אוסקר 2018/19: כל המתמודדים בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה – חלק ג'

שנייה לפני שאנחנו צוללים לפסטיבל חיפה, הצטברו עוד לא מעט נציגים של המדינות השונות לפרס האוסקר הטוב ביותר בשפה זרה של הטקס ה-91. הפעם אנחנו עם לא פחות מ-29 סרטים שונים, כולל המדינה שהפתיעה בשנה שעברה וחוזרת עם כוחות מחודשים גם השנה, המערבון-התקופתי-אומנויות לחימה שאני הכי רוצה לראות אי פעם, לא מעט עלילות על נשים בסיכון שעוברות דברים איומים, יותר מדי במאים שאין לי מושג איך מבטאים את השם שלהם, וחופן סרטים להט"בים שבאו להרים. או שלא.

בפרק הראשון דיברנו על נציגי אוסטריה, אוקראינה, אסטוניה, אקוואדור, בלארוס, בלגיה, בריטניה, גיאורגיה, גרמניה, טורקיה, יפן, סלובקיה, פלסטין, רומניה, שבדיה, וכמובן ישראל.

בפרק השני הופיעו ברזיל, דרום קוריאה, הולנד, הונגריה, ונצואלה, יוון, לוקסמבורג, לטביה, ליטא, מקסיקו, מצרים, נורבגיה, ספרד, פרגוואי, פינלנד, צ'ילה, קולומביה, קוסובו, קרואטיה, רוסיה ושוויץ.

הפעם אנחנו עם המון סרטים מהמזרח ומדרום אמריקה, ולא מעט בלקן ומזרח תיכון.

אינדונזיה – "מרלינה הרוצחת בארבע מערכות" (Marlina the Murderer in Four Acts)
כבר פותחים עם חגיגה, ואזהרת טריגר על הדרך. על הסרט הזה נדמה ששמעתי לא מעט במהלך השנה, לאחר בכורתו במסגרת שבוע הבמאים של קאן, משם יצא לסבב פסטיבלים בטורונטו, AFI וסיטג'ס (אחד הפסטיבלים הטובים בעולם לקולנוע ז'אנר) שם זכה בפרס השחקנית הטובה ביותר למרשה טימותי ("הפשיטה 2").
במערבון האונס-נקמה האלים הזה, טימותי מגלמת את מרלינה, אלמנה המותקפת על ידי קבוצת שודדים, ומצליחה להינצל לאחר שהיא הורגת את המנהיג. בעקבות זאת היא נאלצת לברוח, אבל עדיין ישנם אנשים בעקבותיה.
את הסרט ביים מולי סורייה. אינדונזיה לא הייתה מועמדת לאוסקר בעבר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא. אבל אני עדיין ממש רוצה לראות את הסרט הזה.

איסלנד – "אישה במלחמה" (Woman at War)
הסרט הזה אולי מוכר לכם מפוסט ההמלצות והאזהרות שלנו לפסטיבל חיפה 2018, שיקרין את הסרט הזה (לפי הבנתי כל הכרטיסים כבר נמכרו, אבל מי יודע). אני זה שתרמתי את חלקי לגביו, והאמת שהייתי קצת מסוייג. מצד אחד, זה סרט מקסים, עשוי היטב, עם שימוש מגניב למדי במוזיקה, ומאידך הוא קצת מטופש ומופרך מדי, בטח בחלקו האחרון.
האישה בשם הסרט היא האלה, מורה איסלנדית לזמרה שחולמת להיות אמא, והמלחמה שלה היא זו בתחנת הכוח המקומית. האלה היא בעצם אקטביסטית בואכה טרוריסטית, והיא כבר הפכה להיות המטרה של מספר מוסדות ביטחון איזוריים ובינלאומיים.
סרטו של בנדיקט ארליגסון (שייצג בעבר את מדינתו עם "על סוסים ואנשים") הוקרן בשבוע המבקרים של קאן ובטורונטו, וסביר להניח שיסב הנאה רבה לכל צופיו.
איסלנד הייתה מועמדת לאוסקר פעם אחת, אי שם ב-1991.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: סביר מינוס.

