כל סרטי אינגמר ברגמן: חלק 13 – ״תותי בר״

הקדמה לפרויקט: בשנים האחרונות הולכת ומתבבסת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. גם בקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. בסדרת פוסטים זו אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם שאיפה לגעת בעתיד גם בסרטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות – וגם בלי חוקיות. פוסטים מסויימים יוקדשו למספר סרטים, אחרים לסרט אחד או חלק ממנו, וגם סדר הפוסטים לא יעקוב באופן כרונולוגי אחר התקדמות הקריירה של הבמאי השבדי אלא יקפוץ מזמן לזמן. המטרה היא שבסוף הפרויקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. גם תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

הפעם אני מקדיש את הפוסט לאחד מן הסרטים היותר ידועים של ברגמן. סרט אשר משלב נטיות שונות, חלקן סותרות, החוזרות בסרטיו: זה סרט עתיר בסמלים, אבל בליבו סיפור די פשוט על מגע אנושי; סרט עם קאסט מצומצם, אבל הרבה אתרי התרחשות, סרט שיש בו מימד של אהבה לטבע השבדי, אבל גם מימד אקספרסיוניסטי מלאכותי. ובעיקר, זהו סרט מורכב מאוד אבל גם נגיש יחסית לסרטים של ברגמן, למרות שהוא עוסק בזקנה, ציפייה למוות וחוסר תקשורת (בין היתר). הסרט מכיל כמה דימויים של סיוטים אפלים, אבל זכורים ממנו גם דימויים אידאיים של טבע וחדווה. אף כי הסרט מתמקד בגיבור מבוגר המהרהר בקיצו, הסרט עוסק במידה לא פחותה בגילוי מחדש של נעורים וניתן אף לפרש אותו כאופטימי.

כמו ברוב סרטיו של ברגמן, כל צוות השחקנים נותן הופעה משובחת, אבל זהו בכל זאת סרט שבמרכזו הופעה שובת לב של שחקן אחד – ויקטור שיוסטרום, במה שיהיה סרטו האחרון של מי שהיה יוצר הקולנוע השבדי עד ברגמן, הן כשחקן והן כבמאי. שיוסטרום הוא סוג של מנטור/מושא ההערצה/דמות אב עבור ברגמן. סרטיו האילמים היו אהובים במיוחד על ברגמן, כאשר הכי אהוב הוא הסרט ״כרכרת רפאים״ שזוכה להרמז ב״תותי בר״ (Wild Strawberries). בתחילת הקריירה של ברגמן כבמאי שיוסטרום היה התומך הכי גדול בחברת ההפקה השבדית, גם כאשר אחרים רצו לפטר אותו מסרטים או לא לתת לו תקציבים. לכן, שיוסטרום כבר שיחק אצל ברגמן בתפקיד משנה חשוב ב״אל השמחה״.

יש גרסאות סותרת לגבי הליהוק של שיוסטרום לסרט זה, אחרי שכבר פרש ממעורבות ישירה בקולנוע – יש טענות שזה היה רעיון של המפיקים, יש טענה כי ברגמן חשב עליו רק לאחר שסיים את העבודה על התסריט ויש גם טענה כי מראש התפקיד נכתב עבורו וברגמן שקל לבטל את הסרט אם הוא לא יסכים להתשתתף בו. כל הגרסאות הללו נתמכו גם על ידי ברגמן עצמו בשלבים שונים של הקריירה, בין אם בראיונות או בספרים על יצירתו. בכל מקרה, שיוסטרום לא היה קל על הסט – הוא לא ממש יכול היה לזכור את הטקסטים שלו ובעיקר רצה להגיע לביתו בכל יום עד השעה 17:00 על מנת שיספיק לשתות את הוויסקי שלו. למרות זו, ההופעה שלו סוחבת את הסרט אפילו אם לא יודעים דבר על סרטיו של שיוסטרום בעבר – יש בו משהו טבעי, המשדר רכות אך גם קשיחות, השלמה עם הזקנה ונעורים שעדיין חיים בעיניו, גם אם אלו מתקשות לעתים להיפתח.

