• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

כל סרטי אינגמר ברגמן: חלק 9 – ״סונטת סתיו״, ״חליל הקסם״

14 בדצמבר 2015 מאת עופר ליברגל

הקדמה לפרויקט: בשנים האחרונות הולכת ומתבבסת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. גם בקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. בסדרת פוסטים זו אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם שאיפה לגעת בעתיד גם בסרטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות – וגם בלי חוקיות. פוסטים מסויימים יוקדשו למספר סרטים, אחרים לסרט אחד או חלק ממנו, וגם סדר הפוסטים לא יעקוב באופן כרונולוגי אחר התקדמות הקריירה של הבמאי השבדי אלא יקפוץ מזמן לזמן. המטרה היא שבסוף הפרוייקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. גם תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

בפוסט הנוכחי בסדרה, שני סרטים משנות השבעים, שניהם בעלי קשר מוזיקלי. הראשון הוא ״סונטת סתיו״ הוא אחד מן סרטים המאוחרים היותר אהובים ומצוטטים של ברגמן. הסרט השני הוא ״חליל הקסם״, עיבוד של ברגמן לאחת מן האופרות האהובות ביותר של מוצרט. זהו העיבוד הקולנועי הידוע ביותר ליצירה, אבל כדרכם של עיבודים קולנועיים לאופרה, הוא מעט פחות ידוע. אך גם בו הקסם לא נובע רק מן הצלילים הבוקעים מן החליל.

סונטת סתיו
Autumn Sonata
(1978)

autumn-sonata

בערך באמצע הסרט, מגיע רגע אשר נראה מתאים לסרט של לואיס בוניואל: שרלוט, פסנתרנית דגולה, המגולמת בידי אינגריד ברגמן, שוכבת לישון. הפסקול מגביר את תקתוקי של השעון המעורר ברקע. בעודה ישנה, יד נשית מתחילה ללטף את ידה של הפסנתרנית, הליטוף ממשיך אל הפנים. מקור היד לא נראה ברגע בו מתעוררת שרלוט בבעתה. הפחד שלה הוא ממגע, מאדם אחר. היא לא תשוב לישון. היא תרד לקומה למטה לשיחה עם בתה אווה, אשר מגולמת בידי ליב אולמן. האם ובתה ינהלו עימות ארוך, בסצנה שתימשך כשליש מאורך הסרט. סצנה טיפוסית לברגמן בו הרגשות והסודות יצפו בהדרגה, סצנה בה דמויות שאוהבות אחת את השנייה יטיחו זו בזו את הדברים הכואבים ביותר. הפסנתרנית המנוכרת תהיה בצד הסופג של רוב העלבונות.

הסרט הזה נודע כשיתוף הפעולה היחידי בין אינגמר ברגמן לאינגריד ברגמן, וגם כסרט העימות הבין-דורי בין אם לבת שמהווה דגם לסרטים עתידיים. אבל זהו גם דיוקן של דמות האמן, במקרה הזה אמן מבצע של מוזיקה. דומה כי על מנת לפרש את היצירות ברגישות ובכנות, על שרלוט לדחות כנות ורגישות בחייה הפרטים. היא לא מתנכרת למשפחתה בגלוי, אבל היא מפחדת באמת לגעת. אולי על מנת להיות אמנית דגולה עבור העולם, עליה להיות בלתי נגישה עבור משפחתה, או להעלים עין מן הסבל שהיא גרמה, לא לגשת למגע ישיר עם הצדדים הכואבים באמת של חייה. את בתה אווה היא לא ראתה במשך 7 שנים ובמהלך הסרט ייחשפו אלו עוד אירועי מפתח בחיי הבת היא הפסידה. אבל בסרט קיימת גם הלנה, בתה השנייה של שרלוט. בת זו סובלת ממחלה לא מוגדרת אשר מגבילה את התנועות שלה והופכת את הדיבור שלה ללא נהיר. את הבת הזו שרלוט כלל לא רוצה לפגוש. כאשר אווה מזמינה את שרלוט לביקור, היא יודעת היטב לא לציין בפני אמה כי גם אחותה גרה בבית ולא במוסד. אין לה כוונות זדון והעימות הלילי אינו מתוכנן, הבת בסך הכל רוצה לעזור לאם להתגבר על אבל על מות בן זוגה. בן זוג שאינו אבי בנותיה, אך נכח בחיי המשפחה במשך שנים וללא ספק היה נוכחות חשובה יותר בחיי שרלוט מקרובי הדם. אולי מפני שגם הוא נגן של מוזיקה קלאסית, אם כי של צ'לו ולא של פסנתר.

