פסטיבל סרטי הסטודנטים 2016 – המדריך המלא, חוויות מערב הפתיחה והמלצות על סרטים שכבר ראינו

סוף השבוע הפותח של פסטיבל סרטי הסטודנטים ה-18 של תל אביב כבר בעיצומו, מה שאומר שזו ההזדמנות שלנו כאן בסריטה להתחיל להמליץ מראש לפני שיגיעו הדיווחים שלנו. האירוע הקולנועי הצעיר והמרענן של כל קיץ יעמוד השנה בסימן שלב נוסף בהתבגרותו – חגיגות ה-30. בעבר היה הפסטיבל, מיסודו של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, נערך מדי שנתיים. ראוי גם לציין שהצוות הניהולי והתפעולי משתנה גם הוא בכל שנה שנייה, וכך שומר הפסטיבל על רוחו הצעירה תמיד. אלא שמאז 2013, בשל איום על שלילת תקציב מצד משרד התרבות, נחגג האירוע בכל שנה, וכך יוצא שהגענו אל מהדורה מספר 18 אחרי 30 שנות פעילות.

כבכל שנה, ליבו של הפסטיבל המקדש את הסרט הקצר יהיו התחרויות – לסרטי סטודנטים ולסרטים קצרים עצמאיים, כלומר שנעשו מחוץ למסגרת לימודים, לסרטים ישראליים או בינלאומיים, לדוקו, אנימציה, דוקו-אנימציה וכל קומבינציה שתבחרו. כולם ינסו לצאת עם פרסים, ויאוגדו למקבצים שאורכם כאורכו של סרט באורך מלא. אורון בחר אשתקד בסרט קצר כאחד מסרטי השנה שלו (״קונג פיורי״), כך שגם אנחנו כאן בסריטה מצטרפים לקריאה למהפכה רעיונית בכל הקשור לתדמית של הסרט הקצר, שהרבה פעמים לא נופל מאחיו הארוכים, ותמיד ממצה מהם.

בהזדמנות זו נודה להנהלת הפסטיבל: ניב פוקס, עטרה פריש, דניאל שרון, מורן ארזי, דנה לרר ולכל הצוות המסור והעוזר תמיד. נזכיר גם שעופר ואורון, שני הכותבים של פוסט זה, מקבלים משכורת מאוניברסיטת תל אביב, אם זה משנה למישהו או מישהי. וכעת אפשר להסיט את הזרקור מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה, ולסקור גם את שלל האירועים והאנשים שיהפכו את הפסטיבל למה שהוא, וגם לכתוב בקצרה על סרטים שכבר הספקנו לצפות בהם, כלומר עופר הספיק, או מבעוד מועד או ביומיים הראשונים לפסטיבל.

אורחים ואורחות

״סוכן 117״ של מישל הזנוויציוס

היי-לייט קבוע נוסף של פסטיבל סרטי הסטודנטים הם האורחים הבינלאומיים, בדרך כלל אגדות מסך או חוד-החנית של כל מה שעדכני לאהוד בקולנוע העולמי, שמוכנים להגיע לשבוע בתל-אביב ברגע שהם שומעים שזה לטובת סטודנטים וסטודנטיות לקולנוע. הנה מי שיכבדו אותנו בנוכחותם השנה, בתוספת סרטיהם שיוקרנו כדי לחלוק להם כבוד ולהנעים את זמננו (לפחות אחד ולא יותר משלושה לכל אורח/ת). בנוסף לשיחה עם הקהל לאחר ההקרנות, היוצרים גם יעבירו כיתות אמן שמוכיחות את עצמן שוב ושוב כשיעור מעניין באמנות השביעית.

מישל הזנוויציוס (״סוכן 117״, ״הארטיסט״, ״החיפוש״) – הבמאי הצרפתי זוכה האוסקר החל את דרכו בקומדיות הריגול המוצלחות ״OSS 117״, שם החל את שיתוף הפעולה עם השחקן ז׳אן דוז׳רדן, והמשיך משם לנצחונות בקאן ובאוסקר האמריקאי.

