• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

כל סרטי אינגמר ברגמן: חלק 11 – "המגע", "ביצת הנחש", "מחיי המריונטות"

22 בפברואר 2016 מאת עופר ליברגל

הקדמה לפרויקט: בשנים האחרונות הולכת ומתבבסת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. גם בקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. בסדרת פוסטים זו אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם שאיפה לגעת בעתיד גם בסרטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות – וגם בלי חוקיות. פוסטים מסויימים יוקדשו למספר סרטים, אחרים לסרט אחד או חלק ממנו, וגם סדר הפוסטים לא יעקוב באופן כרונולוגי אחר התקדמות הקריירה של הבמאי השבדי אלא יקפוץ מזמן לזמן. המטרה היא שבסוף הפרוייקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. גם תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

הפעם אני מגיע לדיון בסרטים יוצאי דופן בנוף היצירה של ברגמן – סרטים אשר אינם דוברי שבדית. שני הסרטים הראשונים דוברים אנגלית, כאשר מלבד השפה, הדבר המושתף להם הוא מעמד די נמוך בקאנון היצירות של הבמאי. הסרט הראשון בו אדון אף נחשב לאחד מסרטיו הרעים ביותר, בטח מאז שזכה לתהילה עולמית באמצע שנות החמישים. אולם, מצאתי את שני הסרטים הללו מרתקים, גם אם פגומים מאוד. שניהם מחווירים לעומת הסרט השלישי, סרט דובר גרמנית שמצליח להיות מרתק לא פחות מכל סרט שברגמן עשה, וגם שומר על רמה גבוהה לכל אורכו.

המגע
The Touch

touch

כאמור, זהו אחד מן הסרטים המושמצים ביותר שיצר ברגמן, אשר גם הבמאי עצמו החשיב כאחד משני החלשים בקריירה הקולנועית שלו. למעשה, עוד בטרם הצילומים החלו הוא הבין כי לא מדובר באחד משיאי היצירה שלו. אני סבור כי למרות פגמיו, הסרט מעורר עניין בעיקר בזכות הנושאים העוברים בו מתחת לפני השטח, באופן בו אנסה לגעת בניתוח שלי. גם אם נקודות הזכות עומדות בצל הפגמים, בעיקר פגם גדול אחד, בו כבר נגעתי בדברי הפתיחה של הפוסט.

הסרט הוא הפקה משולבת, שבדית-אמריקאית, דבר אשר פוגם בסרט בנקודת המפתח: השפה. ברגמן רצה לספר את הסיפור הזה, על מפגש בין חוקר זר לזוג שבדי, כאשר בשיחות עם הדמות האמריקאית השיחה תהיינה באנגלית ובסצנות בהם השבדים מדברים לבדם הם ידברו בשפה המקורית. אך המפיקים דרשו גם גרסה דוברת אנגלית במלואה, ומשום מה רק הגרסה הזו יצאה לאור ושרדה. נשמעים מספר קטעי שיחה בשבדית ברקע, אבל כל משפטי המפתח נאמרים באנגלית, כולל משפטים אשר ילדים שבדים אומרים להוריהם. דבר זה גם הופך את הסרט להרבה פחות אמין וגם גורר במידה רבה צרות נוספות.

בסצנה מוקדמת של הסרט, אומרת הגיבורה כי קשה לה לדבר על נושאים אינטימיים ורגשיים בשפה זרה. אמירה זו משקפת לא רק את המצב של הדמות, אלא גם את המצב של ברגמן, אשר דומה כי הכתיבה באנגלית מרדדת מאוד את איכות הדיאלוגים שלו. שלא לדבר על כך שהגיבורה מתלוננת על כך שהיא לא מצליחה לבטא את עצמה בשפה היחידה אשר בה היא מדברת בסרט. הדבר גם מקהה את מה שאמור להיות אחד מן הנושאים הבולטים בסרט – לא רק מגע בין בני אדם, אלא גם מגע בין תרבויות.

עלילת הסרט פשוטה עד בנאלית, לפחות ברמה הראשונית: משולש אוהבים בין זוג נשוי לזר אשר נכנס לחייהם. קארין (ביבי אנדרסון) היא עקרת בית שהתחתנה עם בעלה הרופא אנדרס (מקס פון סידוב) כאשר הייתה רק בת 19, וחיי הנישואין שלה נכנסו כביכול לסוג של שגרה, כולל שני ילדים שהגדולה מביניהם מתחילה לחוות את מכאובי גיל ההתבגרות. העולם שלה מתערער מעט לפני פתיחת הסרט, כאשר הדבר הראשון שנראה בסרט הינו קארין נכנסת לראות את הגופה של אמה אשר נפטרה זה עתה. בניגוד לסרטים אחרים של ברגמן, אין דיון מילולי ארוך בהשלכות המוות על מי שנותר בחיים, רק סצנה בה היא פורצת בבכי. זהו בדיוק הרגע בו מבחין בה דיויד (אליוט גולד), ארכילוג אשר הגיע לשבדיה בעקבות פסל נדיר של הבתולה מריה. כעבור כמה שבועות, דיויד מוזמן במקרה לביתם של קארין ואנדרס (את הסיבה המדיוקת להיכרות בין דיויד לבעלה לומדת קארין יחד עם הקהל בשלב מאוחר מאוד של הסרט). הוא גם מנצל את ההזדמנות ואומר לקארין בגלוי כי הוא מאוהב בה, מן הרגע שראה אותה בוכה בבית החולים. לאחר היסוס התחלתי, קארין נפגשת עם דיויד ומנהלת עמו רומן, אשר תופס פרק זמן ארוך מן המשוער והופך בשלב מסוים לאובססיה ולקשר שדומה כי יש בו אינטנסיביות שמעולם לא הייתה חלק מחיי הנישואין של הגיבורה.

