• סרטים חדשים: ״קצפת ודובדבנים״ של גור בנטביץ׳
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019
  • ״איפה את, ברנדט?״, סקירה

"תודה ששיתפתם", סקירה

13 באוקטובר 2013 מאת אורון שמיר

בסקירתו על "אסירים" ו-"3096 ימים", ציין עופר את אחד הטרנדים היותר מטרידים שמככבים כרגע בבתי הקולנוע – נערות חטופות ומרתפים כבתי סוהר. אבל מטרידה לא פחות, או אולי זה רק מבחינתי, היא ההתעסקות הולכת וגוברת של הקולנוע בתקופה האחרונה בנושא המכורים והמכורות למין, או בהשפעת צריכת פורנו על חיינו. יש לכך רמיזות בלבד ב"צעירה ויפה", וזהו הנושא המרכזי של שניים מהסרטים המוצגים כרגע בבתי הקולנוע – "דון ג'ון", שעופר כתב עליו בסוף השבוע, ו-"תודה ששיתפתם" (Thanks for Sharing), שעלה לאקרנים בסופש גם הוא. לשניהם יש את אותה הבעיה – הם לא "בושה" (Shame), סרטו המצויין של סטיב מקווין באותו הנושא, שהקדים את זמנו בשנה וחצי, מסתבר.

בעוד "דון ג'ון" גרם לי לאי נוחות פיזית ממש, בהציגו את שגרתו של מכור לפורנו שאפילו לא ממש מודע להשלכות או לחולניות של האובססיה שלו, "תודה ששיתפתם" לא ממש הזיז לי. אלא אם כן מחשיבים את העובדה שהוא ממש חטא בעיניי לתופעה נגדה הוא מנסה לצאת. כלומר, לא תשמעו ממני הרבה מילים טובות על סרטו של ג'וזף גורדון לויט, שלעניות דעתי החטיא את מטרתו למרות שהשליך עליה חץ גדול מספיק כדי לקבור אותה תחתיו. אבל לעומתו, סרטו של סטיוארט בלומברג (שותף לכתיבת "הילדים בסדר"), שיגר כמה וכמה חיצים בכיוון הכללי של יעדו ופשוט פגע בכל כך הרבה מטרות אחרות עד כי המצב הפך אבסורדי. ונשאלת השאלה המאוד פשוטה – למה? כלומר, איך זה יכול להיות שאחרי שכבר נעשה סרט שמטפל באופן נכון ונבון בנושא שהוא מגיפה גלובלית, מגיעים סרטים שלא רק שאינם לומדים מנסיונו, אלא ממש משיגים את ההיפך. כרגיל, ייתכן גם שהבעיה היא אצלי, כמובן.

"תודה ששיתפתם" מצהיר על עצמו כסרט המעמיד במרכזו שלוש דמויות גבריות מכורות למין, באופן כזה שהרס או הורס את חייהן. לנוחיות הצופה, כל אחת מהן נמצאת במצב אחר ובגיל אחר בחיים. מארק ראפאלו מגלם רווק ונגמל טרי יחסית, שבעצת החונך שלו (טים רובינס), יוצא אל עולם הדייטים בשנית ולא כדי להשיג זיון, אלא זוגיות. גווינת' פאלטרו מגיחה אל תוך חייו בדיוק בתזמון המתאים. אותו חונך, בגילומו של רובינס, נשוי באושר (קשה להאשים אותו, אשתו בסרט היא ג'ולי ריצ'רדסון) ונקי מהתמכרויות כבר שנים רבות. עד אשר בנו הפוחז (פטריק פיוג'ט) שב הביתה ללא התראה מוקדמת. נציג נוסף של הדור הצעיר, ומי שמשלים את השלישיה הראשית של הסרט, מגולם בידי ג'וש גאד. מדובר בצעיר קצת אבוד שעושה ככל שביכולתו בלהרע ולהזיק לעצמו, מה שמוביל אותו אל קבוצת התמיכה בה נפתח הסרט.

כעת אשוב אל המשפט שפתחתי עימו את הפסקה הקודמת – "תודה ששיתפתם" מצהיר על עצמו כסרט המעמיד במרכזו שלוש דמויות גבריות מכורות למין, באופן כזה שהרס או הורס את חייהן. עם זאת, אין לכך הוכחות ממשיות בסרט. שתיים מהדמויות הם גברים מבוגרים ואחראיים, שנמצאים כבר אחרי תקופת ההחלמה ורק מנסים לא ליפול מהעגלה (בהנחה כי הביטוי הזה תקף גם במקרה הנ"ל). אנו אמורים לחשוש לגורלם כיוון שאם ישובו לדרכם הנלוזות, יחרבו חייהם. אך הסרט מתחיל מנקודה שבה הם נראים במצב טוב ותקין, כך שאנחנו לא מכירים אותם בשום אופן אחר, ודאי שלא מסוכן או הרסני, מה שמעט מסרס את כוונת הסרט. אלא אם הוא מניח שכולנו ראינו את "בושה".

