"מרגלת", סקירה

את הסקירה שלי מלפני שבועיים ל"פיץ' פרפקט 2" סיכמתי במשפט המסויג הבא: "'פיץ' פרפקט 2' כנראה יהיה הסרט המצחיק ביותר של הקיץ, ואם בכל זאת יהיה סרט נוסף שייקח ממנו את התואר הזה במהלך החודשיים הבאים, הרווח הוא כולו שלנו."
הייתי חכם מספיק בשביל לא לבוא בהכרזה חד-משמעית עוד לפני שחודש יוני מתחיל אפילו, והנחתי שבעונה העמוסה הזו עלול בהחלט להגיע סרט שינסה להאפיל על סרט הנערות המזמרות. ועדיין, לא האמנתי שיעברו בקושי שבועיים לפני שזה יקרה.

"מרגלת" (Spy) הוא שיתוף הפעולה השלישי של השחקנית מליסה מקארתי והבמאי פול פיג. זה התחיל ב"מסיבת רווקות", שמעבר לכך שהיה אחד הסרטים הכי מצליחים של 2011 ואחד הסרטים שהכי מצחיקים אותי לא משנה באיזו צפייה אני, הוא גם סידר מועמדות לאוסקר למקארתי, בקטגוריית שחקנית המשנה. לאחר מכן הגיע "עצבניות אש", קומדיית האקשן המשטרתית, שאני לא נמניתי על מעריציו האדוקים, ועכשיו – "מרגלת".
השוני בחלק החדש של "טרילוגיית מקארתי/פיג" (שברור שתהפוך להיות שיתוף פעולה ארוך טווח עם סרטים רבים), הוא שזו הפעם הראשונה בה פיג חתום גם על התסריט, וזו הפעם הראשונה שמקארתי היא שחקנית ראשית לגמרי בעצמה, ולא דמות משנית או כזו שחולקת את זמן המסך שלה עם כוכבת נוספת (סנדרה בולוק, למשל).

אחרי ההצלחות של שני הסרטים הקודמים זה לא נשמע כמו עניין נורא גדול, אבל אם מתעכבים על זה רגע, יש פה תחושה שבכל זאת נלקח איזה סיכון. קודם כל, הפעם האחרונה שפיג היה חתום על תסריט הייתה לסרט "אני דויד" (I Am David) על ילד שבורח ממחנה קומוניסטי בדרכו לדנמרק. לא בדיוק מסוג הסרטים שלפתע קירסטין וויג תבוא לעשות בו הופעת אורח ותחליק על עוגת שוקולד היישר אל טמרפולינה. מאז פיג הוכיח את עצמו כבמאי קומי נפלא, אבל זה תמיד היה מבוסס על חומר של מישהו אחר (מישהי, יותר נכון), ולכתוב קומדיה מאפס זה קשה.
הדבר השני שאפשר לקחת בחשבון, הוא שהפרוייקט הראשון והאחרון של מקארתי בתפקיד ראשי בסרט רב-תקציב ללא תמיכת כוכב נוסף, היה "תמי", הקומדיה שכתבה עם בעלה בן פאלקונה. תקוות רבות נתלו בסרט בשנה שעברה, אך היחס הביקורתי הקשה אליו וחוסר ההתלהבות המופגן של הצופים, שיוו לו הרגשה של כישלון. זה אגב, מאוד לא מדויק, כי עם תקציב של 20 מיליון דולר, את חלקו בבתי הקולנוע סיים הסרט עם מעל 84 מיליון דולר בהכנסות בארה"ב, וכ-100 מיליון ברחבי העולם. ההשקעה הוחזרה ויותר מכך, כולם בסדר.

בעקבות אלו אני מניח שחששות לא מועטים ליוו את הפרויקט הזה, ובזמן כתיבת שורות אלו אין לדעת כיצד יתורגם "מרגלת" לרווחים, אבל דבר אחד אנחנו כן יודעים, וזה ש"מרגלת" הצליח במשימה הראשונה שלו – להצחיק. ובענק. בעיני הסרט הזה הוא כל מה ש"קינגסמן" היה אמור להיות ולא הצליח.
ומקארתי? היא סופר-סטאר.

במרכז "מרגלת" ניצבת סוזן קופר (מקארתי), בוגרת האקדמיה של סוכנות הביון של ארה"ב, שעל אף הצטיינותה היא ויתרה על להיות סוכנת שטח, ומשמשת כעיניים והאוזניים של מרגל רב-קסם בו היא מאוהבת (ג'וד לאו בליהוק אדיר). בעקבות אי אילו אירועים שלא אחשוף כי כדאי שתגלו לבד, קופר מקבלת הזדמנות לצאת אל השטח, לעקוב ולדווח אחרי בתו המסוכנת של מאפיונר כוחני, כזו שבידיה מספיק מידע בשביל להפיל את כל סוכנות הריגול. קופר מקבלת זהויות חדשות ונשלחת בעקבות המטרה לאירופה, אבל במהרה היא מסרבת להסתפק בתפקיד המדווחת, והופכת גם להיות המבצעת.

