אימת החודש – אוגוסט 2015: "אנפרנדד", "הפירמידה", "העיירה שפחדה מהשקיעה"

אוגוסט הוא חודש נורא. הוא חם, יש בו יותר מדי ילדים שמסתובבים בחוץ עם זמן פנוי ואופניים חשמליים, הוא חם, סרטי האקשן שבקולנוע כבר עולים על העצבים, הוא חם, כולם בחו"ל חוץ ממני, והוא בעיקר חם.
לכן שמחתי כשהגיע הזמן לכתוב את פינת סרטי האימה של הבלוג, המובאת אליכם כל סוף חודש מאז מרץ 2013, כי זה אומר שאוגוסט מתקרב אל קיצו במהירות, ויחד אתו יפסיק השרב, פסטיבל חיפה כבר באופק, ואולי גם יגמרו המלחמות, תהיה תחבורה ציבורית בשבת וימצאו תרופה לסרטן.
יכול להיות שלא, אבל בכל מקרה, כדי לציין את השמחה, ישנם שלושה סרטים אמריקאים שנעים על ספקטרום ההפתעה המשמחת, מי יותר ומי פחות.

נפתח עם "אנפרנדד" (הצעות לתרגום יצוצו בהמשך. איך "לא חבר ש'ך יותר" נשמע לכם בתור התחלה?), נעבור לסרט שממש לאחרונה הגיע ל-VOD, ונסיים עם אחד הסרטים המדוברים של שנה שעברה ונבדוק הכצעקתה.

Unfriended

האמת היא שאין שום דרך לתאר למישהו את הסרט הזה בלי לגרום לנמען לתפוס את ראשו בתסכול ובמבוכה, ולחשוב יחד שהנה גירדנו תחתית חדשה בקולנוע האימה. בגדול: בחורה צעירה בשם בלייר (רפרנס מאוד רעשני) מגלה שהיא וחבריה נרדפים על ידי רוח רעה, שהיא כנראה התגלגלותה של בת כיתתם שהתאבדה לאחר שסרטון משפיל שלה הכה גלים ברשת החברתית. בלילה אחד גורלי יעמדו קבוצת הצעירים הפוחזת למבחן וישלמו על בריונות הרשת שלהם בכמה דרכים מאוד לא נעימות.
עד כאן, עוד סרט רוחות מפס ייצור של מיליוני סרטי רוחות. הגימיק: כל הסרט הוא ממסך המחשב של בלייר.
קראתם נכון. לאורך כל האימתון הזה, אנחנו רואים רק דסקטופ, שיחות סקייפ, חלונות פייסבוק, הורדות קבצים וצ'אטים. ככה שעה ועשרים.
אמרתי לכם.

כמו כל אדם שחש עצמו תבונתי, גם אני הנחתי שלעולם לא אראה את הסרט הזה כי בטח יש לי מיני דברים אחרים שאני יכול לעשות ויהיו מהנים יותר, כמו לקרוא פוסטים של הצל ולתלוש שערות בעזרת מסקינטייפ.
אלא מה, יותר ויותר צופים אמיצים ממני – או סתם בעלי יותר זמן פנוי – החלו להתבטא באופן חיובי לגבי סרט המחשב הזה, וככזה רציתי גם אני. לכן נכנסתי לסרט בראש מאוד פתוח, ואפילו מעט אופטימי.

אני בעיקר חושב שיש פה עניין של מזל. מזל גדול. סרט האימה "הסר חבר" (מתחיל לזרום עם שמות מעוברתים מעכשיו), הידוע לא רק כ"אנפרנדד" אלא גם כ"סייברנטורל", נפל לידיו של במאי גיאורגי בשם לוואן גבריאדזה, שאני לא שמעתי עליו מעולם. ולא רק שגבריאדזה הצליח שלא ליפול מטה יחד עם הקונספט המפוקפק, הוא גם שדרג אותו לאחד מסרטי האימה היותר אפקטיביים ומהנים שראיתי לאחרונה. אם הייתם אומרים לי שיום אחד אהיה במתח בזכות באר של באפרינג שרץ על המסך הייתי מצחקק עליכם. לא עוד.
ככל שחושבים על זה יותר המשימה היא קשה מאוד. "פייס-ספוק" צריך להיות דינמי, לרוץ בין כמה חלונות בו זמנית, לייצר גם דמויות לדאוג להן, גם דינמיקה, גם להיות נהיר, וזה עוד מאתגר כשמדובר בדרמה, תחשבו על להתחיל להפוך את זה למתח ואימה.

