• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

המלצות ל-TLVFest הפסטיבל לקולנוע הומו-לסבי 2016

22 במאי 2016 מאת אור סיגולי

אל לוח הפסטיבלים העמוס של הקיץ בישראל, יצטרף בשבוע הבא TLVFest, המוקדש לקולנוע בנושא להטב"קי, ממש בסמוך לאירועי חודש הגאווה של יוני. הפסטיבל יימשך על פני 10 ימים, מה-29 למאי ועד ה-7 ליוני.

במהלך השנה האחרונה, פנה אלי מנהל הפסטיבל יאיר הוכנר, וביקש את עזרתי בבחירת הסרטים לתכנייה הבינלאומית של הפסטיבל (בהתנדבות, כמובן). בעקבות זאת צפיתי בחלק נכבד מהסרטים שנשלחו לפסטיבל מסביב לעולם, ונתתי את דעתי עליהם. באופן טבעי ובעקבות סיבות רבות ומגוונות, חלק מהסרטים שאהבתי לא מצאו את דרכם אל התכנייה, וחלק מאלו שפחות הרשימו אותי דווקא כן. זה מה שקורה בדרך כלל.
בכל מקרה, בעקבות הצפיות המקדימות שלי, אני יכול להמליץ לכם על כמה סרטים מתוך התכנייה של הפסטיבל.

המלצות ל-TLVFest 2016

"אוריינטד" – Oriented

Oriented

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא גם אחד הסרטים היותר מדוברים של השנה האחרונה בתחום הקולנוע הישראלי התיעודי, ובטח זה שנוגע בנושאי הלהטב"קים.
זהו סרטו של ג'ייק וויזנפלד הבריטי, המביא למסך את עולמם של שלושה גייז ערבים, המתמודדים לא רק עם זהותם המינית אלא גם עם הזהות הפוליטית והמדינית. הסרט עשה סיבוב פסטיבלים מטורף, והוקרן בעשרות מדינות וערים מסביב לעולם.

החוזק הגדול של "אוריינטד" הוא ללא ספק שלושת הגיבורים שלו, כולם דמויות נהדרות לסרט מסוג כזה, ו-וויזנפלד בחר במין קו עלילה נקודתי לכל אחד מהם. הראשון הוא נעים, המתמודד עם העובדה שמשפחתו עדיין לא יודעת על נטיותיו המיניות, ומנסה במהלך הסרט למצוא את האומץ לספר להם על עצמו. הצלע השנייה במשלוש הוא פאדי, שאמנם כבר מחוץ לארון, אבל לאחר שהוא מתוודה על כך שלעולם לא יוכל לצאת עם יהודי-ישראלי, הוא מוצא את עצמו מעורב רומנטית עם אחד כזה בדיוק, וכל מערכת הערכים שלו מתערערת.
עם זאת, הכוכב האמיתי של הסרט הוא חאדר אבו-סייף, שמקבל את רוב זמן המסך ומוביל את העלילה קדימה. אבו-סייף הוא דמות מוכרת בקהילה הישראלית בזכות כתבותיו האישיות והבועטות, כמו גם חשבון הפייסבוק שלו, שלאחרונה עלה לכותרות בעקבות פרשייה לא נעימה בבידוק בטחוני של חברת אל-על. האישיות יוצאת הדופן של אבו-סייף, האופטימיות והחוכמה שלו הם הנכס העיקרי של "אוריינטד", והוא מציג את שאלות הזהות שלו באופן מורכב ומעורר אהדה.

"אוריינטד" הוא סרט מלא חיים, מרגש ומעבר להכל מעניין מאוד. הדבר היחידי שאני יכול להגיד שהפריע לי – ואני כמעט לא כותב את זה על אף סרט – הוא שהוא קצר מדי. פחות משעה וחצי אורכו, ונדמה שדבקותו בקווי העלילה הנקודתיים של גיבוריו אולי עוזרים שלא להתפזר, אבל מרגישים כאילו יש הרבה יותר שלא מוצג לנו. באופן טבעי ישנן דילמות שלא נפתרות, וכמה מהסצנות הכי מרתקות לא הצליחו למצוא את דרכן על המסך, ובכל זאת, מדובר בסרט שהוא גם חשוב וגם מהנה, ואפילו מעניק תקווה לרגעים.

"במורד הנהר" – Downriver

Downriver MIFF Twitch

אחד הסרטים הטובים של הפסטיבל, ואחד החזקים שראיתי לאחרונה, הוא דרמת המתח הזו שמגיעה מאוסטרליה. וכמו שני סרטים אחרים מארץ הקנגורו שהגיעו לישראל לאחרונה, "המלבישה" ו"הבת", גם עלילתו של זה מותנעת כאשר דמות צעירה חוזרת לעיירתה לאחר היעדרות בנסיבות מכאיבות, והופעתה המחודשת מערערת את כל חיי התושבים מסביב, לרוב עם נסיבות טראגיות.