הקטע המוזיקלי החשוב ביותר בסרט הוא מאבק בין האם לבת. בין האם המקצוענית לבת החובבנית, אשר מנגנת ומסבירה מדי פעם בכפר המוקמי בו היא חיה, בעוד האם מסבירה על המוזיקה שלה ברחבי העולם. על הפסנתר בסלון מונחים תווים לפרלוד של שופן. הבת טוענת כי היא אפילו לא טרחה ללמוד את האיצבוע של הפרלוד הספציפי (מספר 2), אבל בעלה טוען כי היא קיוותה לנגן בפני אמה. בנוסף, נוכח היותו של הביקור צפוי, קשה לי להניח כי התווים הוצבו של במקרה – שופן הוא מלחין המתמחה בפסנתר והוא מציב לבת אתגר לעמוד בסנדרטים של האם, אתגר אשר היא נועדה מראש להיכשל בו. "אני אף פעם לא אצליח" היא אומרת – לפני שהיא מנגנת את הקטע בביצוע לא טוב, גם לאוזן לא מקצועית. לאורך רוב הנגינה המצלמה מתמקדת בפני האם אשר האכזבה ניכרת בהם, אך אולי מדובר בכלל ברצון לכבוש את השמחה. בתוכה, האם מרוצה מכך שאין לה תחרות מן הדור הצעיר. המילים שלה בתום נגינת הבת, "אווה יקירתי" ו"פשוט התרגשתי כל כך", הם התחמקות התחלתית מעיסוק ישיר. היא מבקשת בנימוס מעבר לנושא אחר, אולי אפילו לקטע נגינה אחר, בטרם תסביר את כל הטעויות, לבקשת בתה. בטרם תפרש בעצמה את שופן, קודם מילולית ואחר כך בנגינה. הבת לא טעתה בשום דבר, לכל אחד יש את הפירוש שלו, אבל מובן כי לא רק שהנגינה של האם טובה יותר, הפירוש שלה לקטע הוא מקורי יותר ונוקשה יותר, בהתאם לאופיה. שופן הוא מלחין מן התקופה הרומנטית שנחשב לרוב למרגש ונגיש גם למי שלא בקיא במוזיקה קלאסית, אך שרלוט, פסנתרנית אשר נאבקה בו לאורך שנים, רואה את היצירה שלו באור מעט שונה:

"שופן היה בעל יצרים, אך לא משתפך. קיים הבדל גדול בין רגש לרגשנות. הפרלוד שניגנת מדבר על כאב, לא על חלומות ודמיונות. את צריכה להיות רגועה, ברורה וחזקה… זה כואב, אבל אני לא מראה זאת. אז הפוגה קצרה, אבל זה מתנדף בין רגע וכאב נשאר אותו דבר. לא יותר, לא פחות. כל הזמן באיפוק מתמשך. שופן היה גאה, ציני, בעל יצרים, מעונה, מאוד גברי. במילים אחרות, הוא לא היה זקנה משתפכת. הפרלוד השני צריך להישמע קצת מכוער. אסור שהוא ימצא חן. הוא אמור להישמע צורם. את צריכה להיאבק בו ולנצח"