הדמות אשר מגלם שיוסטרום מבוגרת בהרבה מגילו של ברגמן בעת כתיבת התסריט, אך בבחינה שלה מחדש את חייה יש גם מימד אישי עבור ברגמן, שכמו הגיבור שלו חש כי הוא מצליח בחיים המקצועים יותר מאשר בחיים האישיים. בנוסף, דרך הדמות הראשית ברגמן גם דן ביחסיו הסבוכים עם הוריו, שהיו עימו בסוג של נתק בעת עשיית הסרט, שנתק בין דורות עולה בו בכמה רמות. פער הדורות קיים גם בין ברגמן לבין השחקן הראשי שהביא לא מעט מעצמו לדמות אותה הוא מגלם, וכך גם הוא נוכח בסרט שעוסק בנושא גם ברמה של הנראטיב וגם ברמה המטא-קולנועית, כמפגש בין דורות שונים של הקולנוע השבדי. באחד מן הסרטים הראשונים שעשה ברגמן לאחר שזכה לשם בינלאומי, הוא מזכיר לקהל את הבמאי השבדי הקודם אשר זכה לתהילה עולמית.

אקורד הפתיחה לסרט הוא קול פעמון כנסיה בודד, אחריו מכריז הגיבור על אורח חייו ואמונתו. שיוסטרום מגלם את איזיק בורג, רופא מוערך בן קרוב לשמונים העומד לקבל פרס על מפעל חיים ביום בו מתרחשת עלילת הסרט. כאדם, הוא נתן את עצמו קודם כל למקצוע ודומה כי הוא שלם עם כך בפרולוג המופיע לפני הכותרות, בו הוא מרכיז בווייס-אובר: "היחסים שלנו עם אנשים אחרים בעיקר מורכבים מדיונים ושיפוט של האופי וההתנהגות של הזולת. עבורי, הדבר הוביל לפרישה מרצון מכמעט כל מה שקרוי מפגשים. על כן, הפכתי לבודד למדי בזקנתי. ימיי עמוסים בעבודה קשה ועל כך אני אסיר תודה. מה שהחל כמאבק על מנת להתפרס הפך לתשוקה למדע".

לאחר מכן הוא מספר כי הוא חי לבדו עם משרתת. בנו היחיד, אוולד, חי בלונד בחברת אשתו מריאן. אשתו של איזיק עצמו ענתה לשם קארין (כשם אמו האמיתית של ברגמן) והיא נפטרה לפני שנים רבות. לעומת זאת, אמו של איזיק עדיין חיה ופעילה למרות גילה המופלג. העמדה של איזיק על החיים מובאת לפני כתוביות הפתיחה, אולם במהלך הסרט הוא יתחיל לערער עליה ובמידה רבה יפתח תשוקה לבחירה הפוכה – ליחסים עם בני אדם ולא למדע. למגע לא רציונלי עם המציאות.

הסימן הפרקטי הוא דרך המסע שבוחר הגיבור. לכאורה הוא צריך לטוס מביתו בשטוקהולם לעיר האוניברסיטאית לונד, המצויה בדרום מערב שבדיה (מרחק של כ-600 קילומטרים). אלא שבעקבות חלום, בבוקר קבלת הפרס הוא מחליט לנהוג לטקס במכוניתו. מדובר בנסיעה לא פשוטה ביום אחד, בטח לאדם בגילו, אבל הוא חש צורך לתקשר מחדש עם הטבע ואולי גם עם האנשים בדרך. המשרתת המסורה שלו מסרבת להצטרף לתוכנית הלא מאוד הגיונית, אבל כלתו מריאן (אינגריד טולין) יוצאת לדרכה בדרך ללונד כאשר מלבד נוכחות בטקס מצפה לה גם מפגש עם בעלה לאחר פרידה של חודש. בדרך, איזיק ייזכר בתחנות מפתח בחייו דרך מפגש עם אנשים מעברו ובעיקר דרך סדרה של חלומות אשר גורמים לו להבין כי למרות ההצלחה המקצועית, בחייו האישים הוא היה כשלון. בעיקר ביכולת להבין אנשים מבחינה רגשית ולתקשר, כולל עם האנשים אותם לכאורה אהב.

