• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

כל סרטי אינגמר ברגמן: חלק 8 – ספיישל קומדיות (״שיעור באהבה״, ״חיוכי ליל קיץ״, ״עין השטן״, ״כל הנשים הללו״)

24 בנובמבר 2015 מאת עופר ליברגל

הקדמה לפרויקט: בשנים האחרונות הולכת ומתבבסת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. גם בקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. בסדרת פוסטים זו אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם שאיפה לגעת בעתיד גם בסרטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות – וגם בלי חוקיות. פוסטים מסויימים יוקדשו למספר סרטים, אחרים לסרט אחד או חלק ממנו, וגם סדר הפוסטים לא יעקוב באופן כרונולוגי אחר התקדמות הקריירה של הבמאי השבדי אלא יקפוץ מזמן לזמן. המטרה היא שבסוף הפרוייקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. גם תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

"יש אנשים שסבורים שאלוהים מת, שמעולם לא היה קיים, שהשמיים ריקים והנצח לא מושג. טוענים גם שהרוע שימושי כמו יתר תופעות הטבע. שהטוב הוא אחת הסטיות התמוהות של האנושות. השקפה כזו היא ללא ספק בסיס מצוין לטרגדיה. אך הערב מדובר בקומדיה ולכן על העולם להיראות שונה…"

שורת אלו נאמרות על ידי המספר בסרטו של אינגמר ברגמן ״עין השטן״ ודומה כי הן מדגימות משהו מן היחס של הבמאי לקומדיה. או יותר נכון, את ההעדפה הטבעית שלו לטרגדיה או לפחות לדרמה, ז'אנרים אשר מתאימים יותר לעיסוקים הפילוסופיים שלו, למורכבות שהוא מבקש לייצר בטיעוניו. אף כי רבים מסרטיו הכילו הומור, לרוב הוא פנה לכיוונים רצינים יותר. ואף על פי כן, ברגמן ביים לאורך הקריירה גם כמה קומדיות מובהקות. ובמילה מובהקות אני מתכוון לכך שבשלושת הסרטים הראשונים בפוסט זה מצוין בפתיחה כי מדובר בקומדיה, וברביעי ישנה כתובית המבהירה כי אין כל קשר בין הסרט למציאות כלשהי.

מודע ברגמן פנה לקומדיה קולנועית? לרוב (או תמיד) התשובה הינה "כי הוא היה חייב" – עקב דרישת האולפנים, או קשיים כלכליים. לכן, ברגמן מתייחס בדיעבד לרוב הקומדיות שלו כאל סרטים שהוא פחות אוהב, או פחות הצליח לבטא בהם את עולמו. יחד עם זאת, מדובר בסרטים מהנים למדי בדרך כלל, שכן לברגמן יש כשרון כבמאי וכותב שמתאים לא רע למבנים קומיים מסוימים. למשל, הוא כותב דיאלוגים נפלאים ולא בדיוק ריאליסטיים, והקומדיות מאפשרות לו לחבר כמה שורות נהדרות. גם השילוב בין אמצעי מבע היחודיים לקולנוע לבין אלמנטים הלקוחים מן התיאטרון בא לידי ביטוי באופן מובהק יותר בסרטים אלו. וכאמור, זה לא שסרטיו הכבדים נעדרים מגע של הומור. מן הצד השני, הקומדיות של ברגמן נוגעת גם בנושאים אשר העסיקו אותו בסרטיו המכורים יותר – קשיים בזוגיות, מוות, וחיפוש אחר משמעות החיים. אף על פי שבסופו של דבר הקומדיות אינן היצירות הכי מוכורת של אינגמר ברגמן, לפחות אחת מהם הייתה ללהיט שהבמאי (והעולם) חייב לו את המשך הקריירה.

שיעור באהבה
A Lesson in Love
(1954)

a-lesson-in-love-2

"אי אפשר לשחק בקומדיה מדי פעם?"
"לא במדינה שיש בה חורף 11 חודשים בשנה"
(חלק מדיאלוג על שגרת חיי הנישואין במהלך הסרט)

כאמור, ברגמן יצר סרטים עם חלקים קומיים לפני סרט זה, כאשר ב״נשים ממתינות״ האפיזודה הקומית באה לקראת הסיום והציגה זוג נשוי אשר מתוודה על בגידות, נפרד ומחדש את הקשר בעודו תקוע במעלית. את הזוג גילמו גונאר ביורנסטרנד ואווה דאלבק, והסרט הזה מנסה להרחיב לסרט באורך מלא את הסיטואציה שהוצגה בסרט ההוא. אלא שהפעם הם לא במעלית אלא ברכבת, לאחר חודשים של חיים בנפרד ולקראת גירושין.

