגעים לחבריהם אלא גם מלאים אשמה ומרגישים שהיו צריכים להיות שם איתם או חשים בנוכחותם רובצת. במקביל, הסרט נכנס אל הקרביים של מועדון הכדורגל הצנוע ומציג את ההנהלה והמאמן החדש ככאלה שעושים כל מה שניתן, אבל כשחסרה לו דרמה אין לסרט שום בעיה לשוב לשאלה מה קרה במטוס, להתחיל לחלק את הדמויות לטובות ורעות או לפחות לנסות להציף עוולות מסויימות שייתכן ונעשו בתהליך הבנייה מחדש. המרואיינים גם אינם מהססים להזיל דמעות ובאופן אישי מצאתי את הפן הזה פחות מרגש מן הצפוי או אפילו מן הנדרש יחסית לדגש ולכובד המשקל שהסרט נותן לכך.

אולם, בברזיל כמו בברזיל, הספורט המכונה ״המשחק היפה״ פשוט מתעלה מעל כל רגע אחר. הכוונה היא לא רק לצילומי ארכיון או תיעוד חי של הקבוצה משחקת על המגרש או מתאמנת, אלא גם למה שקורה מסביב. ראשית, זוהי חשיפת כל המערך המרכיב מועדון כדורגל ומערכות היחסים בין שחקנים חדשים לוותיקים, למאמן, להנהלה וגם לאוהדים שרובם ככולם תושבי העיר. כל המצולמים נותרים חשופים והסרט מזכיר שהשריר הכי חשוב בכדורגל הוא הלב. שנית, התגובה של העולם בכלל ושל יריבותיה הספורטיביות של הקבוצה לטרגדיה שפקדה אותה נעות בין כבוד, רחמים ואכזריות ספורטיבית. המימד הזה מקנה לסרט הרבה יותר תוקף מאשר הנסיון למצוא אשמים, כאילו היו הבמאים אחרוני האוהדים חסרי המושג הבסיסי בספורט שהם אוהבים, והכל מתעצם ככל שאנחנו לומדים על השחקנים. אחרי הכל, גם משחק כדורגל טוב באמת לא שלם בלי איזה סיפור מאחורי הקלעים שיהפוך לתבלין הדומיננטי, ובמקרה של ״צ׳אפה שלנו״ זה לגמרי צובע את הארוחה כולה.

מועד הקרנה:
שבת | 17.11 | 16:00 | ההיכל לתרבות ואמנות הבמה

הדור שלי
My Generation

Credit: Jeff Spicer

בביקור האחרון שלי בלונדון מצאתי תערוכה המוקדשת כולה לסר מייקל קיין, האיש והסטייל הקוקני. זכורה לי משם תמונה מהממת במיוחד של קיין הצעיר יושב עם טרנס סטמפ בדירת השותפים הלונדונית שלהם, מקום שאם הייתה לי מכונת זמן הייתי מת להתפלח אליו. כנראה הכי קרוב שייצא לי להגיע לזה הוא סרטו של דייויד באטי, דוקומנטרי שאמנם רק מאזכר את הדירה המדוברת בסצנה קצרצרה אבל חוזר בעיקר להקיף את שנות ה-60 בלונדון במלוא הדרן. השיר מן הכותרת הוא רק אחד מבין עשרות להיטים שמנעימים את האוזניים בזמן שהמימד הוויזואלי מוצף בקטעי ארכיון מן התקופה, משתדל שלא לפספס שום פרט במהפכה התרבותית שנבעה בין היתר מעליית מעמד הפועלים והדרישה של הדור הצעיר לשינוי. כך סוקר הסרט את הנעשה בעולם המוזיקה, בעיקר דרך הביטלס, הרולינג סטונס ודה הו, את עולם האופנה החל מצלמים דרך מעצבות ועד דוגמניות, לצד החלום על הצלחה באמריקה שהוביל למה שכונה ״הפלישה הבריטית״, הסמים משני התודעה, וכמובן הקולנוע והטלוויזיה.

כאן נכנס לתמונה המספר הרשמי של הסרט, מייקל קיין, כאמור. הסרט מכיל כמובן אייקונים נוספים מלבד השחקן הוותיק, מפול מקרטני ומיק ג׳אגר דרך מריאן פיית׳פול, טוויגי או מארי קוונט – אבל הוא היחיד שמצטלם גם בגילו הנוכחי ולא רק מרואיין אלא גם מוביל את השיח. אצל שאר המשתתפים מדובר בעצם בקטעי ארכיון או דיבורים הנשמעים על רקע תמונות שלהם כאנשים צעירים, בעוד קיין מתרווח באולפן או יוצא לשטח כדי להתחקות אחר סיפוריו. בנקודה זו אני מוכרח להבהיר כי מי שיבואו לסרט הסוקר את חייו המקצועיים והפרטיים של קיין, יקבלו אך ורק את הפרטים הבסיסיים על דרכו של מוריס מיקלווייט להפוך לאגדת הקולנוע זוכה שני האוסקרים ועוד עשרות פרסים המתקרא מייקל קיין. הסרט מתייחס אליו כאל דמות המספר שאפשר גם לוותר על הדרכתה לכמה רגעים בטרם נשוב אליה, בעיקר כי המראות והצלילים אכן מספרים סיפור בהיר ונהיר, או כמעין קישור מעט מאולץ בין תקופות זמן מסויימות או בין המעבר מדיונים בסצנת המוזיקה לנעשה בעולם האופנה.

קיין בכל מקרה מביא את הצ׳ארם ואת חוש ההומור בבואו לספר על עצמו בראי התקופה, אבל הרגעים בהם הוא מבקש להיות סנטימנטלי או אפילו לעקוץ מעט הם המוצלחים ביותר בסרט בעיניי. כשהוא מספר בגאווה על הדור האנטי-ממסדי אליו השתייך וכיצד הם ניערו את שיטת המעמדות האנגלית בעוד הוריהם רק חלמו על ״הימים הטובים״, מצד אחד אפשר להאמין לו ומאידך נדמה שכל דור רואה עצמו כמהפכן ואת הוריו כשמרנים, גם אם לסרט ולצעירי הסיקסטיז יש יותר הוכחות מאשר לרובנו באמיתות הדבר. יתרה מזאת, כשקיין מדבר בגאווה על מוצאו הקוקני ואיך הרגיש חלק מחבורה מוכשרת בכל תחומי האמנות ששינתה את התפיסה לגביו בבריטניה, הסרט נוסק אל מעל לאגם הנינוח ששמו נוסטלגיה, בו הוא מרבה לשכשך. אולם, גם בכך אין כל רע, בטח אם אתם אנגלופילים בכלל ושוחרי או שוחרות מייקל קיין בפרט. אפילו רק בשביל כל הצילומים שלו כשחקן צעיר שווה לצפות בסרט ואולי גם לחזור לעבוד על מכונת הזמן ההיא שרציתי לבנות לפני שתי פסקאות.

מועד הקרנה:
יום ו' | 16.11 | 21:00 | ההיכל לתרבות ואמנות הבמה