• סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״מפעל אמריקני״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • מי שעומד מאחורי
  • הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019

״גרוטראלי – שובם של ילד אוכל מפח״, סקירה ומה זה היה לעזאזל

26 באוגוסט 2018 מאת אורון שמיר

דמיינו שסרט קולנוע היה מאחד בין וויל פארל, אדם סנדלר וסת׳ רוגן – על מסך אחד. מפגש פסגה קומי שכזה ודאי היה זוכה לסיקור משוגע, עם או בלי קשר לאיכות התוצאה הסופית. עכשיו שמרו על רוח הדברים אבל הקטינו לא רק למימדים מקומיים, אלא גם דחקו לנישה של הומור אינטרנטי שמתגנב מדי פעם לפריים טיים בטלוויזיה – ותקבלו את המשולש, או המרובע, שבבסיס הסרט הזה. עם שידורו בערוץ yes דוקו ביום רביעי שעבר כבר החלו לצוץ התייחסויות, אבל באופן אישי מדהים אותי שאיכשהו לא נתקלתי בו עד עכשיו – למרות כמה וכמה הזדמנויות. ראשית, הסרט הזה הוצג בפסטיבל קולנוע דרום (איזו שנה לא טובה להיעדר משם) ושנית, יש לו מספר אזכורים במייל שלי, כולם מהיח״צ של yes שאני דווקא מקפיד לקרוא. אלא שבכולם הוא חלק מספיישל ״דוקו Music״ שהתקיים בערוץ יס דוקו החודש, ונוגע לז׳אנר הספציפי של סרטים תיעודיים על מוזיקאים, מהביץ׳ בויז דרך גרייס ג׳ונס ועד פרנק זאפה. אני לא יודע אם זו החברה הלא לגמרי מתאימה שגרמה לו להיעלם מעיני, או השם הזה שהוא פשוט תועבה ״גרוטראלי – שובם של ״ילד אוכל מפח״״, ככה עם כל המרכאות והמילה הלא רגילה בהתחלה. מה שאני כן יודע הוא שחבל שגיליתי אותו רק בדיעבד, כי מדובר בסרט שאני לגמרי קהל היעד שלו. למקרה שיש עוד כמוני, הוא זמין כעת בשירותי ה-VOD.

עצם הניסיון להסביר אפילו על מה הסרט או לאיזה סוגה הוא משתייך, גרם לי להבין לליבם של אנשי השיווק של חברת יס. אני גם לא בטוח מי החליט שזה רעיון טוב לממן את ההפקה של הדבר הזה – אבל מודה לו מקרב לב. הכוחות היצירתיים לפני ומאחורי המצלמה, והאיחוד שהזכרתי בהתחלה, כולל שני שליש מחבורת ״ערוץ הכיבוד״, דור מוסקל (לידוי) ורותם קפלינסקי (שקד פררה) שנותנים את הטון – מוסקל בתור הכוכב-כותב וקפלינסקי כבמאי-תסריטאי שמבליח להופעת אורח על-טבעית. שני הכותבים-כוכבים הנוספים הם איתי זבולוןמסווג חריג״ וגם יניר האחמ״ש) וטל טירנגלואז היא הגיעה״, ״טלוויזיה מהעתיד״) – והנה לכם סופר-גרופ קומי-נישתי הישר מהחלומות שלי. שלושת השחקנים הראשיים הם מהשילובים הבולטים בישראל של מוזיקאים-קומיקאים – מוסקל בלהקה הבדיונית שנוצרה בערוץ הכיבוד, טירנגל כחלק מהצמד תירסקסואל, וזבולון כסולנה של להקת ויתרתי. לכן זה רק טבעי שהם יגלמו חברי להקה גם בסרט המוקומנטרי הזה.