העלילה של הסרט יכולה להתאים לקומדית סקרובול אמריקאית – הזוג נפרד, האישה עומדת להתחתן עם חבר של הבעל, הבעל והאישה מקנאים זה לזו ולהיפך ורוקמים מזימה להשבת המצב לקדמותו. חלק מן הקטעים בסרט פונים, בדומה לסרטים אמריקאיים, לסיטואציות מוקצנות ולהומור פיזי, מה שיכול היה לייצר סרט שהוא חיקוי רדוד של סרטים שהוליווד ידעה לעשות טוב יותר. אבל ל״שיעור באהבה״ יש גם צד רציני, אשר מתבטא גם בסצנות שהן דרמטיות לחלוטין וגם ברגעים קומיים בהם יש דיון מעמיק. וכמובן, הסרט מתיימר לספק לנו מוסר השכל לגבי האהבה.

מהו אותו שיעור באהבה? בראשית הסרט נאמר לנו כי ייתכן ויש צופים מנוסים שכבר למדו את השיעור. לקראת סיום הסרט, בחורה מנסה לפתות את הגבר וטוענת כי היא מורה לאהבה, כלומר למיניות. אולם דומה כי השיעור של ברגמן הוא אחר – האהבה לא נותרת אידאית בדרכה לחיים משותפים. בגידות מקשות על שמירת האהבה, אבל השגרה היא קושי גדול לא פחות. חיי ניושאין, גם כאלו שיש בהם אהבה, לא יכולים לשמור על הקסם של ההתחלה. הבעל גם אומר לאשתו כי היא לא הייתה שמחה לו היה מחמיא לה בכל יום או מקיים עימה יחסים מדי לילה. היא עונה שהייתה שמחה לו היה נוהג כך לפעמים.

הבעל בסרט עוסק במקצוע לא רומנטי: הוא גינקולוג. מלבד מבט לחלקים אינטימיים נשיים על בסיס קבוע, הוא גם גורס בסרט מספר פעמים כי "מיטת הכלולות הורגת את האהבה". השאלה האם הוא מאמין באמירה זו נותרת פתוחה, אבל דומה כי לאהבה בסרט יכולים להיות גוונים שונים או איפיונים שונים. בראשית הסרט, הגינקולוג נפרד מן המאהבת הצעירה שלו, ונוטש יום עבודה באמצע בגלל עניין של חיים ומוות – עליו להספיק לרכבת הנוסעת דרומה לעבר מאלמו. מאוחר יותר מתברר כי היעד הסופי הינו קופנהגן. מנקודה זו הסרט יוצא לסדרה של פלאשבקים, המשולבים עם התקדמות המסע. בין היתר, אנו מבינים כי הבעל למד שאשתו נוהגת להיפגש עם המאהב של בקופנהגן וכי המאהב שלה הוא ידיד ותיק שלו. למעשה, אותו ידיד היה מאורס בעבר לאשתו אך היא החליטה שהיא מעדיפה את הרופא ביום חתונתה.

הידיד הוותיק שהופך לארוס החדש של האישה הוא בעל מקצוע שמכיל קווים מנוגדים וקווי לדמיון לעבודת הגיבור – הוא פסל, המפסל פסלי נשים. כלומר, גם הוא חוזה בנשים עירומות לצורך עבודתו. אך הוא אינו מטפל בהן, אלא מנציח את חזותן. הגיבור אומר לו חצי בלעג כי בעוד אלפי שנים אנשים יזהו את עבודתו. דמותו של הפסל בסרט היא בו בזמן נלעגת ומייצגת את דמות האמן. הוא מובס, הוא פתאטי, אבל משהו במהות שלו לוכד את העולם, על היופי והכיעור שבו. הוא גם הדמות המושפלת ביותר בסרט שאחד מן הנושאים המרכזים בו הוא כבוד והשפלה. נושא ההשפלה כמשפיע על רגש האהבה חוזר בכמה סרטים של ברגמן ודומה שגם בסרט זה, מאחורי החזות הקלילה, על בני הזוג לעבור השפלה הדדית על מנת שיוכלו לחדש את הקשר בו שניהם מעוניינים. שניהם רוצים בטובת האחר, אבל הם גם רוצים לנצח אותו במאבק כוחות חצי גלוי שהם מנהלים לכל אורך הסרט.

