סקירות והמלצות לשידורי הגאווה 2016 בכבלים ובלווין

סוף השבוע הקרוב יביא את שיאן של חגיגות הגאווה בישראל. בתל אביב TLVFest לקולנוע הומו-לסבי כבר נכנס לישורת אחרונה, והמצעד עצמו יתקיים ביום שישי.
שידורי הטלוויזיה בישראל נכנסים לכוננות גאווה גם הם, ויש להם מה להציע. ערוץ 8 של HOT מביא סופ"ש של סרטי תעודה, חלקם הגדול ישראלי, שמתעסקים באופן ישיר או עקיף בנושא, וב-yes3 של שידורי הלווין מתחיל חודש שלם שמוקדש לקולנוע להט"בי על כל גווניו וצורותיו, כולל כמה דברים מסעירים למדי במסגרת רצועות הבלתי נשכחים ופסטיבל הקולנוע.

אז מי שחם לו מדי בחוץ, ורוצה לדעת מה לראות, הנה כמה המלצות ומחשבות על שידורי הגאווה בערוצי הטלוויזיה.

ערוץ 8 בכבלים

המשדר המרכזי ביותר של הערוץ המוקדש לעשייה תיעודית הוא כנראה "גולדן בויז" הישראלי. הוא ישודר ביום שבת (4.6) בשעה 21:00, ממש כמה ימים ספורים לאחר שנחשף בפסטיבל דוקאביב האחרון.
את הסרט ביימה רויטל גל, והפיק לירן עצמור, שאחראי גם על הלהיט התיעודי שמשתולל בבתי הקולנוע כרגע, "פרינסס שואו". הסרט החדש אורכו פחות משעה, והוא מביא הצצה למפגשם של כמה גייז מגיל הזהב, אשר מתכנסים במרכז הגאה שבגן מאיר להנעים את זמנם.
אני מניח שקודם כל צריך לברך על הסרט, כי הנושא שלו איננו מובן מאליו בנוף. באופן כללי החברה שלנו לא שיא הטולרנטיות כשזה מגיע לגיל השלישי, ובעולם הגייז זה אפילו קיצוני עוד יותר. נחמד לראות סרט שמביא אותם לקדמת המסך בצורה שאיננה מתייפייפת או מלטפת מדי, ועם זאת עשויה באופן נעים ואדיב, שהופך את הדמויות למעוררות חיבה. זה כמובן גם קשור לגיבורים שנבחרו, כולם אנשים מקסימים ומעניינים.
בהקשר הזה היו לי המון חששות בהתחלה, כי גל בחרה לפתוח את הסרט בצ'אט היכרות בוטה של אחת הדמויות, ואני פחדתי ש"גולדן בויז" ילך למקומות סנסציוניים. אין מה להתחסד ולחשוב שסקס הוא לא חלק מהעולם שלהם, אבל לפעמים כשזה מגיע לטיפול בדמויות גאות, זה הופך להיות העניין המרכזי ומייצר תמונה קצת אקסצנטרית ממה שצריך. לשמחתי, הסרט לא המשיך לכיוון הזה.

את רוב הסרט מבלים הגולדן בויז בשיחות סטטיות זה עם זה, ובזמן שנחמד מאוד לשמוע אותם מדברים, אין לחלקים האלה ערך ויזואלי או עלילתי רב מדי, ואחרי כמה דקות ישנה הרגשה של תקיעות. אבל גם בהקשר הזה מגיע שיפור גדול, כאשר בחלקו האחרון של הסרט מחליטים הגיבורים להרים מסיבה. בין רגע "גולדן בויז" מקבל רוח חיים, נוסק מעלה ומשתדרג לחלוטין, מכיוון שהוא מציג לנו את האנשים דרך פעולותיהם ובחירותיהם, ולאו דווקא רק על ידי מלל אינסופי בשיחות אקלקטיות.
בסופו של דבר הסרט נחמד מאוד, אבל אני מאמין שאם המסיבה, הכנותיה והשעות שבאות לאחר מכן, היו מרכז הסרט ולא רק הזנב שלו, היה פה משהו גדול ומרגש הרבה יותר.