היא מורידה בגלוי את התווים בטרם היא מנגנת. הדברים שלה לא נוגעים רק למלחין, אלא גם לגיבורה עצמה, ליחס שלה לא רק לאמנות, אלא לחיים. יש בה הרבה עצב, הרבה רגש, אבל היא כובשת אותו, לא מעמידה אותו בחזית, שומרת על פנים נוקשות, יכולה לישון רק על קרש. היצרים שלה נמצאים ברקע, נכבשים. היא לא מנסה למצוא חן, גם לא בעיניי המשפחה אותה היא אוהבת. היא גסה ומכוערת בהתנהגות שלה. רק כך היא מסוגלת ליצר אמנות בעלת ייחוד, נגינה נשגבת. מבחינת הצילום, כאשר האם מנגנת, מראה ברגמן את האם והבת יחדיו. האם מנגנת בעיניים עצומות והמצלמה לוכדת אותה בפרופיל, הבת פוקחת עינייה ומביטה באם, כך שפניה גם הן לעבר המצלמה. יש בהבעה של ליב אולמן בתור הבת הרבה חשש מן העוצמה של האם, יש בה תחושה של היותה מובסת. לא מפני שכשלה בנגינתה ולא מפני שהאם לועגת לה במרומז. לדעתי, זה מפני שהיא ירשה מן האם לא את הכשרון, אלא את הנוקשות. היא רוצה להיות חמימה ואמהית יותר, אבל ייתכן כי אינה מסוגלת. לכן, המבט אל פני האם ולמצלמה הופך למושפל בהדרגה, והוא יורד למטה. אולי על מנת להתמקד בידיים המנגנות, אך אולי על מנת לבטא את התחושה הפנימית של מי שאינה יכולה להתבטא בעזרת תווים אשר חיבר אדם אחר.

שרלוט היא גם אמנית אשר קוראת יצירה של אדם אחר, אבל מתקשה לקרוא אדם אחר הניצב בקירבתה וגם מתקשה לתקשר עם הסביבה. דרכה ודרך שאר הדמויות, מדובר גם בסרט על יצירת קשר עם הזולת, על הבנה של המצב ועל הדברים שרוצים לדבר עליהם ולא יכולים. לכן, הסרט נפתח ומסתיים עם דמות משנית, בעלה של אווה. דברי הפתיחה שלו מלאים באהבה לאשתו, אבל גם בחוסר היכולת שלו לתקשר עימה, על כך שגם במצב שיש בו אינטימיות הוא שומר ממנה סוד, גם אם סוד קטן: "לפעמים אני עומד, מביט באשתי מבלי שתדע. כשנכנסה לחדר בפעם הראשונה אמרה:  כמה נחמד, אני מרגישה כאן כמו בבית…". הוא מביט בה מבלי שתדע. במהלך הסרט, מסתבר כי אהבתה כלפיו מעולם לא הייתה עזה, בין אם עקב פרשיות מעברה (לאו דווקא רק רומנטיות) ובין אם ירשה מן האם קרירות מסויימת כלפי הזולת. שורת הפתיחה של הסרט, על המבט באשתו מבלי שהיא מבחינה, חוזרת גם בראשית סצנת הסיום של הסרט, סצנה אשר נגמרת בסוף שהוא מעט פתוח – על הבעל להכריע כיצד לעזור לאשתו בנוגע לקשר הטעון עם האם, שהוא רק היבט טעון אחד בחיים הלא פשוטים אשר חושף הסרט.

דמות הבעל רגועה ושלווה כמעט לאורך כל הסרט. יש משהו מדוד מאוד בהתנהגות שלה. הבעל מקבל את העולם ואת המהלומות אשר החיים הטילו בו בעבר. כמו דמויות רבות בסרטיו של ברגמן, מדובר בכומר. זהו אחד מן הכמרים היותר חיוביים בגוף היצירה של ברגמן, שכן הוא לא מטיל משמעת קפדנית, מטיף לאמונה או טרוד בחיפוש אחר האל, אלא עסוק בשירות הקהילה שלו, גם אם זה בה לידי ביטוי רק בניסיון לשמור על שלוותה של אשתו. בעוד הנשים בסרט נאבקות על מנת להשמיע את קולן, דומה כי הוא נוצר את קולו, לא עוסק בביטוי עצמי, אלא בהקטנה. סוג של הקרבה עצמית למען חיים שקטים וטובים יותר לעצמו ולזולת. דומה כי בכוונה הוא בוחר לנהל את חייו בקהילה כפרית קטנה ושלווה, מודע למתרחש בעולם אבל חומק מסערה. לא סתם אווה מרגישה כמו בבית בכניסה לביתו – הוא ביתי, קבוע, לא סוער. בכך גם טמון פגם מסוים בזוגיות שלהם: אווה נמשכת אל הסערה, למרות הסבל הרב שאמה גרמה לה לאורך השנים. אווה, בניגוד לבעלה, לא ממש מוצאת את מקומה בעולם. היא מנסה להיות רעיה אוהבת, אולי היא מצילחה יותר בלהיות אם אוהבת, גם אם המציאות מציבה בפניה אתגרים גם בתחום זה. אם בילדותה אמה נעדרה בחייה, בבגרותה היא נעדרת צאצא פיזי כלפיו היא תוכל להפגין את האמהות אשר היא מקווה כי תגדיר אותה בתור אדם התורם לאחרים.