דיוויד גורדון גרין (״ג׳ורג׳ וושינגטון״, ״פיינאפל אקספרס״ ו״פרינס אבלאנש״) – אין מתאים מנסיך הקולנוע האמריקאי העצמאי לעמוד בראש חבר השופטים של תחרות הסרט העצמאי הקצר. גורדון גרין החל את הקריירה בשולי תעשיית הסרטים האמריקאית ולאחר שמונה שנות קריירה יצא להרפתקה עם חבורתו של סת׳ רוגן עם שלוש קומדיות סטלנים מופרעות (מלבד המפורסמת שבהן שכתובה לעיל, ישנן גם ״הוד מעלתך״ ו״השמרטף״). לאחרונה שב לכור מחצבתו עם ״ג׳ו״ ולהתפרנס כבמאי להשכיר ב״משברים בע״מ״.

רוברט לנטוס (״הסיפור על פי בארני״) – המפיק של מרבית סרטי אטום אגויאן (מ״אקזוטיקה״ ועד ״אני זוכר״ שהוקרן בארץ עד לפני שבוע), שהרבה לעבוד גם עם דיוויד קרוננברג (״קראש״, ״סימנים של כבוד״ ועוד). כפי שאפשר להבין, עובד בעיקר בקנדה אבל יליד הונגריה במקור. הפיק מעל ל-70 סרטים בקריירה הענפה שלו, מתוכם יוקרן דווקא הסרט ההוא עם פול ג׳יאמטי ודסטין הופמן.

גץ שפילמן (״Antares״, ״נקמה״ ו-״אוקטובר נובמבר״) – הבמאי האוסטרי המועמד לאוסקר יהיה שופט בתחרות הישראלית, וייתכן שנתקלתם בסרטיו בפסטיבלי קולנוע ישראליים לאורך השנים. אורון ינחה את סשן השאלותשובות בתום הקרנת ״נקמה״, סרטו המוכר ביותר. שפילמן ישפוט בתחרות הישראלית של הפסטיבל.

ז׳ואו פדרו רודריגז (״אודט״, ״הפעם האחרונה שראיתי את מקאו״) – הבמאי הפורטוגזי הספיק לקנות לעצמו שם עולמי עם צמד הסרטים שבסוגריים, אבל נודע גם בזכות סרטיו הקצרים, איתם לא רק החל את הקריירה אלא גם ממשיך ביצירה שלהם בין פיצ׳ר לפיצ׳ר. חביב פסטיבלי הקולנוע של לוקרנו, טורינו וירושלים, ישמש בפסטיבל סרטי הסטודנטים כשופט בתחרות הבינלאומית.

מוניקה ווילי (״על זנות ותהילה״, ״המורה לפסנתר״, ״אהבה״) – כפי שאפשר להתרשם, העורכת האוסטרית מרבה לעבוד עם הבמאי בן-ארצה מיכאל האנקה, הכי פרסים ומועמדויות הביא לה כמובן ״סרט לבן״ של אותו יוצר. מלבדו, משתפי פעולה נוספים של ווילי הם ברברה אלברט (״רדיקלים חופשיים״) ופלוריאן פליקר (״Hold-Up״).

קלייר את׳רתון (״מחר אנחנו עוברות״, ״השבויה״, ״מן המזרח״) – העורכת הקבועה של שנטל אקרמן ז״ל, שזכתה לא מזמן לרטרוספקטיבה בה הוקרנו לא מעט מ-30 הסרטים שערכה. שני סרטיה הראשונים כעורכת היו ״מן המזרח״ הדוקומנטרי ו״ספה בניו יורק״ העלילתי, ולפני מותה של אקרמן בסוף השנה שעברה הספיקה לעבוד עימה על ״לא סרט ביתי״, יצירתה האחרונה.