כשזה מגיע לכתיבה, בהחלט היה אפשר לעשות יותר עם "הרצחת וגם תייגת". הדמויות משורטטות באופן נורא גס, הטוויסט בסוף צפוי כמו לייקים על תמונה של תינוק משחק עם חתול, הסרט קצת מתדרדר להיסטריה ברגעיו האחרונים, היחסים בין הדמויות הם גרסאות חיוורות של פרקים מסדרת המופת "הילסייד" (אין לכם מושג על מה אני מדבר. אני לא יכול להאשים אתכם), ויש עוד הפחדה אחת נורא מיותרת ברגע האחרון, אבל הדרך לשם היא יופי של צפייה.
זו עבודה מרשימה בעיקר כי לתזמן את כל הפרטים הסטטיים האלה ולעבור בין צ'אט, לשיחה, וליו-טיוב וחזרה באופן מוצלח זה הכל חוץ ממובן מאליו. גם לעשות סרט שהוא כמעט כולו צלילי התראה וצפצופים של קבלת ושליחת הודעה מבלי לגרום לצופה לצאת למסע קטל בחנות של אפל, זה משהו שראוי להעריך.

את בלייר, הגיבורה של "תיוג רצחני", מגלמת שלי הנינג ("אותיות שטניות") והיא נותנת יופי של עבודה. מוזס סטורם, קורטני הלברסון ומת'יו בורר מגבים אותה.
במאי האקשן טימור בקממבטוב ("מבוקש") חתום על ההפקה ושני העורכים המצטיינים הם אנדרו ווסמן ופארקר לרמי.
עכשיו עיקר החשש הוא שעוד מליוני סרטי מסך מחשב יציפו את העולם, ואני אתבאס על הפרגון. עד אז, אתהה ביני לבין עצמי איך לא קראו לסרט Unfriendead.

"הפירמידה" – The Pyramid

עוד סרט שמבחינת תקציר וקונספט הוא הדבר הכי שגרתי ומאוס שיש, וגם הוא מצליח לצאת מזה בשלום בעזרת בימוי חכם. אמנם לא ברמה של "פרוייקט המכשפה מסקייפ", אבל בטח שטוב באופן יחסי.
האמת היא שאת "הפירמידה" ראיתי בעיקר כי ידעתי שהוא מגיע ל-VOD וחשבתי שזה יהיה מרענן לכתוב על סרט שתוכלו לראות בצורה חוקית. רק כאשר הוא התחיל, גיליתי שהאנשים שעומדים מאחוריו הם יוצרים שאני מעריך מאוד, ושאם הייתי יודע את זה מראש הייתי מסקר אותו בכל מקרה.

אחד המפיקים של "הפירמידה" הוא אלכסנדר אז'ה, מהבמאים הבולטים והחשובים של תנועת הקיצוניות הצרפתית החדשה ("מתח גבוה") שעבר בהצלחה יחסית את האוקינוס וביים סרטים לא רעים בכלל תחת עינם של האולפנים כמו הרימייקים ל"גבעות הפחד" ו"פיראנה". סרטו האחרון היה "קרניים" הכיפי. כבמאי, אז'ה עובד עם אותם אנשים קבועים, למשל העורך בקסטר והתסריטאי גרגורי לאבסור, שקיבל במתנה לביים את הסרט לשמו התכנסנו.

