• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

סקירה עצמאית משולשת: "המוות הקטן", "כוכב נופל", "החתול הקטן והמוזר"

2 בפברואר 2015 מאת אור סיגולי

לאחרונה הצטברו אצלי כל מיני סרטים מעניינים, טובים יותר או טובים פחות, אך נטולי קונטקסט בכדי להפוך לפוסט מסודר. לכן החלטתי לאגד חלק מהם תחת עוד "סקירה עצמאית משולשת" כפי שעשיתי במרץ 2013 עם "פיט סטופ", "תחנה אחרונה" ו"טינופת".
ככה זה אצלנו בסריטה. אוהבים המשכיות.
שלושתם סרטים קטנים מאוד, עצמאיים כמובן, שהסתובבו בפסטיבלי העולם לאחרונה. הם מגיעים מאוסטרליה, ארה"ב וגרמניה, ושלושתם סרטי ביכורים.

"המוות הקטן" –The Little Death

LittleDeathposter

"מוות קטן" הוא מונח ישן מצרפתית המתייחס לאורגזמה. לראשונה נתקלתי בו בסרט הקצר והמצוין של פרנסואה אוזון (יכול להיות שמדובר בסרט הקצר האהוב עלי) משנת 1995, Le Petite Mort, שעסק באמן צעיר שמצלם אנשים ברגע האורגזמה, וחווה משבר זהות משל עצמו. הסרט, שאורכו כ-20 דקות, קיים לצפייה במלואו ביו-טיוב (לדוברי צרפתית בלבד), אז אתם מוזמנים לצפות בו ולהתרשם.
הסרט לשמו התכנסנו איננו קצר ואיננו צרפתי, אלא סרט ביכורים באורך מלא של השחקן האוסטרלי ג'וש לוסון (הסדרה "בית השקרים"), שבכורתו הייתה בפסטיבל סידני, אבל את מירב תשובת הלב קיבל בפסטיבל טורונטו האחרון, שם יצר סנסציה כלשהי שסבבה סביב נושא האונס, שהוא כמובן חומר נפץ, באופן טבעי.

האמת שסרט כמו "המוות הקטן" לא יכול לעבור ללא ויכוח כלשהו, כבר משלב הסינופסיס. הסרט הוא קומדיית אנסמבל בסגנון אלטמני (ונחזור לזה בהמשך) המתרכז בחמישה זוגות, כולם גרים באותו הרחוב בפרבר אוסטרלי, אשר חווים נראטיב מסוים שקשור למיניות. הסרט מתרוצץ בין כולם במקביל ומטפל בהתדרדרות – או ההתעלות – של כל זוג. אין ספק שאם היה יוצא בארץ שנה לפני כן, או מוקרן איפשהו, היינו מתייחסים אליו בקשר של המיניות של שנת 2013 שכללה את "זרים על שפת האגם", "כחול הוא הצבע החם ביותר", "דון ג'ון", "תודה ששיתפתם" ועוד. עופר, אגב, כתב על זה לקראת סיכומי השנה בשנה שעברה.

"המוות הקטן" נפתח עם הזוג הראשון, כאשר את הגבר מגלם הבמאי והתסריטאי לוסון, ואת בת זוגו, בויאנה נובקוביץ' ("על סף תהום"). בעלילה הזו אנחנו מוצאים זוג מאושר ויפה, ברגע בו הבחורה מתוודה על פנטזיית האונס שלה. זוג נוסף הוא דן ואיבי (דיימון הרימן וקייט מולבאני) שחיי המין שלהם כבו, והם מנסים את מזלם במשחק תפקידים, אותם לוקח דן למקומות רחוקים למדי. קייט בוקס מגלמת אישה אשר לא מרוצה מחיי המין שלה, עד שהיא מגלה שהיא נדלקת כאשר היא רואה לראשונה את בן זוגה (פטריק ברמל) בוכה, ומאז עושה ככל יכולתה לגרום לו לבכות שוב להנאתה המינית.
הקו העלילתי החלש ביותר, לדעתי, הוא זה של פיל (אלן דיוקס) שמוצא מזור מחיי הנישואים האיומים שלו רק כאשר אשתו נרדמת, ולכן מסמם אותה כל לילה ובוגד בה עם דמותה הישנה עמוקות.
את כל הסיפורים האלו, שיצטלבו באופן זה או אחר במהלך הסרט, חוצה גבר מבוגר העובר בית-בית בשכונה ומציג את עצמו כשכן החדש, כאשר המשפט שהוא מפיל בסוף כל פגישה מצמרר לא משנה כמה פעמים שומעים אותו. בהקשר הזה, לא יכולתי שלא לחשוב על סרט "מיניות בשכונה" אחר, עם בעיות וחסרונות בקאליבר אחר – "ילדים קטנים" (Little Children) משנת 2006.

