פסטיבל חיפה 2017 – "פרויקט פלורידה", "המסיבה", "ביתו של המשנה למלך", "תנו לשמש להכנס", "המצלמה של קלייר", "היום שאחרי"

בעוד פסטיבל חיפה מתקרב לשלבי הנעילה שלו, הגיע הזמן לתת את הדעת על הסרטונים הפותחים כל הקרנה. פתיח האנימציה החמוד מציג אישה (לא נראה שהיא אמורה להיות דומה למנהלת הפסטיבל, פנינה בלייר, אך איני בטוח), אשר מביימת מספר סצנות קולנועיות מתוך מפרץ חיפה. זה כולל כמה מחוות יפות שהמוצלחת בהם היא ל"צוללת צהובה" ממש בסיום הסרטון. אבל עוד קודם לכן, מוקרנת הפרסומת האולטימטיבית לבושם, בכך שהיא מוכיחה שכל פרסומת לבושם היא למעשה סרט קצר של טראנס מאליק, על ידי מחווה ל"שעת הזהב", היא השעה הקסומה, השעה הכי יפה ביום, בה אור הדמדומים הופך כל דבר ליפה. סוג של מחווה למאליק בשנה בה כל המפיצים והפסטיבלים מוותרים על סרטו האחרון. אבל יש לא מעט סרטים מרחבי העולם שכן מוקרנים, על חלקם אחריב בפוסט זה אשר יוצא מן הקולנוע דובר האנגלית לעבר צרפת, דרך יוצרת צרפתייה ואוטר קוריאני פורה ומיוחד.

פרויקט פלורידה
The Florida Project

הכוונה ב"פרויקט" שבשם הסרט הוא הגרסה האמריקאית לשיכונים זולים למשפחות במצוקה. רק שבמקרה של סרט זה, שכונת המצוקה מצויה באזור מאוד ספציפי בפלורידה – שורה של מוטלים הסמוכים לדיסניוורלד שבאורלנדו, שהיו במקור מקומות לינה לתיירים אשר לא מוכנים שלם את הסכומים הגדולים של המלונות אשר מצויים בתוך הפארק עצמו. הם הפכו שיכונים לכאורה זמניים אך בפועל קבועים (תוך נקיטת פעולות מצד הבעלים למניעת שהייה רצופה ארוכה מדי) ללא מעט אנשים בשולי החברה, כולל משפחות עם ילדים, או לפחות משפחות חד-הוריות עם ילדים.

הבמאי האמריקאי שון בייקר (״מנדרינות״) ממשיך עם כל סרט לזכות בהכרה רחבה יותר, בעודו נותר נאמן לסגנון מחוספס גם ביחס לקולנוע עצמאי בכל הקשור גם לגיבורים שהוא מתאר וגם למבנה הנרטיב/ בסרט זה דומה כי הוא מתאר לא מעט אירועים מבודדים שעוברים על הדמויות, מה שאולי מהווה את נקודת התורפה היחסית של היצירה. החוזק של הסרט, כמו של סרטו הקודם, הוא הניגוד בין הזוהר של החלום האמריקאי, הנוף הדרומי היפה והעושר אשר מציעה הנוכחות הבלתי-פוסקת של אזכורים לדיסני בשמות המלונות והרחובות, לבין העוני והמצוקה המתמשכת המתוארת בסרט. לצד הפנייה ל"דרך שבעת הגמדים" ובין בניינים ששמם "הממלכה הקסומה" ו"ארץ העתיד", גדלים מספר ילדים שאולי אמורים להתחיל ללכת לבית ספר בתום חודשי הקיץ בהם מתנהל הסרט. ילדים אשר מקבצים נדבות, מתרוצצים סמוך לכביש הראשי והסמכות ההורית שלהם עובדת כל היום בעבודות עם הכנסה נמוכה, במקרה הטוב.

