פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2015: ״חבורת נערות״, ״לנשום״, ״לעבור את הבגרות ולשיר״

פסטיבל הקולנוע הצרפתי, האירוע השנתי של חגיגות הקולנוע הפרנקופוני, נפתח בראשית השבוע ויימשך בסינמטקים השונים כמעט עד סוף החודש. אור החל במלאכת ההמלצות על סרטים שכבר צפינו בהם מראש, אתמול עופר המשיך אותו וכתב על שלושה סרטים נוספים, וכעת הגיע תורי לתרום את חלקי. שלא במתכוון, יצא שלכל אחד מאיתנו יש לפחות היילייט אחד רציני מתוך התוכניה, ולכן אפתח עם שלי.

אבל לפני כן, וכן במתכוון, ננעלתי מראש על ז'אנר או נושא לפוסט ההמלצות שלי – סרטי התבגרות ונעורים. גם משום ששניים מהסרטים שהכי דיברו אליי מבין ההיצע השנתי משתייכים לסוגה זו, ובעיקר נוכח החיבה והמשיכה שלי לקולנוע העוסק ברחשי הלב של מתבגרים ומתבגרות באופן כללי יותר. את "סיפור מהחיים" (Les Heritiers) לא זכיתי לראות מבעוד מועד, לכן הוא נעדר מסקירה זו, אבל השלושה שכן איתנו כאן מעניקים תמונה מרתקת על חיי הדור הבא של החברה הצרפתית, בשלל מעמדות ומעמדים.

חבורת נערות
Bande de Filles

כמה חיכיתי לסרטה החדש של סלין סיאמה בפסטיבל חיפה, וכמה התבאסתי שלא הספקתי להמליץ עליו למספיק אנשים לאחר שצפיתי בו. הודות לפסטיבל הקולנוע הצרפתי, יש הזדמנות להשלים את הצפייה ב״חבורת נערות״ בכל סינמטק בארץ בשבוע הזה או הבא, אז הגיע הזמן שאנסה לנסח את מחשבותיי לגביו.

ראשית, אני רואה אותו כחלק שלישי וכנראה גם מסיים לטרילוגיית ההתבגרות של הבמאית, שהחלה עם ״חבצלות המים״ (Naissance des Pieuvres) ונמשכה עם ״טומבוי״ (Tomboy). בין לבין אפשר לציין גם את הסרט הקצרצר ״פאולין״ (Pauline), שמחזק את הטענה לפיה ראשית דרכה של הבמאית הצרפתייה הצעירה החלה בשבע שנות עשיית סרטי התבגרות, כמה סמלי. עוד בענייני תזמון ועיתוי, באופן משעשע יצא ש״חבורת נערות״ נקרא באנגלית "Girlhood", כאילו הגיע כדי להיות התשובה הנשית ל-"Boyhood" של לינקלייטר. אבל להרגשתי, הסרט הוא אנטיתזה לסרטו של הבמאי האמריקאי – כל כולו זעם נעורים, שמחת חיים וחגיגה שלהם לא משנה כמה קשה המציאות, לצד היסחפות ברגשות עזים ותחושת סכנה מתמדת.

חבורת הנערות מהכותרת מורכבת מארבע בנות-עשרה צרפתיות ושחורות-עור, המתגוררות בחלקים היותר פריפריאליים ופחות יחודיים שתוכלו לדמיין, ומכלות את זמנן בקניון במקום בבית הספר. יש להן שמות כמו מרים (קרידיה טורה), ובאופן כללי משהו בהתנהגות שלהן עונה להגדרה הישראלית הגזענית ביותר של ״פרחה״, אבל בזכות הסרט הזה אפשר לא רק להבין אלא גם להזדהות עם אותן בנות.

מרים היא הדמות הראשית, שמתחילה את הסרט מחוץ לכל קליקה שהיא ולמעשה מתרכזת בבעיות שאצלה בבית, וכמובן בבחור שצד את עינה. בהמשך היא עוברת תהליך של קבלה אל חבורה מלוכדת של בנות התומכות זו בזו כדי להביט לחיים בפנים בלי להרגיש נחותות ואפילו לחגוג את מה שיש. מרים מחליפה את שם המהגרת שלה ל-ויק, מהמילה ״נצחון״, ובהנהגת ליידי (אסה סילה) היא לומדת משאר הבנות גם איך להתעצב ולהתעצם בתור אישה, וגם איך ללכת מכות עם כנופיות נשיות יריבות.