אף כי היא לא זו היוזמת את הרומן, קארין היא הדמות אשר קל יותר להבין את המניעים שלה בסרט, מפני שהם פשוטים יותר. בתקופה בה היא עדיין מעורערת רגשית בעקבות מות אמה, היא בוחנת מחדש את חייה ומחליטה להכניס לתוכם מימד אשר שובר את השגרה ואת הבנאליות. היא מרגישה כי השלווה חסרה את המימד של הטוטאליות אשר דיויד משקף בדבריו ובעיקר באורח חייו. השגרה של קארין ואנדרס נראית במתכוון כמעט כמו פרסומות לחיי משפחה, כאשר המראה האידיאי של פון סידוב ואנדרסון תורם לתחושה. בשום שלב בסרט אנדרס לא מתייחס בחוסר תשומת לב לאשתו וגם מן הבחינה המינית עדיין יש תשוקה, לפחות מצידו של הבעל. אבל תשוקה, למרות לא מעט סצנות מין בסרט, אינה הנושא של היצירה או אפילו הסיבה לרומן. קארין למעשה בוחנת מחדש את הנשיות שלה ואת הגוף שלה, דבר אשר מועבר בין היתר בסצנות מסבירניות מדי בהן היא מחליפה את לבושה מול מראה פעמים רבות בטרם היא יוצאת לפגוש את דיויד.

לעומת זאת, המניעים והרקע של דיויד מעורפלים יותר ונחשפים בהדרגה במהלך הסרט. הוא לא רק נציג של תרבות זרה בעיירה שבדית קטנה בה כולם מכירים את כולם (ולכן מובן גם כי הרומן יתגלה בשלב זה או אחר), הוא גם מייצג זרות בעצם מהותו: הוא נולד כיהודי בגרמניה, גדל בניו יורק מגיל 4 עם אמו ואחותו כאשר אביו ויתר בני המשפחה נרצחו בידי הנאצים, לאחר מות אמו למד ארכיאולגיה בישראל, ובמהלך הסרט כאשר הוא לא עובד בשבדיה, הוא חי בלונדון. כלומר, הוא אדם בלי שורשים ולכן הכאב של קארין על אובדן חלק מן השורשים שלה (האם) נוגע בו. גם עבודתו מציבה אותו כזר – הוא יהודי אשר חוקר ממצא נוצרי אשר התגלה בכנסייה.

במבט ראשון, הפסל אותו הוא חוקר מהווה הקבלה לקארין – פסל של הבתולה מריה, שכמו קארין, למרות היותה נשואה מייצגת סוג מסוים של תמימות בראשית הסרט. אם כי יותר מתמימות, הבתולה הקדושה היא גם אם וקארין מתפקדת בסרט גם כאם לילדיה ובמידה מסוימת כתחליף אם לדיויד. אבל למעשה, הפסל גם קרוב לא פחות לדמותו של דיויד – מדובר בסוג פיסול שאינו טיפוסי לארצות הצפון, ולא ידוע כיצד ומדוע הגיע דווקא לכנסייה זו. כלומר, הוא נטע זר אשר אינו מתכתב עם יתר האמנות העתיקה במקום. וגם מריה, כמו דיויד, היא בסופו של דבר יהודיה, גם אם היא קדושה בנצרות. מתחת לפני השטח הפסל אינו מה שהוא נראה, באופן אשר תואם את הרומן בין השניים. חשיפתו לאור עוררה חרקים שהיו רדומים בתוכו והם אוכלים את הפסל מפנים – כמו הקשר אשר עורר רגשות רדומים והפך את חיי הגיבורים לסוערים יותר, אבל מדובר גם בקשר שנועד לכישלון, או כשלונות, מרגע תחילתו. דיויד מעיר כי גם החרקים, אשר נתפסים לרוב כלא נעימים למראה, הם יפהפיים. למעשה, דומה כי דיויד מעדיף כל סוג של חיים על פני אבנים או ממצאים עתיקים, בניגוד למקצוע בו הוא בחר לעסוק. הוא דמות אשר רדופה על ידי שדים רבים, בהם גם ההיסטוריה של המשפחה שלו, אבל דומה כי הדבר העיקרי ממנו הוא אינו יכול לברוח הוא היותו הוא עצמו. יש בו אלמנט של שנאה עצמית ולעתים הוא מנתב את השנאה הזו כלפי קארין, החל מן הרגע בו הוא מבין כי היא מוכנה להתמסר.