המקרה הפחות טוב הוא המקרה של מוני (הילדה בעלת השם המקסים ברוקלין פרינס), שמנהיגה לפרקים את חבורת הילדים ביוזמות לטיולים ומעשי קונדס מזיקים. היא חיה עם אמה היילי (בריה וינטייה בהופעה שכבשה אותי) אשר בשיחה עם לשכת האבטלה אומרת כי פוטרה מעבודתה כחשפנית מכיוון שלא הסכימה להעניק ללקוחת שירות "אקסטרה". לפי המראה שלה דומה כי את גיל 20 לא עברה לפני יותר מדי שנים וייתכן כי עקב הלידה המוקדמת רוב הזמן ההתנהגות שלה נראית נטועה עמוק בגיל ההתגברות, לעתים מוקדם יותר. מול המשפחה הקטנה הזו ומשפחות קטנות נוספות ניצב מנהל המלון בובי (ווילם דפו, השחקן המוכר היחיד בקאסט ומי שזוכה ללא מעט שבחים מוצדקים על הופעתו כאן) כדמות אשר משלבת בין איום בסמכות ובסנקציות על הפרות שונות של חוקי המקום וחוקים בכלל, ובין דאגה אמתית לשלום הדיירים לא פחות מלכסף. דאגה אשר לא תמיד הוא יודע כיצד לתרגם לעזרה ממשית.

רוב הזמן, הסרט מציג אפיזודות מבודדות המתרחשות במהלך הקיץ, חלקן מתחברות לנרטיב יותר גדול אשר נחשף באופן הדרגתי. המבנה הזה תואם את האידאה של קולנוע נאמן למציאות, אבל בפועל יש בו משהו אשר לפרקים מחליש את הסרט, בעיקר בגלל שחלק מקווי העלילה מרגישים מעוצבים בצורה מאולצת, בעיקר מערכת היחסים בין בובי לבנו הבוגר – הוא מגיע לפעמים לבצע עבודות עזרה במלון, אך לא באופן אשר יוצר קשר ממשי עם אביו. סצנות אלו לא מוסיפות הרבה לסרט, לעומת סצנות אחרות עם דפו אשר צובעת את דמותו של בובי בצורה מורכבת, ודרכו מודגשות הסכנות אשר כרוכות בחיים במקום אשר העוני בו בולט ממש כמו הקרבה לזוהר המלאכותי. קווי עלילה אחרים עוסקים בניסיונות השונים של היילי להשיג כסף ובחברות הנרקמת בין מוני לבין ג'נסי, הילדה החדשה בשכונה אשר חיה עם סבתה, ולכן לפרקים נדמה כי היא זוכה למעט יותר חינוך. אולם, הבילוי העיקרי באיזור הוא עדיין הצצה על אישה אשר לפעמים משתזפת בעירום בשולי הבריכה, או מסע לעבר חנויות אאוטלט, לידן אפשר לקבץ נדבות לגלידה.

הסצנות עם הילדות מובעות מנקדות המבט שלהן, דבר לפעמים מאלץ את הקהל לחבר את הנקודות לפני הסכנות הממשיות האורבות להן, והחינוך הבעייתי אשר נספג דרך התבוננות בדברים מן הצד. רשויות הרווחה בסרט נראות כאיום, שכן מובן כי ייתכן והם ינסו להפריד בין מוני לאם שלא בדיוק מתפקדת, אף על פי שמובן כי בחדר המלון העלוב יש לא מעט אהבה בין האם לבת. לא פעם, הסרט עורך בצורה אשר מסתירה חלק מן ההתדרדרות עקב תעלול זה או אחר של האם והבת. בשלב מסוים הבמאי מתחיל לשלב בין סיקוונס לסיקוונס שוטים קצרים של הילדה באמבטיה, דבר אשר בסופו של דבר הופך לרמז מתרים על התקדמות העלילה לעבר נרטיב יותר לינארי בחלק המסיים של הסרט. חלק זה יקרב את הדמויות אף יותר לזוהר של דיסני, כמו גם לאכזריות אשר החיים מספקים לאלו הנולדים בשוליים.

