30 שנה לפרדי קרוגר: המדריך השלם לסדרת "סיוט ברחוב אלם"

ב-9 לנובמבר 1984, בדיוק לפני 30 שנה, יצא לקולנועים בארה"ב סרט אימה עצמאי שענה לשם "סיוט ברחוב אלם" (A Nightmare on Elm Street). מאחורי הסרט הזה עמד ווס קרייבן, אחד מבמאי האימה החשובים ביותר בקולנוע, שבשנות השבעים עיצב את הז'אנר עם "הבית האחרון משמאל" ו"גבעות הפחד", שניהם זכו גם לרימייקים.

"סיוט ברחוב אלם" הציג לראשונה את דמותו של פרדי קרוגר. ועל אף שהקדימו אותו רוצחים קולנועיים קאנוניים כמו לת'רפייס ("המנסרים מטקסס"), מייקל מאיירס ("ליל המסכות/האלווין"), ג'ייסון וורהיס ("יום שישי ה-13") ו"מעורר השאול", קרוגר הפך במהירות מסחררת לאחת המפלצות המוכרות ואהובות ביותר בקולנוע. כזה שרק על פי קווי מתאר של צלליתו, יכול להיות מזוהה בנקל גם על ידי אנשים שמעולם לא ראו את הסרטים.

קרוגר, בגילומו של רוברט אנגלנד, שנשאר החוט המקשר היחיד בין כל הסרטים, הרוויח את המוניטין שלו בצדק. שלא כמו הדמויות המאיימות ביותר של סרטי הסלאשרים המפורסמים, קרוגר השתמש בנשק סודי ומחריד במיוחד – החלומות. יכולתו של קרוגר, שמאחוריו אחד מהסיפורים המחרידים ביותר בתולדות הז'אנר, היא בכך שהוא חודר לחלומותיהם של קורבנותיו ועל כן יכול לחסל אותם באין ספור דרכים מגוונות ומחרידות/מצחיקות למדי. אמנם מקבת' של שייקספיר ידוע בכך ש"רצח את השינה", אבל קרוגר אחראי ללא מעט לילות לבנים ברחבי העולם במהלך עשרים השנים האחרונות. כותב שורות אלו לחלוטין נמנה על אחד מקורבנותיו.
הסדרה שאבה הרבה מאגדות ילדים בינהם "החלילן מהמלין" ו"עליסה בארץ הפלאות", וייצרה סביבה הרבה עניין, גם בתחום פסיכולוגיית הילדים. קצת קשה לקבל את העובדה שהסרט הזה הפך רוצח ילדים לגיבור תרבות, אבל זה העולם שבו אנחנו חיים.

"סיוט ברחוב אלם" זכה ללא פחות משבעה סרטי המשך ורימייק אחד. לא כולל כמובן עשרות מוצרי פופ נלווים אחרים (בטלוויזיה ובספרות). לאלו שבמקרה לא מכירים את השושלת המרהיבה אך גם המפוקפקת של קרוגר, או לאלו שהלכו לאיבוד ברצף הסרטים, הנה סקירה לכל הסרטים בסדרה והרימייק, בהם צפיתי ברצף בשנה האחרונה כדי להתכונן למאורע. בונוס – חמשת הרציחות המוצלחות ביותר, לדעתי, כמובן.

1984:
"סיוט ברחוב אלם" – A Nightmare on Elm Street

ווס קרייבן כתב את התסריט בתחילת שנות השמונים והגיש אותו כמעט לכל אולפן שקיים, אך כולם ויתרו עליו, עד שהגיעו החבר'ה החריפים מ"ניו ליין סינמה" שאימצו אותו ועשו את אחת מעסקאות חייהם.
דברים רבים נזקפים לזכות הסרט. למשל, הופעת הבכורה של ג'וני דפ בתפקיד גלן, הליהוק של רוברט אינגלנד הלא מוכר לתפקיד המפלצת, כמה אפקטים מרשימים במיוחד, אבל בעיקר – אימה או לא, "סיוט ברחוב אלם" הוא אחד מהסרטים הטובים ביותר שנעשו. נכון, זו לא האמירה האובייקטיבית בעולם, אבל אני מבטיח לכם שאני לא היחיד שחושב ככה. גם בצפייה עכשווית מדהים כמה הוא אפקטיבי ומרשים ברוב האספקטים (אם כי בהחלט לא בכולם).