לגבי אותה התמסרות, ברצוני להדגיש שוב כי תשוקה מינית היא חלק קטן מן הקשר, והשאיפה האמיתית של כל אחד מבני הזוג הוא למצוא משהו שחסר בעולמו אצל האחר. קארין נמשכת לפראות ולחוסר הסדר אצל דיויד, וגם המראה הלא יפה-באופן-קלאסי של גולד תורם למימד הפראי והראשוני יותר של מיניות וגישה לחיים, לעומת החיים המעוצבים כמו לפי תוכנית אידיאלית עם בעלה התומך. דיויד נמשך בדיוק לבורגנות אשר קארין מייצגת, כמו גם לכך שהיא מוכיחה כי גם בעולם זה יש לא מעט כאב. בנוסף, דיויד סובל מתסביך אדיפלי אשר משליך על חייו בכמה דרכים, חלקן נגלות באופן בוטה מדי רק בחלקו האחרון של הסרט. בפעם הראשונה בה הם נכנסים למיטה יחדיו, קארין מונה את חסרונותיה הפיזיים לדעתה, ומציינת כי דיויד לא צריך לעשות משהו מיוחד על מנת לענג אותה – דבר המרמז כי הנאה אינה בהכרח המטרה שלה בקיום הרומן. בפעם השנייה בה היא מגיעה לדירתו, דיויד מתייחס אליה באגרסיביות אלימה, על סף אונס (או מעבר לסף). לאחר שהיא אומרת כי היא יכולה להתפשט בכוחות עצמה, הוא זועק בשעת המין זעקות של כאב ורגשות אשם, ולא רק על היחס שלו למאהבת ברגע המטריד הזה.

המפגשים הבאים שלהם, אשר נמשכים על פני יותר מביקור אחד ויותר משנה אחת, עדינים יותר, אך נעים בין היצר האלים של דיויד, למימד האמהי גם בסיטוצאיה מינית, של קארין. בסופו של דבר דיויד אומר כי הוא לא מסוגל עוד לסבול את המגע – לא בזמן יחסי מין, אלא בזמן מגע יד ביד. המגע הוא לא רק מגע פיזי ולא רק מגע בין תרבויות שונות, הוא גם מגע אשר יכול לעזור, לרפא. דומה כי דיויד אינו מעוניינים בריפוי, ולא רוצה שחייו ישתפרו מעבר לסוגים שונים של כאב או מערכות יחסים מעוותות. דומה כי הוא מסוגל לרדוף אחרי קארין רק כאשר יש בכך מימד לא רציונלי, לא אפשרי.

הדבר מגיע לשיא בסצנת הסיום של הסרט, סצנה שלדעתי היא היפה ביותר בו. דיויד עדיין במצב אובססיבי, המצב היחידי בו הוא יכול להתקיים. קארין, שבשלב מוקדם יותר בעלילה בהחלט הייתה מוכנה להקריב את כל עולמה הבורגני לטובת המימד החייתי של הקשר, כבר מצויה במקום אחר והיא מגיבה לטוטאליות שלו בקור ובהתנהלות מחושבת. בשיאו של הוויכוח, ברגמן עובר מקלוז-אפ לצילום יפהפה מרחוק, כמו מאמץ גם הוא בסופו של דבר את קור הרוח של החיים נטולי הדרמה, מול היופי של האכזריות החייתית שהוא הראה בזמן קיום הרומן, שהרגיש חי דווקא ברגעים המטרידים והאמביוונלטים שלו.

מלבד החסרון של הדיבור באנגלית והדיאלוגים הלא-מושחזים ביחס לברגמן, ״המגע״ נופל מסרטיו האחרים גם בגלל בנאליות מסוימת בתיאור העולם ובשימוש בסימבוליזם. דומה כי הניגודים חדים מדי, ורגעי השיא המטרידים כבר בוצעו בצורה אפקטיבית יותר בסרטים קודמים. יחד עם זאת, מדובר כאמור ביצירה שיש לה גם מימדים מורכבים יותר וחלק מן האיכויות של סרטיו הקודמים של ברגמן ניכרים בה. הדבר הבולט ביותר בסרט הוא הצילום של סוון ניקוויסט, אשר משתמש בצבע בצורה המשלבת בין ריאליזם למבע ייחודי, בסרט בו דומה כי הוא בוחן טכניקות אשר הוא יקצין את השימוש בהן בסרטו הבא של ברגמן, זעקות ולחישות (Cries & Whispers). אבל סרט זה הוא כבר עניין לפוסט אחר.

ביצת הנחש
The Serpent's Egg

serpentsegg

הרקע ליצירת הסרט הזה יוצא דופן בקריירה של ברגמן, כאשר גם סיבות אישיות הובילו אותו לביים בפעם הראשונה סרט קולנוע מחוץ למולדתו – בגלל סכסוך עם רשויות המס בשבדיה, ברגמן ברח מן המדינה ועבר לחיות מספר שנים בגרמניה. אולם עוד בטרם עזב את מולדתו, השלים ברגמן את התסריט לסרט זה, אשר עלילתו מתרחשת בגרמניה. המפיק האיטלקי דינו דה לורנטיס, באותו שלב כבר אחד מן המפיקים הגדולים בהוליווד, נרתם להקפת הסרט, בתקציב הרבה יותר גבוה ממה שהסרטים הקאמריים ברובם של ברגמן כללו עד כה.

לכן, יש לציין כי סרט זה נבדל כמעט מכל סרטיו של ברגמן לא רק בגלל המיקום או השפה. מדובר בסרט עשיר בתפניות עלילה אשר בנוי כמותחן לכל דבר ועניין, לצד אלמנטים הלקוחים מן האקספרסיוניזם הגרמני והסרט האפל, לצד סרטים המתארים מופעי קברט, סצנות המבטאות אבסורד קיומי, וגם כמה סצנות דרמטיות הקרובות לסגנונו האישי של ברגמן. במילים אחרות, הסרט הזה הוא סלט עמוס למדי וגם יומרני מאוד, מה שמוביל להיותו יצירה מאוד לא מאוזנת, אבל גם מעניינת למדי. מדובר אמנם בסרט פגום, אבל הוא לא דומה לשום דבר אחר שברגמן עשה לפניו או אחריו, וברגעים הטובים יש בו משהו מקורי ומסעיר. גם אם לצד רגעים אלו יש רגעים מביכים וגם לא מעט מקרים בהם הסרט מבריק ומביך בו זמנית.