אולם הסרט אינו רק הסיפור של הזוג. דמות משנית בולטת, אשר לדעתי מכוונת את הסרט לכיוון חלקים יותר דרמטיים, הינה בתם בת ה-15 של בני הזוג. נערה זו לא רוצה להתבגר ולהיות נערה. היא מעדיפה להיות זכר משתי סיבות: היא רואה את המצב של אמה ומבינה כי מצבם של הגברים עדיף ממצבן של הנשים, וכי החברה מתייחסת ביתר כבוד לנשים עצמאיות. הסיבה השנייה היא שגברים מתבגרים מעט מאוחר יותר ובגרות מינית אינה משהו בו הנערה מעוניינת. היא רוצה להיות עצמאית ולא כפופה לאף אדם אחר, שכן היא רואה את האכזריות שבני אדם גורמים זה לזה, בראש בראשונה הוריה האוהבים לכאורה. מערכת היחסים הקרובה שלה היא עם הכלב של המשפחה. את הנערה הזו מגלמת הארייט אנדרסון, בליהוק מנוגד לתפקידים קודמים אשר גילמה אצל ברגמן – לא רק שהיא מגלמת דמות צעירה ממנה בהרבה, אחרי שגילמה נשים פתוחות מינית, היא מגלמת דמות אשר כולה התנגדות למין, למגע אנושי, לבגרות. בסרט זה, התפקיד של אנדרסון אינו גדול מבחינת זמן מסך אבל דומה כי היא מהווה עוגן דרמטי בסרט שרוב הדמויות בו נוטות לקומי ולמוקצן. את כשרונה הקומי של אנדרסון ברגמן ינצל בחלק מסרטיו הבאים.

הבת של בני הזוג הינה חלק ממערך בין דורי אשר מציג הסרט. מול הזוגיות במשבר והרצון של הנערה הצעירה לא להיכנס לעולם המיני, עומדים הוריו של הגיבור, נשואים באושר במשך 50 שנה. אחד מן הפלאשבקים הארוכים ביותר בסרט מתאר את יום הולדתו ה-73 של הגיבור, יום הולדת המשלב בין חיבה ואהבה נצחית אבל גם מראה כי גם אחרי שנות נישואין ארוכות, בני הזוג אינם לגמרי כנים אחד עם השנייה ולא שוררת בניהם הבנה עיוורת. אך יש להם חיים משותפים וגם הבנה של הקושי שבקשר עם הזולת ועם בן-הזוג. הסיקוונס באחוזת הזוג המבוגר גם מדגים את הבעיה הקטנה של ״שיעור באהבה״ בתור סרט: החלקים הדרמטיים בו עובדים היטב, אבל חלק מן הקטעים הקומיים בו מרגשים מודבקים או מוגזמים. סאגת יום ההולדת של האב פשוט ארוכה מדי, בטח כאשר היא מופיעה רגע לפני שהסרט מגיע למעבר בין שבדיה לדנמרק, כלומר לרגע השיא שלו.

גם אם הסרט לא אחיד ברמתו, רגע השיא שלו הוא קומדיה נהדרת ומתוזמנת היטב מכל בחינה. לכן, מדובר בסרט שאני רוחש לו חיבה גדולה. הוא מצליח להיות שנון, מעמיק, מצחיק ובסופו של דבר גם רומנטי למדי. אומנם יש בסרט מעט חריקות, אבל היתרונות של הסרט גדולים יותר. ובקומדיה הבאה של ברגמן, גם החריקות ייעלמו.

חיוכי ליל קיץ
Smiles of a Summer Night
(1955)

smiles1

ייתכן ובלי הסרט הזה, כל סדרת הפוסטים לא הייתה נכתבת וברגמן היה נותר שם שידוע רק למעט חובבי הקולנוע שבדי. הסרט נוצר כאשר ברגמן יודע כי אם הוא לא יהיה להיט, ייתכן והוא לא יוכל לממן סרטים נוספים בעתיד. חברת הסרטים השבדית כבר אמרה לו ישירות כי במידה ולא היה מדובר בהצלחה יוצאת דופן, הם לא יממנו אותו שוב. אחרי הפקה רדופה בקשיים מצד ברגמן (גם בריאותיים, גם רומנטיים) המפיקים השבדים לא אהבו את התוצאה. בכל זאת הם שלחו את הסרט לפסטיבל קאן, מבלי ליידע את הבמאי שלו. יום אחד ברגמן קורא עיתון בשירותים ולומד על הצלחה שבדית יוצאת דופן בקאן- סרט שהוא הלהיט של הפסטיבל, נמכר לכל העולם ואף זכה בפרס מיוחד. לאחר שניסה לנחש איזה קולגה עליו לברך, ברגמן הבחין כי מדובר בסרט שלו.