מה שבאמת כבש אותי באופן בו סיאמה מביימת את הסרט הוא חוסר ההתערבות של המצלמה במתרחש. המרחק ועיצוב הפריים הוא המדוייק ביותר, מבחינתי לפחות, במציאת האיזון בין פולשנות להזמנה, כמו אירוח בעולם של מישהו אחר. מצד אחד, אין תחושה של הצצה מלאת אשמה לחייה של נערה מתבגרת (כמו ב״כחול הוא הצבע החם ביותר״ שלא סבלתי), ומצד אחר התחושה היא שכצופה אני כן חלק מעולמה, או אפילו מצוי איתה ועם חברותיה באותו החדר. בזכות בחירות אלה ואחרות, ההתחברות ההדרגתית לדמויות הראשיות נעשה במקביל לתהליך ההתקבלות של הגיבורה אל אותה חבורה.

במידה ומהתיאור שלי התקבלה תמונה של סרט כמו-תיעודי, אחדד ואומר שהמבע הקולנועי של סיאמה מורכב מזה, ושסגנונה אמנותי יותר, אולי משהו בין הקולנוע הצרפתי האמנותי לאיזה מפגש בלתי אמצעי עם אדם שלא הייתי יכול לבלות איתו שעתיים בשום נסיבות אחרות. לכך יש להוסיף כמובן גם את כתיבת הדמויות ואת הליהוק והמשחק של הגיבורות, שמצאתי את עצמי מתקרב ומתרחק אל כל אחת מהן בשלבים שונים של הסרט.

החותמת הסופית לאהבה שאני רוחש כלפי הסרט הגיעה בדמות הסצנה החזקה ביותר מבחינת האימפקט הרגשי שלה בסרט, הארוזה בתור הקליפ הכי טוב אי פעם ל"Diamonds" של ריהאנה. זהו רגע קולנועי מזוקק שמצולם וערוך בפשטות יחסית, אך באופן שהפך את הלהיט למרגש במיוחד בעיניי, ומילא אותו עבורי בנשמה שאני לא משוכנע אם הייתה בו מראש.

מרים, שכבר הפכה ל-ויק, מביטה בחברותיה הרוקדות, מצטרפת אליהן ונפח הקול של ריהאנה ממלא את ערוץ השמע, מה שיוצר מעין ליפסינק של הבנות הקופצות והשרות. ברגע הנכון, מחזירה הבמאית את ערוץ הקול של הבנות, ששירתן מתמזגת בזו של הזמרת כפי שהגיבורה מקליקה למקום שלה בין חברותיה. זה פשוט כשם שזה יפהפה, וזהו רגע שאוצר בתוכו את כל האנרגיה הרגשית של הסרט בכל הקשור לעיסוקו בהתבגרות כחוויה של מציאות מול פנטזיות, ושל התחושה כי איש לעולם לא יהיה יכול להבין אותך אבל שדווקא בשל כך יש להמשיך ולנסות למצוא את מקומך ולהקיף את עצמך באהבת האחר.

לנשום
Respire

בפסטיבל הקולנעו הצרפתי של 2012, סיימתי את סקירתי על "המאומצים", סרט הביכורים של מלאני לורן כבמאית, באומרי שאני בעדה כל עוד היא לא תיעלם מאחורי המצלמה. אך מאז השחקנית המצויינת, הזכורה בעיקר כשושנה דרייפוס ב"ממזרים חסרי כבוד" אבל אותי כבשה כבר ב"אל תדאגו, אני בסדר", מיעטה להופיע בסרטים. ייתכן שהסיבה לכך הייתה ששקדה על סרטה השני כבמאית, עיבוד לספרה של אן-סופי ברסם, שאת התסריט שלו כתבה לורן במשותף עם ג'וליאן למרושיני, גם הוא שחקן בדרך כלל. בניגוד לסרטה הראשון כיוצרת, הפעם לורן נפקדת ממצבת השחקנים והשחקניות, בשל הסיבה הפשוטה שגיבורות הסרט הן בנות נוער, והיא עצמה כנראה הרגישה לא מתאימה גם לדמויות של הורים לנערות בנות 17. על אף היעדרותה מן הפריים, ואולי אף יותר מאשר בסרטה הבכור, מצליחה הבמאית הצעירה ליצור סרט יפהפה ומתעתע שמשכיל לערב רגשית עד מאוד.

