"משימה בלתי אפשרית: התרסקות", סקירה

לאט ובבטחה הפכה "משימה בלתי אפשרית" לאחת מסדרות האקשן הקולנועיות היוקרתיות ביותר, ולאחרונה אני שומע יותר ויותר קולות שלדעתם היא גם הטובה ביותר. והאמת היא שזה הגיוני, בעיקר אם מחשיבים את היקום המשותף של דיסני-מארוול כפנטזיה או כמשהו שכבר עומד בפני עצמו בשלב הזה. כמובן שיש מתחרות ל"משימה בלתי אפשרית", הבולטות שבהן הן כמובן "מהיר ועצבני", "ג'ייסון בורן" ו"007" המיתולוגית, אבל ל"משימה בלתי אפשרית" יש ללא ספק את היחס הטוב ביותר בין כמות ואיכות – 6 סרטים על פני 22 שנה, כשקשה לומר שמישהו מהם הוא סרט רע במיוחד. "משימה בלתי אפשרית 2" הוא זה שנחשב לחלש ביותר, אבל בהשוואה לנקודות הנמוכות של הפרנצ'ייזים שהוזכרו, הוא יוצא בסדר גמור.

אישית אני מעולם לא השתגעתי באופן יוצא דופן על אף אחד מסרטי "משימה בלתי אפשרית". נהניתי מכולם ברמה כזו או אחרת, אבל קשה לומר שמי מהם קופץ לי לראש כשאני חושב על סרטי האקשן הגדולים, של השנים האחרונות או בכלל. הראשון, שיצא ב-1996, הוא סרט מגניב במיוחד אבל הוא מאוד שונה משאר הסדרה, את השני כבר הזכרנו, מהשלישי אני זוכר בעיקר את פיליפ סימור הופמן ולא הרבה יותר, והרביעי והחמישי די מתערבבים לי בראש, ואני לא בטוח שאם אראה סצנה אקראית מאחד מהם אוכל בוודאות להחליט מאיזה מהם הוא שייך.

"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" (Mission: Impossible – Fallout), כאמור השישי בסדרה, הוא הראשון בו במאי חוזר לסיבוב שני. כריסטופר מקווארי, שזכה באוסקר הכתיבה בשנת 1995 על "החשוד המיידי" ולא ממש שיחזר את תהילתו עד הרגע בו התחבר עם טום קרוז על רקע "וואלקירי", הוא גם הבמאי של הסרט הקודם, ואני לא בטוח אם זו העובדה שהוא כבר התגלח על "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" שהעניקה לו את היכולת להרים את הסרט החדש בצורה כל כך מלאת ביטחון אבל משהו פה הקליק באופן מרהיב.

בעצם המילה "מרהיב" היא המיידית בה אוכל לתאר את "התרסקות" – שאומר כבר מעכשיו, הוא סרט הקיץ הטוב ביותר של 2018 ואני מכריז זאת בוודאות מוחלטת למרות שיש לנו עוד חודש עד שהעונה הזו תסתיים.
אני באמת שלא זוכר רמת גימור כזאת בסרט אקשן קיצי. אם תרשו לי להניח את "מקס הזועם: כביש הזעם" בצד מכיוון שהוא יצירה כל כך מונומנטלית שאין שום טעם להשוות לשום דבר אחר, "התרסקות" הוא כנראה סרט האקשן הכי מרשים שראיתי מאז "סקייפול", ולהזכירכם זה היה סרט שהעניק לרוג'ר דיקינס מועמדות לאוסקר.
אבל זו לא רק עבודת המצלמה של רוב הארדי ("אקס מאכינה") שהותירה אותי עם הלסת שמוטה ופוטנציאל עצבים לא מבוטל כאשר הוא לא יהיה מועמד לאוסקר בתחילת שנה הבאה, אלא גם העריכה של אדי האמילטון, העיצוב האומנותי של פיטר ונהאם ("קפטן אמריקה: חייל החורף") ועבודת צבא אנשי הסאונד. אם יש סרט אחד מיבול 2018 עד כה שאני מתחנן שתלכו לראות על המסך הגדול ביותר שתוכלו למצוא, זה "משימה בלתי אפשרית: התרסקות".