על פניו, זהו מסע של הכרה מחדש של היופי של החיים נוכח המוות הקרב, סיפור מעשה הנפוץ בספרות בקולנוע. למשל ב״מותו של איבן איליץ'״ של טולסטוי או ״איקירו״ של אקירה קורוסוואה. הפרשנות הזאת מובלטת בחלום הראשון המוצג בסרט, חלום אשר מופיע מיד לאחר כתוביות הפתיחה ולכן נדמה כי הוא זה אשר הוביל להחלטה לצאת לדרך ברכב הפרטי. בחלום איזיק מהלך ברחובות ריקים, בהם לשעונים אין מחוגי זמן, האיש הראשון בו הוא נתקל מתגלה כנטול פנים והוא הופך לשלולית דם ברגע המגע. לבסוף חולפת כרכרת מתים (ההרמז ל״כרכרת רפאים״, שגם בו הגיבור אשר גילם שיוסטרום בוחן מחדש את חייו ביום מותו) ממנה נופל ארון – והגופה בארון היא של איזיק בורג עצמו.

אלא שניתן לפרש את החלום הזה גם בדרך נוספת. מאוחר יותר בסרט הוא מספר לכלתו על החלום המוזר והיא משיבה שגם לבנו יש חלומות דומים. הוא מספר שהוא מת וגם חי בו זמנית בחלום. אולם השאלה היא האם המוות הוא העתיד הצפוי לו בקרוב או למעשה הווה שלו – הוא התמסר למקצוע שלו, אבל לא הבין את צרכי הסובבים אותו ונותר במצב של קהות רגשית. כלתו, שהיא הדמות היחידה אשר הכירה אותו לפני יום המסע ובמהלכו, מבחינה בשינוי אשר חל בו. לא בעקבות הפרס או הנסיעה הוא הופך לזקן אדיב יותר, אלא בעקבות חרטה והבנה של החיים שפיספס, כאשר טבע הפספוס נחשף באמצעים שונים במהלך המסע. מריאן עוברת שינוי במהלך הסרט לא רק ביחס לזקן, אלא גם ביחס לבעלה בעיקר לגבי הדרך בה תמשיך את חייה, למרות שהיא איתנה בדעתה לגבי החלטה שלקחה זמן מה לפני תחילת עלילת הסרט. ברגע שהיא רואה כי החותן הקשה שלה מסוגל להתרכך, כפי שהדבר בה לידי ביטוי ביחס שלו כלפיה וכלפי זרים שהוא אוסף למכונית, היא מבינה משהו גם על טבעו של שינוי לגבי כלל בני האדם ובאופן ספציפי לגבי בנו של איזיק, הגבר אותו היא אוהבת. ייתכן וגם בו עוד יחולו תמורות.

הסרט יוצר הגבלה בין איזיק לבנו אוולד, גם על ידי דבריה של מריאן וגם על ידי שימוש באמצעים קולנועיים. היא אומרת מספר פעמים כי האב והבן דומים, אך בשיחה אחת אחרי שהיא מבינה כי איזיק החל להיות פתוח יותר להקשבה, ברגמן עובר לפלאשבק של מריאן. מקלוז-אפ שלה באוטו במהלך השיחה עם איזיק, המצלמה חושפת את פניו של אוולד (גונאר ביורנסטרנד) אשר מצפה לשמוע ממנה וידוי. היא מספרת לבעלה כי היא הרה ומבחינתו זהו פשע חמור לא פחות מפשע פלילי. אוולד סבור כי זה אכזרי להביא ילדים לעולם במצב כה רע בכלל ולמשפחה שלו בפרט. הוא זוכר את הנישואין חסרי האהבה של הוריו (אף כי אמו מתה בילדותו) וגם את העדר האהבה שקיבל מאביו. בין השורות הוא רומז כי יהיה כנראה הורה גרוע במידה דומה. אבל מריאן, בניגוד לדבריה כלפי בעלה בעבר, נחושה בהחלטה ללדת את הילד ולגדל אותו, גם במחיר של פרידה מהגבר אותו היא עדיין אוהבת, גם אם היא כבר לא מעריכה אותו במיוחד. בתום הריב עם בעלה, המעבר חזרה לזמן ההווה של הסרט מתבצע באותה טכניקה – קלוז-אפ שלה בשיחה עם אוולד הפך לקלוז-אפ שלה בשיחה עם איזיק.