דריוס קלארק מונרו (״Evolution of a Criminal״) – צעיר אורחי הפסטיבל, מלבד הסטודנטים מחו״ל שיבואו להציג את סרטיהם, היה בעצמו סטודנט בסוף העשור הקודם ולפני כשנתיים השלים את הפיצ׳ר הראשון שלו, אוטוביוגרפיה דוקומנטרית, שיוצג בפסטיבל. אין כמעט מוסד קולנועי בארה״ב שלא העניק פרס לאחד מסרטיו הקצרים, החל מ-HBO ועד SXSW שאימצו אותו בחום.

פאנלים וסדנאות

מתוך סדרת הרשת ״קונפס״

כיאה לפסטיבל הנוסד וחי עד היום בתוך בית ספר לקולנוע, האופי האקדמי של הלימודים זולג אל תוך החגיגיות של הפסטיבל. כך נוצרים המושבים הייחודיים המשלבים שיח וחוויותיות, ובכל שנה מספקים חומר למחשבה לא פחות מן הסרטים עצמם. הנה הבולטים של שנה זו.

Life is Shorts – יום עיון בנושא הסרט הקצר שיתקיים זו השנה השלישית, ואותו אוצר ד״ר פבלו אוטין (הוא שלנו!). הנושא השנתי יהיה הפעם ״הבלתי/נראה״ שיבחן את הסרט הקצר מול הארוך. ישתתפו: ד״ר שמוליק דובדבני, ד״ר אוהד לנדסמן, יערה עוזרי, אושרי חיון, מרלין וניג, שלומי חתוכה ועוד.

איים בזרם – במהדורה שנייה של הערב פרי מוחם של ניר פרבר ויערה עוזרי, שורה של יוצרים ויוצרות מקומיים מציגים את הסרט הקצר האהוב עליו בכל הזמנים ומשוחחים. השנה ישתתפו: יעל אבקסיס, גלית חוגי ונועה ארנברג, אמיר וולף, מור לושי ועומר טובי.

חותרים אל הלא נודע – מהדורה ראשונה, ובתקווה שלא אחרונה, של מקבצי סרטים נסיוניים אותה אוצר אלון סהר. בין היתר תינתן הזדמנות לצפות בסרטו החדש של אפיצ׳טפונג וויראסתקול התאילנדי החביב עלינו, ״Worldly Desires״ וכן ביצירה המוזיאנית של בן הגרי ״Invert״, ב-״Out״ של רועי רוזן, ״The Map״ של אוהד פישוף ו-״Mountain in Shadow״ של לואיש פטיניו.

סדרות רשת – שני פאנלים שונים בהנחיית אורון, כל אחד מהם יוקדש לסדרה אינטרנטית ישראלית ייחודית. ״הטרמפיסטים״ של יאיר אגמון ואלעד שוורץ עשתה קצת רעש ביוטיוב כשהציגה לראווה את העולים והיורדים מרכבו של אגמון כפנים האמיתיות והכנות של החברה הישראלית. בפאנל יוקרן פרק 4 הגנוז וכן גרסה שונה מעט של הפרק המדובר ביותר, הכולל שני מתנחלים עצבניים. ״קונפס״ היא הסדרה הטרייה מבין השתיים, שעלתה לרשת רק בשבוע שעבר וכבר הספיקה להיות מצונזרת מגוגל ופייסבוק. משה רוזנטל ודפי פרבמן רקחו יצירה בת שמונה פרקים, הניתנים לצפייה באתר ייעודי המבקש לחולל מהפכה באופן בו אנו צורכים תרבות אינסטנט. בכל אחד מפרקי הסדרה מבקשות שתי דמויות או יותר ליצור מפגש מיני, אבל המציאות תמיד מתנגשת עם הפנטזיה.

פרוייקטים ואסופות

מסורת נוספת של הפסטיבל כצאצא של בית הספר לקולנוע ע״ש סטיב טיש היא חממות לסרטי קולנוע של התלמידות והתלמידות. הפסטיבל מהווה עבורם דדליין מכריע, וגם קו סיום מרגש, לפרוייקטים שהחלו בשיעורים בתור תיאוריה ויוקרנו על המסך הגדול הלכה למעשה.