הסרט מתרחש בברלין של שנת 1923, כאשר ברקע ניסיונות של המפלגה הנאצית והמפלגה הקומוניסטית להפיל את השלטון של רפובליקת ויימאר, בעוד ברחובות יש עוני רב הנוגע כמעט לכל האוכלוסיה. כמו ב״המגע״, גם בסרט זה הגיבור, אשר הפעם נוכח בכל סצנה, הוא זר יהודי אמריקאי. דייויד קאראדין מגלם את דמותו של אייבל, אמן קרקס לשעבר אשר השתקע בברלין יחד עם אחיו ואשתו של אחיו, גם הם אמני קרקס. אולם הקשר בין השלושה עבר מהלומות – האח התגרש וסמוך לראשית הסרט, הוא מתאבד ואייבל מוצא את גופתו. בלי יותר מדי רצון הוא נאלץ ליצור קשר עם מנואלה (ליב אולמן), אשתו לשעבר של האח. בגלל השתלשלות האירועים אייבל עובר לחיות עמה, בהעדר ברירה או מתוך משיכה ושותפות גורל. במקביל, בעוד המשטרה מנסה לתשאל אותו על פרטים לגבי מעורבותו של האח במערכת גדולה יותר של פשעים אשר מסתיימים בהתאבדויות, חלקם קשורים למועדון לילה בו עובדת מנואלה כחלק ממופע קברט (ייתכן כי בכך לא מסתיימת עבודתה במקום). אייבל הוא בו זמנית הנחקר אשר דרוש למשטרה וחוקר פרטי, כאשר הוא מבין כמה פרטים שהוא לא יודע לגבי עברו.

בכלל, אייבל לא שמח להודות ביהדות שלו או בכל חלק מעברו, כולל קשריו עם אחיו וגיסתו, עד חידוש הקשר. משמעות גדולה יש לשמו, שהוא גרסא לשם "הבל" אשר מהדהד את התנ"ך בשני אופנים. למרות שאחיו הוא זה שהתאבד, אייבל הוא מי שהסרט מראה את הסבל שלו בעקבות מעשיו של אחיו, מעין רצח דרך הישראות בחיים וירידה לסוגים שונים של הגיהנום שברלין של שנות העשרים מציעה. אייבל הוא גם "הבל והבלים" גישה אשר מובאת בסרט גם כלפי רצונו של אייבל לנתק את עצמו מן העולם סביבו, על שלל הפשעים שלו, וגם כלפי המחשבה כי יש לאדם תכלית חיובית.

דבר זה מאומת על ידי כותרת הסרט, ״ביצת הנחש״, כאשר הכוונה היא לרוע ארסי אשר תרם נולד, אבל ברור כבר מן המבט על הביצה כי הוא עתיד לפרוץ. אף כי הנסיון של היטלר לתפוס את השלטון בתקופה המתארת את הסרט כשל, דמויות בסרט, הן בצד המנסה לשמור על דמוקרטיה והן בצד בעל מניעים אחרים, מבינות את האיום שבו ואת האסון ההומניטרי העומד לבוא בעתיד של גרמניה ושל המין האנושי. מבלי לחשוף יותר מדי את התעולמה שבלב הסרט, אציין כי מדובר במשהו הקשור למדע והמבוסס על אכזריות בניסיון להבין את טבע האדם. הסרט מהדהד את הקולנוע הגרמני המבריק אשר נוצר בשנים בהן הוא מתרחש וגם את הקולנוע אשר נוצר על גרמניה של אותה תקופה בשנות השבעים, הן על ידי במאים גרמנים כמו ריינר וורנר פאסבינדר (אם ״ביצת הנחש״ דומה לסרטים של יוצר כלשהו, זה לסרטיו) והן בלהיט ההוליוודי ״קברט״ (Cabaret). כמו כן, הדילמות האתיות של המסע בעקבות הצד הלא מוכר של אדם קרוב מזכיר את סרטו של קרול ריד, ״האדם השלישי״ (The Third man), כולל משולש רומנטי עם בת זוג של חבר/אח שכבר אינו נוכח ואמירה פסימית על מהות האדם, לצד גיבור אשר בכל זאת מנסה לשמור על ערכיות מסוימת.

חוסר הרצון של איhבל להיות חלק ממשי מן הסביבה בה הוא נוכח מתבטא גם באי-ידיעת השפה הגרמנית, דבר אשר הופך לנושא של ממש בסרט. בניגוד להמגע, כאשר הדמויות לא מדברות עם איhבל הן מדברות בגרמנית, דבר המקנה לסרט מימד יותר אמין, וגם מידת השליטה באנגלית משתנה בין דמות לדמות. מבחינת רמת הדיאלוגים באנגלית, סרט זה מהווה שיפור ניכר מן הסרט הקודם שסקרתי, ומבחינת בניית עלילת מתח ברגמן עושה עבודה טובה בהרבה לעומת ״זה לא יכול לקרות כאן״ המביך מתחילת הקרירה. ועדיין, מדובר בסרט שהחיבור בין חלקיו השונים לוקה בחסר.