זהו סרטו הראשון של גרנט סיקלונה, והוא הוקרן בפסטיבלי מלבורן וטורונטו. באופן שמאוד מזכיר את המיני-סדרה הניו-זילנדית המשובחת (והמדכאת באופן בלתי הגיוני) "קצה האגם". גם כאן מדובר עלילת מתח שמחברת בין העבר ובין ההווה, ובמרכזה דמות אשר מנסה לכפר על פשעיה ולעשות תיקון לחייה, כאשר המחיר הנפשי הופך להיות כבד יותר ויותר.
ל"במורד הנהר" יש סיפור שמחזיק היטב, צילום מצוין וצוות שחקנים מעולה. את ההצגה גונבת אחת מהשחקניות הניו-זילנדיות המוכרות ביותר, קארי פוקס ("מלאך אצל שולחני", "חברים לרצח"), פה בתפקיד שמקשה על הצופה לזהות אותה. זוהי אחת ההופעות המרשימות שראיתי לאחרונה.
מעניין האם היא כבר שכחה לי את הפאדיחה שעשיתי איתה בלונדון ב-2013. ההימור שלי – כן.

"Loev"

LOEV1

מחוויותיו של לקטור: כאשר אני מתבקש לצפות במספר גדול של סרטים בזמן מצומצם לטובת צמצום ובחירה, עם כל הרצון הטוב, באיזשהו שלב אני חייב להבין שלא אוכל לצפות בכל סרט מההתחלה ועד הסוף. אני תמיד משתדל, כעקרון, לראות את הסרטים במלואים, וכך בדרך כלל קורה עם הצפיות הראשונות, כאשר עדיין יש סובלנות. למרבה הצער, ככל שהסקרינרים נערמים, כך זמן החסד הולך וקטן. באיזשהו שלב, כשאני מבין שלעולם לא אספיק לראות הכל באותה מידה של תשומת לב, אני נותן לעצמי בדרך כלל 25 דקות של צפייה בסרט לפני שאני מחליט האם אמשיך לצפות בו או לוותר. תתפלאו כמה לפעמים אלו 25 הדקות הארוכות ביותר בעולם.
כשהתחלתי לצפות בסרט ההודי "Loev", הנחתי שבתום החצי שעה הראשונה אניח לו ואמשיך הלאה. שום דבר בו לא נראה מסקרן או מרשים במיוחד. הסרט נפתח במין דיאלוג בין זוג אוהבים, האחד כועס והשני מנסה לפייסו, והכל מצולם במדיום שוט ובסביבה חיוורת. לא ברור לי למה, אבל המשכתי לצפות בו וכעבור זמן מה פתאום הרגשתי שמשהו משתנה, ושאני מתעניין בו יותר ויותר. כשעה לתוך הסרט, שכחתי לו את הפתיחה המקרטעת, ובזמן שהוא שמועד לא פעם ולא פעמיים, מדובר בסרט רגיש מאוד, משוחק היטב עם כמה אלמנטים מפתיעים מעוררי הזדהות וחיבה. אני ממש שמח שראיתי אותו עד תומו.

סאהיל (דרוב גאנש בתפקיד נהדר) הוא צעיר הודי, אשר עוזב את ביתו ובן זוגו לכמה ימים, לטובת טיול עם חברו הוותיק ג'אי, שעבר לארה"ב והגיע לביקור קצר במולדתו. סאהיל כבר תכנן הכל מראש, אבל מחויבויותיו העיסקיות של ג'אי והמתח האינהרנטי ביניהם משבש כמעט כל חלק בטיול, ומביא את שניהם לנקודות כואבות מאוד אחד מול השני, ומול עצמם.
סודהאנשו סאריה ביים וכתב סרט שהיותו יצירת ביכורים בולטת, אבל מדי פעם מתפרצים ממנו רגעים נפלאים וחזקים מאוד של קולנוע ושל יכולות מעניינות לספר סיפור. כאמור, לא הכל הולך חלק ב"Loev", אבל אם מצליחים לעבור את הרושם הראשוני שלו, הוא שווה בהחלט.

"לעולם לא תהיה לבד" – Nunca vas a Estar Solo

YOUWILLNeverBeAlone-630

אחד הסרטים הדרום-אמריקאים הבולטים של השנים האחרונות היה "אחרי לוסיה" של מישל פרנקו, שייצג את מקסיקו ללא הצלחה באוסקר בשנת 2012, זכה במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן והוקרן בפסטיבל חיפה. זה גם אחד הסרטים שהכי סבלתי מהם בזמן האחרון.
"לעולם לא תהיה לבד", סרטו הראשון של הזמר אלכס אנוואנדטר, אמנם איננו מקסיקני אלא תוצרת צ'ילה, ועדיין יש בו המון דברים זהים מבחינה עלילתית לזה של פרנקו. ועם זאת, כמעט כל דבר שהקשה עלי לצלוח את "אחרי לוסיה", עבר היטב בסרט הזה. לא אוכל לומר שמדובר בסרט ללא פגמים – על "הנאה" בתצורה המיידית בכלל אין על מה לדבר – אבל יש בו מספיק דברים שהופכים אותו לחווית צפייה חזקה במיוחד.