אירן – "אין תאריך, אין חתימה" (No Date, No Signature)
זוכת שני האוסקרים ("פרידה", "הסוכן"), בחרה בזוכה פרסי הבימוי והשחקן של מסגרת אופקים בפסטיבל ונציה של 2017, שהגיח משם לסבב פסטיבלים מרשים שכלל את המבורג, בוסאן, שיקאגו, רוטרדם וסידני, אם למנות קומץ.
סרטו השני של ואהיד ג'לילוואן נשמע כמו דרמת מוסר מעניינת: מנתח גופות מעורב בתאונת דרכים, שם נפצע ילד קטן. הוא מציע לאביו של הילד טיפול רפואי אך זה מסרב, ויום לאחר מכן גופת הילד מופיעה בבית החולים. מה יעשה הדוקטור? האם הוא אחראי על המוות? האם יש דברים שמוסתרים ממנו? האם אירן יכולה לזכות בלי אסגר פרהאדי? נדע בקרוב…
סיכוי להיכנס לתשיעייה: למה לא, בעצם?

מרלינה הרוצחת בארבע מערכות

אלג'יר – "עד סוף הזמן" (Until the End of Time)
איכשהו תמיד מפתיע אותי להיזכר שלאלג'יר כבר יש אוסקר, ולא סתם איזה אחד שהגיע לה בטעות, אלא בזכות אחד המותחנים הפוליטיים הטובים ביותר שנעשו: "Z" בשנת 1969, כזה שבאותה שנה גם זכה בפרס העריכה, והתקבל לקטגוריות היוקרתיות של התסריט, הבימוי (קונסטין קוסטה-גארווס) והסרט בכבודה ובעצמה. אפשר אמנם להתווכח עד כמה הסרט הזה היה צרפתי או אלג'יראי אבל זה לא משנה את השורה התחתונה.
"Z" היה הנציג הראשון של אלג'יר, וכרגע גם זכייתם היחידה, אם כי נרשמו עוד 4 מועמדויות, השתיים האחרונות בזכות סרטיו של ראשיד בושרב, "ימי התהילה" ו"מחוץ לחוק".
הפעם מייצגת את אלג'יר הבמאית יסמין צ'ויק עם דרמה רומנטית העוסקת באלמנה טרייה המפתחת קשר של חברות – ואז של רומנטיקה – עם קברן. זה כמובן מסבך הרבה עניינים.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: חלש.

בוליביה – "מוראלה" (Muralla)
אב שבנו מחכה להשתלה מחליט לפנות לשוק האפור ומסתבך עם כמה אנשים גרועים, הוא עלילת המותחן הבוליביאני שהוגש השנה לאוסקר. את הסרט ביים רודריגו פטינו, ועל פי מה שהצלחתי להבין הוא לא הוצג בשום מקום מעבר לבוליביה. ראו ערך הנציגות של מקדוניה, עם בערך אותה עלילה.
זהו הניסיון ה-10 של בוליביה בקטגוריה, ללא מועמדות.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נמוך.

בוסניה והרצגובינה – "לעולם אל תעזוב אותי" (Never Leave Me)
המדינה הבלקנית אחראית על אחד מהאירועים התקדימים של הקטגוריה, כאשר בשנת 2001 חטפה את האוסקר מהפייבוריט של התחרות, "אמלי" הצרפתי שניכס לעצמו כמה קטגוריות נוספות כמו תסריט וצילום. זה היה בזכות "שטח הפקר" הנפלא של דניס טנוביץ'. אלו היו המועמדות והזכייה האחרונה של המדינה.
את נציג 2018 ביימה איידה בז'יק, וזוהי הפעם השלישית שהיא נשלחת לאוסקר, אחרי "שלג" ו"הילדים של סארייבו". הפעם מדובר בסיפור התבגרות של קבוצת יתומים סורים בטורקיה, ואכן הסרט דובר בעיקר ערבית וטורקית.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: קיים.

בולגריה – "בכל מקום" (Omnipresent)
הבולגרים, שטרם היו מועמדים לאוסקר, בחרו השנה במותחן פארנויה של אלייאן דג'וולקוב, העוסקת באיש פרסום (ואליסלב פבלוב, מ"הבלתי נשכחים 2" ו"ספטמבר בשירז") שמתחיל להחדיר מצלמות נסתרות בבית הוריו ונכנס לאובססיה לנושא, מתחיל לרגל אחר משפחתו הקרובה וחבריו לעבודה. התוצאות הרות הגורל לא מאחרות לבוא.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא.