לבאסור עושה פה את צעדיו הראשונים כבמאי תחת השגחתו – אני מניח – של אז'ה, ויוצא לא רע מהסיפור. האמת היא שבהתחשב ברקורד של השניים ציפיתי שיילכו קצת יותר רחוק עם ה-gore אבל הסרט נשאר די שפוי, על אף כמה רגעים כואבים למדי פה ושם.
הסיפור, תתכוננו להירדם, הוא על אב ובתו אשר עומדים בראש משלחת ארכיאולוגים שגילו פירמידה קבורה בחולות מצרים. אחרי תאונה מסתורית שמקפחת את חייו של אחד העובדים, החפירות נסגרות, אבל גיבורינו, בתוספת של רובוטיקן, עיתונאית וצלם, נכנסים בגניבה פנימה לתוך הפירמידה כדי להמשיך לחקור אותה, וכמובן שתוך חמש דקות מאבדים את דרכם. בנוסף, מסתבר שהם לא לבד שם, ואין ספק שטוב היו עושים אם לא היו נכנסים פנימה מלכתחילה.

בשנה שעברה ראינו את הסיפור הזה בדיוק רק שבמקום פירמידות אלו היו הקטקומבות של פריז ב"עמוק למעלה", כאשר גם "המערה" הספרדי וכמובן אבי כל סרטי אבודים-במערה, "המדרון" של ניל מרשל, טריים בראשינו. "הפירמידה" טוב עשרות מונים מאשר "עמוק למעלה", אבל פחות מהאחרים שהוזכרו.
יש בו אפקטים סבירים, כמה רגעים מבחילים אבל לא באופן מטלטל מדי, ומשחק טוב. הדבר הכי משמח הוא שעל אף נוכחותו העלילתית של צלם עם מצלמה שעובדת על סוללה שלא נגמרת לעולם, הוא איננו סרט פאונד-פוטג'. הוא משתמש, כמובן, מדי פעם בעדשת המצלמה שבתוך הסרט כדי לסחוט איזו הקפצה או שתיים, אבל הוא לא מסתמך רק עליה וככזה הוא גם נעים לעין.

את התסריט הלא מסעיר בעליל כתבו דניאל מירסנד וניק סיימון, ואת התפקידים הראשיים מאכלסים שניים משחקני "דם אמיתי": אשלי הינשו שגילמה את ברידג'ט בעונה האחרונה, ודניס או'הייר שהיה ראסל אדג'ינגטון המרושע, שאפילו מופיע בסרט הבא של הסקירה הזו, "העיירה שפחדה מהשקיעה". ג'יימס באקלי וקריסטה ניקולה גם הם בקאסט.
"הפירמידה" הוא בהחלט לא סרט שחשוב שתראו, הוא בטח לא זכיר או משמעותי בשום אופן, אבל הוא לא רע לתת-ז'אנר שלו. אם שיטוטים באתרים אריכאולוגים ושדים מיתולוגיים לא יצאו לכם מכל החורים, הסרט הזה הוא אופציה סבירה למדי.

"העיירה שפחדה מהשקיעה" – The Town the Dreaded Sundown

אני צריך את הריכוז שלכם כי זה קצת מורכב.
באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת, בעיירה הקטנה טקסרקאנה (הקרויה כך כנראה מכיוון שהיא על הגבול בין טקסס וארקנסו), פעל רוצח סדרתי עטוי מסכה שקיבל את הכינוי "רוצח הפאנטום". שלושים שנה לאחר שיא פעילותו, נעשה סרט אימה דל תקציב המבוסס באופן חופשי על המרדף אחר אותו רוצח. הסרט, רגע לפני תהילת "האלווין" ו"יום שישי ה-13", היה לאחד מסרטי הדרייב-אין המפורסמים, ולמרות שתהילתו לא גדולה כמו סרטי הסלאשרים שבאו אחריו, הוא הפך לסרט קאלט מוערך.
בשנה שעברה, חברת ההפקה "בלומהאוס" – בהובלתו של ג'ייסון בלום, לו הקדשתי פוסט בעבר – לקחה על עצמה להפיק גרסה מחודשת לאותו הסרט מהסבנטיז, אבל הגיעה מכיוון קצת אחר. זהו בעיקרו סרט מטא, כזה שלא מאתחל או מחדש את הסרט הקודם, אלא מתפקד כמין סרט המשך שמשחזר רגעים מתוך הסרט המקורי, שבכלל מבוסס על סיפור אמיתי.