הסיום, אשר כולל גם שינוי בסגנון הקולנועי, חושף את הדרך החכמה בה בייקר ברא סיפור על עצב מתמשך אשר מגיע לשיא אשר כולל גם דילמה אתית לגבי היכולת שלנו לעזור לחלשים בחברה. כמו בסרטיו הקודמים, אין בסרט אף רגע של שיפוט כלפי הדמויות, וגם מול המעשים הקשים ביותר שהן עושות הסרט מצליח לייצר הבנה. כולל רגעים אשר החטא מוצג כקללה שעל הדמויות לבצע, תוך שהן פוגעות בעיקר בעצמן. אלמנט בולט נוסף בקולנוע של בייקר הוא היכולת לייצר דימויים יפים וכמעט פסטורליים אשר עומדים בניגוד לתוכן הקודר – בסרט הקודם הוא התענג על היופי של צבע המנדרינה בשקיעה, בסרט זה הוא מראה לנו את הצרות בארץ שמאחורי הקשת בענן.

המסיבה
The Party

הכותרת המקורית של סרטה של הבמאית האנגלית סאלי פוטר מתייחסת לא רק למסיבה צנועה בדירה בה מתרחש כל הסרט, אלא גם למפלגה אשר בה הדמויות חברות או תומכות – מפלגת הלייבור הבריטית' אשר אמורה לייצג את המעמד הפשוט ולפעול למען צמצום הפערים החברתיים. אך בפועל רבים מן התומכים בה הם אינטלקטואלים מן הבורגנות הגבוהה, כמו הדמויות בסרט זה, אשר אומנם מציגות מגוון של דעות לגבי היכולת של הפוליטיקה הפרלמנטרית לחולל שינוי ממשי, אך כולם כנראה תומכים באידאלים אשר המפלגה מתיימרת לייצג. זה נכון בעיקר המארחת של המסיבה, אשר חוגגת את מנויה לשרה. ליתר דיוק, שרה ב"ממשלת הצללים" של האופוזיציה, כלומר ממשלה אשר מעמידה אלטרנטיבה למה שבאמת נעשה ולא בטוח שתוכל אכן לשנות את פני הדברים, למרות כל העבודה הקשה.

מה שמתרחש בערב אשר עוקב אחר הידיעה על המינוי וכל הודעות הברכה הוא מסיבה בת שבעה אנשים (אורחת שמינית תגיע באיחור), אבל כבר בראשיתה מתגלים מספר סודות או תפניות בחיים אשר חושפות את הצביעות השונה של גלריית הדמויות, כאשר כמעט כל אחת מהן מייצגת זרם אחר בבורגנות האינטלקטואלית הבריטית, או במה שהיה פעם השמאל. יש בסרט משהו שמזכיר את הלהיט הקופתי ״זרים מושלמים״ (שהחל את דרכו בישראל בפסטיבל חיפה לפני שנה), אלא שפוטר לא מאשימה בצורה ריקנית את המכשירים הסלולריים, אלא תוקפת בצורה חדה ושנונה הרבה יותר את שומרי הסודות עצמם ובעיקר את החזות המעונבת והמנומקת היטב שהם מציבים בחזית. עוד דבר שעוזר לה הוא צוות שחקנים משובח.