שם הפרס שקיבל הסרט בפסטיבל קאן אומר הרבה על הסרט – "פרס ההומור הפואטי הטוב ביותר". עד כמה שידוע לי, ״חיוכי ליל קיץ״ הוא הסרט הראשון והאחרן אשר זכה בפרס זה, המתאר היטב את הסרט. אף כי יש בו לא מעט הומור הנובע מן הסיטואציות, יש בסרט גם מימד פיוטי ולירי אפילו בקטעים המצחיקים ביותר. ולמרות שמדובר בקומדיה קלילה לכאורה, הסרט גם מעמיק למדי בדיון שלו באהבה, מין וחיים משותפים, מונחים שלעתים חופפים, אולם לא תמיד. אחרי קאן הסרט היה ללהיט קופתי שביסס את מעמדו של ברגמן בשבדיה ובעולם ואפשר לו לעשות את הסרטים היותר קודרים, שהפכו למזוהים עמו. אבל הסרט המשיך להוות השראה – למחזמר של סטיבן זונדהיים ״מוזיקת לילה זעירה״, שהתבסס על העלילה שלו (כי למנגינה של מוצרט לא הייתה עלילה של ממש), ולסרט מחווה של וודי אלן ״קומדית סקס ליל קיץ״. אם כי אלן לקח בעיקר את הסיטואציה של לילה המסתיים בכך שהדמויות מחליפות פרטנרים רומנטיים, רעיון אשר הופיע רבות בתיאטורון הקלאסי. למשל ב״חלום ליל קיץ״ שברגמן מתכתב עימו ישירות, אבל גם שומר על סגנון אישי. הנה דוגמא לדיאלוג מן הסרט, אחד אשר נוטה יותר לכיוון הפואטי מאשר להומור:

"את רואה קטנטונת, ליל הקיץ מחייך"
"אז אתה גם משורר"
"לליל הקיץ יש שלושה חיוכים. זה הראשון, מחצות עד זריחה. כאשר נאהבים צעירים פותחים את ליבם ואת חלציהם. הביטי שם, אל הרקיע, החיוך רך כל כך…חייבים להיות שקטים ולהתרכז על מנת לראות את הכל"
"נאהבים צעירים…"
"זה ריגש אותך, חיית מחמד שלי?"
"מדוע מעולם לא הייתי נאהבת צעירה, תוכל לומר לי?"
"ילדתי הקטנה, נחמי את עצמך. יש רק מעט נאהבים צעירים בעולם. ניתן כמעט לספור אותם. האהבה נפלה עליהם כמו מתנה, או עונש"
"וכל השאר… מה יהיה איתנו"
"אנו מעוררים את האהבה, אנו קוראים לה, מתחננים שתבוא, בוכים שתבוא, מנסים לחקותה, חושבים שהיא בבעלותינו, משקרים על כך – אך היא אינה בידינו. לא מתוקה שלי. מונעים מאיתנו לאהוב את האהבה. האהבה לא ניתנה לנו."
"או העונש"

המילים האלו נאמרות בדו-שיח בין שני משרתים בלילה בו הם נפגשו לראשונה. היא רק בת 18 אבל כבר מנוסה מינית ולוקחת חלק פעיל במשחקי הפיתוי בחלקו הראשון של הסרט. הוא, הדובר העיקרי בקטע ומי שמציין מאוחר יותר גם את שני חיוכיו הבאים של הלילה, דמות אשר הופיעה רק במערכה האחרונה של הסרט. יש בדיבור על כך שרק מעטים זוכים לאוהב גם מימד מעמדי – כאילו האהבה הגדולה שמורה לבני המעמד הגבוה, למי שיש לו פנאי לאהוב ולהקשיב לרחשי לבו ההפכפך. זהו למעשה הזיווג היחיד אשר נוצר במהלך הסרט. שאר הזוגות כבר די אוהבים בתחילת היצירה, אך צריכים לעבור משהו על מנת להבין את טיב אהבתם או למצוא את דרכם זה לזו. כפי שקורה לא פעם בסרטים של ברגמן ובחיים, הנשים מבינות את המצב טוב מהגברים.

הסרט בנוי על מערך של דמויות, אבל במידה ויש דמות גברית ראשית היא זו של עורך-הדין פרדריק אגרמן. פרדריק נשוי לאישה הצעירה ממנו בשנים רבות. מכיוון שהם התחתנו כאשר הייתה רק נערה, הנישואין טרם מומשו, כאשר הוא ממתין לרגע בו תהיה מוכנה. היא מתקרבת לגיל 20 בשבוע בו מתרחשת עלילת הסרט. עמם בבית גר הנריק, בנו של פרדריק הלומד להיות כומר. הבן מפתח חיבה לאשת אביו, אך גם למשרתת העובדת בבית. בראשית הסרט האב מקבל כרטיסים לתיאטרון ולומד כי השחקנית דזירי מככבת בהצגה. בין מותה של אשתו הראשונה לנישואיו השניים, פרדריק ניהל עם השחקנית רומן סוער שהותיר משיכה ורגש, אבל השניים לא התראו במשך שנים. פרדריק ארגמן לומד במפגש המחודש כי לדזירי יש בן בשם פרדריק וגם מאהב שהוא איש צבא, ומסתבר כי זה נשוי לחברה טובה של אשתו של פרדריק אגרמן.