פרוייקט ״גיבורה״ – אסופת סרטים של נשים ועל נשים, בניצוחן של מיכל ויניק ומיה דרייפוס. ״האחות״ של יסמין שרייר-עוזרי מעמיד במרכזו אחות פגייה המנסה לשכנע אם טריה לא לנטוש את בנה. ״הבמאית״ של שירה פורת עוסק בסטודנטית ישראלית שהתקבלה עם סרטה לפסטיבל בפולין, מה שמעמת אותה עם הגשמת חלומה להיות יוצרת סרטים. ״החשפנית״ של שירה פיורסקי מפגיש חשפנית לשעבר עם מקום עבודתה אותה נטשה כדי למצוא אפיקי תעסוקה חלופיים. ״המפקדת״ של עטרה פריש (מנהלת הפסטיבל) בודק מה קורה כשמפקדת טירוניות קשוחה מקבלת מכתב אהבה ממיס לב מאחת החיילות שלה. ״הבייביסיטר״ של חלי הרדי מערער את עולמה של שמרטפית במלון הכל-כלול באילת כשאהוב מן העבר מגיע למקום למטרות נופש.

הפרוייקט התיעודי-חברתי – יוזמה ותיקה של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, שהיום כבר נקרא ביה״ס לקולנוע ע״ש סטיב טיש אבל ממשיך את המסורת. אמיר טאוזינגר והילה שיטרית ממשיכים להוביל את הפרוייקט, שכשמו כן הוא – אסופת סרטי תעודה חברתיים, בכל שנה בנושא אחר. והפעם – מהגרים. במסגרת זו יוקרנו הסרטים: ״איזק וחג המולד הטוב ביותר אי פעם״ של איזק קוהלי, ״משחק בית״ של ניב בילמן, ״תכנית לחיים טובים יותר״ של אליה נטליה איזריקובה, ״מגדל העמק״ של אופיר פרץ, ״זרים מקומיים״ של מוריה בן אבות, ״אני לא אבוא יותר לאמריקה״ של מאיה שטיינברג, ״אחים״ של בר אלון, ״הכי רחוק שמצאתי״ של לוצה שרש, ״מהגר אהבה״ של עדי טולדנו ואורי נטרמן, ״יושב על הגדר״ של נועם סבוביץ׳ ו״ג׳וני״ של הדר רייכמן.

אדפטציה – פרוייקט של בית הספר סטיש טיש לקולנוע, הפעם בהנחיית יוסף פיצ׳חדזה. המטרה היא ליצור אדפטציה למחזה האבסורד ״קרנפים״ של יונסקו מאמצע המאה שעברה, והתוצאה היא שישה סרטים קצרים חדשים של עשרה תלמידות ולתמידות בית הספר – ״עומ(א)ר״, ״ריינהורן״, ״שלינגל״, ״קרן״ ו״עשבי תיבול״.

ז׳אנר – פרוייקט נוסף של ביה״ס טיש, שנולד השנה, ובו מנחה דני לרנר את הסטונדטים והסטודנטיות להתנסות בז׳אנר סרטי האימה. במסגרת הפרוייקט נוצרו "לאבלי קריצ'ר" של שירה שניידר ואורי בירגר, "רגילה" של יודית אונגר ו"שם" של שחר כהן ושני אגוזין.

סיפורים מהחצר האחורית – שלושה סרטים קצרים המבקשים להביא לקדמת המסך את השוליים של החברה הישראלית. ״ארמונות בחול״ של עמרי לוי מביא את סיפורו של אמן פיסול בחול בן 10 שבכל יום מפליא ליצור מן המדבר ארמונות יפהפיים, ובכל יום סובל ממי שהורס לו אותם. ״החזן והים״ זוכה הפרסים של יהונתן אינדורסקי על חזן ביישן ומבוגר המבקש להצליח בקהילתו החדשה ונעזר בשכנתו. ״בייביסיטר״ של אורית זמיר (לא להתבלבל עם סרטה של הרדי שהוזכר קודם לכן) יוצר סיטואציה מוכרת של ערב שמרטפות בשיכון חסר אופי, אבל הופך את השגרתי ללילה של בחינת גבולות.