הזיכרון עדיין מאוד מוחשי עבור מריאן, לכן הפלאש-בק חד, חלק בלתי נפרד מן היומיום שלה. כאשר איזיק נזכר בעבר, הדבר קורה בחלומות, מתוך שינה או בקיץ. דרגת הסוריאליזם של החלומות לא אחידה, אבל בכולם יש משהו חמקמק וכאשר הוא חוזר בהם לעבר, הוא מבין הרבה דברים שלא הבין בזמן אמת. חלק מן הזמן הוא צופה באירועים אשר אותם לא ראה בזמן אמת, דבר המאפשר לו ללמוד מה אנשים אחרים אומרים אודותיו.

הפעם הראשונה בה הנסיעה נעצרת מתרחשת כאשר איזיק מראה למריאן את בית הקיץ בו נפשה משפחתו בהיותו ילד ונער. הוא חולם בהקיץ ספק חלום שכולו זיכרון מנעוריו, אשר נגלה עבורו בבירור ובצלילות שאינה נוכחת בחלומות אחרים בסרט – רק שאיזיק רואה סצנות בהן הוא לא נוכח. בעיקר, הוא מתמקד בבת דודתו שרה, אחריה חיזר ועימה רצה להתחתן. למראית עין היא נענתה לחיזוריו, אך אחיו זיגפריד חיזר אחריה בסתר וביתר אגרסיביות ובסופו של דבר כבש אותה. הסיקוונס מתחיל כאשר הוא רואה את חיזורו של זיגפריד אחרי שרה, ולקראת סיומו שרה אומרת לאחותה כי למרות שאיזיק מתנהג כמו שידוך יותר ראוי הוא נרתע מחטא ומיניות ומעדיף אמונה באל, בעוד זיגפריד פועל על פי היצר. היא לכאורה נקרעת על ידי שתי הסוגים של הגבריות, אבל ברור אחר מי נוטה לבה.

זהו גם הסיקוונס אשר נתן את שמו לסרט – שרה קוטפת תותי בר על מנת לתת במתנה לדודה הזקן והחירש, אהרון, לכבוד יום הולדתו. תותי הבר נוכחים בסרטיו של ברגמן עוד קודם לסרט זה, ב״הפסקת קיץ״ ו״החותם השביעי״ והם מסמלים לרוב את השפע של הטבע והעממיות השבדית, סוג של הנאה מתוקה שקשורה לאדמה וגם לנעורים. שרה, אשר נבנית בזיכרון כמעט כאידיאה, מוצגת כשובבה וחיה, בניגוד לאופי של איזיק. אבל נתינת התותים לקרוב הכי מבוגר וחולה יוצרת גם הקבלה בנתינת המתנות שלה כלפי איזיק עצמו, גם אם רק בחלומות הבאים. בכל החלומות והזיכרונות, היא נותרת צעירה ואיזיק מופיע בזקנתו. ייתכן שכבר בנעוריו היא ראתה בו קרוב משפחה חביב אך לא מיני, כפי שהוא כנראה גם ראה את עצמו במידה רבה. מכיוון שהעבר, כולל החלקים בהם לא נכח בפועל, נחווה רק דרך התודעה של הגיבור, לא ניתן לדעת האם הדברים שאמרה אודותיו היו אכן מחשבותיה והסיבה לבחירה באחיו. בכל מקרה, דומה כי איזיק השלים עם דמותה והוא לא חש נבגד, אלא ככמי שפספס אותה אגב השגיאות אשר ביצע. הוא רדוף בידי אותו פספוס, תוהה האם חייו יכלו להיות יצריים בהרבה וחמים יותר באופיים לו היה כובש את לבה של שרה.