בעולם של הסרט, להקת ״ילד אוכל מפח״ (והנה הבנתם חצי משם הסרט) זכתה לתהילה ב-2015 בזכות להיט אחד בשם ״מאמא״, שכתב חייל שנפטר ושהולחן במסגרת פרויקט ״כל חייל נהיה משורר״. כך, מיד עם הישמע הגונג של פתיחת הסרט, נשחטת על המסך פרה קדושה בתרבות הישראלית הקיטש-מיליטריסטית, הלא היא פרויקט ״עוד מעט נהפוך לשיר״. חברי הלהקה מעולם לא שחזרו את ההצלחה של השיר הבודד ההוא, ועלילת הסרט מתרחשת בימינו אנו, כשלוש שנים אחרי עלייתה ונפילתה עם איחוד צפוי בפסטיבל ״מערות מנשק״. כל אחד משלושת אכלני הפחים מגיע ממקום אחר ומביא עימו משהו אחר לאיחוד המתקרב. נוקיה (זבולון) הוא הסולן והגיטריסט שעזב את ישראל לטובת נוחות אירופאית, והינו בעל רעיונות חדשים לשירים אבל שלא לגמרי בוטח בחבריו. כרמי (טירנגל) הוא המתופף הנאיבי שמייחל לפגוש בפסטיבל בחורה בשם עינב שנתנה לו מספר טלפון שגוי בפעם שעברה. סנדוקן (מוסקל) הוא מנהל הלהקה הממולח והבסיסט שלה, שרואה בהופעה הקרבה הזדמנות לחזור לימים הגדולים ולנגן שוב ושוב את הלהיט האחד.

אם זה היה כל הסרט, לא היה מאושר ממני. אבל כאן מגיע ה״גרוטראלי״ מהכותרת, ובניגוד לאינסטינקט הראשוני שלי, אין קשר ליקום הקולנועי של מארוול. מה שקורה הוא שכמה דקות מן הפתיחה החבורה מוצאת עצמה במדבר פינת שום מקום בגלל טעות ניווט, ואחרי לילה של התמוטטות ופריקת עול, מגיע הבוקר ובו הם מצטרפים בעל כורחם לאתגר בשם ״גרוטראלי״ – הלחם של המילה גרוטאה והכינוי הלועזי למסע ממונע. הגרוטראלי הוא אירוע אמיתי לגמרי, מסתבר, המאגד יחדיו כמה צוותים של חובבי אתגרים וספורט מוטורי, החוצים את ישראל בעזרת רכבי שטח המיועדים לגריטה. כך שהסרט הזה בעצם מתעד גם את המסע שלהם, באופן קצת יותר דוקומנטרי, אך מבלי לסטות מן הסיפור הבדיוני של הלהקה המתאחדת. האם שלושת המוקיונים עושים כאן מעשה סשה ברון כהן ומטרילים את המשתתפים? לא בדיוק. הם כן נשארים בדמות בזמן האינטרקציות, אבל הגרוטראלים עצמם מאוד מודעים למצלמה וחלקם מנסה לשחק, או לפחות מתנהג באופן המרגיש מבויים.

השעטנז הלא קונבנציונלי הזה, בין סרט תיעודי על מסע של רכבי שטח והטיפוסים המפעילים אותם, לבין מוקומנטרי מוזיקלי והזוי על להקה בדיונית שמתאחדת – לא לגמרי עבד עבורי. אני מנחש שהגרוטראלי לא רק היה אמור להעניק מסגרת עלילתית לחבורת הנונסנס אלא גם היה הצדקה או מנוע כלשהו להפקה כולה, אבל בואו נגיד ש״מקס הזועם״ זה לא. קשה לי להסביר אם היה לי פחות מעניין לראות רכבים מצ׳וקמקים מנסים לסוע במעלה ערימות חול וסלעים, או את האנשים המבוגרים בעלי משאלת המוות שדרבנו ודחפו אותם בעליות. כך או אחרת, החברותא והאתגרים המוטוריים של צוות גרוטראלי תופסים אחוז ניכר מהסרט – אבל לא הרגשתי שהוסיפו לו דבר, מה גם שהעשייה הדוקומנטרית סטנדרטית עד כדי סרט תדמית מהסוג שמשודר בערוץ הספורט כשכבר נגמר גם המשחק וגם האולפן אבל שכחת להעביר ערוץ. החלק הקומי-מוזיקלי הוא כבר סיפור אחר, למרות שגם בו יש עליות ומורדות ממש כמו בנופי ארץ ישראל המצולמים בידי רחפן.