ייתכן ומי שאמור לספק לכך פתרון היא הדמות השלישית, של אותו צעיר המצוי בתהליך הרס עצמי מתקדם. הוא הגיע אל הקבוצה בצו בית משפט, לאחר שלא הצליח לעצור בעד עצמו מלהתחכך בנשים זרות בעת נסיעה ברכבת התחתית. עליו לעבור גמילה ממש בכוח, בפקודת הממשל. אבל מראהו המוזנח, דירתו המוזנחת לא פחות ובעיקר הפעולות שהוא בוחר לבצע בראשית הסרט, מעידות על חוסר רצון אמיתי להשתקם או אפילו להכיר בבעיה. עם זאת, אני יכול להגיד את אותו הדבר על הסרט, שבבחירה הזו שלו עושה שני דברים שמנוגדים לתהליך אותו הוא מתיימר לספק. קודם כל, מאוד קשה להזדהות עם לוזריות ברמה כה אקוטית, אולי רק לפתח חמלה ורחמים כלפיי הדמות ולקוות שתשוב למוטב. שנית, בתור פתרון תסריטאי לחוסר הפחד של הצופים מהתדרדרותן של שתי הדמויות האחרות יש כאן כשל, הנובע מהפרש הגילים בין שני המבוגרים המיושבים לבין הצעיר האבוד. הרי אין סיכוי שהם באמת יגיעו למצבו, שקשור יותר לנסיון חייו מאשר למחלה ממנה הוא סובל. וכאן מסתתרת נקודת התורפה האמיתית של הסרט הזה.

DSC_8221.JPG

בשום שלב של הסרט, לפחות לא על פי מה שאני הצלחתי לקלוט, לא מוצגת ההשפעה האמיתית של המחלה על הלוקים בה. כל ההרס שמביאות על עצמן הדמויות, נובע מפגמים באישיותן, ולא כתוצאה מחוסר שליטה עצמית בנושא המין. גם כאשר זה לכאורה מוצג כך, כמו במקרה של הדמות הצעירה יותר, הרגשתי שמדובר בבעיה אחרת. ויתרה מזאת – כל העונש

תגובות

  1. רז פורת הגיב:

    אתה קצת מחמיר עם הסרט. זאת קומדיה קלילה ובשום שלב שלה היוצרים לא אומרים שהם מתיימרים לשרטט את דיוקנם של אנשים שההתמכרות הורסת את חייהם, זאת אינטרפטציה שלך. כן, היא אולי פגעה בהם בעבר אבל זה היה ונגמר ועכשיו פשוט יש מצב שביר שבו אפשר למעוד בקלות. אבל אם מניחים את הכול בצד זה סרט על איזונים ובלמים בגבריות דרך מטאפורה של התמכרות למין, זה אמנם לא עמוק (וגם ממש לא מנסה) כמו בושה אבל זה מנוע דרמטי ראוי. ולמה בכלל לכתוב שאם כבר טיפלו בנושא אז אי אפשר לעשות עוד סרט על אותו נושא בזווית אחרת? הרי עשו עשרות סרטים על מסע בזמן, כמה אחדים על דינוזאורים, לא מעט סרטי זומבים ואפשר להמשיך עם הדוגמאות לנצח. לפעמים צריך לעשות הנחות עופר היקר, או פשוט לתת לסרט לחלוף מבלי לתת עליו את הדעת.

    1. אם הסרט הוא קומדיה קלילה, אז הכשלון שלו הרבה הרבה יותר חמור בעיניי. הוא לא קומי (יש כמה קטעי סלפסטיק בכיכובו של גאד, שמרגישים מאוד זרים לסרט, וזהו) ורחוק מאוד מקליל. כמעט כל סצנה בסרט היא דרמטית באופיה, חלקן קשות ממש. באולם בו נכחתי איש לא צחק, וזה לא הרגיש לי מוזר – אני לא חושב שאמורים לצחוק בסרט. ואני מניח שאתה כותב על סמך צפייה בסרט, ולא על סמך הפוסטר והטריילר המטעים לחשוב כי מדובר בקומדיה.
      בשום שלב לא אמרתי שאי אפשר לעשות עוד סרטים על נושא מסויים אם הוא כבר טופל בעבר. כן אמרתי שבתור בוגר "בושה", הסרט הזה מחוויר עוד יותר. זה די טבעי להשוות סרטים לסרטים אחרים, במיוחד אם הם עוסקים בנושאים דומים. ואם אתה מתעלם מקודמיך, לפעמים יוצא שתמעד במקומות שהם צעדו בגאון.
      אני לא מאמין בהנחות, אולי במקרים מאוד קיצוניים של התאהבות טוטאלית בסרט כלשהו.
      ואם זה בסדר מצידך, אמשיך לכתוב על סרטים אם ארגיש צורך בכך, במקום לתת להם לחלוף.

  2. רז פורת הגיב:

    אורון היקר ולא עופר, כמובן. טעות שלי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.