דזירי היא שחקנית, המקצוע שברגמן אוהב יותר מכל. לכן, היא הדמות החכמה ביותר בסרט וזו אשר מזרזת את העלילה. היא מזמינה את כל הדמויות הראשיות לסוף שבוע באחוזה של אמה הקשישה, כאשר גם האם מודעת היטב לתסבוכת הרומנטית בה מצויה בתה ולאפשרויות שתעתוע בגברים מספק לה.

אם ברגמן אוהב שחקנים, הרי שלהבדיל, שלוש הדמויות הגבריות בסרט מייצגות שלושה מקצועות להם דומה כי הבמאי בז – עורך דין, חייל וכומר. אכן, החסרונות והסתירות אשר קיימות בכל אחד מן המקצועות הללו באים לידי ביטוי בסרט, אשר הופך לפרקים לקרב השפלות הדדי בין הגברים, כולל בין אב לבנו. ברגעיו האפלים ביותר של הסרט, משחקי הכבוד, לצד משברים מקצועים ודילמות בתחום הרומנטי, יובילו את הגברים שבסרט אל סף התאבדות ודו-קרב. הסרט הוא אמנם קומדיה במובן הקלאסי, אבל יש בו גם צד אפל.

בנוסף, הסרט לא מותיר את התחושה כי הוא מנסה להצחיק בכוח – כל הסיטואציות הביזאריות והדיאלוגים השנונים נובעים מהתפתחות סבירה של העלילה ומבלי לוותר על בניית דמויות עגולה. למרות ההעדפה של ברגמן את הנשים בסרט על פני הגברים, גם הגברים מצליחים לעורר הזדהות, למרות המוגבלויות השונות שלהם, אשר באות לידי ביטוי בסרט מספר דרכים.

״חיוכי ליל קיץ״ הוא סרט מהנה מאוד ובעיקר שלם מאוד. כל סצנה בו מקדמת את העלילה ואומרת משהו על מערכות יחסים ומשברים בחיים. הסרט הוא בסופו של דבר חגיגה של החיים ושל האהבה, גם אם הוא מציג תפיסה מתירנית לגבי הצורך בנאמנות לבני זוג או למשפחה. מדובר בסרט נגיש ומסחרי, אבל ברגמן מגיע לנגישות הזו מבלי לוותר על סגנונו האישי או על מורכבות. הסרט מרהיב למראה, כאשר הצלם הקבוע של ברגמן באותה תקופה, גונאר פישר, חוגג הפעם בעיקר עם אור אשר בקיץ השבדי נוכח גם לאורך רוב ה"לילה". ברגעי החשכה המעטים שבסרט, הסרט מגביר קצב והופך למצחיק יותר, למשפיל יותר ובסופו של דבר גם לרומנטי יותר.

 עין השטן
The Devil's Eye
(1960)

the-devils-eye

הסרט הזה הוא תולדה של פשרה בין ברגמן לבין חברת הסרטים השבדית – למרות רצף הצלחות בינלאומיות, הם לא רצו לממן את "מעיין הבתולים" הקודר; הם רצו שברגמן יחזור לקומדיה ולעיבוד של תסכית רדיו שבדי בשם "דון חואן חוזר". בסוף סוכם כי שני הסרטים יופקו. "מעיין הבתולים" התגלה בסופו של דבר גם כמסחרי יותר מבין שני הסרטים.

העלילה נובעת מפתגם אירי במקור, על פיו "בתולה טהורה היא כמו שעורה בעיניו של השטן" (מרסל קרנה וז'אק פרוור עיבדו מיתוס דומה לסרט "אורחי הלילה"). אי שם בכפר שבדי בתולה טהורה עומדת להינשא, ולשטן אכן צומחת שעורה. השטן נחוש לפתות את הצעירה לפני נישואיה ולכן הוא שולח לכדור הארץ את מפתה הנשים הגדול ביותר שיש לו בגיהנום, דון חואן. זה מבקש שמשרתו הנאמן פבלו ילווה אותו ויחדיו הם יוצאים לכפר בו חיה האישה. אביה של הבתולה הוא כומר המעיד על עצמו כתמים מאוד. הוא ממהר להזמין את האורחים לביתו לארוחה ומאוחר יותר גם ללילה, בו דון חואן ינסה לפתות את הנערה ופבלו ינסה לפתות את אשת הכומר, אשר סובלת מחולי פיזי וגם מחוסר יכולת לחוות רגשות כלפי הזולת, כולל כלפי בעלה האוהב.