דנמרק – "האשמים" (The Guilty)
אחד הסרטים שאני הכי מחכה לראות בפסטיבל חיפה הקרוב הפך להיות ממש אתמול נציג דנמרק לאוסקר, המדינה שהפכה להיות אחד הכוחות הכי משמעותיים בקטגוריה הזו במהלך העשור האחרון. מאז הזכייה ב-2010 ("בעולם טוב יותר"), דנמרק הייתה מועמדת ארבע פעמים נוספות, ונכנסה לתשיעייה פעם אחת. זה מדהים סטטיסטית.
הסרט החדש הוא מותחן, סרט ביכורים לגוסטאב מולר, על שוטר במירוץ נגד הזמן. בכורתו הייתה בסאנדנס, שם זכה בפרס חביב הקהל במסגרת קולנוע עולמי.
דנמרק הייתה מועמדת תשע פעמים, וזכתה בשלוש מתוכן.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: חד משמעית כן.

הרפובליקה הדומיניקנית – "קוקוטה" (Cocote)
הבמאי עם השם הכי מהמם בעולם, נלסון קארלו דה לוס סנטוס אריאס, נשלח לאוסקר עם סרט שנשמע ממש מסקרן, זוכה מסגרת סימן חיים של פסטיבל לוקרנו ובשני פרסים בפסטיבל מאר דל פלטה, כולל פרס הסרט הלטיני-אמריקאי הטוב ביותר. הוא הוקרן גם בטורונטו. מצד שני, איזה סרט לא הוקרן בטורונטו?
הסיפור סובב סביב אלברטו, כנראה אוונגליסט קתולי, כנראה גנן (תלוי איזה תקציר שואלים. אולי שילוב של שניהם), שחוזר לבית ילדותו כדי להשתתף בלוויית אביו, ושם מגלה שהוא נקלע למזימת נקמה באיש העוצמתי שכנראה אחראי למוות בטרם הזה בטרם עת, ושאלות אמונה עומדות למבחן.
המדינה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אין לי מושג, אבל זה אחד הסרטים שאני הכי רוצה לראות.

טאיוואן – "בודהה הגדול פלוס" (The Great Buddha +)
הקומדיה השחורה של הואנג סין-יאו הייתה לאחת ההצלחות הגדולות של המדינה לאחרונה, וגם שלטה בפרסי התעשייה המקומיים עם זכיות בפרסי הצילום, התסריט, בימוי הבכורה, המוזיקה, והשיר הטוב ביותר (את פרס הסרט הפסידה). במרכז הסרט מאבטח במפעל לייצור פסלי בודהה, שיחד עם חברו מגלים ממצאים מפלילים על המנהל וכנראה עושים עם זה משהו, אחרת זה היה הסרט הכי קצר בעולם.
טאיוואן זכתה באוסקר על "נמר, דרקון" והייתה מועמדת פעמיים נוספות לפני כן עם "מסיבת נישואים" ו"אוכל, שתייה, גבר, אישה", כולם בחסות אנג לי.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא בטוח אם זה הסרט שישבור את הבצורת.

טוניסיה – "היפה והכלבים" (Beauty and the Dogs)
הישר ממסגרת מבט מסוים של קאן מגיע הסרט של הדוקומנטריסטית-לרוב קאוותר בן האניה, שגם כתבה את התסריט. זהו סרט לילה על בחורה טוניסאית שבוחרת בגבר הלא נכון לבלות אתו, ומגלה שחייה הפכו להיות סיוט. כלומר, היא נאנסת. ויותר מפעם אחת. וזה מבוסס על סיפור אמיתי. למען השם, למה ככה נראה העולם שלנו, ססעמק.
זהו ניסיונה החמישי של טוניסיה באוסקר מבלי מועמדות לשמם.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נמוך.