אירועים מיוחדים

נשף שוטטות לילי בעקבות ״קטיפה כחולה״ – בערב הנעילה של הפסטיבל יתקיים אירוע שאנחנו לא זוכרים כמותו יתקיים בסינמטק תל-אביב. הסינמטק כולו יהפוך ללילה אחד למחווה עצומת מידות לסרטו של דייויד לינץ׳ ״קטיפה כחולה״, שגילו הוא כגיל הפסטיבל. זה אומר עשרות מיצגים, תערוכות, הופעות, והרצאות (כולל אחת של אורון), ושיא בדמות שיחת סקייפ עם הבמאי בהנחיית תום שובל. פרטים מלאים וליין-אפ שלם באירוע הפייסבוקי, שווה רק להזכיר כי הסרט עצמו יוקרן מספר פעמים במהלך הפסטיבל, אך לא בערב עצמו. כדאי לצפות בו שוב כדי לרענן את הזיכרון ולרדת לדקויות של האירוע המושקע שהכינו אלה ויינברג ואלינור דרזי.

הקרנה של זוכי עבר – לכבוד חגיגות ה-30 יוקרנו בסינמטק מדי יום סרטים שזכו בעבר בתחרות הישראלית או הבינלאומית. ״סרט לילה״ של גור הלר, זוכה הפסטיבל הראשון (1986), שוחזר דיגיטלית ויוקרן בעותק חדש לכבוד האירוע. מלבדו יוקרנו גם ״סיבוב אחרון״ של תומאס וינטרברג (1993), ״עם חוקים״ של דובר קוסאשווילי (1997), ״מותה של שולה״ של אסף קורמן (2007), ״המנון״ של אלעד קידן (2008(, ״תזכור את זה״ של עילית זקצר (2010), ו-״נשימתה של הקשת שלי״ של אנריקו ארטלה.

פופ-אפ סינמה בדיזנגוף סנטר – מיזם חדש של הפסטיבל שיבקש לחשוף את הקהל לאמנות הסרט הקצר, ויציב עמדות צפייה באמצע הקניון, ליתר דיוק במעבר בין הבניינים.

ערב הפתיחה – מיד תגיע הרחבה של עופר בנושא, ואחריה סקירותיו הקצרות על מספר סרטים שכבר ראה מהתחרויות השונות.

ערב הפתיחה – פרוייקט ״קצר על הדרך״

"זוהרת״ של אורן אדף

טקס הפתיחה של הפסטיבל הסתיים זו השנה השנייה ברציפות לא בסרט בינלאומי ארוך, כנהוג בפסטיבלי קולנוע אחרים, אלא במקבץ של שלושה סרטים קצרים אשר הופקו במימון הפסטיבל וקרן גשר. מדובר בסרטים של בוגרי בתי ספר לקולנוע, שיכולים ליצור עוד פרוייקט בעודם ממתינים להשגת מימון לסרט באורך מלא. השנה נוצרו הסרטים בהשראת הספרה 7.

קשה לשפוט את הסרטים באופן שלם, שכן טקסי הפתיחה נערכים בחוץ. והקרנה באוויר הפתוח היא תמיד אסון מבחינת תנאי ההקרנה, גם אם העברת הטקס לכיכר גבעון, הצמודה לסינמטק והיחסית-מבודדת מהפרעות הסביבה, הייתה שיפור לעומת תנאי ההקרנה ביפו (שם נערך הטקס בשנים האחרונות). יחד עם זאת, לפחות בפתיחת ההקרנה לא היה די חושך במקום (ואחד מדגלי הפסטיבל השתקף במסך בכל פריים חשוך), מה שפגע בצורה ניכרת לפחות בסרט הראשון שהוקרן – ״זוהרת״ של אורן אדף.

