אימת החודש – מאי 2017: "הנוסע השמיני: קובננט", "סם היה פה", "הצלצול 3", "הריק" והפודקאסט החדש

לאחר שבחודש שעבר לא הצלחתי למצוא סרטים חדשים לכתוב עליהם, ובמקום הזה הקדשתי את אימת החודש לכל סרטי "פסיכו", הפעם יש לנו המון על מה לדבר. לא פחות מארבעה סרטים יככבו בפינת סרטי הז'אנר של סריטה, אחד מהם אפילו מוקרן בבתי הקולנוע בארץ.

אבל לפני שנצלול לסרטי האימה של מאי 2017, יש לי משהו הרבה יותר מרגש לספר לכם. אתם ודאי זוכרים שבספטמבר האחרון הקדשתי את אימת החודש לסרטים בהם צפיתי בקרב קבוצת חברים אשר כונתה באופן לא רשמי "מועדון האימה". בעקבות יוזמה של המייסדת, רעות מרים כהן, התחלנו גם להקליט פודקאסט שבועי בנושא האימה, בקולנוע ובכלל. יש לנו דף פייסבוק שאתם מאוד מוזמנים לעקוב אחריו, ובינתיים כבר הקלטנו ארבע תוכניות, בזמן שאנחנו עדיין מנסים למצוא את הפורמט הנכון על ידי ניסוי וטעייה ומקווים שמכאן נלך ונשתפר. אתם יכולים פשוט לחפש "מועדון האימה – הפודקאסט" באפליקציות המיועדות בניידים החכמים שלכם.

פרק 1 – "תברח": שיחה על מה שאהבנו ומה שפחות אהבנו בסרט הז'אנר הכי טוב של 2017 עד כה. אני המנחה, ואתי בפאנל נמצאים יוני זאבו, שיר קנובלר ומיכל שומן.
פרק 2 – טריפל ג'ון קרפנטר: רעות מנחה שיחה על שלושה מסרטי הבמאי האהוב, "הערפל", "הדבר" (שמסתבר שבעברית שמו הרשמי הוא "היצור") ו"הם חיים". שי רינגל, דודו מצוינים ונציגת סריטה הנוספת במועדון, לירון סיני, משוחחים על הקסם הקרפנטרי, על מה שרד היטב ומה שלא כל כך.
פרק 3 – "כביש אבוד": לקראת חזרתה של "טווין פיקס" החלטנו להקדיש שיחה לדיויד לינץ' ולסרטו המהולל משנת 1997. אני חזרתי להנחות, ואתי היו נדב אפל ורעות.
פרק 4 – "הנוסע השמיני": לקראת צאת "קובננט", התיישבו ארבעה מופלאים לפרק ולהרכיב מחדש את המותג הקולנועי על כל חלקיו. שי רינגל מנחה, ואתו משתתפים שיר קנובלר, לירון סיני ואורי טור.

וזה יהיה המעבר המושלם לסקירת סרטי אימת החודש של מאי 2017.

"הנוסע השמיני: קובננט" – Alien: Covenant

התחבטתי עם עצמי האם זה הוגן להכליל את הפרק השמיני במותג החייזר הקטלני (מצטער, אני לא עושה הנחות – שני סרטי "הנוסע השמיני נגד הטורף" הם חלק מהעניין, גם אם אנחנו מנסים להדחיק בכוח) כחלק מסקירת סרטי אימה, כי אין ספק שהוא הולך יותר על כיוון של אקשן ומד"ב. מצד שני, יש בו המון אלמנטים של סרטי אימה, ועל כן החלטתי לעשות זאת. אבל אם להיות כן, בעיקר רציתי לשחרר באופן מסודר כמה מחשבות לגביו.
לפני זה, אני צריך להקדיש כמה מילים ל"פרומתיאוס", שבשנת 2012 סימן את חזרתו של רידלי סקוט, במאי "הנוסע השמיני" המקורי, למותג. "פרומתיאוס" היה, במילים עדינות, אכזבה ענקית למעריצים והפך לאחד הסרטים המושמצים ביותר של הזמן האחרון. אני חייב להודות שאני הופתעת מכמות הזעם שהסרט הזה קיבל. צפיתי בו פעמיים, ובזמן שקשה מאוד להגן עליו, באמת מדובר בסרט מבולגן נורא, זה עדיין לא לוקח ממנו את העובדה שהוא נראה מעולה ויזואלית, ההופעות בו לא רעות, ויש לו לפחות שלושה קטעים מצוינים. אני מאמין שהשנאה כלפיו הייתה תוצאה של הציפיות משובו של רידלי, שהפעם מסר משהו אחר למעריצי המותג, משהו שלקח לכיוון שמעניין כפי הנראה אותו הרבה יותר מאשר את הצופים, שהיה קצת יומרני מדי ובהחלט לא מספק. כך יצא ש"פרומתיאוס" הכין את הקרקע היטב לסרט החדש, אליו הגיעו המעריצים ללא ציפיות גדולות מדי, אבל חמושים באופטימיות זהירה.