היפה והכלבים

לבנון – "כפר נחום" (Capernaum)
בשנה שברה לבנון את תקרת הזכוכית, וממדינה שאיש לא ממש מתעניין בתוצרת הקולנועית שלה, הפכה לאחת המועמדות הסופיות לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. זה קרה בזכות "העלבון" שפרץ בפסטיבל ונציה שם עוטר בפרס השחקן הטוב ביותר, וזכה לעוד גלי תקשורת כשהבמאי נאסר עת הגיע למולדתו בעקבות התנהלות לכאורה מול הציונים. איך הוא העז?
השנה לבנון יכולה ובהחלט לשחזר את ההישג עם "כפר נחום" של נאדין לאבקי, שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, הפך להיות חביב המבקרים, ועוטר בפרס חבר השופטים בטקס הנעילה. הסרט מתרחש במקום לא בדיוק מוגדר במזרח התיכון, כך על פי תקציר פסטיבל קאן, ועוסק בילדה שמחליטה לתבוע את הוריה. אם הבנתי נכון.
אז כן, יש מקום לאופטימיות, אבל כדי לצנן את ההתלהבות אזכיר שלאבקי נשלחה בעבר לאוסקר פעמיים עם "קרמל" ו"לאן הולכים עכשיו?", האחרון זכה בפרס חביב הקהל בטורונטו (מה שנחשב כיום לאחת ממקפצות האוסקר המשמעותיות ביותר בעונה) וסומן כמועמד מוביל, אך זה לא הגיע לכדי מועמדות.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: כולם מהמרים עליו, אז נגיד כן בשביל ללכת על בטוח.

מונטנגרו – "איסקרה" (Iskra)
ניסיונה השישי של מונטנגרו באוסקר (עד כה ללא תוצאות) הוא מותחן בלשי פוליטי, העוסק בבלש מבוגר שפרש אך נאלץ לחזור לפעילות, וגם להתמודד עם עברו, כאשר בתו האהובה איסקרה ("ניצוץ") נעלמת.
את הסרט ביים גויקו ברקולייאן, אבל סביר להניח שממש לא ככה מתעתקים את השם שלו. התנצלותי הכנה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: איננו.

מקדוניה – "מרכיב סודי" (Secret Igredient)
אז יש את המכונאי הזה, והוא לא מרוויח מלא כסף, ויש את אבא שלו, שהוא חולה בסרטן לא עלינו, ויש עוגת חשיש ענקית שהבן האוהב אפה לאבא שלו, ויש את המאפיונרים שמחפשים את הסמים האלו ויכול להיות שהם רגישים לגלוטן. את החלק האחרון המצאתי כי זה הצחיק אותי.
אלו מרכיבי הדרמה הקומית של גיורצ'ה סטאוורסקי ששלחה מקדוניה לאוסקר, צברה תארים כמו פרס השחקן בפסטיבל סלוניקי והשתתפה במסגרת סרטי מרכז ומזרח אירופה על שם ג'ורג' גאנד השלישי של פסטיבל קליבלנד, אבל הפסיד לדרמה הבוסנית "גברים אינם בוכים". חשבתי שתרצו לדעת את זה.
מקדוניה הייתה מועמדת פעם אחת לאוסקר, ב-1994 עם "לפני הגשם".
סיכוי להיכנס לתשיעייה: גם לא מדהים.

מרוקו – "שחוקים" (Burnout)
המרוקאים מגישים לנו דרמה בסגנון "התרסקות" ו"חמשת החושים" הקנדי, על חייהם של כמה דמויות בכרך הסואן (ספציפית הפעם מרקש) שסיפוריהם מצטלבים על רקע המתח המעמדי בעיר.
נור אדין לחמארי נשלח בפעם השנייה לאוסקר לייצג את מדינתו שטרם הייתה מועמדות. את הנציג הקודם של מרוקו, "ראזיה", תוכלו למצוא בפסטיבל חיפה הנוכחי, אז אולי בעתיד נראה גם את הסרט הזה צץ איפשהו.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא הפעם.

סינגפור – "נערי הבאפלו" (Buffalo Boys)
כפרה על הסינגפורים ששלחו מערבון נקמה אומנויות לחימה תקופתי לאוסקר, וטסו היישר לרשימת הסרטים שאני הכי רוצה לראות מכל מה שהוכרז עד כה.
זהו סיפורם של שני אחים במאה ה-19 ששבים לג'אבה (כן, זה מקום!) מגלות באמריקה כדי לנקום באנשים שהרגו את אביהם הסולטן. יש לי דגדוגים של התרגשות באצבעות כרגע, נשבע לכם.
הבמאי הוא בחור בד-אס לוקינג לחלוטין בשם מייק מילואן, שזה אמנם סרטו הראשון, אבל מדובר באחד המפיקים המשמעותיים בסינגפור, ולשמו נזקפות מעורבות ב"עשיר בהפתעה", "הדשוט" ו"היטמן: סוכן 47" שאני בהלם שראיתי. מילואן גם משחק בסרט לצדם של קונאן סטיבנס (גרגור קליגיין מ"משחקי הכס"), יושי סודארסו ואריו באיו.
סינגפור לא הייתה מועמדת לאוסקר מעולם.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אם רק היה צדק בעולם. אבל אין.