״סונטת סתיו״ מכיל גם לא מעט קטעי פלאש-בק לילדותה של אווה. את תפקיד אווה הילדה מגלמת לין אולמן, בתם המשותפת של אינגמר ברגמן וליב אולמן. הקטעים הללו נראים בסרט, אך לא נשמע בהם דיאלוג – העבר נוכח, אבל הוא לא מוחשי. מתרחשים בו גם דברים אשר טואטאו מתחת לשטיח, דברים אשר הדמויות מודעת לכך שעברו, אבל לא מדברות עליהם בגלוי, עד לעימות הארוך המגיע בחלקו השני של הסרט. רק לקראת סוף העימות, עולה הסוד האפל ביותר, זה שלגביו השתיקה היא הרועמת ביותר, אף כי נדמה לי כי בו טמון לא מעט מן הסבל של הנשים בסרט. איני רוצה לחשוף מהו הסוד הנמצא בלב הסרט, סוד הממשיך את חוסר תשומת הלב של האם כלפי בנותיה, אבל מראה גם שההתמקדות שלה בקריירה ובעצמה הובילה, גם אם רק באופן סמלי, להרס האפשרות לחיים בוגרים נטולי משברים לדור הביולגי הבא אשר הותירה המוזיקאית. אבל הסרט לא הופך אותה לדמות שכולה שלילית, אלא מראה גם את הסבל שלה, את הרצון שלה להמשיך לייצר אמנות. היא אולי מביאה רק ייסורים לעצמה ולבני משפחתה, אבל גם מביאה אמנות כבירה להמונים. הסרט משאיר את הניגוד הזה תלוי באוויר. הוא מהלל את כל הדמויות הנשיות בו, כשם שהוא בז להן ולפגמיהן.

חליל הקסם
The Magic Flute
(1975)

the-magic-flute1

מדובר בעיבוד לטלוויזיה של אחת מן האופרות הנודעות ביותר. ברגמן מביים את הסרט בשילוב של תיאטרון וקולנוע – כך שהסרט הוא מפגש בין כמה סוגים של של אמנויות. על פניו, הסרט הוא צילום של אופרה המועלת על במה, לפני קהל. לכן, התפאורה כמעט כל הזמן היא תיאטרלית, וגם עיצוב התלבושות מתאים את עצמו לנהוג בתיאטרון. למשל, רואים כי החיות הם אנשים בתחפושת; רואים כי גולגולות, שאמורות לייצג אלמנטים של אימה, מוחזקות בחוט. בלא מעט שוטים רואים את הבמה, המסך או מאחורי הקלעים. אבל כמה שהסרט הזה מבויים בצורה קולנועית – כמעט כל שוט בו מציג אלמנט חזותי אשר אינו אפשרי בתיאטרון.