חלק מן העניין תורם לאמירה כי מדובר בעולם חסר הגיון וסדר, עולם של עוני פיזי של רוב האוכלוסיה, של זנות בכל מובן אפשרי, של מעקב אחר נשים וניצול. עולם אשר בו התאבדות היא אופציה בהחלט ריאלית, גם אם אייבל, שהוא שילוב של אנטי-גיבור עם דחף הישרדות ומוסריות של גיבור, בוחר במודע להמשיך להתקיים, גם אם רק למען הקיום עצמו. סצנה אחת אשר מגיעה באמצע הסרט מדגימה את מצבו, ובמידה רבה גם את יכולתו של הקהל להבין את קווי העלילה. בסצנה זו, אייבל מנסה לברוח מחקירה בתחנת משטרה, אבל עם כל ניסיון לברוח הוא מוצא את עצמו במצור גדול יותר, עד לנקודה בו הוא כולא את עצמו בתא. האמת אפלה וחמקמקה יותר ממנה שהוא מסוגל להבין וכל ניסיון לצאת מן החקירה גורר אותו לתוך עולם אפל יותר. כך גם הקהל לא מבין מה הולך סביבו, אבל ברור כי כל תפנית עלילתית מובילה קודם כל לדרגה קשה יותר של אכזריות אנושית, ואם היא מובילה גם לפתרון עלילתי, הרי מדובר בדבר הנעשה רק בדרך אגב. השיא הוא בסוף הסרט, סוף שבו-זמנית מציג שיא מצמרר של התעללות אנושית ופתרון נוח מדי לתעלומה הנראטיבית.

ברגמן מתנסה בסרט במגוון רחב של סגנונות קולנועיים, לא כולם מוכרים לו. החזרה אל שנות העשרים מקרבת אותו שוב לאקספרסיוניזם הגרמני שהיווה עבורו מקור השראה ישיר, בעיקר בתחילת הקריירה. עולם הקברטים והזונות שולח אותו לסוג אחר של קיום, דבר המובע בעיקר במוזיקה השולטת בסרט, שקרובה מאוד לג'אז. הדבר בולט בסצנת כותרות הפתיחה, אשר עשויה בסגנון שונה מן הדרך בה ברגמן עובד בדרך כלל. לרוב הבמאי נוטה לסיקוונס כותרות פשוט ככל הניתן, בעוד שבסרט זה הוא מבצע עריכה בין כתוביות פתיחה על רקע מוזיקת ג'אז לבין דימוי של המון עני הולך ברחוב, אשר נראה בשחור-לבן וללא סאונד. הקשר העלילתי לסרט על האנשים ברחוב נחשף גם הוא בסיום, אשר קושר את אקט הצילום הקולנועי גם למעקב וגם לאכזריות. בכך עוסק ברגמן במדיום עצמו בדרך ישירה וביקורתית, כפי שכבר עשה בכמה מסרטיו.

לאחר סצנה זו, הפתיחה העלילתית של הסרט מהווה הברקה נוספת, כאשר גופה מתגלה לצד חגיגה מסורתית. אולם, הסצנות הטובות ביותר בסרט הן בעיקר סצנות ברגמניות טיפוסיות יותר, משמע כאלו המסתמכות על דיאלוג לא קצר בין שתי דמויות, אשר מצולמות בעיקר בקלוז-אפ. מדובר בדיאלוגים בין אייבל לחוקר המשטרה, בין אייבל לבעלת הבית של מנואלה, ובעיקר בין אייבל למנואלה, אשר מציגים זוגיות טיפוסית לסרט של ברגמן. כלומר, קשר מעוות לחלוטין בכל בחינה, קשר מלא בשותפות גורל וחיבה, אך כזה בו המילים אשר יוצאות והמעשים אשר משולבים בהן מצביעים דווקא על קנאה, אלימות והטחת אשמה ועלבונות.

ליב אולמן היא השחקנית היחידה בסרט מתוך להקת השחקנים הקבועה של ברגמן, והיא מגלמת תפקיד שונה למדי משאר תפקידיה אצל הבמאי. המעמד שלה נמוך בהרבה, היא מופיעה במופע בידור זול ובעיקר לא מדברת הרבה על רגשותיה ומעבירה בפניה אמת אשר סותרת את ההתרחשות בדיאלוג. אף כי לא מדובר בתפקיד טיפוסי, היא נהדרת גם הפעם. לעומתה, דייויד קאראדין לא ממש מתאים לתפקיד הראשי, וחוסר ההתאמה שלו לא מצליח להשתלב היטב בנושא חוסר ההתאמה אשר הסרט נוגע בו. יייתכן ודווקא לסרט זה דמותו של אליוט גולד הייתה יכולה להתאים טוב יותר – אמנם הקשיחות של קאראדין תורמת לקו של גיבור נטול סנטימנטים, אבל השחקן לא ממש מצליח להראות את ייסורי הנפש של הדמות, אשר אמורים במידה רבה לשקף את המוסר האנושי אשר התעלם במהלך המאה העשרים ממשברים רבים.