סלובניה – "איוון" (Ivan)
הדמות בשם הסרט היא בנה הקטון של אישה בשם מריה, הכלואה במערכת יחסים אלימה וחייבת לבחור האם להישאר עם הגבר בו היא מאוהבת או להציל את חיי בנה. רע לי כבר מעכשיו.
את הסרט ביים יאנז בורגר, שנשלח לאוסקר כבר פעמיים, אבל כמו שאר הניסיונות של סלובניה זה נעצר ברמת הפוטנציאל.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: meh

כפר נחום

סרביה – "עבריינים" (Offenders)
אני מעולם לא שמעתי על תאוריית הכאוס "טטריס", אבל אם יש משהו טוב בפוסטים האלו, זה שאני לומד מלא דברים חדשים. אז מסתבר שעל פי התאוריה הזו, החברה האנושית תמיד שואפת למצב של התדרדרות, ולא משנה כמה סדר ינסו להשליט בה, המצב הטבעי שלנו הוא בלגן. איך זה מתקשר לנציגות הסרבית, אתם שואלים? ובכן, בסרטו של מישהו שבאמת, אתם יודעים שאני משתדל בדרך כלל, אין לי שמץ של מושג איך מתעתקים את שמו לעברית או אפילו מבטאים את זה, או האם אלו באמת אותיות, נמצאת קבוצת סטודנטים שמנסים להוכיח את התאוריה על פי ניסוי בעירם. אני מניח שכותרת הסרט מעידה על כך שהם לא יושבים בספרייה כל היום.
סרביה טרם הייתה מועמדת לאוסקר, אבל ב-2007 נכנסה לתשיעייה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אני אומר "לא", ברשותכם.

עירק – "המסע" (The Journey)
אם זה עבד לפלסטין ב-2005, אולי זה יעבוד לעירק ב-2018. "המסע" מתרחש כולו ביום אחד בתחנת רכבת בגדדית, שם עומדת אישה צעירה כשלגופה המון המון מטעני חבלה.
זו הפעם השלישית שהבמאי מוחמד אל דראג'י נשלח לייצג את עירק באוסקר (אחרי "חלומות" ו"בן בבל"), אך כמו שאר הנציגויות הבודדות של המדינה, לא הצליח לשריין מועמדות.
"המסע" הוקרן בפסטיבל טורונטו.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: סקפטי.

פורטוגל – "עלייה לרגל" (Peregrinação)
יותר מטורקיה, רומניה ודרום קוריאה, בעיני אין דמות טראגית יותר בקטגורית הסרט בשפה זרה מאשר פורטוגל. המדינה החביבה לכל הדעות הזו מגישה סרטים מאז 1980, ופספסה רק שלוש הגשות (1981, 1986-1987), ועם זאת מעולם לא הייתה מועמדת. היא אפילו לא הגיעה לתשיעייה. 35 ניסיונות, שנה אחרי שנה, וכלום. הכי מוזר.
אבל הפורטוגלים לא יוותר בלי מלחמה, והפעם הם שולחים אפוס תקופתי גדול, שזכה בשלושה פרסי הקולנוע הפורטוגזים בקטגוריות האיפור, האפקטים ותלבושות (הוא לא היה מועמד לפרס הסרט).
סרטו חואוא בוטלהו (שנשלח כבר פעמיים לאוסקר) והוא מביא את סיפורם האמיתי של הפורטוגזים שנדדו למערב אירופה, על פי זיכרונותיו, הדי מפוקפקים כך מסתבר, של הסופר והחוקר פרנאו מנדס פינטו, שיצאו לאור בשנת 1614.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: יאללה, שמישהו יזרוק להם עצם כבר. לא נעים.