ערוץ 8 מביא בשידור חוזר עוד שני סרטים תיעודיים ישראלים שמאוד כדאי לכם לראות, ועל שניהם כתבתי בעבר לבלוג במסגרות אחרות. הראשון הוא "כל הבקרים השמחים" של עומר יפמן, אותו סיקרתי במסגרת TLVFest של 2012. סרט שמצאתי בו הרבה מה להוקיר.
הסרט השני קרוב ללבי הרבה יותר, והוא "פודרה" של אייל גולדברג. על הסרט הזה, כמו גם סרטו הראשון של גולדברג, כתבתי טקסט שלם, גם לפני ארבע שנים, בתקופה קצת אחרת של הבלוג. הטקסט הזה הוא לא מסוג הדברים שאני כותב כיום, אז לפחות מבחינתי מדובר גם בקפסולת זמן. "פודרה" הוא פורטרט עצמי של גולדברג, החושף את היחס שלו למשפחתו מלאת הרבדים, דרך החיים בארץ, שהם מורכבים לא פחות למי שצריך לחיות פה כאזרח, כבן, כבן זוג, וכמילואימניק.

מבריטניה, תוכלו למצוא את "ניתוחי מין ששינו את העולם". דרמה תיעודית קצרה ועניינית, המביאה סיפור באמת יוצא דופן של שני הטרנסג'נדרים הראשונים של בריטניה, ועל מערכת היחסים הסודית שלהם. מדהים איך הסיפור הזה מרתק ומרשים יותר מכל הנצח שהוא "הנערה הדנית", וחבל שטרם בחרו להביא אותו לקולנוע.

גולדן בויז

yes3 בלווין

כאמור, חודש שלם של סרטים על כל הקשת הלהט"בית מחכה לכם באפיק מספר שלוש של הממיר.
פסטיבל הקולנוע של yes, שמביא בימי שלישי בכורות טלוויזיוניות לסרטים מרשימים מכל העולם, שלא זכו להפצה נרחבת בבתי הקולנוע מסיבות כאלה ואחרות. ביוני יהיו ארבעה כאלו.

הראשון הוא "הדוכס מבורגונדי" (The Duke of Burgundy) שישודר ב-7.6. זהו סרטו השלישי של פיטר סטריקלנד ("ברבריאן סאונד סטודיו"), שעשה סיבוב פסטיבלים משוגע למדי לפני שנתיים. כתבתי עליו באופן מפורט יותר במסגרת TLVFest של שנה שעברה. הסרט מביא את סיפורן של שתי נשים המוצאות את עצמן במערכת יחסים של סאדו-מאזו שמערערת את האיזון של חייהן, ויש לו לפחות שלושה דברים שמצליחים להצדיק את הצפייה בו: הראשון הוא הטיפול הנורא מעניין בנושא של אהבה והשאיפה להיות מישהו שהוא לא אתה רק כדי לרצות אדם אחר; השני הוא ההופעה המעולה של סידסה בבט בתפקיד הראשי (לצידה, קיארה ד'אנה מרשימה פחות באופן ניכר); והשלישי הוא העולם הויזואלי והאודיופוני המופלא של הסרט, כזה שמתחנן שתראו אותו בתנאים הכי טובים של סאונד ותמונה שאתם יכולים.
עם זאת, מצאתי אותו מעט מאכזב בסופו של דבר כי הרגשתי שהשלם קטן מסך חלקיו. אך עדיין כדאי לתת לו הזדמנות.

הסרט הבא במסגרת הרצועה, יהיה "לנשום" (Respire) של מלאני לוראן, אותו טרם ראיתי אז לא אוכל לספר לכם עליו, ולכן אפנה אתכם לטקסט שכתב עליו אורון במהלך פסטיבל הקולנוע הצרפתי של שנה שעברה.
ב-21.6 יביא פסטיבל הקולנוע של yes את קומדיית האינדי האמריקאית "נשארים ללילה" (The Overnight), סרט ששמעתי עליו לא מעט במהלך השנה האחרונה, והחלטתי לצפות בו לקראת השידור שלו. האמת היא שמצד אחד הבחירה לשבץ אותו בחודש הגאווה מובנת מאוד, אבל בד בבד תמוהה (שלא נאמר, כמעט גובלת בספויילר). אבל זה כמובן לא קשור לאיכויותיו.