העלילה של הסרט פשוטה מדי ומציבה בפני ברגמן גם כמה ניגודים אשר אינם בהכרח חביבים עליו – הוא לא ממש מאמין בטוהר או ברשע מוחלט, רק בגווני ביניים. ובתולין הם לאו דווקא תכונה שברגמן מעריך אצל נשים, כאשר הבמאי מעדיף נשים אשר מודעות היטב לרגשות שלהן ושל הזולת. במילים אחרות, יש במעשיה שברגמן מעביר מימד מעט ילדותי ותמים ביחס לתחומי העיסוק של היוצר. אבל הסרט עצמו לא רדוד – דרך דמותו של הכומר הוא דן במהות האמונה והתקווה, כאשר אשתו מייצגת סוג של רעיה אשר נישואין חסרי תשוקה הותירו אותה ריקה לגמרי.

גם הדמות של הבתולה רחוקה מחד-מימדיות. היא מגולמת בידי ביבי אנדרסון (אין קשר להארייט אנדרסון, פרט לכך ששתיהן שחקניות קבועות בסרטיו שגם היו בנות זוגו לתקופה מסוימת), אשר המראה שלה משלב בין טוהר בתולי לסבל הניכר בפניה. הנערה מאוהבת בארוס אותו הכירה מאז גיל 13, אבל יש בה גם מודעות לחיזורים של הזר הכרוך אחריה. היא מבינה את הסבל שלו ואת התשוקה שלו, גם מבלי לדעת שזהו דון חואן השב לארץ לאחר כמה מאות שנים של ייסורים בגיהנום. לכן, הסרט לוקח את המפגש בין הפתיין לבתולה למקום מעט לא צפוי, היא תשנה אותו לא פחות מאשר הוא ישנה אותה, והשינוי יהיה מורכב מכדי לסכם אותו במשפט בודד.

אולם, הדבר הבולט ביותר בסרט הוא העיצוב של ברגמן. דומה כי הוא לא השקיע הרבה בסרט, אבל הוא כן עיצב שני חללים שונים מאוד ומובחנים היטב: הכפר שעל פני האדמה בנוי בצורה ריאלסטית, בעוד הגיהנום מעוצב בצורה תיאטרלית במופגן, כאשר החזיונות בו באים על רקע שחור אשר לעתים נדמה כבמה ריקה. יש מפגנים של אש ושדים מדי פעם, אבל ברגמן מקפיד על גיהנום מינימליסטי למדי, המזכיר במעט את סרטי ז'אן קוקטו. לא רק הגיהנום מעוצב כסביבה לא ריאלסטית בסרט, אלא גם הזירה ממנה מסופר הסרט בידי גונאר ביורנסטרנד, אשר מתפקד בסרט כמספר כל יודע, אשר מרכיז על כל מערכה וגם מחווה דעתו על המחזה, כולל מקום בו הוא חולק על רצון המחזאי וכולל את המילים עימם בחרתי לפתוח פוסט זה.

בסופו של דבר, ניכר כי "עין השטן" הופק בזריזות וכי הבמאי לא לקח אותו יותר מדי ברצינות. יחד עם זאת, יש בסרט משהו קולח וחביב לכל אורכו. אמנם הסרט מעורר מעט פחות צחוק מן המתוכנן, או מסרטיו הקומיים הקודמים של ברגמן, אבל השנינות התחכום של המחבר שלו בכל זאת עוברת. בעיקר כי השחקנים עושים עובדה טובה, הדיאלוגים טובים והצילום של גונאר פישר יפהפה. בקיצור, זה סרט של ברגמן, גם אם הוא יחסית זניח לעומת סרטים אחרים.

כל הנשים הללו
All These Women
(1964)

all-these-women

הגענו לקומדיה הכי קיצונית ושופעת יצירתיות שביים ברגמן, סרט שהוא פארסה פרועה נטולת כל זכר לריאליזם, סרט שאין בו דמות אחת שאינה נלעגת. זהו גם סרט בו ברגמן מתנסה במספר סגנונות קולנוע שונים, מתייחס בצורה ישירה ליחסי אמן/מבקר ונותן תפקידים שקצת שוברים את השגרה לכמה מן השחקניות הקבועות שלו. זה גם סרט שקשה לכתוב עליו כי לאורך כל הצפייה בו, יש תחושה כי הוא לא ממש עובד, למרות שכאשר מפרקים אותו לרכיבים, יש בו לא מעט דברים שקרובים להברקות מבחינה תיאורטית, לצד כמה רגעים קומיים שמצליחים להצחיק. אבל משהו בחיבור לא ממש עובד. הסרט נחשב לאחד מן החלשים ביותר של ברגמן, ויחסית לסרט חלש יש בו הרבה תעוזה ומחשבה. נדמה לי כי צופים רבים ישכילו להפיק ממנו הנאה גם היום, אם כי עבור צופים אחרים ההומור של הסרט יהיה וולגרי מדי, פרוע מדי ונטול עידון או איזון.