איזיק חוזר להווה כאשר אישה צעירה שואלת אותו אם זה ביתו – הוא משיב שלא. אבל מסתבר למזלו כי היא בתו של בעל השטח עליו ניצב הבית. שמה גם שרה והיא דומה במראה לשרה בת דודתו, כלומר שתי הנשים הצעירות מגולמות בידי אותה שחקנית – ביבי אנדרסון. כאשר היא אהובת נעוריו של איזיק, השיער שלה ארוך ומסודר כמו של בת אצולה בתקופה הרומנטית (הילדות של איזיק הייתה סביב סוף המאה ה-19), בעוד לשרה של ההווה יש שיער קצר בתספורת מודרנית. האלמנט של ליהוק אותה שחקנית לתפקידים של נשיות סמלית עבור הגיבור, שהסרט נחווה דרך עיניו, נעשה בעוד מספר מקרים בתולדות הקולנוע, כך שיתכן והדמיון הוא במוחו של הגיבור בלבד, אך פירוש זה אינו מחייב. קיים גם סיכוי כי מדובר בנכדתה של אותה שרה (ואז הבית עבר בירושה), אך איזיק לא רומז לכך ושרה המודרנית מגלה בהפתעה ובהתרשמות פרטים על חייו ועל שמו ולא מציינת קירבה, כך שתרחיש זה אינו סביר. שרה המודרנית נוסעת דרומה במטרה לברוח מן המציאות שלה וכמו הדמות האחרת הנושאת את שמה, גם היא מתלבטת בין שני מחזרים הנוסעים יחד עמה ורבים על גופה הבתול בשילוב של חברות ואלימות. מלבד הריב על הבחורה, כל אחד מהם מחזיק בעמדה תיאולוגית אחרת – אחד לומד להיות כומר, השני אתאיסט. שרה לא מבינה כיצד ניתן להאמין באלוהים, אבל מחבבת גם את המאמין. בניגוד לשרה של העבר, בסוף הסרט לא ניתן לדעת מה בחרה הצעירה, אם בכלל בחרה.

השלישיה הזו מתחילה כחבורה שלווה, אבל במהלך הסרט שני הבחורים מגיעים לעימות פיזי בסיומו שרה שואלת אותם בציניות האם בסופו של דבר יש אלוהים בעולם. העימות התיאולוגי הוא גם עימות על הבחורה, שמובן כי שני הנערים מציעים לה אורח חיים שונה בנתיב הסופי – החיים כאשת כומר או חיים של חופש מדת. על פניו, ייתכן שמדובר גם בתפקיד של אם עם הגבר הדתי או של בת זוג שווה עם הגבר השני, אך לא מדובר בהכרח בשני ניגודים מוחלטים – שרה של העבר בחרה בסוף במחזר המיני ולא הדתי ועמו הפכה לאם לשישה ילדים.

נוכחות השלישיה הצעירה בסרט מאירה את זקנתו של איזיק באור נוסף. כאשר הם מגלים כי הוא זכה בפרס על מפעל חיים, הם קוטפים לו פרחים, שרים לו שיר ברכה ומציינים כי הם בטוחים שהוא יודע הרבה על החיים ועל מסתורי הלב. הם עושים זאת מתוך מחשבה כי מי שחי הרבה וזקן חווה את מה שהם חווים ויש לו תובנות גדולות על אהבה, אך בשלב בסרט בו המשפט נאמר ברור לקהל כי איזיק אינו יודע הכל על החיים ובטח שלא על ענייני הלב. האם אכן ניתן לדעת באמת כיצד לנהוג גם אחרי שצוברים ניסיון רב וכשלונות רבים? האם המבט המחודש על חייו יכול באמת ללמד את איזיק להתנהג טוב יותר? אם כן, אז רק במידה מועטה. למרות שהוא מנסה לתקן את דרכיו, אין זה סרט על יציאה לדרך חדשה, אלא יותר סרט על השלמה עם כשלונות העבר.