קשה להיכנס לפרטי עלילת הסרט מבלי לחשוף אירוע משמעותי המתרחש במרכזו, הלוקח אותו לכיוון אחר, ולכן אפסח על השלב הזה. כן אסגיר שמדובר בסרט מאוד לא קל לצפייה, עם כמה סצנות קשוחות של מין ואלימות, אבל הוא יצירת ביכורים מרשימה מאוד, כזו שנשארת בראש לא מעט אחרי שהסרט הסתיים.

"תיאו והוגו" –  Paris 05:59 / Theo et Hugo dans la Meme Bateau

theo and hugo

הסרט הצרפתי הזה הוא המלצה מסויגת למדי, אבל כזו ששווה להכיר.
הסרט נפתח ברבע שעה המתרחשת בתחתיתו של מועדון סקס צרפתי, ומפרטת באופן גרפי למדי אורגיה של מספר גברים, ביניהם שני גיבורי הסרט המוזכרים בשמו. באמת מדובר באחת הסצנות הבוטות שראיתי בקולנוע, וככזה כבר כאן צריך להזהיר את הצופים הרגישים יותר, אם כי לאחר שזו מסתיימת הסרט הופך להיות מהוגן לחלוטין.
בתוך האורגיה הזו – שמצולמת נהדר, אגב – מכירים תיאו והוגו, ולפתע הם מרגישים כאילו הם לבד ושיש ביניהם חיבור מסוג אחר. הם ממהרים לצאת לרחוב ורגע לפני שהם רוכבים על אופניים יחד על עבר הזריחה, הוגו מגלה שהמין שלהם היה לא מוגן, וכנשא איידס הוא ללא ידיעתו סיכן את תיאו.

המסגרת של הסרט מעניינת מאוד, היא מנסה להתרחש בזמן אמת, והשעה וחצי של אורכו היא גם השעה וחצי שעוברת על השניים באודיסיאה הלילית שלהם ברחבי העיר. בנוסף, הסרט מצולם נהדר, יש לו יחס מתקדם, בוגר ושפוי בנוגע לאיידס, ושני השחקנים הראשיים (ג'פרי קואט ופרנסואה נמבו) מחזיקים מסך די בקלות.

מה שכן בעייתי בו הוא הדידקטיות שלו, שלעיתים גורמת לו להרגיש כמו המדריך להתמודדות עם הסיכון להדבק. יש מגיע לשיא בסצנה ארוכה-ארוכה בחדר המיון, בו אחות מסבירה לתיאו בפרטי פרטים איך לקחת את טיפול המנע, אילו כדורים נלווים לעניין, מהם תופעות הלוואי ומתי הוא צריך לשוב לבדיקה נוספת. קשה שלא להסתכל בשעון במהלך הסצנה הזו, והיא לא היחידה.
בנוסף, הפיתולים שעוברים השניים קצת מתוסרטים מדי, וכל קונספט ה"לפני הזריחה" הזה מעט מתיש. ואחרי הכל, כאשר סרטם של אוליבייה דוקאסטל וז'אק מרטינאו מסתיים, הוא בכל מותיר תחושה טובה של התרגשות, והאופטימיות המקסימה שבה הוא בוחר להאמין היא כזו שנחמד לפגוש בקולנוע מדי פעם.

כדי לאזן – הנה כמה סרטים שלא התחברתי אליהם בכלל, אז האחריות היא עליכם:
אני במיעוט קטן, אבל ממש לא חלקתי את ההתלהבות מזוכה ונציה, "מרחוק" של לורנצו ויגאס. כל מי שאני מכיר חושב שמדובר ביצירה חזקה ומרשימה, אבל אני לא עליתי על הרכבת הזו. באמת שאין לי צורך בחיי בגרסת דארדן של "מוות בוונציה", אבל תתעלמו ממני ותלכו לזה; ב"דובאי החדשה" יש משהו בועט ואנרכיסטי, אבל לי הוא היה מרתיע מדי ולא נעים אפילו לשנייה; במקום אסקטרימי אחר, "אהבה אינסופית" הספרדי הוא כמעט סרט אימה, ועל אף זאת נותרתי מרוחק ממנו קילומטרים ולא הצלחתי לפתח אמפתיה לשום דבר על המסך; ו"חדרים משותפים" הוא פשוט לא סרט טוב.

יש עוד המון הסרטים, אירועים ואורחים, ואת כל האינפורמציה תוכלו למצוא בתכניית הפסטיבל.

השאר תגובה