העיסוק בלהקה שתהילתה מאחוריה מאפשר לכל הנוגעים בדבר להפגין היכולות שלהם בתחום כתיבת מילים או אימוץ פרסונות רוקיסטיות. זה אומר לא מעט שירים מקוריים המשולבים בסרט, ולא היה מפתיע למצוא בקרדיטים את שמו של רועי כפרי, צלע נוספת בהומור הנונסנס המוזיקלי כמו המוזכרים לעיל. החל מאותו ״מאמא״, המשך בשיר ההלל העצמי והפופי של סנדוקן ״בחור מדהים״, והמשך בכל מיני בלדות דרכים או היפ-הופ על טהרת הניימדרופינג. החביב עליי אישית הוא ״רומא-ברלין״ המשלב בין פארודיה לדבר האמיתי, כמו הרבה מן השירים הקודמים של ערוץ הכיבוד, תירסקסואל וגם להקת ויתרתי של איתי זבולון. עוד אלמנט פארודי מובהק נוגע לסצנת המוזיקה בישראל בדגש על פסטיבלי מוזיקה – משיחות עם ועל המנהל האמנותי, התהייה האם יופיעו ב״במת הקוף״ או ״במת הסרפד״, והשיא עם הקראת יתר הלהקות המשתתפות בפסטיבל ״יערות מנשק״ (או ״מערות״, הסרט לא חד משמעי בעניין). הקטע הזה היה אחד הרגעים בהם מצאתי את עצמי גואה בצחוק בסרט שיש בו המון נסיונות הצחקה שחלקם הגדול עולה יפה – וזה כמובן לזכותו ובזכות המשתתפים.

למעשה, סרט כמו זה תלוי בלעדית ביכולת של השחקנים שלו לאלתר ולהגיב לסיטואציות, ושלושת המצחיקנים המחוננים שבמרכזו עושים זאת היטב – ביחד ולחוד. הדינמיקה ביניהם נכונה, ונעה בין זעם והתפרצויות שמחביאות רגשות נוספים במקרה של זבולון-מוסקל, כאשר טירנגל מאזן בהיותו הרגשן הטהור יותר. האחרון הוא גם זה שקל להריע לו או לרצות בטובתו, בעיקר כי לצחוק עליו זה משהו שהאחרים עושים גם במקום הצופה. את מוסקל אני יכול לשמוע מדבר שטויות בביטחון מזוייף במשך שעות, וכל התעצבנות של זבולון היא קומדיה במיטבה בעיניי – אבל דווקא פה הסרט בחר פוקוס בעייתי בעיניי. הדמות של סנדוקן היא סיידקיק קלאסי, האמרגן החרטטן שצריך ללמוד שיעור באותנטיות – אבל הוא זה שמקבל את הבמה המרכזית. הביצוע של מוסקל טוב כרגיל, אבל הדמות עצמה לא מכילה מספיק נפח. זאת בעוד זבולון, שכבר הוכיח בעבר שהוא יכול לסחוב סרט על גבו (״מסווג חריג״), מקבל את הארק הרגשי המרתק בסרט – היורד מהארץ שהוא המוח האמיתי והכח היצירתי המושתק – אבל אין לו זמן לעבור אותו באופן קולנועי מספיק.

אם תגידו או תחששו שזה משום שהסרט דל קולנועית – אטען אחרת. יש לא מעט רגעים שנראים מאולתרים למרות שאין לי ספק שאינם כאלה, לצד הרבה מחשבה לאחר מעשה, כלומר בחדר העריכה. למשל כאשר הז׳אנרים השונים מהם מורכב הסרט מהדהדים, כמו ברגע שבו הכתובית המאוד דוקומנטרית על אופיו הלא תחרותי של אתגר הגרוטראלי מופיעה דווקא על רקע פיצוץ חריף בין חברי הלהקה. ועדיין, הז׳אנר בו הסרט מרגיש הכי נוח הוא הכמו-תיעודי-מוזיקלי, ז׳אנר שבניגוד לפרסומים אני דווקא זוכר דוגמאות קודמות שלו בישראל, למשל ״מופע החיים של גוטל בוטל״ (שמות מרתיעים ואנטי-שיווקיים הם כנראה מוסכמה ז׳אנרית). עם זאת, השוואה יותר מתבקשת בנוף המקומי היא ל״סרט אפס״ – עוד קומדיה היברידית ומודעת לעצמה, גם אם שונה בתכלית, שהייתה מוזרה מדי בשביל בתי הקולנוע אבל הפכה לפולחנית ביוטיוב. אולם, כל השוואה או תיאור יחטאו ליצור הכלאיים ״יוגורט פאלי – נקמתם של ילדי הפרחים״, או איך שקוראים לזה. הוא לא סתם עוף מוזר, אלא משהו שאינו ייתכן אבל בכל זאת קיים – כמו גור של רחפן.

תגובות

  1. חובבן הגיב:

    בעקבות הסקירה נחשפתי ל״סרט אפס״ ואני מודה שנשברתי אחרי רבע שעה, שב 14.5 דקות מתוכה הדמות הראשית צורחת בצורה לא נעימה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.