בצורה אופיינית לברגמן, הסרט הזה פשוט חוגג על הקלוז-אפ, דבר אשר לא יכול להיות קיים בהצגה סטנדרטית של אופרה – לפרקים נדמה כי רוב הסרט מצולם בתקריב. לכן, ברגמן מלהק זמרי אופרה טובים, אבל לאו דווקא את אלו בעלי הקול העוצמתי ביותר. חשובות לו גם פנים מלאות הבעה, פנים אשר מספרים את הסיפור של הדמות לא פחות מן המוזיקה. בגלל התקריב, אנו חוזים גם בשוטים מנקודת המבט של הדמות, עוד דבר שלא מתאפשר על הבמה. למשל, גיבורי האופרה, טמינו ופמינה, מתאהבים זה בזו על סמך ציור על תליון בלבד. הקולנוע מאפשר לברגמן להציג מקרוב את מראה הדמות הנחשקת, מאפשר לתליון להתעורר לחיים. בנוסף, היכולת לערוך לנקודות שונות על הבמה מאפשרת לברגמן לספר את סיפור היצירה באופן דינמי. ישנן מספר סצנות בהן הוא חורג מן הבמה ובורא חללים אשר לא יכולים להיות מוצגים בפני הקהל. התוצאה מזכירה לעתים סוג של קסם, מופע תיאטרלי שחורג מגבולות הזירה ובורא עולם שלם.

זהו גם הנושא המרכזי של הסרט: היכולת של אמנות לברוא מציאות פנטסטית, גם אם רואים את האמצעים בעזרתם היא משיגה מטרה זו. לאורך כל הסרט, ברגמן שב ומביט על פנים של ילדה אשר צופה במופע, וניתן לראות כיצד האופרה סוחפת אותה, מפחידה אותה, מעציבה אותה, פורטת על פני כל קשת הרגשות. המבט על פניה מזכיר מאוד את המבט על פני הילד בסרטו של הרץ פרנק ״10 דקות אחרי״. הסרט של ברגמן נוצר מספר שנים קודם לכן.

המבט על פני הילדה מגיע לשיאו כבר בפתיחת הסרט, שם, כמו בסרטו של פרנק, המופע עצמו לא נראה. מדובר בקטע האוורטורה לאופרה, ערוך בצורה מדהימה. המצלמה מתמקדת במבט של הילדה הראשית, אבל בהיעדר התרחשות על הבמה, הקסם עובר גם לדמויות אחרות שמביטות – דמויות אשר מציגות אוכלוסיה מגוונת ככל הניתן בשבדיה מבחינת טווח גילים ומוצא אתני. גם דמווית ממוצא אסייתי ואפריקאי נראות בקהל. כולם מוקסמים מן המוזיקה, אך טווח התגובות שונה. בין הדמויות יש בקהל הופעות אורח גם של ברגמן עצמו, ושל רבים מן היוצרים אשר שיתפו עמו פעולה. גם כמה מבני משפחתו של ברגמן נראים בסצנה, כולל אשתו בזמן הצילומים, אינגריד (היא נשארה עם ברגמן עם יום מותה, בת הזוג היחידה שהחזיקה עם הבמאי במשך שנים רבות). כך שגם בסרט הזה מופיעה אינרדיד ברגמן, גם אם לא זו המופרסמת. עד כמה שהצלחתי לברר, הילדה עצמה, אשר לא מקבלת קרדיט אבל היא כוכבת של הסרט לא פחות מן הזמרים, קרויה הלנה פריברג והיא נכדתו של ברגמן.

את מונטאז' הפנים הזה ברגמן מתחיל מחוץ לאולם, ממקם את ההצגה בחלל שליו וקסום, בבניין שנראה כמנותק מן הזמן, כמו קסמו של המחזה. ברגעי השיא של המוזיקה, הוא עובר מפני הקהל באולם לדיוקן של מוצרט, האחראי למוזיקה המוכרת והנשגבת של האופרה. יש למבט גם מטרה נוספת – הפיכת האופרה לדבר עממי ולאו דווקא לתרבות המיועדת לאליטה בלבד. ברגמן בוחר באופרה של אחד מגדולי המלחינים, אבל גם כזו אשר בנויה כאגדה, עם קטעי פנטזיה מרהיבים. הוא גם מראה את השחקנים כבני אדם ולכן מצלם גם מאחורי הקלעים, גם בתוך ההצגה אבל גם ב"הפסקה" בהופעה, בה המצמלה חושפת את השחקנים הראשיים משחקים בשח מאחורי הקלעים בעוד שחקן משני צופה מן הצד.