הגיון אין, טעם טוב אין, אפילו המשכיות בעריכה אין יותר מדי. אבל את כל זה אפשר לזרוק אל הרוח. "מרגלת" כל כך מצחיק, שאני בטוח שפספסתי כמה בדיחות כי הייתי עסוק בלצחוק מהבדיחה הקודמת. אמנם יש כמה גאגים שחוזרים על עצמם, ובהחלט יש אי אילו רגעים שאנחנו מכירים מסרטים אחרים לאחרונה (ההיתלות על המסוק נעשתה טוב יותר בשנה שעברה בשיאו של "רחוב ג'אמפ 22"), אבל באמת שכל אלו לא משנים.
בנוסף, ישנם לפחות שני רגעים קצרים אבל כל-כך אלימים, שהקהל בהקרנה שאני הייתי נוכח בה השתתק כי הוא לא כל כך ידע איך להגיב להם. אני ביניהם.

מליסה מקארתי קיבלה פה הזדמנות להביא אל המסך את שתי הפרסונות שלה, זאת הגסה והקיצונית, ואת זו העדינה ומעוררת החיבה. בעבר התלוננתי בקול על כך שמקארתי נדבקה יותר מדי לדמויות הבהמיות יותר ("עצבניות אש", "הכל יחסים", "חשבון משותף") וככזו היא מתחילה לעייף. אבל ממש בשנה שעברה הגיע "וינסנט "הקדוש"", שם מקארתי חזרה אחורה אל הדמויות הראשונות שלה, האנושיות והשבריריות. "מרגלת" הוא ההזדמנות המושלמת בשבילה להראות את יכולותיה המגוונות בשני צידי הסקאלה. המעבר שדמותה עוברת מאישה מגושמת ועכברית למרגלת שנותנת בראש הוא קצת מהיר מדי, אבל זה לא מפריע לה להוביל את הסרט ללא מורא.
וממש כמו דמותה, סוזן קופר, שבהתחלה רק עוזרת מהצד, מצילה את המצב בתפקידים כפויי טובה מבלי לקבל את הקרדיט, אך כשמגיעה שעתה לזרוח היא מועדת בהתחלה אך בסופו של דבר מנצחת את הכל – כך היא בדיוק גם ההתגלגלות הקולנועית של מקארתי.

ובכל זאת, תשואות חייבות להגיע גם לקאסט המשנה. ג'וד לאו, כאמור, מלוהק בדיוק לתפקיד שהוא עושה היטב, בשילוב של צ'ארם וחוסר אונים. אבל כמו "פיץ' פרפקט 2" ו"מסיבת רווקות", גם פה הסרט הוא של הבנות.
אל מקארתי מתלווה הקומיקאית הבריטית מירנדה הארט, שמוכרת אך ורק לצופי סדרות מהממלכה המאוחדת, שם היא כוכבת גדולה. היא משחקת את הסייד-קיק של מקארתי, כאשר לקראת סוף הסרט מתברר שאין מניעה להחתים אותה כבר על חוזה משלה. את הבוסית הגדולה משחקת המריל סטריפ של פרסי האמי, אליסון ג'ני (שגם השתתפה ב"תמי"), ואולי זמן המסך שלה קטן באופן יחסי, אבל אם יש מישהי שמוכיחה את קלישאת ה"אין תפקידים קטנים" זו ג'ני.
אבל אני רוצה שנדבר רגע על רוז ביירן. כי רוז ביירן היא מרחק פסיעה מלקבל את תואר "פלא עולם" מבחינתי. לכל אחד יש את הרגע בו הוא גילה את ביירן. חלק יגידו "טרויה", חלק יגידו "דמג'ס". אני, אם כבר שאלתם, בעניין שלה מאז "שמש" משנת 2007. ארבע שנים אחר כך כבר קרעה את המסך ב"מסיבת רווקות", ובשנה שעברה הוכיחה שהיא לא רק נורא מצחיקה, אלא מצחיקה בהמון דרכים שונות, כאשר גנבה את ההצגה ב"שכנים". עכשיו, עם הופעתה מלאת הרעל ב"מרגלת", היא הפכה לשחקניות האלה שאני אלך על עיוור לראות כל דבר שהן מופיעות בו.

ואחרי רצף השבחים האלה, הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לחלק שבחים נוספים. והאמת היא שזה מדהים איך בסרט שכולל לפחות שלוש מהנשים הכי מוכשרות בתעשיית הבידור כרגע, מי שמצליח להיות הכי מצחיק הוא לא אחר מג'ייסון סטתהאם.
זה שהוא כוכב אקשן ענק אנחנו יודעים, וגם אפשר להגיד בעדינות שעל אף זאת הוא איננו גדול שחקני המסך של דורנו. זה לא שאחרי "מרגלת" הוא בדרך לאיים על שון פן, אבל מכיוון שנדמה שהוא כל כך נהנה מכל רגע, ודמותו כל כך מופרכת, הוא גונב את ההצגה. פשוט לא ייאמן איך בתוך סרט שלם של אנשים שיורים, נמלטים, נפצעים, צורחים, קופצים ומחליקים, הרגע הכי מצחיק בו הוא ג'ייסון סטתהאם, בחדר מלון, על כסא, לא עושה דבר מלבד לדבר.

"מרגלת" הוא סרט מצחיק שלא מפסיק לזוז, לדהור קדימה, להוסיף דמויות חדשות, ו­לעבור מלוקיישן ללוקיישן, משיא לשיא. הוא גם בעיקר שילוב של במאי מוכשר עם צוות שחקנים שאפשר לבלות במחיצתו שעות. מה צריך יותר מזה?