פנמה – "רובן בליידס איננו שמי" (Ruben Blades is Not My Name)
תארים רבים נושא אותו רובן בליידס משם הסרט – הוא מוזיקאי זוכה גראמי, שחקן בינלאומי ("הטורף 2", "היועץ") שהועמד לשני פרסי אמי, אקטיביסט, משפטן, שר לשעבר ואפילו התמודד לנשיאות פנמה בניינטיז. כנראה שזאת הסיבה שבפנמה חשבו שהסרט התיעודי עליו יכול להכניס את המדינה לראשונה לאוסקר. גם הזכייה בפרס חביב הקהל של פסטיבל SXSW בוודאי עזרה.
רובן בנאיים ביים, והוא גם אחראי על הנציגות הראשונה של פנמה אי פעם, "פלישה" ב-2014. מאז הגישה המדינה רצוף לאוסקר, אם לא התקבלה בשערים.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא נראה לי.

פרו – "נצח" (Eternity)
והנה, בשנת 2018, אנחנו סוף סוף רואים את הסרט הראשון אי פעם שדובר כולו איימארית, השפה של חבל האנדים. הגענו לזמנים טובים.
סרטו של אוסקר קאטקורה בן ה-31 מתרחש בין ההרים עוצרי הנשימה של האנדים, ומספר על זוג הורים מבוגר המחכה לביקור של בנם. עכשיו, בואו, אני לא רוצה לקפוץ למסקנות, אבל סרט שלם על אנשים שמחכים והטייטל שלו הוא "נצח" לא בדיוק מרגיש כמו הצפייה הכי מסעירה, בטח לא לאקדמיה האמריקאית. אבל, בסדר, למה לא. בכל זאת איימארית.
פרו הייתה מועמדת לאוסקר עם זוכה פסטיבל ברלין שלה "חלב של צער", שהגיע למקום מאוד מרשים במצעד זוכה הפוליצר שלנו לבולבוסים הגדולים של הקולנוע מטעם סריטה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נחכה ונראה. ראיתם מה עשיתי פה? נחכה… כי הם מחכים… זה מין כז… לא משנה.

פקיסטן – "עוגה" (Cake)
דרמה קומית (ואפילו מותחת, אם להאמין ל-IMDB) משפחתית דרך סיפורן של שתי אחיות שלא התראו שנים, הוא נציג פקיסטן לאוסקר השנה. את הסרט ביים אסים אבעסי, שזהו סרט הביכורים שלו.
זהו ניסיונה השמיני של פקיסטן באוסקר, והאמת היא שזה נראה כמו הנציגות הכי חלשה שלהם מהשנים האחרונות, אחרי רצף של סרטים שנראו מרשימים ומרהיבים הרבה יותר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אבד.

מאלילה: פרח הפרידה

צ'כיה – "זבובי חורף" (Winter Flies)
זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קארלובי וארי האחרון, הוא סרט המסע של הבמאי הסלובני אולמו אומרזו, במרכזו נער ונערה שיוצאים למסע הרפתקאות מסוכן, ובכיכובם של נון-אקטורים. "אמריקן האני" מישהו?
את הנציג הצ'כי נוכל לראות בפסטיבל חיפה, כך שאני לגמרי מקווה שעוד תהיה לו סקירה משל עצמו. הוא ללא ספק אחד הסרטים שאני הכי מקווה להספיק בסוכות.
צ'כיה זכתה עם המועמדות הראשונה שלה לאוסקר, "קוליה" האהוב בשנת 1996, ומאז הייתה מועמדת פעמיים נוספות, האחרונה ב-2003.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: כנראה נמוך, אבל מי יודע.

צרפת – "הכאב" (La Delour / Memoirs of War)
לשיאנית מועמדות האוסקר הייתה השנה דילמה בין מספר סרטים בעלי פרופיל גבוה יחסית כמו למשל האחרון של ג'אספר נואה, האחרון בהחלט של קלוד לנצמן, או "הקרב על המשמורת". הדיווחים טענו שלוועדת הבחירה, שכללה השנה את טיירי פרמה וקלייר דני, היה כל כך קשה שהם לקחו עוד שלושה ימים אקסטרה.
אני לא מבין אותם, למה שלא פשוט יעשו טקס פרסי שכל מהותו היא לבחור את הנציג שלהם. אתם יודעים כמה קוראסונים הם יחסכו?
בכל מקרה, הבחירה היא מעט מפתיעה, לא אשקר. מדובר ב"הכאב" של עמנואל פינקל, שהוקרן בפסטיבל חיפה של שנה שעברה ובכלל, כמו גם בפסטיבל הקולנוע היהודי של סינמטק ירושלים, ולגמרי עבר לנו מתחת לרדאר. מבוסס על זכרונותיה של חברת המחתרת הצרפתית מרגרט דיראס (מלאני תיירי, "להתראות שם למעלה") שחווה על בשרה את החלקים הקשוחים לא רק של מלחמת העולם השנייה, אלא גם את הכאוס והבלבול של הימים שלאחר השחרור מהנאצים.
לצרפת יש 3 אוסקרים עוד לפני שיוסדה הקטגוריה באופן רשמי, 9 זכיות החל מ-1956 (האחרונה בהן הייתה "הודו-סין" לפני 26 שנה), ו-28 מועמדויות.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אני לא הולך להגיד לא על שום סרט שואה/מלחה"ע. זה פשוט לא משהו חכם לעשות.