הסרט נפתח בהלוויתו של פליקס, מגדולי הצ'לנים בעולם, מאסטרו שעולם המוזיקה היה השם הגדול בדורו. לצד ארון הקבורה ניצבים שני משרתים, ולפי הסדר באות להביט בגופה שבע נשותיו של המאסטרו – האישה החוקית, הפילגש הרשמית ועוד חמש מאהבות. כל אחת מהן אומרת בדרך קצת שונה שהוא נראה "אותו הדבר, אבל בכל זאת אחרת". לבסוף מספיד את האמן הגדול קורניליוס, מבקר מוזיקה מהולל (לפחות בעיניי עצמו). מכאן הסרט קופץ כמה ימים אחורה – המבקר מגיע אל אחוזת הפאר של המאסטרו על מנת שיוכל לכתוב עליו ביוגרפיה. באחוזה הוא נתקל בשלל נשות הצ'לן, רובן מחזרות גם אחריו והוא לא מסרב. אבל הוא בכל זאת היה רוצה לדבר עם עם המאסטרו עצמו, אך זה לא אומר מילה במשך כל הסרט, נגינתו נשמעת מדי פעם.

דמותו של קורנליוס היא הדמות הראשית בסרט ומדובר בדמות שכולה לעג למושג הביקורת. דמות זו מגולמת על ידי יארל קולה, שחקן אשר ברגמן השתמש בו בעיקר בקומדיות (בין היתר גילם את דון חואן ב״עין השטן״). נאמר לנו כי בביוגרפיה קודמת, קורניליוס קטל את המלחין הרוסי סטרווינסקי (מלחין אשר אכן סבל מחוסר הבנה של הביקורת פעמים רבות) והוא רומז כי מידת החיוב של הביוגרפיה שלו תהיה תלויה בקונצרט רדיופני קרוב שצפוי לבצע הצ'לן, ובעיקר בשאלה האם הוא יבצע יצירה חדשה שכתב עבורו המבקר. קורנליוס מייחס חשיבות לכל פרט, מהלך עם עט-נוצה ענקי ומתייחס בפיוטיות לכל דבר, אך גם מרבה לסתור את עצמו. בניגוד להצהרות שלו, דומה כי הוא מעדיף את הרכילותי על פני עיסוק מעמיק. מובן כי דמות זו מציבה אותי, כמו את היתר המבקרים או המנתחים את ברגמן, בעמדת נחיתות מול היצירה אשר לא רק לועגת למבקר, אלא גם מבקשת בכתב שלא לפרש אותה, או לייחס חשיבות לסצנות היותר פרועות בה. קשה לדעת עד כמה הבקשה הזו היא אירונית וכמה כאב אותנטי של ברגמן יש בה. המבקרים לא הבינו אותו בשלב הראשון של הקריירה שלו ולאחר מכן היללו אותו, מתוך ידיעה שלפחות במולדתו צפוי לבוא הרגע בו הוא יורד שוב מגדולתו.

לכן, דומה כי במבעד להומור המאוד פרוע ונטול הגיון, הסרט כן מנסה לומר משהו על יחסי האמן והעולם, גם בכך שהאמן פוחד לדבר. פוחד לאבד את התהילה אשר זכה בה לא רק בקרב המבקר, אלא גם בקרב כל הנשים הללו, שבע הנשים אשר צצות בכל פינה של האחוזה, כל אחת עם אופי מוקצן משלה.

אף כי ברגמן משתמש בשחקניות אשר עבדו עימו בעבר, הייצוג הנשי בסרט הזה שונה מאוד מכל סרט אחר שלו. זוהי נשיות גרוטסטקית, נטולת עומק או חיבור רגשי. דומה כי אף אחת מן הנשים לא מפגינה רגש אותנטי בשום שלב, כולל לגבי המוות המרחף של האמן, אשר במהלך הסרט אנו מגלים כי אכן יש מזימה להרוג אותו. את הרגע המוות הסופי שומר ברגמן לסיום הסרט, בו הוא מניח לקהל מספר הפתעות. האם לריבוי הנשים בעלילה יש גם קשר לברגמן? במהלך צילומי הסרט הוא היה נשוי בפעם הרביעית (למוזיקאית קאבי לארטיי) נישואין אשר עמדו בפני פירוק. בקרב השחקניות בסרט, שתיים לא רק הרבו לשחק בסרטיו אלא גם ניהלו עימו רומן מתמשך – הארייט אנדרסון וביבי אנדרסון. אולם, יש הבדל בין החלפת בנות זוג רבות לבין חיים עם שבע נשים שונות באותו בית במשך תקופה ארוכה. כל אחת מן הנשים מוכרת לא בשמה האמיתי, אלא בשם אשר המלחין העניק לה, ודומה כי הנשים שמחות בכך שזהותן נמחקה.