אולם, מסתבר כי יש גם הצלחות בעבר. כאשר הדרך מובילה אותו לתחנת דלק בעיר הראשונה בה עבד כרופא, מסתבר כי המקומיים עדיין זוכרים אותו בהערצה, כולל גם את רוחב לבו. הדבר מובא לנו דרך בעל תחנת דלק המגולם בידי מקס פון סידוב, שאחרי תפקיד ענק בסרטו הקודם של ברגמן, ״החותם השביעי״, מקבל כאן תפקיד של סצנה בודדת. הוא מציג גבריות מרשימה אשר איזיק יקר עבורה גם אחרי שנים רבות. ייתכן גם שהקרירות הנפשית של איזיק נבעה מן המעבר לעיר הגדולה, מה שאומר גם טיפול פחות אישי ויותר מדעי, פחות קשר עם הקהילה. בניגוד לדבריו בפתיחת הסרט, אחרי המפגש בתחנת הדלק הוא מביע חרטה מסוימת על כך שלא נשאר לחיות בצניעות בעיירה הקטנה, אף על פי שאם לא היה עושה זאת, סביר להניח כי לא היה זוכה לקבל את הפרס על מפעל חיים.

תחנה חשובה נוספת היא הביקור אצל אם הגיבור, המייצגת לא רק זקנה גדולה יותר, אלא גם ערכים של דור אחר. עבורה, הולדת משפחה היא המדע – 10 ילדים (כולם מתים חוץ מאיזיק), 20 נכדים (כולם לא מבקרים חוץ מאוולד) ו-15 נינים אותם לא פגשה. דומה כי הקור הוא הדדי שכן תמונה שלה, איזיק וזיגפריד מילודתם אינה חשובה לה כלל. היא גם מתבלבלת בין מריאן לאשתו המתה של איזיק ומתפלאת על כך שאין לה ילדים (לפני שהיא מציינת את המניין שלה), וטוענת כי בזמנה נישואין בלי הורות לה היו אופציה. היא מעמתת את איזיק עם החלום הראשון בסרט כאשר היא מראה לו את השעון של אביו – שעון בו אין מחוגים, כמו השעון בחלומו. עבור האם זה לא משנה שהזמן קפא ושכח אותה בחיים.

הדבר הכי מרשים בדמות האם הוא הדרך בה אנו חוזים בה לראשונה. כאשר איזיק ומריאן נכנסים לפגוש אותה, ברגמן לא מראה את הקשישה, אלא מקרב את המצלמה אל מריאן המביטה בה, כמו בתגלית. למרות שהדיאלוג של מריאן בסצנה מוגבל, הישישה הופכת לגיבורה חשובה שלה – היא בוחנת גם את מושג האמהות אשר עובר סוג של הקצנה דרך הדמות הקשישה שהפכה את זה למקצוע בלי דגש על הפן הרגשי. זו גם ההזדמנות של מריאן להביט ביחסים הבעיתיים בין הדורות במשפחה של בעלה, יחסים כל כך סבוכים עד שיתכן והם הסיבה לכך שבן זוגה לא מעוניין בילדים. אולם, בנקודה זו בסרט הצופה עדיין לא יודע את מה שמריאן יודעת על הריב והוא צריך לנחש מה בוחנת מריאן באישה המרשימה שמעוררת הערכה ורתיעה בו זמנית. בעוד איזיק בוחן את העולם מחדש דרך תחושה של פספוס והעדר הבנה, מריאן מתבוננת כמי שמבינה הכל, מכילה הכל ומחזקת את רצונה להביא ילדים לעולם חרף כל הבעיות שבו.