זהו סרט אשר רובו המכריע מתרחש במהלך הפסקת חשמל, ולתאורה המינימליסטית והאקספרסיבית יש בו תפקיד מכריע. לא יכולתי לחוות אותה בדרך שלמה בפתיחת הפסטיבל, אירוע שמקשה גם כך על ריכוז בסרט אשר נבנה בקצב איטי לקראת כמה רגעי שיא בסיום. הסרט עוקב אחר צעירה אשר סועדת לבדה אב חולה, בבית רעוע ומכורך הנסיבות גם חשוך. מדובר ביחסים טעונים מאוד ממספר בחינות, שחלקן נחשפות במלואן להבנת הקהל רק לקראת הסוף. ניתן להתרשם מכשרונו של אדף בסרט, אף על פי כי לתחושתי סיום הסרט מכוון ליותר מדי רגעי שיא. הניסיון להדהים את הקהל יותר מפעם אחת מחליש בסופו של דבר מכוחה של היצירה במקום לחזק.

את ״זוהרת״ צילם דניאל מילר, שהופקד על הצילום גם בסרטו של משה רוזנטל, שנקרא ״שבתון״ (תמונה בראש הפוסט). בשני הסרטים הצילום מרשים, גם אם שונה מאוד – ״שבתון״ אמנם מתרחש כולו בלילה, אך אין בו אפלה של ממש או משחקי תאורה, אלא תמונה אסתטית ובהירה יחסית, אשר משקפת סוג של נעורים. הסרט נשען על הופעה חזקה ומרגשת של אורי קלאוזנר בתור מורה בתיכון אשר יוצא לשנת שבתון. קלזואנר מביא אנושיות ישירה וחמה עם כל הופעה שלו על המסך, וכאן הדבר בולט במפגש בין המורה השמרן והעצור רוב הזמן לבין קבוצה של תלמידים לשעבר, החיים בסגנון פרוע כיאה למי שזה עתה סיימו את התיכון. הגיבור מנסה לחוות, רגע לפני שנת הפסקה, סוג של נעורים שאולי אף פעם לא היו לו – אך הדבר גם מסכן אותו בשורה של השפלות. הסרט מצליח להעביר היטב תחושה של חופש.

הסרט נוסף שהוקרן הוא ״7 דקות״ של אסף מכנס, סרט חביב על ניסיון לעמוד בלוח זמנים בתקופת הטירונות. מודבר בסרט פשוט למדי, אשר יוצר מתח באתר התרחשות צבאית בדרך שמוכרת למי ששירת בצה"ל. מדובר בסרט ברמת עשייה סבירה, אך יש בו גם משהו נטול שאיפות של ממש והוא נראה מורכב פחות מרוב סרטי הסטודנטים אשר יוקרנו בהמשך הפסטיבל. לא שיש משהו פסול בזה.

המקבץ ״קצר על הדרך – שבע״ יוקרן שנית ב-13.6 בשעה 18:00 (הפעם באולם סגור)

בית האילמת

סרטה התיעודי של תמר קיי מבית הספר ע״ש סם שפיגל כבר הוקרן ביומו הראשון של פסטיבל סרטי הסטודנטים וכבר זכה לא מכבר במספר פרסים, בהם פרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב והפרס בעל השם החביב "דרקון הזהב" בפסטיבל בקרקוב. אני מניח כי פרסים נוספים יצטרפו בקרוב, אם לא בפסטיבל סרטי הסטודנטים הנוכחי אז במקומות אחרים.