יש לציין כי הארייט אנדרסון מגלמת את המשרתת (שהיא גם מאהבת), תפקיד אשר מתכתב עם זה שגילמה ב״חיוכי ליל קיץ״. היא גם השחקנית היחידה בסרט שמצליחה להעניק סוג של אנושיות לדמות אותה היא מגלמת, כאשר שאר השחקניות והשחקנים פשוט נהנים לגלם דמויות שהם קריקטורה נטולת עידון.

גם מבחינה סגנונית הסרט נבדל מרוב סרטיו של ברגמן. זהו הסרט הראשון שהבמאי צילם בצבע והוא מתנסה בצבעים חדים, לא ריאליסטיים. צבעים אשר מבוססים על ניגודים ולעתים מכוונים את הסצנה לגוון מסוים של תחושות להן לועג הבמאי. דומה כי ברגמן החליט כי אם הוא מתשמש בצבע, יש להתייחס אליו כאמצעי מבע הקשור לאמירה של הסרט. לכן, לאחר סרט זה הוא חזר למספר סרטים בשחור-לבן בטרם מצא דרך אקספרסיבית להתשמש היטב בצבעים, אולם זה קרה רק בראשית שנות השבעים.

מול ההתקדמות של הצילום בצבע, מבחינת סוג ההומור הסרט דווקא הולך אחורה. ברגמן קשור בסרט הזה לסגנון קומי אשר אפיין את הסרט האילם. לכן הוא מכניס לא מעט קטעי סלפסטיק ולא מעט כתוביות הסבר בין הקטעים. הוא גם מנסה לשעשע בכך דרך, מה שהופך את הסרט לפארסה מוקצנת, לעתים באופן שתואם את האחים מרקס, לרבות שבירת הקיר הרביעי ופניה ישירה לקהל במספר דרכים. אולם, הדיאלוגים מתאמצים מדי להצחיק ודומה כי כל אחד מהם נכתב כסאטירה על הדובר, דבר אשר עובד פחות טוב מהחלפת השנינויות שאפיינה את הקומדיות הברגמניות הקודמות.

פרט טרוויה מעניין לגבי הסרט קשור לזהות התסריטאי שכתב עם ברמגן את התסריט – השחקן ארלנד יוזפסון. יוזפסון היה חבר קרוב של ברגמן מאז שנות ה-40, אולם עד לנקודה זו ברגמן מיעט להשתמש בו כשחקן בסרטיו וכשעשה זאת, מדובר היה בתפקידים קטנים. והנה כאן הוא שותף מלא לתסריט (ברגמן בעצמו חתם על התסריט בשם בדוי) בסרט רבוי בהומור פרוע. בחלוף כמה שנים, יוזפסון יעבור לגלם את התפקידים הראשיים בדרמות הכבדות אשר יצר ברגמן.

למרות כל פגמיו, אם ״כל הנשים הללו״ עובד בתור סרט, הרי זה בגלל מיקום נכון של הסצנות הטובות ביותר בסרט, בפתיחה ובסיום. בסצנות אלו אומר ברגמן משהו על המוות ועל הקלות שבה אדם מוכתר כאמן גדול ואז נשכח. הוא אמנם עושה זאת בצורה מבודחת, אבל גם לא נטולת עומק. לכן, ייתכן שבסופו של דבר זה לגמרי שונה מסרטיו האחרים של ברגמן, אבל בכל זאת אותו הדבר.

all-these-women-1964

הפרקים הקודמים:
חלק 7 – ״החותם השביעי״
חלק 6 – ״פניה של קארין״, ״קיץ עם מוניקה״, ״נסורת ונצנצים״, ״פני המכשף״
חלק 5 – ״אל השמחה״, ״זה לא יכול לקרות כאן״, ״הפסקת קיץ״, ״נשים ממתינות״
חלק 4 – ״מעיין הבתולים״
חלק 3 – ״כלא״, ״צמא״
חלק 2 – ״סרבנד״
חלק 1 – "משבר", "גשם יורד על אהבתינו", "ספינה לעבר הודו", "מוזיקה באפלה", "נמל הבית"

תגובות

  1. יוסריאן_1 הגיב:

    "אינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עלי"
    הוא ה במאי 🙂
    כמו אצל וודי אלן, גם אצלי ברגמן מספר 1!

  2. יוסריאן_1 הגיב:

    ותודה על הכתבה 🙂

  3. רוי אן הגיב:

    איזה פרויקט נהדר, ממש כיף לקרוא. מבין הסרטים בכתבה הנוכחית ראיתי רק את "חיוכי ליל קיץ", וגם אותו רק לאחרונה. "״חיוכי ליל קיץ״ הוא סרט מהנה מאוד ובעיקר שלם מאוד." – צודק מיליון אחוז. אולי לא מהסרטים האהובים עליי של ברגמן, אבל בהחלט סרט נפלא.

  4. hamlet הגיב:

    ברגמן-שבדי דגול.
    יש גם דני דגול – Dreyer

השאר תגובה