במקומות בהם הסרט מנסה לנוע מהר או להראות סוגים שונים של ניצול, הוא גולש לעתים למחוזות הביזאר. בנוסף, הסרט מציג דמות של נבל מוחלט בחלקו האחרון, מה שמעט חותר נגד התמטיקה הכללית של ברגמן, אשר בדרך כלל מראה כי מאחורי הפשעים והפגיעות הגדולות ביותר עומדים אנשים פגיעים. למרות החסרונות הללו, הבאלגן שהוא ״ביצת הנחש״ מצליח בסופו של דבר גם לספק הנאה וגם להיות מטריד מן הבחינה הפילוסופית. הסרט הזה רחוק מאוד מסרטיו הגדולים של ברגמן, אבל הוא כן פותח צוהר למימד שונה ביצירתו ובהשקפת העולם שלו.

מחיי המריונטות
From the Life of the Marionettes

 marionettes

מבחינת ברגמן, סרט זה הוא הסרט הגרמני היחידי שלו, שכן בניגוד ל״ביצת הנחש״ התסריט שלו נכתב בגרמניה לאחר שהבמאי כבר הגיע לרמת שליטה מספקת בשפה המקומית, שהיא השפה המדוברת בסרט. בתחילה ברגמן רצה לעשות פרויקט בתקציב גבוה עם הרבה קווי עלילה ובמאי בגלות, בשם ״אהבה בלי מאהבים״, אבל מסיבות תקציביות הוא בחר קו עלילה אחד והפך אותו לסרט טלוויזיה שהוא אמנם צנוע בתקציב, אבל מורכב מבחינת נושאי העיסוק והמבנה הנראטיבי. הסרט לא יועד לקולנוע, אבל הוא מציג את ברגמן בשיא של תעוזה, ומציג סיפור לא קל שגם מפתח נושאים מסרטים קודמים.

הסרט מתחיל בסצנה נטולת מילים של זונה המנסה לפתות לקוח, אשר מתחיל לפתע לתקוף אותה בצורה אלימה. היא מנסה לברוח, אבל הוא תופס אותה ורוצח אותה, כאשר במהלך הסצנה הסרט עובר מצבע לשחור-לבן. בנוסף, ברגמן לא תמיד מראה לנו את כל המתרחש בסיקוונס. מנקודה זו, הסרט שומר על שחור-לבן וקופץ אחורה וקדימה בזמן, כאשר לפני כל פרגמנט בסרט מתואר מה מתרחש בו וזמן ההתרחשות שלו ביחס לפשע. הסרט כולו מכסה תקופה אשר מתחילה שבועיים לפני האירוע ומסתיימת כחודש אחרי.

לכאורה, הסרט מנסה לפצח את אישיותו של הרוצח, בעיקר דרך מערכת היחסים המורכבת שלו עם אשתו. הרוצח ואשתו נקראים פטר וקתרינה, כמו זוג דמויות משנה אשר הופיעו בחלק הראשון של סדרת המופת של ברגמן ״תמונות מחיי הנישואין״ (יצירה חשובה בקאנון של ברגמן שעדיין לא מצאתי את הכוחות הנפשיים הדרושים על מנת לכתוב עליה). מדובר בזוג מצליח כלכלית – היא אשת אופנה מצליחה והוא איש עסקים מצליח. מדובר גם בזוג נטול ילדים ודומה כי ברגמן בודק דרכו היבט אחר של נישואין סוערים. אבל הפעם, יותר מכל סרט אחר של ברגמן, מוקד העיסוק הוא מיניות, כולל בגידות בזוגיות, אקטים מיניים שונים, זיוף אורגזמות ונטיות הומוסקסאוליות. דומה כי אף אדם לא מסוגל לדעת בצורה מדויקת פרטים על המינוית של האחר, או על חיי הנישואין של פטר וקתרינה.

בנקודת הזמן הכי מוקדמת אשר נראית בסרט, פטר מתוודה כי הוא רוצה לרצוח אדם, באופן ספציפי את אשתו. מאוחר יותר מתגלה כי שמה של הזונה שנרצחה זהה לשמה של אשתו, מה שפותח את האופציה כי מדובר בתחליף להפניית האלימות כלפיה. יחד עם זאת, באותה שיחה עם הפסיכיאטר הוא אומר כי הוא אוהב אותה, למרות שמדובר בנישואין פתוחים, מסוג זה או אחר, כולל חיי מין טובים. אבל התיאור שלו של את חיי המין המאושרים נשמע קצת בעייתי: "במיטה נהדר לנו ביחד, באמת פנטסטי. אנחנו אוהבים, איך לומר, ללא רגש – זאת אומרת בלי לחשוב על זה, או מה אנחנו מרגישים כלפי זה".

מצד אחד הוא טוען כי המצב נהדר ומאוחר יותר אף אומר כי הם נהנים לענג אחד את השני, אבל הוא גם מתאר שגרה מכנית. האם באמת יש אהבה בלי מחשבה על אהבה? מחשבה שיכולה גם להוביל לחדשנות, או לעניין מסוג אחר? דקות מאוחר יותר, הפסיכיאטר נפגש עם האישה ומנסה לחזר אחריה. אבל היא טוענת כי היא מרגישה נאמנות לבעלה, אף כי בניגוד לדבריו היא מתארת את חיי הנישואין שלהם כסוערים ומלאי משברים, כולל אלימות והעדר הבנה. בין היתר, היא מציינת כי העבודה שאין הם ילדים הופכת את שניהם לסוג של ילדים, כאשר אף אחד לא רוצה להיות נבון ובשל או להתגבר. אבל היא גם מדברת על כך שיש להם מחזור דם אחד ומערכת עצבים שזורה, כך שהיא מרגישה את כאביו גם כשהיא רחוקה ממנו פיזית. מצד שני, אין לה מושג על המשבר הנפשי הפוקד אותו. המפגש של האישה עם הפסיכיאטר אשר מנסה לחזר אחריה גם מעמיד את הפסיכיטאר עצמו כדמות לא מהימנה, כאשר מובן שיש לו מניעים אישיים וכאשר הוא מוסר דיאגנוזה סותרת לפיטר ולאשתו. אף כי אותו פיסכיאטר ממשיך לטפל בתיק גם לאחר הרצח, הוא נותר דמות שנויה במחלוקת, כשם שכל דמות בסרט היא בהכרח לא מהימנה ומציגה סתירות.