לא באמת צריך לראות את הסרט מהסבנטיז כדי לעקוב אחרי עלילת הסרט הזה (בכל זאת, מדובר באיש עם מסיכה, בחורה צעירה, אנשים מתים, כולם חשודים), והגרסה העדכנית משתמשת בסרט באופן ישיר כך שההסברים נמצאים בגוף העבודה. זה מגיע לרמה כזו שהדמויות רואות את הסרט הקודם באחת מסצנות המפתח, כך שבאמת אי אפשר לפספס את ההתכתבות עם הסרט הישן.

את הסרט ביים אלפונסו גומז-רחון שהיה מועמד לשני פרסי "אמי" על עבודתו ב"אימה אמריקאית", אבל לאחרונה הפך להיות אחד הקולנוענים המחוזרים לאחר שסחף את פסטיבל סאנדנס עם סרטו "אני, ארל וזו שעומדת למות" והפך להיות השם החם ביותר בסצנת האינדי לכמה דקות.
התסריט ניתן לידיו של רוברטו אגירה-סקאסה, שהרהיב כמפיק בטלוויזיה ("לוקינג", "גלי") וביאס כתסריטאי לקולנוע (הרימייק המיותר ל"קארי").
לכן לא מפתיע שמעבר לבלום, המפיק הנוסף של הסרט הוא האיש מאחורי "אימה אמריקאית" ו"גלי", ריאן מרפי.

בתור מעריץ נלהב של סרטי סלאשרים בעיירות קטנות, וככזה שלא מקבל הרבה מהחומר הזה לאחרונה, הייתי די נרגש לקראת "העיירה שפחדה מהשקיעה" ולכן גם שמחתי מאוד כשהסרט סיפק את רוב הדברים כמו שצריך. יש בו בימוי חכם מאוד, צילום מצוין, כמה הופעות לא רעות והברקות קולנועיות מגניבות למדי שעושות כבוד לז'אנר. סצנת ההליכה מתחת לפנסי הרחוב הכבים זכורה לי כמוצלחת במיוחד, וכמוהה סצנת הדרייב-אין וסצנת הטרומבון. בנוסף, זו הפעם הראשונה שאני זוכר בסרט סלאשרים מהסוג הזה שיש שתי דמויות של גייז. שזה כבר נחמד לראות, אם כי בשבילן זה נגמר פחות טוב.
כשחושבים על זה, לא מדובר בהפתעה גדולה. בכל זאת, ריאן מרפי הפיק. היום שבו הוא יעשה משהו בלי גייז יהיה היום בו למפלגת הבית היהודי תהיה משאית משלה במצעד הגאווה.

בתחום המאכזב אפשר למנות את הטוויסט המרגיז בסוף שכמעט והורס את כל הסרט, גם כי הוא קל מדי וגם כי הוא כבר שומש במספר סרטי סלאשרים מפורסמים מהזמן האחרון. אני בטוח שהיו יכולים לחשוב על משהו יותר מתוחכם.
בימים שאחרי קווין וויליאמסון, הסלאשר הפוסט מודרני, התשת הז'אנר וכתישתו לאבק, והריאקציה, סרטי הצעירים הנרצחים בעיירות קטנות צריכים לעבוד מאוד קשה כדי להסעיר או להביא איזשהו ניצוץ חמקמק של אימה אמיתית. "העיירה שפחדה מהשקיעה" לא עושה את זה עד הסוף, אבל יש בו מספיק כדי להפוך אותו לאחד המוצלחים של הזמן האחרון.

לכל פרקי "אימת החודש" עד כה, לחצו על התגית למטה.