את המארחת, ג'נט, מגלמת קריסטין סקוט תומאס, אשר מנסה לשמור על חזות של מכובדות פוליטית אשר יכולה גם לבשל. בעלה התומך תמידית (טימותי ספול, המנצח הצפוי בקרב על תצוגת המשחק החביבה עליי בסרט) הוא פרוספור המתמחה בהבסת אנשי דת בדיונים על קיומו של האל, אך כבר מתחילת המסיבה דומה כי משהו לא לגמרי בסדר, מבלי שאשתו רואה. השניים מארחים את מרתה (פטרישה קלארקסון) הדברנית והצינית אשר לא מאמינה לא רק באל, אל גם לא בפוליטיקה או בכל דבר שאינו לעג. בן הזוג שלה, שהיא מכריזה כי תעזוב אותו, הוא ההפך ממנה – הילר גרמני (ברונו גנץ, הממציא את עצמו מחדש פעם נוספת) אשר כל מילה אשר יוצאת מפיו היא הלל לרוחניות ולחוכמת המזרח. חברה נוספת של הזוג היא שותפה לשעבר של הבעל (שרי ג'ונס) אשר אשתה הצעירה (אמילי מורטימר) מבשרת לה כי מאמצי ההפריה המלאכותית עבדו וכי היא מצפה לשלושה תינוקות. האורח האחרון במסיבה הוא בנקאי, צעיר יותר משאר המשתתפים (קיליאן מרפי). אשתו היא הסיבה לנוכחותו במקום וצפויה לאחר ולטלטל לא מעט דברים בחוסר הנוכחות שלה. אותו בנקאי גם מגיע לערב במצב היפר-אקטיבי, כולל סמים ואקדח שמאיימים להיחשף בכל רגע.

פוטר בוחרת לצלם את סרטה בשחור-לבן, בחירה אשר מעניקה לסרט הקאמרי גוון אסתטי קולנועי עשיר יותר, אבל גם מתכתבת עם החטא המרכזי של כל הדמויות. הבחירה בסגנון המזוהה עם אמנות איכותית מתחבר עם גלריות הדמויות הצבועות, אשר דומות גם לקהל הפוטנציאלי של הסרט – פוטר תוקעת סיכות בחברה אותה היא מייצגת, ממנה היא באה, וממנה יבוא רוב קהל הצופים. את העלילה של בגידות ותפניות בחיים מלווים לא מעט דיונים פילוסופיים בהם הדוברים סותרים ומפלילים את עצמם כאנשים ריקניים אשר לא מאמנים גם בפילוסופיות אשר מגדירות את עולמם. בסופו של דבר, הצד החייתי והיצרי שלהם מנצח את השכל.

הקרנה נוספת:
שבת | 14.10 | 12:00 | אודיטוריום

ביתו של המשנה למלך
Viceroy's House

סרטים על העבר המפואר של האימפריה הבריטית תמיד היו, בין אם על ההנהגה עצמה ובין אם סביב לה. השנה דומה כי אנחנו בסימן צ'רצ'יל בפרט ותקופת מלחמת העולם השנייה בכלל. לשלל הסרטים אשר עוסקים בממלכה בשנות הארבעים ניתן לצרף גם את הסרט זה, אלא שהוא מציע תמונה שונה מול דברי הלל ללחימה ההרואית בנאצים: הסרט עוקב אחר סיום השלטון הבריטי בהודו, כאשר המשנה החדש למלך מנסה לגבש הסכם בין המוסלמים אשר דורשים עצמאות לבין ההינדים הרוצים מדינה מאוחדות. הסרט אומנם מתענג לא מעט על הפאר הבריטי ומציג דמות ראשית של משנה למלך אשר קשוב לרגשי הילידים השונים, כאשר אשתו מפגינה רגישות רבה אף יותר, אבל בסופו של דבר מבקר לא מעט את היציאה הבריטית, כמו גם את השלטון רב השנים. אפילו המשנה למלך מאונטבטן, אשר על שמו לכאורה קרויה תכנית החלוקה, מוצג ככלי במשחק פוליטי של בריטניה מול ברית המועצות וארה"ב. מי שסובל הם ההודים אשר נכנסים למלחמת אזרחים עקובה מדי וחילופי אוכלוסין בממדים חסרי תקדים. גם צ'רצ'יל הנערץ מוצג בסרט כפוליטקאי תחמן אשר מכריע מרחוק ואחרי שאיבד את תפקידו הרשמי גורלות של עמים, על מזבח האינטרס הממלכתי.