"קובננט" מתרחש עשר שנים לאחר "פרומתיאוס" ומציג בפנינו דמויות חדשות. כמו במין תיבת נוח עתידנית, כמה זוגות (ביניהם גם גייז!) יוצאים למצוא כוכב לכת חדש כדי להקים בו התיישבות, ובמטען החללית שלהם עשרות עוברים איתם יאכלסו את המקום. אבל אז – תשבו רגע – הם מקבלים שדר מצוקה והקפטן החדש מחליט להסיט את מסלולה המקורי של החללית לטובת מקור השדר. מעולם בהיסטוריה של הקולנוע לא היה מקרה כזה שנגמר בטוב.
אז כן, "קובננט" מתחיל בדיוק כמו "הנוסע השמיני", להוציא את סצנת הפרולוג של הסרט, המאחדת בין שניים משחקני "פרומתיאוס" ומרגישה כאילו למישהו היה מאוד חשוב לאיית לנו את הרעיונות מאחורי "בלייד ראנר". זה עוד היה בסדר אילולא היה מתגלה שחלקו השני של הסרט הוא בעצם הולך פסע אחר צעד בנתיב שראינו לפני כמה חודשים ב"קונג: אי הגולגולת". אם קונג היה מייקל מאיירס. מדובר בשילוב מופתי בין עלילה שראינו ביליון וחמש פעמים בעבר בסרטי מפלצות, המתנהלת בעולם של סרטי סלאשרים. זה אומר שהדמויות מוצאות לנכון להתפצל כל הזמן, עושות כל אחת בתורה את הדבר המטומטם ביותר שהיא יכולה לחשוב עליו, והשיא הוא סצנת מקלחת שגרמה לי לרכון אל עבר חברי לצפייה ולומר לו שאני די בטוח שאנחנו צופים ב"יום שישי ה-13", הרבה לפני שגיליתי שבריאן פולר (יוצר "חניבעל" ואחד ממעריצי "הנוסע השמיני" הגדולים) אמר בדיוק את אותו הדבר. אם זה לא מספיק נורא, סקוט מנסה להקפיץ אותנו בבהלה בעזרת עריכה לא ברורה עם סאונד מוגזם, במבע קולנועי שמאפיין יותר במאי פרסומות שמקבל לעשות איזה המשכון ל"המנסרים מטקסס" בחסות חברת ההפקה של מייקל ביי "פלאטינום-דיון". כל זה בתוך עשייה קולנועית כל כך גרועה מבחינת צילום ואפקטים ממוחשבים, שזה מרגיש כאילו הסרט בוים על ידי מתחמה של סקוט, ולא על ידי המאסטר עצמו. אפילו פלא עולמי כמו מייקל פאסבנדר יוצא פה רע.