לסרט יש נושא תיעוד מצוין ועשייה טובה אף יותר. הסרט עוקב אחר בית החברות המצוי בקו התפר בין אזור בו חיים מתנחלים לבין אזור מגורים פלסטיני. רוב תושבי הגבול המאולתר עזבו, אבל משפחה אחת מוסיפה להתגורר בבית, שחציו בשליטה צה"לית וחציו פלסטיני. המשפחה מורכבת מאם חירשת (אם כי כוחות צה"ל מכנים אותה אילמת ולכן הכינוי השתרש), אב אשר רוב הזמן נעדר מן הבית וילד בן 8 בשם יוסף, אשר מתגלה כגיבור של הסרט. יוסף שופע חן וחי במציאות בלתי אפשרית, בה חברים לא יכולים לבקר אותו שכן הבית הוא סוג של שטח צבאי, אימו מתקשרת רק בצורה חלקית, והאב נעדר לתקופות ארוכות, כאמור. אבל הסרט לא מציג אותו בדיוק כקדוש מעונה, לפחות לא בדרך השגרתית.

הסרט נפתח בתיאור של קבוצות סיור של פעילי שמאל יהודים, אשר משתמשות בבית כתחנה המדגימה את הקיפוח בחברון. הם מתארים את המקרה של יוסף, אבל לא יוצרים עימו קשר כשהוא בסביבה, רותמים את המקרה לטובת הנראטיב שלהם. באופן דומה פעולת גם הבמאית, אשר לא מעלימה את עצמה ואת יהדותה מן הסרט ויוצרת מערכת יחסים מורכבת בינה לבין מושא התיעוד. זהו תיעוד שגם בו יש סוג של ניכוס של כאב האחר, לקיחת בעלות על הסיפור שלו שכולל גם לא מעט אמירות שאינן נוחות (כך נדמה) ליוצרת הסרט. לצד פיתוח יחסי קירבה עם חיילים ועם הבמאית הישראלית, גיבור היצירה גם רוצה להילחם באויב. הסרט נותר טעון ולא לגמרי פתור באמירה הפוליטית שלו, חצוי בהרבה מאוד מובנים. במידה מסוימת הסרט גם חותר נגד עצמו, אבל זה רק עושה אותו ליותר מרתק מבחינה תיאורטית, מבלי לפגוע בעוצמתו הרגשית.

קום והתהלך

תקלות טכניות עדיין מתרחשות מדי פעם בעידן הדיגיטלי, אבל את מה שהתרחש במהלך הקרנת סרטו של רענן ברגר טרם חוויתי: באחת מסצנות השיא של הסרט המסך החשיך, ובמקום תמונה קיבלנו לכמה שניות את לוגו הפסטיבל. הסרט עצמו לא עצר, וכשהתמונה חזרה הסצנה כבר הייתה קרובה יותר לסיומה, והקהל אשר היה בהקרנה פספס רגע חשוב, גם אם קל להבין מה כנראה התרחש בו. כפיצוי, הסרט יוקרן פעם נוספת באחד הימים הקרובים.

מדובר בסרט אלגורי על יחסי כלבים ובני אדם, וגם על יחסים בין בני אדם לעצמם. הסרט נפתח עם הצגת דמותו של לייקי, אשר מתנהג כמו כלב של אדונו, אף על פי שהוא נראה כבן אדם. לוקח כמה דקות על מנת להגדיר מחדש את היחסים בין הדמויות – ניתן לפרש זאת כסוג של התעללות, כמחלת נפש, העמדת פנים מסוג כשלהי. אפשר גם פשוט לקבל את העובדה כי הכלבים בסרט משוחקים על ידי בני אדם, מה שמעלה תהיות לגבי יחסו של האדם לחיות בכלל, כולל במקרים של חיות מחמד. הסרט הוא למעשה סיפור יציאה לעצמאות של לייקי, אשר בורח מן הבית ולומד משהו על היחס של האדם לכלבים, במה שיכול להזכיר את הסרט ההונגרי ״האל הלבן״ (סרטו של ברגר מהדהד גם יצירות רבות נוספות, אם או בלי קשר להולכים על ארבע). השאלה היא כיצד יגיב האדם/כלב לנעשה בעולם והאם הוא יכול לשנות את דרכו, או לגרום לאחרים לראות את המעוות ואת הקיפוח. לכן, ברגעיו המוצלחים יותר הסרט הזכיר לי עיבוד למשל המערה של אפלטון, בו רק דמות אחת, חצי אנושית, רואה את הפגם היסודי בעולם. ולא מדובר רק בפגם אחד.