גיבורת הסרט היא שארלי (ז'וזפין ז'אפי), נערה נורמלית אך מעט כבויה, בעלת מעמד חברתי מסויים וקצת בעיות בבית. קשה לומר שהיא מדוכאת, אבל נדמה ששמחת החיים שלה בהפסקה מאז שהוריה נפרדו. אל התמונה נכנסת בסערה שרה (לו דה לאג'), הנערה החדשה בבית הספר של שארלי, שלא רק מביאה עימה משב רוח רענן לחיי החברה בתיכון, אלא גם מושכת את תשומת ליבה של שארלי בזכות יופיה והכריזמה שלה. שארלי מתמגנטת אל האישיות המתפרצת של שרה, ומשהו במצב הרוח שלה משתנה מן הקצה אל הקצה. לפרקים לא לגמרי ברור איזו מן מערכת יחסים מבקשות השתיים האחת מן השניה, וכך גבולות מטשטשים והזמן המשותף של הצמד מתחיל לתת את אותותיו בדמות מתחים שלא מקבלים מענה ומחפשים פורקן.

המחשבות הראשונות שעלו בי בתום הצפייה נוגעות למיקומו של הסרט במארג הכולל של הז׳אנר כפי שאני תופס אותו. כלומר, זה פשוט מדהים עד כמה שונים סרטי תיכון צרפתיים מאלה האמריקאיים, אלה שעיצבו את תודעתי בנוגע למהו בעצם סרט תיכון. בהקשר זה, מעניין לציין שגם כאן נעשה שימוש בשיר פופ אמריקאי חדש יחסית, כמו ב״חבורת נערות״, וגם הפעם הוא מתמלא מטענים ומפרש את הסצנה אותה הוא מעטר לפחות כפי שהיא מפרשת אותו. אבל ההבדלים המהותיים נוגעים לא לזליגת תרבויות אלא דווקא לייצוג של בדלנות ולאומנות כפי שהם מתבטאים לא רק אצל הדור הצעיר בכלל, אלא בעיקר בין כתלי הכיתות.

נזכרתי ש״צעירה ויפה״, סרט שבו מקומו של בית הספר בחיי הגיבורה הולך ופוחת, נפתח עם שיעור על המשורר רמבו, המתקשר למהות הסרט. במהלך הקראת השיר, הטוען כי בני 17 אינם רציניים, התלמידים נראים מעורבים, אינטליגנטיים, רגישים – כלומר לא רק ההיפך מהשיר, אלא כנגטיב של התלמיד האמריקאי. ואני מדבר כאן על המקובלים, לא על החננות. גם ״לנשום״ מתחיל עם דיון כיתתי סביב המילה ״תשוקה״, וכשנזרקים שמות כמו אפלטון וניטשה, והגדרותיהם, התלמידים נראים בקיאים. חלקם אפילו אלה שציטטו את ההוגים, ומשום מה יש לי פנטזיה שכך מתנהלים שיעורים בצרפת. כמובן שדיון זה בא לשתול בראשנו את אחד הקונפליקטים המרכזיים בסרט, ממש כשם שאין זה פלא שבזמן ששארלי מנסה ללמוד על המונח ״המלחמה הקרה״ היא נמצאת באחת דומה עם שרה.

יש לי גם הרגשה מכלילה יותר, לפיה בית הספר בסרטי התיכון הצרפתיים כן משיק ומקביל לחיים האמיתיים, ונדמה כאילו בסרטה של לורן שום דבר אינו מקרי ושום סצנה אינה חסרת חשיבות, גם אם זו תתברר רק בהמשך. שימו לב למשל לסיפור אותו מספרת שרה בניסיון להתחבב על חברותיה בדרך הביתה, או לאופן שבו מעוצבת מערכת היחסים של הוריה של שארלי, המפעפעת לתוך נשמתה ומעצבת את תפיסתה לגבי מערכות היחסים הקרובות שלה עצמה. זאת בהתחשב בכך שגם מערכת היחסים בין שארלי ושרה אינה שגרתית, משום ששארלי היא ילדה מופנמת ועדינת נפש, בעוד שרה מוחצנת ונדמה כי דבר אינו משפיע עליה, כאילו החיים חיסנו אותה איכשהו והיא רק מחפשת להתרגש שוב מדברים. בהתחלה נדמה כאילו זהו סרט על חברות, על רגשות סותרים וסוערים, אבל ככל שהאפקט הרגשי שלו מצטבר עולה גם תובנה מחניקה יותר. זהו סרט שהדקה האחרונה שלו משנה את משמעותו, וייתכן שתותיר אתכם ואתכן בהלם קל שלא יאפשר לקום מהכסא.