למעשה, מבין כל 18 הסרטים שראיתי מהפילמוגרפיה של רידלי סקוט, "הנוסע השמיני: קובננט" הוא הגרוע מכולם, ולדעתי הבלוקבאסטר הרע ביותר שהיה בקולנוע מאז "אקס-מן: אפוקליפסה" לפני שנה בדיוק. שילוב מחץ של קולנוע מתחת לכל ביקורת, תסריט לסרטים שאפשר למצוא רק עמוק בתוך תוכנות הורדה, משחק רע של שחקנים שנאבקים בכתיבה מפחידה הרבה יותר מכל יצור חלל, עיצוב מפלצת ברמה של מצגת מעריצים, וטמטום עולמי שכולל כמה רגעים שגרמו לי לתמיהה מרובה כולל שלב "הי! אני בדיוק נלחמת במפלצת בזמן שאני עומדת על מנחת חללית רועדת בעת המראה. זרוק לי את הגרזן בבקשה! אל תדאג, זה בטיחותי לגמרי", וכמובן הרגע הבלתי נשכח "בוא, הבט פנימה אל תוך הביצה המסתורית. אין לך מה לחשוש, אני בסך הכל אנדרואיד שחי שנים לבדו על כוכב לכת נטוש. סמוך עלי. יהיה בסדר" (יש עוד, אבל זה בגדר ספויילרים). כמובן שלא אוכל לוותר על להזכיר סצנת חליל אחת, שגרמה לי למבוכה גדולה יותר אפילו מאותה פעם שכולם בקייטנה חשבו שעשיתי על עצמי פיפי. כן, עד כדי כך יותר גרוע.
"הנוסע השמיני: קובננט" הוא ה"מתקפת המשובטים" של המותג, בדיחה על חשבון מעריצי הסדרה, וזה שהטה סופית את הכף לכך שבסך הכללי המותג הזה הוא בינוני במקרה הטוב. מי העלה על דעתו שסרט החייזר הקטלני הטוב ביותר של 2017 יהיה "סימן חיים"?

"סם היה פה" – Sam Was Here

עוד סרט שלא נכנס באופן מאוד טבעי לז'אנר האימה, אבל בשונה מ"קובננט" מעטי מעט שמעו עליו, הוא מין הייבריד מוזר של הפקה צרפתית בסרט דובר אנגלית שמתרחש באמריקה. ולא סתם באמריקה, אלא בשולי קליפורניה. לא ידעתי דבר על הסרט החדש הזה טרם התחלתי לצפות בו, ולמרות שלא מדובר במשהו שהחיים ישתנו בעקבותיו, אני עדיין מאוד רוצה להמליץ עליו ולקוות שיגלו אותו.

"סם היה פה" (שגם מופיע ברשת תחת השם Nemesis) הוא פיצ'ר הביכורים של הבמאי הצרפתי כריסטוף דרו, ואין ספק שמדובר לכל הפחות בתרגיל קולנועי מעניין. הסרט מתרחש בסוף שנות התשעים ונפתח בסם, סוכן מכירות (השחקן והדוגמן הלוהט ראסטי ג'ויינר) שמסתובב בעיירה מאובקת ומדברית. איש לא פותח את הדלת, ואיש לא מסתובב בדרכים, ואולי הסיבה העיקרית לכך היא בעקבות רוצח ילדות שמסתובב במקום, עליו אנחנו שומעים דרך תכנית רדיו מקומית אשר משודרת בכל מקלט פתוח בסביבה. וזה אפילו לא הדבר הכי מוזר בכל הסיפור הזה. יש גם איזשהו זוהר אדום שבא ונעלם, הודעות מסתוריות בביפר של סם, ואולי גם מישהו שתמיד נמצא בסביבתו ולא נחשף.

בחלקו הראשון של הסרט אנחנו רואים רק את סם המנסה למצוא סימן חיים במקום שכוח האל הזה, כאשר אותו מלווים רק שידוריו של אדי, מנחה תוכנית הרדיו. עם זאת, אין ספק שיש מישהו, או מישהם, בסביבה. החלקים האלה בונים מתח מצוין, והצילום המשובח של הסרט מעניק תחושה של מסתורין גדול. עם זאת, הסרט משתנה מתישהו במהלכו, ברגע שסם מחליט שהוא קץ בעיירה הזו, וסוף סוף המכונית שלו מחליטה לשתף פעולה. בשלב הזה הוא מבין שאותו שדרן רדיו סימן אותו כחשוד העיקרי ברציחות המזוויעות, וכשהוא סוף סוף נתקל בסימני חיים, הם לאו דווקא רוצים בטובתו. הסרט הופך למרדף פרנואידי צפוף, כולל כמה רגעי מתח מצוינים ורגעי אלימות מפתיעים שעשויים מעולה.