מר מאדילה
Mr. Madila

סרטי האנימציה מספקים לפעמים הפוגה במהלך המקבצים, בגלל שלרוב הם קצרים יותר ובעלי גוון קומי. זה גם המצב בסרט הבריטי הזה, לכאורה אך למעשה סרטו של רורי וואודביי-טולי יותר מורכב ממה שנראה תחילה. על פניו, זהו סרט שמתאר מפגש של הבמאי עם הילר/מדריך רוחני אשר לא רוצה להצטלם, אבל מוכן להיות מאויר. אבל הטון של הסרט משלב בין הלועג למעמיק, והסברי הניאו-אייג' אשר נראים קלישאתיים מפתיעים לא פעם בתובנות שלהם. הסרט משלב הרבה מאוד טכנקיות שונות של ציור (וצילום) וממציא את עצמו מחדש בכל רגע.

תחת השמש
Under The Sun

מדובר בסרט דובר מנדרינית של במאי סיני בשם קיו יאנג, שנעשה במסגרת לימודיו באוסטרליה. מדובר גם בסרט מרשים מאוד שמסמן את היוצר שלו כשם שווה לעקוב אחריו בעתיד. כותרת הסרט  מתייחסת לביטוי הלקוח מספר קהלת "אין חדש תחת השמש" ודומני כי הכוונה היא גם לכל שהדברים אינם משתנים וגם לתהייה על מהות הקיום, כפי שנעשה הדבר במקור התנ"כי. יחד עם זאת, מדובר בסרט עם אירועים דרמטיים די סוערים, אך הם אינם נראים בפריים והקהל צריך לנחש בעצמו מה אירע בהם, וגם מי מן הצדדים מספר את האמת.

בסרט, שאת עלילתו איני רוצה לחשוף בפירוט, באים לידי ביטוי פערי המעמדות בחברה, אף כי גם העשירים יותר מצויים במצוקה, גם אם קטנה לעומת הצרות של הצד היותר עני בסיפור. אבל הדבר המרשים כאן הוא הטכניקה הבטוחה של הבמאי, העובד בשוטים יחסית ארוכים ומשלב בין תנועות מצלמה איטיות לסטאטיוּת ארוכה, יוצר דרמה מובנת אך כזו אשר דורשת מן הקהל הסקת מסקנות במספר סצנות.

הסרט יוקרן במקבץ ה-13 של התחרות הבינלאומית, ב-13.6 בשעה 14:30

המורשת שלנו
Notre Heritage

רציתי להמליץ על כל המקבץ בו מוקרן הסרט ״תחת השמש״, אבל הסרט השני שראיתי מאותו מקבץ היה אכזבה ענקית. הסרט מתחיל עם שוטים יפים של נער אשר מזמין לראשונה את חברתו לביתו. לאחר מכן, מונולוג פנימי שלה מדבר על אהבתה עליו, על רקע כמה סצנות סקס מאוד גרפיות. מאוחר יותר, הנער נשאר לבדו והואו צופה בסרטי פורנו אשר אביו יוצר ומככב בהם.

השאלה אשר הסרט מנסה לייצר נוגעת להשפעה של האב על הבן, אך התחושה שלי היא שהאמירה של הסרט נותרת רדודה מאוד ברמתה. או במילים אחרות – במקום לספק אמירה כלשהי על תעשיית הפורנו, הסרט הופך לפורנוגרפי בעצמו ולא נראה לי שזו הייתה כוונתו המקורית של הבמאי הצרפתי ג'ונתן וויינל. לא רק המסר מתפספס – גם השימוש בטכניקות קולנועית יצריתיות לכאורה לא ממש עבד עבורי.

הסרט יוקרן במקבץ ה-13 של התחרות הבינלאומית, ב-13.6 בשעה 14:30