פטר וקתרינה מדברים על המיניות שלהם באופן גלוי גם במקומות אחרים בסרט, למשל בנוכחות ידיד אשר מנסה לשכנע את פטר לא להתאבד כאשר הוא עולה על גג. פטר טוען כי הוא יודע איך לגרום לאשתו לגמור, אבל היא אומרת כי זייפה את רוב האורגזמות במהלך חייהם המשותפים. מיד לאחר מכן היא מודה כי במקרים אחרים הוא הצליח לגרום לה להרגיש כמו אישה אמיתית. וזה רק חלק קטן (והפחות ישיר) מן השיחה הזו ומשיחות אחרות, כאשר דמויות בסרט לא פעם אומרות דברים אשר סותרים את עצמם. גם האמירה "אני לא יודע" חוזרת שוב ושוב מפי דמויות רבות ומבטאת חוסר יכולת להגדיר במדויק תחושות נסתרות ורגשות אשר לרוב נותרים מודחקים, בעיקר בכל הנוגע לנושאים הקשורים במין.

אולם, זה לא שכל הדיוקן של הנישואין בסרט קשור במין. אנו חוזים בזוג רב או מנסה לתקשר גם בסיטואציות נוספות, לדוגמה בלילה בו שניהם סובלים מנדודי שינה. אולם, באחת מן השיחות אומר הבעל כי הם כבר לא יכולים באמת לדבר, הם רק ישתמשו בכל פיסת שיחה כאינפורמציה בריב שיבוא. מנגד, כאשר אנו שומעים חוות דעת של אחרים על הזוגיות שלהם חלקם טוענים כי היא תקינה, או לפחות בעלת אהבה נוכחת. אבל נשמעת גם עמדה הפוכה, בין היתר מצד אמו של פטר, שחקנית עבר אשר מעולם לא אהבה את קתרינה והעדיפה צעירה אחרת לה פטר היה מאורס בעבר. עמדה אחרת משמיע טים, מעצב אופנה הומוסקסואל שהוא שותפה וחברה של קתרינה. כפי שמתגלה בהדרגה, יש לו רגשות מורכבים וסותרים כלפי כל אחד מבני הזוג, דבר אשר ניתן לומר גם לגבי יתר הדמויות המופיעות בסרט.

אמו של פטר הינה דמות חשובה במארג הסרט גם מפני שיש לה יחסים אדיפאליים עם בנה ובדיאלוג שלה עם קתרינה ניתן לאבחן לא מעט שנאה ותחרותיות. אבל היא גם מציגה מודל אחר של חיי נישואין, אשר מנוגד במידה רבה לחיים של הזוג הראשי. בעוד פטר וקתרינה לא הולידו ילדים וממשיכים להצליח כל אחד במקצועו, אמו של פטר בחרה לוותר על קריירה מצליחה כשחקנית לבקשת בעלה ודומה כי התמסרה לגידול הילדים. היא גרה בבית מיושן ומעט הרוס וקתרינה מגדירה את הבית ואת חמתה כ"אנדרטה לשליטה המתעללת של האב". במידה רבה, האם הפכה משחקנית למריונטה של הבעל בעודה ממלאת את תפקיד הרעיה והאם ובכך נוטשת חלק מתשוקותיה. אולם, כותרת היצירה נוגעת גם לכל הדמויות, אשר נדרשות במידה לרבה לדכא את הצד הפראי באישות שלהן על מנת לתפקד בחברה מתורבתת, המבוססת על כללי התנהגות חיצוניים וגם על תפיסות סותרות לגבי אהבה, תשוקה, זוגיות ונאמנות. נאמר לנו גם כי פטר נהג לשחק במריונטות בילדתו, דבר אשר מהדהד את הכותרת בדרך נוספת.

ההדהוד המהותי יותר הוא בגורלו של פטר לאחר הפשע. הוא מקבל תרופה פסיכיאטרית אשר בראשית הסרט אמר הרופא כי היא תטפל ביצר האלים והאובדני שלו, אבל במחיר של מחיקת האישיות – "לא יהיה לך איכפת אם אתה פטר או קיסר סין". ברגע שפטר נכנס לטיפול, הוא הופך לסוג של בובה, דבר אשר מוצג באפילוג של הסרט, בו ברגמן חוזר לצלם בצבע בעודו מראה את קתרינה מביטה בפטר בבית המשוגעים. הוא ישן בחברת בובה נוספת מן הילדות, הפעם בובה של דובי, מעביר את יומו במשחקי שח מול מחשב ולא מביע רגשות או קשר עם הסביבה. אבל בניגוד לדברי הרופא, הוא עדיין סובל מחרדות.