בתור מישהו עם חולשה אינהרנטית לסרטים שמתרחשים בשולי ארה"ב, האווירה של הסרט תפסה אותי די מהרגע הראשון, אם כי אני מרגיש שהייתי יכול להסתדר גם בלי הרמיזות העל טבעיות שמשובצות במהלך הסרט, כמו משהו שדיויד לינץ' היה עושה. כבר מההתחלה ברור שלא נקבל הרבה תשובות למה שקורה כאן, ואכן הסרט רק הולך רחוק יותר ויותר מכל אפשרות להבין אותו לחלוטין, וזה לא בהכרח משהו שיוצר תחושת סיפוק גדולה בסופו. ובכל זאת, הופתעתי ממנו לטובה, זו בהחלט אחת התגליות המוזרות והמשמחות שלי באימת החודש לאחרונה, ואני מקווה שעוד נראה סרטים נוספים של הבמאי כריסטוף דרו.

"הצלצול 3" – Rings

בחודש פברואר האחרון יצא הסרט הזה לבתי הקולנוע בארץ, ובפינת האימה של אותו חודש כתבתי על סרט אחר מהמותג – "הצלצול נגד הטינה" שהגיע אלינו ממולדתו של הסרט המקורי, יפן. באימת החודש של פברואר הרחבתי על שורשי מותג האימה הפופולרי הזה, ופירטתי על הסרטים שבקעו ממנו, אז הפעם אפסח על זה, ברשותכם, אבל אם במקרה פספסתם אתם מוזמנים להתעדכן בלינק שייקח אתכם בחזרה לפברואר.

"הצלצול 3" הוא, כפי שאפשר להבין משמו העברי, החלק השלישי בהתקן האמריקאי של המותג. הקדימו אותו "הצלצול" המצוין משנת 2002 ו"הצלצול 2" הבלתי נסלח משנת 2005. הסרט החדש זכה לבוז די גדול כשיצא, הביקורות בכל העולם קרעו אותו לגזרים, ולכן לא מיהרתי לראות אותו וחיכיתי בסבלנות עד שאוכל להביע את דעתי עליו. היום הזה הגיע.
בעקבות היחס השלילי כלפי הסרט החדש הגעתי אליו עם ציפיות ברצפה, ובאמת בדקותיו הראשונות אכן הייתי עדיין שבוי של הבאז הבעייתי, אבל לאחר שצפיתי בכולו, אני יכול לומר לכל אלו שהכתירו אותו כאחד מסרטי האימה הגרועים ביותר של הזמן האחרון – אתם ברי מזל ואני מקנא בכם. אני ממש לא סרקסטי. מי שחושב ש"הצלצול 3" הוא תחתית, כנראה לא ראה את הרפש האמיתי שהוא מנת חלקו של עולם האימה. לא אגיד שמדובר בקלאסיקה עכשווית או משהו, אבל ביחס לרוב סרטי האימה שאני רואה כל שנה, "הצלצול 3" הוא אחד הלא מזיקים, ויותר מזה – יש בו כמה דברים לא רעים בכלל.