אבל לפני שאמשיך במטח המחמאות הזה, כן אומר שהחורים בתסריט (גם הוא של מקווארי) פעורים לרווחה, שיחסית לסרט על בגידות ומרמה הוא די צפוי, שהניסיון המזיע להציג את אית'ן האנט הגיבור כדמות החיובית ביותר על פני האדמה קצת מתיש, ועיצוב הדמויות איננו משהו שיילמד בבתי הספר, אבל חי חדקי איזה אקשן פלאי ועוצר נשימה יש פה, ובגלונים. לסרט הזה יש את מרדף המסוקים הכי טוב שראיתם לאחרונה, את מרדף המכוניות העירוני הכי מסחרר מזה הרבה זמן, מרדף רגלי שעלול לגרום להזעה, קרבות פנים אל פנים שיעשו לכם גם כואב וגם מדגדג מהתלהבות באותו הזמן, וכל אלו על פני מעל שעתיים שעברו במהירות. אני מוצא את עצמי מתלונן כל כך הרבה פעמים על האורך המוגזם של סרטי הפופקורן בעשור האחרון, ואיכשהו הפעם אני שותק, כי התסריט (שעלילתו פחות אפשרית מאשר שם המותג, אזכיר שוב) פשוט לא מפסיק להשתנות, להתקדם, להקפיץ אותנו מלוקיישן ללוקיישנים, מרגע פסיכי אחד למשנהו, ובקצב מדויק.

זה מיותר אבל כנראה מתבקש, אז תשרדו אתי שנייה את הסינופסיס: בפרק החדש, אית'ן האנט (טום קרוז, המנהיג של המותג) יוצא לנסות לעצור עסקת פלוטוניום שאם תתבצע, תביא לידיים הלא נכונות כוח עצום והרסני. לאחר שהוא עושה טעות ובוחר בחיי חברו לצוות על פני השלמת המשימה הוא מעלה את הסיכון וצולל פנימה אל תוך משימת זהויות בדויות שתגיע עד המזרח הרחוק, וגם תעמת אותו עם השדים הכי גדולי… טוב, זה באמת חסר טעם. בואו נפסיק.

מעבר לטום קרוז, שכבר אינני מצפה ממנו לגדולות יותר והפעם נראה שמחזיר קצת אנושיות לתפקידים הזחוחים והמרוחקים שלו מלאחרונה ("המומיה" שאני בטוח שהוא היה שמח למחוק מעל פני האדמה ו"תוצרת אמריקה" המאכזב), הסרט משיב גם את שני הסיידקיקים החביבים בגילומם של סיימון פג ו-וינג רהאמס, שאמנם התסריט לא נותן להם יותר מדי אבל הם סוחטים ממנו את המיטב, ואת הצלע הנשית של הסרט הקודם, אליזה פאוסט בגילומה של רבקה פרגוסון. השחקנית השבדית נחשבה לתגלית גדולה ב"אומת הנוכלים", אבל להרגשתי מאז זכתה להמון שבחים שלא באמת בצדק (היא עשתה בעיקר תפקידים זניחים ב"סימן חיים", "איש השלג" ו"פלורנס פוסטר ג'נקינס"), וגם הפעם לא בדיוק נשבתי בקסמיה על אף שמדובר בגברת יפייפיה.
לעומתה, "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" מעבה את הגזרה הנשית באנג'לה באסט שלעולם לא תשמעו ממני תלונה על נוכחותה בסרט, ושחקנית בריטית בשם ונסה קירבי, שעומדת לעשות את הבלתי יאומן ולגרום לי לשבת לראות את "הכתר" של נטפליקס בו היא מגלמת את הנסיכה מרגרט, ועליו זכתה בפרס הבאפט"א ובמועמדות לאמי הנוכחי. מסתבר שהיא צצה במספר סרטים לאחרונה אבל מעולם לא שמתי אליה לב, וזה נראה לי מוזר בדיעבד כי בכל פעם שהייתה על המסך בסרט הזה פשוט לא רציתי שהיא תלך.
ואם כל הטוב הזה לא מספיק, יש גם את הנרי קאוויל, יחד עם השפם שהרס את לילותיהם של אנשי האפקטים של "ליגת הצדק". כמו עם שאר שחקני המשנה גם אותו לא מנצלים היטב (ואנחנו יודעים שיש לו את זה, כי ראינו את "שם קוד מ.ל.א.ך"), אבל באמת שכולם פה תירוץ לאקשן. ואיזה אקשן חלומי הסרט הזה.

מתוך סקרנות הצצתי בטקסט שכתבתי על "אומת הנוכלים" (שכל כך לא הותיר עלי חותם שאפילו לא זכרתי שאני הייתי אמון על הסקירה) וגיליתי משהו די מעניין – על הסרט החמישי בסדרה כתבתי בערך את אותם דברים: מרהיב לצפייה, תסריט מטופש וכל הג'אז הזה. ועם זאת, משהו ב"התרסקות" הביס אותי לחלוטין בקטע הכי טוב שיש, ושימח אותי כמו שלא שמחתי הרבה זמן באולם הקולנוע. זו אחת משתי אופציות: או שהסטנדרטים שלי ירדו, או שהמיומנות של מקווארי הכפילה את עצמה. אני אוהב לחשוב זאת האופציה השנייה, אבל יהיו הסיבות אשר יהיו, קרוז, מקווארי והצוות הנאמן שלהם הציתו בי ניצוץ שכבר דאגתי שלא אחווה עוד השנה. איזו הפתעה משובחת זו.