לכאורה, גיבור הסרט הוא הלורד לואי מאונטבטן (יו בונוויל), קרוב משפחה של מלך בריטניה אשר ממונה להיות המשנה למלך האחרון בתת-היבשת ההודית, כאשר הוא שואף שהתפקיד יימשך מספר זעום של חודשים, בדרך להכרזת העצמאות המיוחלת של הודו. בפועל, מן הרגע הראשון הוא לומד על אלימות רבה בין המוצאים האתניים והדתיים השונים במדינה, כאשר חלק מן המנהיגים הרוחניים דורשים מדינה עצמאית בשם פקיסטן בחלקים נרחבים מן השטח. בעודו מנסה לחולל שלום, אשתו אדווינה (ג'יליאן אנדרסון) יחד עם בתם של בני הזוג מנסה להכניס לבית המשנה למלך ולממלכה כולה ערכים של שוויון בין גזעים, עזרה לאוכלוסייה אשר רובה לא יודעת קרוא וכתוב וכו'.

אולם, לפרקים נרחבים בסרט, נראה כי העיקר העניין אינו במאמצי השלום אשר מובילים למשפחה, אלא במהללי המשרתים הצמודים של בני המשפחה. יש להם עלילה רומנטית אשר נראית לפרקים כמו רומן למשרתות: משרת  הינדי (מאניש דאיאל) מאוהב במשרתת מוסלמית (אומה קורישיי) אשר מאורסת לגבר אחר, שעם שובו לזירה מתגלה כלאומן לא קטן. עלילה זו אמורה להיות הבסיס להזדהות הרגשית בסרט ולכן היא תופסת יותר ויותר נפח. אני מצאתי אותה לא אחידה ברמה, אבל ברגעי השיא המלודרמטיים שלה סביר להניח כי רוב הקהל לא יוותר אדיש.

את הסרט ביימה גורינדר צ'אדה, במאית בריטית ממוצא הודי אשר מרבה לעסוק במיעוט ההודי בממלכה בסרטיה, בהם ״שחקי אותה כמו בקהאם״. צ'אדה היא במאית יעילה אשר תמיד מבליטה על הפולקלור בסרטיה, כאשר בסרט זה מדובר הן בתרבות של ארץ מוצאה והן בגינונים של הקולוניאליזם הבריטי שחלף מן העולם בהוד והדר. יחד עם זאת, הקולנוע שלה תמיד הולך על בטוח, דבר שמוביל ללא מעט סצנות בנאליות. אבל בסופו של דבר, הפניית תשומת הלב כלפי הפרק הלא מחמיא הזה בהיסטוריה, אשר נובע מסכסוך אשר מאיים על שלום האזור הזה בעולם עד ימינו, גרמה לי להעריך את הסרט הזה למרות שהוא רחוק ממקוריות או הצטיינות של ממש בהיבט כלשהו.

הקרנה נוספת:
שבת | 14.10 | 16:30 | אודיטוריום

תנו לשמש להכנס
Un Beau Soleil Intérieur / Let The Sunshine In

יש לא מעט דברים להעריך בסרטה החדש של קלייר דני, אחת מבמאיות הקולנוע המוערכת ביותר בצרפת בעשורים האחרונים. כמו מספר סרטים מן השנים האחרונות, הסרט מציב במרכזו אישה אשר מחפשת קשר מהותי מבחינה רגשית בחייה, אבל מוצאת את עצמה בסדרה של מערכות יחסים קצרות עם גברים לא מתאימים, שרובם רוצים אותה רק לקשר מיני. אלא שגיבורת סרט זה אינה בחורה צעירה, אלא גרושה ואם לילדה, כנראה בסביבות גיל החמישים לחייה. יש משהו מרענן בלראות דמות בשלב זה של חייה לא מוצאת את עצמה מבחינה רגשית, ומוצגת כמושא לניצול אך גם לתשוקה בידי שורה ארוכה של גברים, רבים מהם צעירים ממנה ומגולמים בידי שורה של שחקנים צרפתיים ידועים. יש לציין כי בעוד הגיבורה מוצגת כמבולבלת ומפוזרת מבחינה רגשית, היא גם אמנית מעורכת אשר זוכה להצלחה מקצועית גבוהה.