היבט מעניין נוסף בסרט הוא השימוש במוזיקה. במהלך רוב הסרט, ברגמן משתמש במוזיקה ניסיונית ולא מלודית על מנת להעביר אווירה, דבר הבולט במיוחד בסצנות בהם פטר מתאר דברים הנעים בין החלום להזייה. אולם לקראת סוף הסרט ברגמן עובר להשתמש במוזיקת פופ אלקטרונית, תחילה באופן דיאגטי במועדון החשפנות/בית-הזונות בו מתרחש הרצח, אבל גם על רקע כתוביות הסיום. לדעתי, ברגמן, חובב אדוק של מוזיקה קלאסית, מקשר בין המוזיקה הפופולרית לעולם הזול של הזונה, העולם אשר מעלה את היצרים על פני השטח בצורה בוטה. אבל ברגמן לא בז לעולם זה, אלא מוצא בו קסם, גם אם הוא, כמו הגיבור, מרגיש כלפיו זרות. ברגמן מנסה להבין את המיניות המוקצנת ביותר ואת האלימות אשר באה לכאורה ללא ההסבר, והוא עושה זאת בעיקר דרך שתי הדמויות הראשיות, אך גם דרך חלק מדמויות המשנה.

הדמות הבולטת ביותר היא דמותו של המעצב ההומוסקסואל, בו כבר דנתי. שמו טים (ראשי תיבות של שמו המלא) והוא סובל מקשר ארוך טווח שכנראה הסתיים לאחר שהמאהב שלו נטש אותו לטובת בני זוג צעירים יותר, למרות שהוא גורס כי נאמנות לעולם לא קשורה לאהבה, בטח אצל זוגות חד-מיניים. טים נושא את המונולוג שאני סבור כי הוא היפה ביותר בסרט וגם זה אשר נוגע בחלק ניכר מן הנושאים שלו – זרות לא רק כלפי הפרטנר, אלא גם זרות של אדם לעצמו, בעיקר בכל הנוגע לרגשות המיניים. הוא אומר את המונולוג הזה לקתרינה, אבל ברגמן מצלם אותו כאשר הוא ניצב ליד מראה, דבר אשר גורם לפניו להיות מוכפלות לאורך רוב הסצנה. כאשר הוא מסיים לומר את הווידוי המרגש והקשה שלו, הוא מגלה כי בת שיחו נרדמה. לסיום הדיון בסרט, אני מביא גרסה מקוצרת של דבריו:

"כל מה שקשור בקירבה, הוא רק חלום… תענוג, תשוקה מטורפת וחזירות, כל זה בתהו ובוהו אחד פרוע. הנה חיי האהבה של הזקן והקטן והילדותי שלך, איזו קירבה. יום אחד אחטוף ודאי מכות רצח, גם בזה יש משיכה… אני מונע בידי כוחות שאיני שולט בהם. רופאים, מאהבים, כדורים, סמים, אלכוהול, עבודה – דבר לא עוזר. אלה כוחות סתר, מה שמם? אינני יודע, אולי ההזדקנות עצמה, ההתפוררות. אני מתקרב אל הראי ומזהה בו את פניי… מוודא שבצירוף הזה של דם, בשר, עצבים ועצם שוכנים שני יצורים שלא יכולים להתאחד, איני יודע כיצד לומר זאת, שני זרים. החולם על קירבה, עדינות, שותפות, שחרור, ומעל הכל חיוניות. בצד השני אלימות, חזירות, זעזוע, אימת המוות. לפעמים אני מאמין שמדובר במקור אחד ויחיד. אינני יודע, מאיפה לי לדעת? אולי החלומות שלי היו יפים מדי וכעונש מגישים לך החיים ברגע הכי פחות צפוי אורגזמה עם האף כה עמוק בתוך החרא שאתה כמעט נחנק"

מונולוג זה אולי מצביע על נכונות עמוקה יותר להתמודד עם שדים פנימיים מאשר הייתה לפטר, אשר נטען כי ייתכן והדחיק בעצמו רגשות הומו-אירוטיים. ייתכן גם כי למרות הכאב, דמות מבוגרת זו מצליחה להבין את עצמה טוב יותר ולכן לכאורה לא פוגעת באחרים ושומרת על שמה היוקרתי בעולם האופנה. טים גם מצליח לקיים שותפות רבת שנים עם קתרינה, אבל במקביל, במהלך הסרט נחשף כי גם לו יש קשר, גם אם עקיף, לפשע הנורא.

marinettes

הפרקים הקודמים:
חלק 10 – ״על סף החיים״, ״פרסונה״
חלק 9 – ״סונטת סתיו״, ״חליל הקסם״
חלק 8 – ״שיעור באהבה״, ״חיוכי ליל קיץ״, ״עין השטן״, ״כל הנשים הללו״
חלק 7 – ״החותם השביעי״
חלק 6 – ״פניה של קארין״, ״קיץ עם מוניקה״, ״נסורת ונצנצים״, ״פני המכשף״
חלק 5 – ״אל השמחה״, ״זה לא יכול לקרות כאן״, ״הפסקת קיץ״, ״נשים ממתינות״
חלק 4 – ״מעיין הבתולים״
חלק 3 – ״כלא״, ״צמא״
חלק 2 – ״סרבנד״
חלק 1 – "משבר", "גשם יורד על אהבתינו", "ספינה לעבר הודו", "מוזיקה באפלה", "נמל הבית"

השאר תגובה