הפתיחה של הסרט שביים פ. חאוויר גוטיירז (שזהו הפיצ'ר השני שלו) אכן מרמזת שהסרט בדרך לעשות כל טעות אפשרית. אחד הדברים שכמעט אף פעם לא עובדים בסרטי האימה הוא הגדלת הקנבאס. זה עניין קצת בעייתי, כי מצד אחד סרטי המשך מתפקידם לקחת את המותג צעד קדימה (כדוגמא שלילית אחזור למה שקרה עם "פיראנה". הסרט הראשון התרחש באגם, אבל הסרט השני התרחש בבריכת שחייה. זה היה נורא), אבל מאידך, אימה אמיתית לא מפחידה כאשר הסקאלה גדולה מדי. בגלל זה סרטי מפלצות-ענק לרוב לא באמת מפחידים, אלא אם כן משלבים בהם איומים קטנים יותר, כמו נגיד מה שעשו ב"קלוברפילד". מתקפת זומבים תהיה לנצח מאיימת יותר כאשר הגיבורים כלואים בבקתה, ופחות כאשר היא מתרחשת בעיר גדולה. אפשר גם לחזור רגע ל"הנוסע השמיני" – הסרט הראשון היה מפחיד כי הוא התרחש בחלל מצומצם וקלסטרופובי. ג'יימס קמרון רצה להפוך את הסרט שני לגדול יותר, ולכן, בחוכמתו כי רבה, הלך יותר לכיוון של אקשן.
"הצלצול 3" נפתח בטיסה מרובת נוסעים, בה סמארה תוקפת שלושה צעירים אטרקטיביים. זה כבר נראה קצת מפורך, כי תאונה של מטוס היא משהו שיהיה מתוקשר ומדובר מאוד, וככזה כל הסיפור מרגיש פחות אמין. ובאמת, אימה שנחווית על ידי כמות גדולה של אנשים תמיד אפקטיבית פחות מאימה שתוקפת קבוצה מצומצמת. מה גם שלדבר הזה אין שום השלכות להמשך העלילה, והפתיחה מרגישה כמו איזה מין פרולוג שהדביקו בכוח כדי להדהים את הצופים. אבל משם זה דווקא משתפר.
לפני הכל "הצלצול 3" נראה מצוין. הצלם הוא שרון מאיר, כן הוא נולד בישראל, ומאחוריו גם "וויפלאש" ו"משהו טוטאלי" של גור בנטביץ'. השימוש בצבעים ובתאורה מייצר יופי של פריימים, ויחד עם העיצוב האומנותי הוא מרגיש כמו סרט שהושקע בו לא מעט. גם המשחק סביר למדי, ומעבר לקאסט הצעיר והחטוב, כולל גם שחקנים שכיף לפגוש כמו וינסנט דונופריו וג'וני גאלקי ("המפץ הגדול").
החולשה היא, כמובן, בתסריט. הדמויות מתעקשות להתנהג בצורה מטומטמת, הקהל מקדים אותם בכל שלב של העלילה, וחלקים גדולים ממנו נראים כמו נעשו הרבה יותר טוב בסרטים מוקדמים יותר. העובדה שסרט נפתח בשיחה על אורפיאוס, ועל ידי כך אנחנו יודעים שזהו מוטיב שיקבל משמעות הפוכה מגדרית בהמשך הסרט, לא באמת עושה אותו לחכם יותר. גם הוספת האלמנטים העלילתיים לסיפורה של סמארה הרוח – על בסיס "אין רוח רעה, יש רוח שרע לה" – לא בדיוק משדרג את המותג הזה, וסצנת הסיום שלו, שממש מועתקת מסוף עונתה השנייה של "טווין פיקס", לא באמת מרגשת.

ועדיין, כסרט אימה זניח בעולם המפוקפק של סיווג PG-13, "הצלצול 3" הוא ממש לא הרע ביותר שיש, וכאמור יש בו מספר דברים שהופכים אותו למהנה, גם אם במידה סבירה ולא יותר מזה. עוד דבר מעניין שמצאתי בו הוא שדווקא הגברים בו הם האובייקט המיני. וכשאני אומר גברים אני מתכוון לאלכס רואו (שלא הצליח להחזיק על עצמו את החולצה גם ב"הגל החמישי", אגב סרטים הרבה יותר גרועים). הוא היחיד שמסתובב בעירום חלקי בסרט, בזמן שהבחורות תמיד לבושות. לא רק שזה לא מובן מאליו, זה נותן איזשהו ערך מוסף לסרט שבעיקרו הוא עוד חולייה סבירה אך לא משמעותית במותג שכבר די ממאיס את עצמו.