דני יודעת לייצר כמה סיקוונסים אשר נחרטים היטב בזיכרון ומעוצבים למופת. החל מסצנת הפתיחה, סצנת סקס בה נדמה כי הגיבורה יותר סובלת משהיא נהנית, אך בו בזמן בדברים היא מפגינה מה שנראה כמו אהבה כנה לגבר. בהמשך ישנם ערב ארוך ומלא מבוכה עם כוכב תאטרון במה שאמור להיות התחלה של שיתוף פעולה אמנותי אבל הופך לסטוץ, סיקוונס ריקוד קסום באמצע הסרט וכמה דיאלוגים קומיים מבריקים. כולל סצנה ארוכה בה הגיבורה אומרת מספר פעמים כי היא חייבת להגיד משהו, אך המילים החשובות לא מוצאת את הדרך לצאת מן הפה שלה. בכלל, ייתכן ודני מנסה לעשות כאן את הגרסה שלה לקומדיה רומנטית, אם כי בשלבים מוקדמים יותר של העבודה על הסרט פורסם כי הוא עיבוד לספרים של הפילוסוף רולאן בארת' (אין לכך זכר בקרדיטים).

לפרקים נדמה כי לא תמיד הסרט בטוח מה הוא רוצה להיות, נע בין טון פילוסופי אשר לפעמים מנתח מערכות יחסים כמו מערכת כלכלית לבין רגעים קומיים או תיעוד של רגעים קטנים יותר מחייה של הגיבורה, כאשר אנו לומדים כי התקופה בחיי הגיבורה שמתוארת בסרט אינה קצרה. בסופו של דבר, התוצאה היא כי לצד הערכה למה שהסרט מנסה וחלק ניכר מן הזמן גם מצליח, בחלקים אחרים הוא מתחיל לחזור על עצמו באופן דברני אשר הופך למעט מעיק.

אבל אז מגיע הסיום ומעצים את התחושה הזו, לוקח אותה לכיוון של פרודיה מוקצנת. אחרי ששורה של שחקנים מוכרים הופיעו במהלך הסרט, מגיע הכוכב הגדול ביותר לדיאלוג מופרך שנע בין טיפול, הטרדה וחיפוש משמעות, בעוד דומה כי כל משמעות רצינית של הסרט הולכת לאיבוד. כאשר דומה כי הסצנה הזו נכנסת ללופ סביב עצמה, הבמאית עושה משהו נוסף אשר עבורי רומם את סיום הסרט בכלל ואת הדרך בה האמירה הדי שחוקה שמופיעה בכותרת הצרפתית בסרט נאמרת בסופו של דבר.

הקרנה נוספת:
שבת | 14.10 | 17:00 | טיקוטין

המצלמה של קלייר + היום שאחרי
The Day After + Claire's Camera

אני כותב ביחד על שני הסרטים השונים של הונג סאנג-סו, שניהם הגיעו לחיפה לאחר בכורה בפסטיבל קאן. מוקדם יותר השנה, שני סרטים אחרים שיצר הוקרנו בפסטיבל ירושלים. האיש עובד מהר ומייצר סרטים חצי מאולתרים מכל בחינה, אך גם כאלו אשר בסופו של דבר מספקים תובנות דרך רגעים הנראים תחילה כמו קלישאה או אמירות חצי-פילוסופיות, אשר החוכמה והכאב האמתי בהן מגיחים ממקום לא צפוי.