על הסרט אחראי פטריק ברייס, שבשנה שעברה גם ביים את סרט האימה הצולע "קריפ", שנסקר באימת החודש, ומשמח לגלות שלבחור יש יותר יכולות ממה שנדמה היה לי. "נשארים ללילה" הוא קומדיית מבוכה לילית, שקורת כמעט כולה בווילה לוס אנג'לסית. אדם סקוט וטיילור שילינג מגלמים זוג הורים צעיר שכרגע עבר לאזור, והם מוזמנים לארוחת ערב אצל זוג הורים אחר שפגשו בגן המשחקים. לא יכול להיות שוני גדול יותר בין שני הזוגות האלה, והמפגש ביניהם הופך להיות כזה שיעלה לפני השטח כמה דברים שהיה קשה להם להתמודד עימם.
הסרט מתפרש על פני כשעה ורבע, וזה בדיוק מה שהוא צריך. אני חייב לומר שהופתעתי ממנו לטובה מכיוון שגיליתי שעל אף האלמנטים הסנסציוניים – והלעיתים אינפנטיליים שלו – הוא הרבה יותר חכם ממה שנראה בהתחלה, ומטפל בכמה סוגיות שאני בטוח שמעסיקות יותר אנשים ממה שמעיזים לדבר עליהם.
את הזוג המארח מגלמים ג'ודית גודרש וג'ייסון שוורצמן, באחד מתפקידיו היותר מוצלחים, אבל האמת היא שזו טיילור שילינג שגונבת את ההצגה ומנצחת את הקאסט. לא ראיתי את הסדרה שלה "כתום זה השחור החדש", אבל בעקבות הסרט הזה אני חושב להתחיל.

האחרון בסרטי רצועת הגאווה ישודר ב-28 ליוני, והוא לא פחות מסרטו האחרון של פרנוסאה אוזון, "החברה החדשה" (The New Girlfriend). אוזון, כידוע הוא אחד הבמאים האהובים עלי ואני אראה כל דבר שיעשה, אבל האמת היא שהסרט הזה הוא בעיני אחד החלשים שלו. וזאת למרות הופעה מצוינת של רומיין דורי המקסים בתפקיד הראשי. הסרט מבוסס על ספרה של רות רנדל ("אהבת בשר ודם" של אלמודובר), והוא מספר על אישה צעירה שחברת הילדות שלה נהרגה ומשאירה מאחור בעל ותינוקת, ובזמן הניסיון להתמודד עם האובדן, מגלה שמשהו מעט יוצא דופן קורה בין כותלי הבית האבל.
"החברה החדשה" לא מתעסק בנושאי הומו-לסביים, אלא יותר בתחום המגדר, וזה בהחלט הופך אותו למעניין יותר קונספטואלית, אבל מעבר לזה לא הצלחתי למצוא בו יותר מדי חיבור רגשי.

רצועת "הבלתי נשכחים – סרטים שחייבים לראות" משודרת בכל יום א' של השבוע, ואם במקרה לא ראיתם את אלו של חודש יוני, אתם חייבים לעצמכם. האמת היא שהסרט היחיד מתוך הארבעה שטרם צפיתי בו הוא "ג'וני גיטאר" של ניקולס ריי משנת 1954, אבל אני עומד לתקן את זה בקרוב.
האחרים הם זוכה אוסקר התלבושות "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר", שהוא כמובן אחד הסרטים המרגשים והנפלאים שנעשו, המחזמר הפרוע "הדוויג והשארית העצבנית", "הרחק מגן עדן" של טוד היינז עם ג'וליאן מור, וההברקה הכי גדולה – "עגבניות ירוקות מטוגנות". כמו הרבה סרטי ניינטיז אחרים, גם הדרמה האהובה משנת 1991 עשתה ככל שהיא יכולה לקבור את התימה הלהט"בית שלה, וזה מעולה שב-yes ראו דרך זה.

סרטים נוספים שישודרו במהלך החודש, ועליהם תוכלו למצוא התייחסויות עבר בבלוג, הם "החתונה של ג'ני" שעופר בחר בו כאחד מהסרטים הגרועים ביותר של השנה החולפת; "ברבור שחור", "משחק החיקוי", "גאווה", "גורל ידוע מראש", "סאן לורן", "אהבה היא מוזרה" ו"התאומים".

מחוץ ל-yes3, גם yes דוקו כמובן מצטרף לחגיגה. מתוך חמשת הסרטים המרכזיים שישדר, צפיתי רק ב"מלכות הדראג החדשות" (Dressed as a Girl), סרט תיעודי חדש מאנגליה, המביא את סיפורה של קבוצת דראג אנרכיסטית שסחפה את הממלכה המאוחדת. הסרט נתפס על כמה דמויות ומלווה אותן כברת דרך, כולל משברים רבים, ניתוחים לשינוי מין, התמכרויות והרבה מאוד נצנצים. מכיוון שאין לו מבנה ברור, והוא מתעסק בהמון דברים, לפעמים הוא מרגיש מעט לאה, אבל נצחונו הגדול הוא בכך שעל אף החלקים היותר קשים שבו, הוא תמיד שומר על חיוך, ומתעקש שלא ליפול למלכודת המלנכוליות שלעיתים באה אוטומטית עם סיפורים מהסוג הזה. זה בהחלט לא מובן מאליו ולבמאי קולין רות'בארט מגיע המון קרדיט על כך.

הדוכס מבורגונדי