לעבור את הבגרות ולשיר
Chante ton bac d’abord

אם שני הסרטים שלעיל העניקו נקודת מבט על שתי נקודות קיצון בדיוניות-אך-ריאליסטיות בחברה הצעירה של צרפת, מגיע סרטו התיעודי של דויד אנדרה ומציג נערים ונערות אמיתיים ואמיתיות. אם כי גם הוא לא בדיוק ריאליסטי, משום שזהו אמנם סרט דוקומנטרי, אבל כזה ששרים בו חלקים מהעלילה, כמו במחזמר. לא משנה כמה הכנתי את עצמי, הפעם הראשונה שמישהי פצחה בשיר הייתה מוזרה – וזה קורה די סמוך לפתיחה. בהמשך זוכה כל אחת מן הדמויות הראשיות לשיר אחד לפחות, שירים מלאי תמימות נעורים וחלומות על העתיד שהכל בו אפשרי, אבל גם עמוסים בהבנה כואבת של ההווה, או כפי שמרננת זאת אחת הדמויות: ״מתי בעצם יגיע ההווה שלנו?״.

הדמויות בסרט מורכבות מנערים ונערות בדרך לבחינות הבגרות בצרפת, ובניגוד לסרט ״לנשום״ או לכותרים נוספים שהזכרתי לאורך הפוסט, בואו נגיד שבשבילם רמבו הוא כנראה גיבור אקשן הוליוודי ולא משורר בן ארצם. גם ממוצע הציונים שלהם לא מספק, בין אם הם חוששים שלא יהיה גבוה מספיק כדי להתקבל לבית ספר יוקרתי בהמשך דרכם, מה שיאפשר להם לעזוב את עיר הנמל שלא קורצת להם, ובין אם החשש הוא כשלון מוחלט ותוצאה זהה. עבור חלקם זוהי אופציה ממשית, שכן כבר נשארו כיתה בעבר ונדמה שגורלם יהיה כשל הוריהם, העובדים בעבודות אפרוריות ומתפרנסים בקושי.

הפער הבין-דורי מודגש בסרט, ומוצג כתופעה מקומית אך גם ככזו שמשליכה על תהליכים אוניברסליים. העולם של ההורים, בו אתה נשאר בעבודה אחת כל חייך הקשים, אינה נראית כמו אופציה עבור ילדיהם, המפנטזים על הגירה לפריז או פשוט על הגשמת חלומותיהם בתחומי העניין שלהם, בדרך כלל בכיוונים אמנותיים כמו תיאטרון או כתיבת שירה. האם גם הוריהם היו כאלה ופשוט נשחקו תחת גלגלי החיים ברגע שהפסיקו להיות ילדים בעצמם והביאו ילדים משל עצמם? לא בטוח שהקלישאה הזו מתאימה כאן.

לדוגמה – אביו של אלכס, נער בעל הופעת פאנק-רוק קלאסית, נראה פרוע יותר מבנו. הוא אמנם עובד בעבודה מסודרת ומשמימה, אך מצליח להנות גם ממנה, בעיקר כי הוא יודע שיוכל להופיע עם הלהקה שלו בערב של אחרי יום העבודה. לעומתו, אמו של ניקולא לא יודעת איך לאכול את בנה הסהרורי ובעל נפש המשורר המיוסרת, אבל נותנת לו חירות רבה מאוד. אביה של גאל חובבת התיאטרון דואג לעתידה, והיה מעדיף לו הייתה מוצאת עוגן יציב כפי שעשה הוא בעבודה בנמל. באופן זה, מכסה הסרט בתבונה את כלל האפשרויות של יחסי הורים-ילדים, מה שקצת מחליש אותו דרמטית (ריבוי סיפורים עלול תמיד להוביל לחוסר אחידות) אבל מגוון אותו מאוד.

הדינמיקה החזקה הנוספת בסרט היא זו שבין הנערים והנערות לבין עצמם. כאן כבר זכה הסרט בכל ליבי, משום שהחבורה בה הוא מתמקד לא רק שאינה סבירה, אלא מרגישה כמעט כמו טעות תסריטאית, לו היינו בסרט תיכון נורמטיבי. אך משום שהללו הינם חברים במציאות (לפחות במציאות של הסרט), יש כן מסר מעצים ושובר מחיצות. זה לא מובן מאליו בעיניי שמתלכדים להם יחד טיפוסים כה שונים בכל פרמטר שאפשר להעלות על הדעת – תחומי עניין, מנת משכל, מצב סוציו-אקונומי, מראה חיצוני ועוד. העובדה כי ״לעבור את הבגרות ולשיר״ שובר את הסטיגמה של קליקות ומעמדות בתיכון היא כמעט אנטי-קולנועית, או יותר נכון מנוגדת לתפיסה שעוצבה ופותחה במשך שנים בקולנוע (בעיקר האמריקאי). העובדה שהוא יוצא מכך בשלום היא כבר פלא אמיתי, והיא סוד כוחו של הסרט שהצליח לשמור אותי מסוקרן גם ברגעים החלשים והפחות מעניינים שלו.