"הריק" – The Void

מקנדה מגיע אלינו סרט האימה הזה (התמונה הראשית של הפוסט לקוחה ממנו), שרוב ההתייחסות לגביו – בין אם שלילית או חיובית – היו בזכות העובדה שהוא נראה כמו מישמש של פחות או יותר כל סוגות האימה למיניהן, והמחוות שלו לאין ספור סרטים. אלריק קיין מהפודקאסט "שוק ווייבס" אמר על הסרט: "ממש אהבתי… את כל הסרטים שהסרט הזה הזכיר לי" אבל לא מצא בו כל עניין. בעיני זה קשוח מדי לסרט המאוד מהנה והעשוי היטב הזה.

"הריק" נפתח בסצנה מסתורית בבקתה במעבה יער. בחור אחד מצליח להימלט משני גברים חמושים, אבל הבחורה שאיתו לא זוכה להצלחה בתחום הזה, נורה ונשרפת בעודה בחיים. הבחור הפצוע מצליח למצוא את דרכו לכביש, שם מגלה אותו גיבור הסרט, השוטר דניאל קרטר (ארון פול), שלוקח אותו לבית החולים המקומי. בשעת הלילה המאוחרת הזו, את בית החולים מאכלסים רק הדוקטור הראשי, רופאה נוספת (שהיא גם בת זוגו של דניאל), אחות רחמנייה, בחור מאושפז, מתמחה צעירה, ואישה במצב היריון מתקדם אשר מלווה לבדיקה על ידי אביה.
ברגע שדניאל נכנס לבית החולים דברים ממש קריפיים מתחילים לקרות. דברים שכוללים רציחות די מחליאות ויצורים שלא בדיוק אפשר למצוא בספרי ביולוגיה בבתי הספר. יושבי בית החולים גם מגלים שהאימה לא מגיעה רק מבפנים, אלא גם שאנשי כת מסתורית אורבים להם בחוץ ומנסים למנוע מהם לברוח. ככל שהטירוף יתקדם, וגיבורינו ינסו לפענח מה קורה וירדו עמוק יותר למרתפי המקום, כך יתגלו מימדי הזוועה.

"הריק" הוא גם סרט מצור וגם סרט פלישה ביתית, הוא סרט סלאשרים, כתות, אימה גופנית ויצורים. אוהבי אימה מושבעים יוכלו לזהות השפעות, שלא נאמר העתקות, של סרטי קרפנטר, קרוננברג ורומרו. בעיני זה דווקא היה נחמד. גם הפעם מדובר בסרט שנראה מעולה, מתפוצץ לכל הכיוונים כך שהוא באמת מרגיש כמו תוצר של אהבה גדולה לז'אנר, והוא לא חוסך מאתנו דם וגועל אבל במידה שלא הופכת אותו לסתם פסטיבל דוחי.
את הסרט כתבו וביימו הצוות ג'רמי ג'ילפסי וסטיבן קוסטנסקי, ביחד הם ביימו את הסגמנט W ב"אל"ף-בי"ת של המוות 2", שלא היה מפחיד בכלל, אבל חביב למדי. ג'ילפסי הוא גם איש ארט וחתום על העיצוב הגרפי של "פולטרגייסט" האחרון ושל כמה מפרקי הסדרה הנפלאה "חניבעל". הוא גם מלחין ("העורך") ואיש אפקטים מיוחדים. הוא שימש כמעצב וכאיש האפקטים גם של "הריק". קוסטנסקי מגיע מעולם האפקטים והאיפור (כמו האיפור זוכה האוסקר של "יחידת המתאבדים", "ליצן", "אחות רחמנייה" ו"זה" החדש). המיומנות שלהם בהחלט ניכרת ויוצרת כמה רגעים מצוינים בסרטם, עליו אני מרשה לעצמי להמליץ לכם.

לכל פרקי אימת החודש מאז מרץ 2013, לחצו על התגית, או שתחפשו אותם בדף "מדורים ופרויקטים" אותו תוכלו למצוא בפינה העליונה מצד שמאל.

סם היה פה