הבחירה האם להוליד ילדים היא אחת מן השאלות המהותיות בסרטים רבים של ברגמן. ייתכן והיא מחוברת לנושא חוזר אחר: קיומו של האל ויחס האדם אליו. ברגמן שואל האם יש אלוהים בעולם והאם על האדם להפוך לאל בעצמו באקט של הבאת ילדים לעולם אשר יגרום להם סבל. אם אין אל בעולם, ההורה צריך להיות סמכות ההשגחה לבדו, ולא בטוח שאף אדם מוכן למשימה הזו. אם כי לעתים הנשים בסרטיו מוכנות לקחת את עצמן את המטלה, לפעמים מתוך אמונה בדרך (כמו הקשישה) ולפעמים מתוך ניסיון לייצר משמעות בעולם, לברוא אל ותכלית דרך נתינה, כהתרסה נגד האכזריות שמסביב (מריאן).

לאחר ביקור זה, מגיע החלום השלישי בסרט, שהוא אולי החשוב ביותר להבנת המצב בו שרוי הגיבור והדברים אשר עליו לתקן. הסיוט שהוא חווה הוא הרבה יותר קונקרטי מן הסיוט המופשט שבפתיחה, והדברים שהוא שומע מפי אחרים על עצמו חדים יותר. התחנה הראשונה היא מפגש נוסף עם אהובת נעוריו שרה, עדיין שמורה כפי שהייתה טרם נישואיה, יפה וצעירה לנצח. היא מעמתת את איזיק עם המראה הנוכחי שלו כאשר היא מציבה מראה על פניו. הפריים מכיל את הפנים הצעירות והטהורות של ביבי אנדרסון ובמסגרת קטנה יותר את השתקפות הזיקנה מרובת הקמטים של שיוסטרום – עימות בין אייקון קולנועי של שנות העשרה עם שחקנית בתחילת דרכה בשנות החמישים. העבר מול העתיד, באופן אשר גורם לזיקנה להראות כמו האשמה. משם איזיק שב ומציץ על הזוגיות החמה של שרה עם זיגפריד, סוג של אינטימיות אשר הוא כנראה מעולם לא חווה עם שרה, אף כי זכה לנשקה.

אך זוהי רק התחנה הראשונה, כנראה הפחות כואבת, של החלום. בתחנה השנייה הוא מובל למבחן סוריאליסטי, כאשר את הבוחן מגלם שחקן אשר נראה קודם בסרט כגבר שנישואיו כה סוערים עד שהם גורמים לתאונת דרכים עם רכבו של איזיק. איזיק לא מצליח לעבור את השאלות הבסיסיות ביותר – לא זוכר את החובה הראשונה של הרופא להתנצל כפי שהיא כתובה על הלוח בלטינית שהוא שכח, לא מסוגל להסתכל במיקרוסקופ. הוא נאשם בהיותו לא מוכשר, אולם לא לרפואה אלא לחיים בקרב בני אדם. חלק זה של החלום מעוצב באופן אקספרסיוניסטי, כמו החלום בפתיחה, ויש בו משהו שמזכיר עולם קפקאי, אשר האדם שחווה אותו לא מסוגל להבין דבר פרט לכשלונו.