מדובר באופרה שברגמן אהב מילדותו, לכן יש מימד אישי באופן שבו הוא מתאר ילדה המוקסמת ממנה. אך האם יש בתמטיקה של ״חליל הקסם״ גם קשר תוכני לעולמות בהם ברגמן מרבה לעסוק בסרטיו? על פניו, האופרה מציגה מאבק בין רעים, בהנהגת מלכת הלילה, לבין טובים, בהנהגת זרסטורו. הוא אמנם מוצג תחילה כמי שחוטף את בתה, פמינה, אך הוא מייצג ערכים של אחווה ונאורות. זהו ניגוד חד משמעי בין רע לטוב, לא משהו טיפוסי לברגמן. האופרה גם עוסקת בהתאהבות, אולם מדובר בהתאהבות אידיאית, ממבט ראשון, שלא ממש קרובה לעיסוק הטיפוסי של ברגמן במערכות יחסים.

אבל המאבק המתואר באופרה הוא גם מעבר מאמונות קדומות בקסם לעידן הנאורות, מאבק אשר יכול להקביל ליחס לדת הנוצרית ברבים מסרטיו של הבמאי. בנוסף, ברגמן מבצע שינוי מפתח בעלילה, כאשר הוא הופך את זרסטורו לאביה של פמינה. בעשותו כך, הכל הופך לסוג של מאבק פנים משפחתי ויצר הנקמה של מלכת הלילה מקבל גוון רומנטי יותר, אשר מועיל לאריית הנקמה המפורסמת שלה. הסרט גם מפגין את השליטה המלאה של ברגמן במבע הן של התיאטרון והן של הקולנוע, כאשר בעיקר במערכה השנייה, התפאורות מלאות בקסם. ברגמן מיטיב לבטא את המימד הפנטסטי של האופרה, גם אם הוא הופך חלק מן התלבושות לריאליסטיות יותר. הוא גם יודע להשתמש היטב בהומור המשולב באופרה. לכן, למרות ש״חליל הקסם״ לא שואף לייצר את האפקט הרגשי של הדרמות של ברגמן, דוגמת ״סונטת סתיו״, הוא עדיין דוגמה לשליטה של ברגמן באמנויות השונות – הבמאי מצליח לרענן יצירה מן המאה ה-18 ולהפוך אותה לעל-זמנית.

The-Magic-Flute2

הפרקים הקודמים:
חלק 8 – ״שיעור באהבה״, ״חיוכי ליל קיץ״, ״עין השטן״, ״כל הנשים הללו״
חלק 7 – ״החותם השביעי״
חלק 6 – ״פניה של קארין״, ״קיץ עם מוניקה״, ״נסורת ונצנצים״, ״פני המכשף״
חלק 5 – ״אל השמחה״, ״זה לא יכול לקרות כאן״, ״הפסקת קיץ״, ״נשים ממתינות״
חלק 4 – ״מעיין הבתולים״
חלק 3 – ״כלא״, ״צמא״
חלק 2 – ״סרבנד״
חלק 1 – "משבר", "גשם יורד על אהבתינו", "ספינה לעבר הודו", "מוזיקה באפלה", "נמל הבית"

תגובות

  1. יאיר הגיב:

    איך אני מחכה לפרסונה..

    1. בינתיים יש את זה – http://srita.net/2012/12/22/podcast_with_ingbar_persona/

      שיחה שמותירה אותי בשאלה מה יש לי עוד להגיד על הסרט שטרם אמרנו. (התשובה: יש לי עוד כמה נקודות, נראה באיזה פוסט זזה ישתלב)

  2. גבי הגיב:

    "סונטת סתיו" היה הסרט הראשון של ברגמן שראיתי בגיל 15 כשהוא שודר מזמן בערוץ הראשון. אני זוכר עד היום את ההלם שהוא גרם לי, עצם זה שסרט יכול להיות כזה היה גילוי עצום בשבילי. אף שעם השנים צפיתי במרבית יצירתו, אני תמיד זוכר בחמדה את הגילוי הראשוני ההוא. תודה שהזכרת לי את זה.

השאר תגובה