כמו בכל סרט עם עלילות מקבילות, גם "המוות הקטן" סובל מאיזושהי חוסר אחידות ולעיתים אפילו מונוטוניות כאשר הגיבורים כלואים באותו רצף של פעולות עלילתיות הרבה אחרי שכבר הבנו את הקטע. על אף זאת, הסרט מצליח להחזיק בעיקר בזכות הפרובוקטיביות שבו וצוות השחקנים המעולה.
אבל את הטוב ביותר שמר לוסון לסוף. אמנם העלילה החמישית משולבת בקטנה במהלך תחילת הסרט, אבל רק בחלקו האחרון היא תופסת תאוצה, ובעיני מדובר באחת הסצנות הכי מצחיקות ועשויות היטב שראיתי לאחרונה. בחלק הזה מככבת ארין ג'יימס כבחורה כבדת שמיעה המתרגמת לשפת הסימנים שיחות טלפון לחרשים דרך סקייפ. במשמרת לילה אחת היא מקבלת שיחת וידיאו מבחור חמוד במיוחד (טי.ג'יי פאווארס) המבקש ממנה לתרגם למנוע שיחת טלפון אירוטית, וכך היא מוצאת את עצמה מתווכת בינו לבין האישה בצד השני, המנסה לעורר אותו מינית תוך כדי טיפול בסבתה הקשישה.
אין שום דרך שלא להיזכר בסצנת השיחה האירוטית של "תמונות קצרות" של רוברט אלטמן, שהוא אחד מפסגות סרטי האנסמבל שלו. אני לא בטוח אם הרפרנס הזה נעשה במכוון לסרט מ-1993, אבל קשה לי להאמין שלוסון לא הכיר את זה. ובכל מקרה, הסצנה הזו מצחיקה בצורה יוצאת דופן, מרגשת במיוחד, וסוגרת את הסרט בצורה מושלמת. היא מצליחה להשכיח את כל חסרונותיו ורגעיו החלשים, ורק בשבילה שווה לראות אותו.

הערת סיום קצרה: נדמה שבאופן כללי שנת 2014 הייתה טובה במיוחד לקולנוע האוסטרלי. יחד עם "המוות הקטן" אפשר למנות את "Tracks" בכיכובה של מיה וואסיקאוסקה; המותחן "Predestination" עם אית'ן הוק שזוכה לאהדה; "רובר" מנבחרי השנה של סריטה; "הבאבאדוק", סרט האימה המהולל של השנה; וקומדיית המד"ב הקטנטנה ואוכלת הפסטיבלים "האינסופי" (The Infinite Man).

"כוכב נופל" – Comet

comet

אם היו לנו איזשהן תהיות לגבי השפעתם של "שמש נצחית בראש צלול" ו"לפני הזריחה" על דור של יוצרים, הגיע סרטו של סם עיסמאיל והבהיר – עשר שנים אחרי הפלא הזה שרקחו מישל גונדרי וצ'ארלי קאופמן, ועשרים שנים אחרי הסרט הראשון של המשולש לינקלייטר-דלפי-הוק – שההשראה שהעניקו טרם פגה.
"כוכב נופל" הוא דרמה מפורקת כרונולוגית, הנוגעת בסוריאליזם ובנושא הבחירה, העוקבת אחרי סיפור אהבתם ונפילתם של זוג צעיר. את הבחור מגלם ג'סטין לונג האהוב ("טאסק", "שגעון של קולג'") ואת הבחורה, אמילי רוסום ("פנטום האופרה" והסדרה "ללא בושה").
הוא בחור אקסנצטרי ומוזר, היא צעירה יפה ומבולבלת, ושניהם סובבים זה סביב זו במשך שנים של אהבה ואכזבה. הפגישה ביניהם מתחילה באופן מקרי באתר צפייה בכוכבים נופלים וממשיכה עד הרגע בו לפחות מישהו מהשניים מחליט להמשיך הלאה בחייו. הסרט מתרוצץ בין כל מוקדי ההתרחשות הכרונולוגיים, מאיר באור אירוני או רומנטי את הקשר בין השניים.

לסרט יש כמה דברים שבהחלט עובדים לטובתו. שני השחקנים הראשיים מקסימים במיוחד, הצילום דל האמצעים אך רב המבע יוצק לסרט תחושת קסם לא קטנה, והמוזיקה המלווה את הסצנות מצוינת. ועם זאת, זה לא מחזיק. הסרט, שאורכו רק שעה וחצי, מרגיש נגרר וממוחזר בחלק משמעותי מהזמן שלו, והכתיבה מנסה לתת לדמויות יותר מדי "ייחוד" ו"מגניבות" כך שלא מעט פעמים הן מרגיזות במיוחד. הבכיינות וחוסר ההחלטיות שמאפיינות אותן במהלך הסרט הופכת את הצפייה למתישה למדי, והוא מרגיש ארוך יותר ממה שהוא.