אני מרגיש כי החיבור הזה בין שני הסרטים לטקסט אחד הוא טבעי, שכן גם ככה רוב סרטיו של הבמאי עוסקים בכפילויות ברמה זו או אחרת. בחלק מהם גם אותו סיפור בדיוק מוצא את עצמו מסופר מחדש פעמיים או יותר, וכך גם המצב בסרט ״היום שאחרי״, הארוך מבין שני סרטי הבמאי בחיפה השנה. מוטיבים חוזרים אחרים משותפים לשני הסרטים: בגידות, קפיצות קלות בזמנים, פערי מידע בין הדמויות השונות (ובין הדמויות לקהל), מפגשים מקריים אשר מתגלים כמכריעים, דמויות העוסקת ביצירה אמנותית בכלל וכתיבה בפרט, וכמובן שתייה עד שוכרה, בעקבותיה מתבצעות טעויות אך גם מעשים של חמלה וחיבור כנה אשר חומק מן האנשים במבוכת הפיקחות.

יחד עם זאת, יש הבדל מהותי בין שני הסרטים. ״היום שאחרי״ הינו לא רק ארוך יותר, אלא גם מצולם בשחור-לבן שלא בדיוק תואם את דרך הצילום של הבמאי, אבל מצליח בכל זאת להיות יפהפה לפרקים. הסרט גם לוקח את הדיאלוגים שלו למקום יותר מופשט ונמשך – חלק מן הסצנות נמשכות פרק זמן רב מאוד, כאשר דיונים על המצב האישי הופכים להיות דיונים על נושאים תיאולוגיים או על טבעה של האמנות. לעומת זאת, ״המצלמה של קלייר״ הוא סרט תמציתי, קל יותר למיפוי מבחינה נרטיבית למרות משחק בזמנים, זריז יותר במעבר מהתרחשות להתרחשות. אולי בשל כך, לדעתי הוא סרט סוחף בהרבה ומעמיק לא פחות, אך ייתכן וזה גם בגלל שהסרט צולם ומתרחש במהלך פסטיבל קאן, אם כי פסטיבל הסרטים עצמו רוב הזמן נמצא ברקע, אם בכלל.

״המצלמה של קלייר״ הוא סרט קסום בן מעט יותר משעה. הוא מתחיל בבחורה צעירה המפוטרת מעבודה בחברת סרטים קוראנית מסיבה לא ברורה, ויוצא משם למפגש בין מורה פריזאית שאוחזת במצלמה קצת מיושנת (איזבל הופר בהופעה קלילה) לבין שלוש דמויות קוריאניות המצויות במשולש אהבים בו הקנאה רוב הזמן מרומזת. המצלמה של הצרפתייה מקבלת מספר פירושים – קלייר טוענת כי ברגע שהיא מצלמת האדם הופך להיות אדם שונה, אך בשלב האחר ההסבר שלה הוא שהיא מצלמת כי על מנת להבין את המציאות יש להאט אותה מאוד. בכל מקרה, הדמויות אשר תחילה שמחות להילכד במצלמה שלה בהמשך מראות רתיעה מחשיפת הדימוי שלהם, דווקא בגלל שהקרבה האישית גדלה. כל זה רק אלמנט אחד בתוך מגוון ההקשרים התרבותיים שהסרט מצייר, כולל חזרה ללוקיישנים מוקדמים עם תובנות חדשות, וזיקוק הדיאלוג למרכיביו הפשוטים ביותר בגלל שהדמויות נאלצות לדבר באנגלית, שפה שאינה שפת אימן, וקיים ספק עד כמה הן שולטות בה.

כמו תמיד אצל הונג סאנג סו, מה שייראה קסום עבור חלק מן הקהל יהיה סתום או סתמי עבור אחרים, אבל הדימויים שלו בשני הסרטים הנוכחיים בסופו של דבר מצליחים להיות עשירים מאוד, גם אם אינם מחדשים דבר ביחס לסרטיו הקודמים של הבמאי. הסרטים שלו נותרים אווריריים, אך הוא טווה נרטיבים מתעתעים ומשובבי נפש, אשר בסופו של דבר מצדיעים לכמיהה האנושית למגע מתמשך ולהבנה של הזולת. בעיקר כאשר בן השיח מתגלה כאדם יהיר ומגוחך, אך גם כזה שנותר צורך לאהוב אותו, או לפחות לעודד אותו.