קמבודיה – "קברים ללא שם" (Graves without a Name)
בשנה שעברה שמו הקמבודים את מבטחם בלא אחרת מאנג'לינה ג'ולי והפקת הענק הנטפליקסית שלה, "בהתחלה הם הרגו את אבא", שלא הצליח להגיע למועמדות. השנה הם מנסים ללכת על מה שכן הצליח בעבר – סרט תיעודי של רית'י פאן. המועמדות היחידה של קמבודיה עד כה הייתה בזכות "התמונה החסרה" המהולל של פאן (שמונה השנה את נציגותו השלישית לאוסקר), ואנחנו נחכה לראות אם הברק מכה פעמיים, או שפשוט תקראו את עופר מוונציה.
הנציגות השביעית של קמבודיה בסך הכל עוסקת בהשלכות רצח העם הקמבודי דרך עיניו של ילד המחפש את קבריהם של משפחתו שנפלו קורבן לחמאר רוג'. הסרט הוקרן בוונציה ובטליורייד.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: סביר בהחלט.

קנדה – "כלב שמירה" (Chien de Grade)
כמו הבולגרים, הסרבים, הבוליבים והאלג'יראים (וזה רק מהפרק הנוכחי), גם קנדה החליטה לשלוח מותחן. אני חש שמרמזים לנו שהעולם מקום קשה. הפתעה גדולה בהתחשב בקסם שהייתה 2018.
בכל מקרה, מדובר בסיפור על בחור צעיר מהצד הלא טוב של מונטריאול שדוד שלו הוא אישיות די בכירה בקרטל הסמים המקומי, וגורר את המשפחה למטה אתו.
זהו סרט הביכורים של סופי דופואה, שהוקרן בפסטיבל שיקגו.
לקנדה יש אוסקר אחד, "שיחות נפש" מ-2003. בנוסף לכך צברה שש מועמדויות, האחרונה מהן ב-2012 לאחר רצף מרשים של שלוש רצופות ("האישה ששרה" שהכיר לעולם את דני וילנוב, "אדון לזהאר", "מכשפת מלחמה").
סיכוי להיכנס לתשיעייה: קטן במיוחד, כפי הנראה.

תאילנד – "מאלילה: פרח הפרידה" (Malila: The Farewell Flower)
לצערי אנחנו נסיים עם הסרט בעל הסינופסיס המדכא ביותר בתולדות הדכדוך: סיפור אהבה אסורה בין חקלאי צעיר ובין בוטנאי שגוסס מסרטן, בזמן שהם מנסים להתמודד עם כישלונות חייהם דרך בודהיזזזזזםםםםםםםםם. שיט, סליחה, נדבקו לי המקשים בגלל כל הדמעות שירדו פה רק מלקרוא את התקציר.
סרטו של אנוצ'ה בויניאוואטנה זכה בפרסים בפסטיבל בוסאן, אאוטפסט, וסינגפור.
תאילנד לא הייתה מועמדת לאוסקר עדיין.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא מרהיב.

התותחים הכבדים היחידים שטרם נשמע מהם הן פולין ואיטליה, וזה בטח יקרה בימים הקרובים.בכל מקרה יש רק עוד משהו כמו 30 מדינות בדרך, כאלו שנזכרים בהן רק כשמשחקים ארץ-עיר. מקווה מאוד להספיק את הפרק הבא במהלך הפסטיבל. לא יהיה פשוט. תאחלו לי בהצלחה.

הכאב