אני חושב שהסרט טוען כי הוא רץ בין יקומים מקבילים, אבל לפחות בחווית הצפייה שלי, היה לעלילה הגיון כרונולוגי (גם אם מפורק) כך שאני לא כל כך מבין על מה הם מדברים. בסופו של דבר זה "500 ימים עם סאמר" בגרסה מעט חיוורת יותר שלא מייצרת אפקט הזדהות כמו שאר הסרטים שהוזכרו עד כה (ולא ש"500 ימים" היה איזשהו ניצחון קולנועי גדול במיוחד). בעיני, הסרט סובל מעודף חשיבות עצמית וחוסר מקוריות וככזה הוא לא נורא מצליח להשתרש בליבו של הצופה ולהצדיק את הצפייה בו.
שאלת המעבר בין זמנים גם היא ראויה, בעיקר כי לא בטוח האם היא בכל זאת עוזרת לסרט לקבל את מעט הייחוד שיש לו, או שמדובר בתרגיל נראטיבי שכבר עשו אין ספור פעמים בעבר.

"החתול הקטן והמוזר" – The Strange Little Cat / Das Merkwurdige Katzchen

strange little cat poster

אם להגיד את האמת, אני מאמין שאצטרך לצפות פעם נוספת בסרטו של רמון זורכר, שוויצרי בן 32, כדי להגיע לכל עומקיו. עם זאת, כבר אחרי צפייה ראשונה בשעת לילה מאוחרת, אני חייב לקום ולהלל את הסרט הזה, כי הוא אחת מהעבודות הקולנועיות היותר מהפנטות ומרשימות שראיתי לאחרונה. כבר מתחילת פברואר, אני יכול להאמין שהוא יהיה נוכח בסיכומי השנה של 2015 (על אף שבעצם הוא משנת 2013).

הסרט השתתף ביותר פסטיבלים מהשנים שבהן אני חי, כולל ברלין, קאן, ונציה, טורונטו ועוד. אורכו לא עולה על 70 דקות והוא כולו מתרחש בכמה מוקדים בדירה ברלינאית על פני יממה אחת. כמו כן, לא קורה בו כלום מעניין מבחינה עלילתית. ועדיין, כמה דקות לתוך הסרט כבר הבנתי שאני רואה משהו מאוד לא שגרתי שאני ממש ארצה שעוד אנשים יחוו.
ציר העלילה, אם תרצו לכנות אותה כך, הוא משפחה גרמנית המתכוננת לארוחת ערב. מהבוקר בו האמא מקיצה ועד לסעודה עצמה, המצלמה מלווה את הדמויות בשגרת יומן, רובה סביב ההכנות והרגעים היומיומיים. באמת שאין שום דבר ראוי לציון בנראטיב. אין שום דרמה גדולה, אף אחד לא מת, אף אחד לא יוצא מהארון, אף אחד לא טורק את הדלת בזעם. ועדיין הסרט מרתק, אפילו מכשף, מתחילתו ועד סופו.

"החתול הקטן והמוזר" כולו נבנה סביב הפריימינג והמיזנסצנה. נדמה שהמצלמה והאור חברו יחד כדי לספר לנו סיפור משל עצמם, מתעלמים לחלוטין מהדברים שבדרך כלל מובילים סרטים, כמו מעשי הדמויות והדינמיקה ביניהן. הדרך שבה זורכר (שגם ערך), והצלם שלו אלכסנדר הזקרל, בונים את השוטינג של הסרט, היא דרך סיפור בפני עצמה, של אנשים שפועלים, מביטים, וכלב וחתול שמובילים את ההתקדמות שאין לדעת אם היא הולכת קדימה, במעגלים, או בכל דרך אחרת שתבחרו. אפשר לומר שהסרט הזה נבנה, ולא מסופר. וזה בלי להתחיל להיכנס לצבעים שמרכיבים את הפריים, הכתום והכחול, השוליים והעומק. בשביל זה, כאמור, אצטרך צפייה נוספת.

זה מסוג הסרטים שבמקום לספר מה קורה בהם, צריך לספר היכן עומדת המצלמה, אבל אני מרגיש שעשיתי בילד-אפ מוגזם גם ככה, ואולי עדיף להניח לזה כרגע ולבקש מכם לצפות בו בעצמכם. אני אנסה להתארגן על צפייה נוספת, ניתוחית יותר, ואז לבחון את העניינים, אבל כרגע, על ידי חוויה ראשונית חד פעמית שאינה צוללת לעומק, מדובר בעשייה קולנועית פנומנלית.
אם אתם מרגישים שאתם יכולים להתמסר לחוויה אסתטית מסוג קצת אחר, הסרט הזה נמצא כבר ב"האוזן השלישית". מכיוון שהוא בן שנתיים אני לא יודע אם פסטיבלי ירושלים או חיפה ירצו להביא אותו, אבל אני מקווה שאולי תהיה קונסטלציה אחרת שתביא את הסרט למסך הגדול בארץ. בינתיים כל שנותר לי הוא ללהג באופן עמום על החוויה המדהימה הזו.

strange little cat

תגובות

  1. מורן הגיב:

    רק הערה טכנית לגבי התיאור של פיל במוות קטן: אלא אם פספסתי טוויסט מטורף, הוא לא "בוגד בה עם בת דמותה הישנה עמוקות"- הוא אונס אותה

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.