שיאו של החלום היא חוויה מחדש של סצנה מעברו של הגיבור, סיטואציה כואבת שהתרחשה 40 שנה לפני היום בו מתרחשת העלילה. איזיק צופה באשתו קארין בוגדת בו ומדברת אודותיו. תחילה, הסצנה נראית כסצנת אונס, אבל במהרה מתברר כי קארין נמשכת למאהב שלה דווקא מפני שהוא מקצין את הפן האלים וגורם לה סבל ולא רק הנאה. זאת בניגוד לנועם של איזיק, אשר מעולם אינו כועס עליה והיא יודעת כי הוא יכול גם לסלוח לה על הבגידה הזו בקלות – כמו אל אשר תמיד סולח, לא כמו מאהב בעל תשוקות. איזיק מבין אז כי הוא אינו הגבר אשר יכול באמת לספק את אשתו, אך מוסיף לחיות עמה ולא ניתן לדעת האם שינה דרכיו בעקבות אותם דברים בעבר. גם בסצנה זו למראה יש תפקיד חשוב, שכן קארין מביטה דרכה בעצמה פעמים רבות. אך במקרה זה הקהל לא רואה את ההשקפות שלה, רק את אור המראה על פניה. קארין נבנית כאישה מרוכזת בעצמה ומנסה לבסס את עצמה כאישה נחשקת, אולי כתחליף למבטים של בעלה אשר היא מרגישה כי הוא לוקח אותה כמובן מאליו. היא לא מבינה כי הוא מביט בה בדיוק ברגע זה, מבט אשר לא תם גם כעבור 40 שנה.

על פניו, עם ההגעה אל לונד שיא הסרט אמור להיות הענקת תואר הכבוד לגיבור. הטקס אמנם מרשים מאוד וכולל הרבה גינוני כבוד, אבל דומה כי הכבוד הזה כבר פחות מעניין את הגיבור שמצא במסעו הכרה עצמית שהיא מהותית יותר. הסצנות המעניינות בלונד נוגעות למפגשים בין מריאן לאוולד, שאנו לא רואים במלואם אבל מספיק על מנת להבין כי השניים עדיין מאוהבים, למרות שלפי שעה כל דמות מתבצרת בעמדה שלה. הסרט רומז על אפיק של השלמה, בין היתר בגלל ההסכמה לצאת לבילוי משותף אחרי הטקס. בדרך לבילוי הם נאלצים לעצור בבית כי העקב של מריאן נשבר. זהו שבר שדווקא מחבר אותם, ואולי גם רמז לאגדת סינדרלה ובכך לנוכחות של אהבה ושל פלא בעולם. לא מדובר בהשלמה מלאה, אבל דומה כי לאחר נתק ממושך ישנה הבנה רבה יותר בין בני הזוג, גם אם לא הסכמה.

הסרט מסתיים בחלום/זיכרון אחרון שבניגוד לחלומות הקודמים הוא אינו סיוט בשום דרך, אלא חלום של השלמה. שרה, אהובת נעוריו של איזיק, מוליכה אותו למקום של שלווה, מקום בו הוא חוזה בהוריו על שפת אגם. לפתע הוריו מצטיירים כאידיאל של אהבה ולא של קשיחות, בדימוי אשר נראה כלקוח מציור רומנטי או אימפרסיוניסטי. לאחר הדימוי הזה, הסרט מסתיים בתצלום תקריב על פני הגיבור, כאשר המצלמה בוחנת שוב את פניו המקומטות, אבל מוצאת בהן גם את היופי של שיוסטרום הצעיר ובעיקר משקפת השלמה עם החיים – אלו שפוספסו, אבל גם אלו שנחוו בפועל.

הפרקים הקודמים:
חלק 12 – "שעת הזאבים", "בושה"
חלק 11 – "המגע", "ביצת הנחש", "מחיי המריונטות"
חלק 10 – ״על סף החיים״, ״פרסונה״
חלק 9 – ״סונטת סתיו״, ״חליל הקסם״
חלק 8 – ״שיעור באהבה״, ״חיוכי ליל קיץ״, ״עין השטן״, ״כל הנשים הללו״
חלק 7 – ״החותם השביעי״
חלק 6 – ״פניה של קארין״, ״קיץ עם מוניקה״, ״נסורת ונצנצים״, ״פני המכשף״
חלק 5 – ״אל השמחה״, ״זה לא יכול לקרות כאן״, ״הפסקת קיץ״, ״נשים ממתינות״
חלק 4 – ״מעיין הבתולים״
חלק 3 – ״כלא״, ״צמא״
חלק 2 – ״סרבנד״
חלק 1 – "משבר", "גשם יורד על אהבתינו", "ספינה לעבר הודו", "מוזיקה באפלה", "נמל הבית"