הכל מתחיל בבית פרברי ויפה ברחוב אלם, במרכזה של העיירה השלווה ספרינגווד, אוהיו. ננסי תומפסון (הת'ר לנגנקמפ, לא השחקנית הגדולה בעולם), נערה מתבגרת החיה בבית עם הוריה, סובלת מסיוטים לא נעימים בכלל על איש מצולק, ארוך ידיים עם סכינים בקצות אצבעותיו, הרוצה במותה. גם חברתה טינה סובלת מאותם חלומות איומים. אבל אם זה היה נשאר בגדר חלום זה עוד היה נסבל. הבעיה היא שדברים מוזרים גורמים לננסי וטינה לחשוב שהדמות המאיימת, פרד קרוגר, מנסה לחצות את הקו בין עולם השינה והעירות, אבל מי יאמין להן?
בלילה גורלי אחד, נרצחת באופן די מחליא טינה (אחרי סקס, כמובן) ופה העניינים מתחילים להסתבך באמת. ננסי מבינה שלא רק שחייה בסכנה, נדמה שגם הוריה מסתירים ממנה משהו.

הפסקה הבאה תתאר את הסיפור מאחורי פרדי, אז אם לא צפיתם ואתם רוצים לחוות את זה לראשונה עם הסרט, אתם יכולים פשוט לדלג הלאה להמשך.
לפני כמה שנים החלו ילדים קטנים בספרינגטאון להיעלם. כל הסימנים הצביעו לכך שהאחראי על כך הוא גבר המתגורר ברחוב אלם, פרד קרוגר שמו. כאשר כוחות החוק לא יכלו לעצור בעדו, החליטו הורי העיירה לעשות מעשה ובאו לנקום. את קרוגר הם שרפו בעודו בחיים, וחשבו שבכך תם העניין, אך מה שהם לא לקחו בחשבון זה שקרוגר עשה עסקה עם אישיויות אפלות בשם בעלי החלומות, וזה נותן לו את הכח לחזור לנקום.

כיום, פרצופו החרוך של קרוגר כבר מוכר לחלוטין, וצץ כמעט בכל מסיבת פורים. זה נכון גם לסוודר המפוספס שלו ולכפפת הסכינים שבידו. אבל בסרט הראשון כל אלו לא היו ידועים, ומה שמאוד מפתיע בצפייה נוספת בסרט, היא בעצם כמה מעט זמן מסך מקבל קרוגר בסופו של דבר.
קרייבן הוא אמן אימה מהמעלה הראשונה והוא יודע איך להחזיק את החרדה למשך זמן ארוך. החוק הראשון הוא שכמה שפחות מראים כך יחזיק האפקט יותר זמן, וקרייבן לא ממהר להראות לנו את דמותו המלאה של הרוצח שלו.

את הסרט צילם ז'ק הייטקין וערך ריק שיין. את האיפור תכננה קת'רין פנטון, שעבדה לאחר מכן גם בסדרה "עקרות בית נואשות". רוברט שיי היה המפיק הראשי.
הסרט הופק בתקציב של 1.8 מיליון דולר (סכום שכיום יספיק לתקציב שיחות הטלפון של הפקה הוליוודית) והכניס ביציאתו מעל 25 מיליון. זה אמנם היה כלום לעומת הסרט המרוויח ביותר של 1984, "השוטר מבוורלי הילס", אבל ברווח שבין תקציב להפקה, סרט האימה נחשב הצלחה מסחררת, והיה ברור שפרדי יחזור לסיבוב נוסף.

1985:
"סיוט ברחוב אלם 2: נקמתו של פרדי" – A Nightmare on Elm Street 2: Freddy's Revenge

כדי להבין כמה נמהרת הייתה ההפקה הזו, מספיק רק להסתכל על תאריכים. "סיוט ברחוב אלם" הראשון, נחשף, כאמור, בתחילת נובמבר 1984. בכורתו של סרט ההמשך הייתה שנה לאחר מכן, בסוף אוקטובר 1985. זה אומר שבפחות מ-12 חודשים, הספיקו לכתוב סרט המשך, ללהק, לצלם, לערוך ולהפיץ. כל זה בתקציב של שלושה מיליון (כפול מהקודם). זה לא מעיד על יותר מדי מחשבה.
למעשה, קרייבן התנגד לסרט ההמשך, ובאופן כללי להפיכת פרדי קרוגר לגיבור של פרנצ'ייז. אותו לא שאלו. את קרייבן החליף הבמאי ג'ק שולדר, שהיה זה סרטו השני, וכתב דיויד צ'סקין. רוברט שיי נשאר המפיק. את ננסי מהסרט הקודם, הסרט הנוכחי נמנע מלהטריד, ובמקומה הגיע גיבור חדש – ג'סי וולש, בגילומו של מארק פאטון.

כפי שהיה ניתן לתאר, סרט ההמשך הוא איום ונורא. באמת, בכל דרך שניתן להעלות על הדעת. היייתי ממהר להכריז עליו כסרט הנורא ביותר בכל הסדרה, אבל תאמינו לי שהרע עוד לפנינו. הסרט מבזה את פרדי, את רחוב אלם, ואת כל הטרור והחרדה של הסרט הראשון.
אבל דבר אחד כן נזקף לזכותו של הסרט השני – הוא נחשב לסרט האימה ההומואי ביותר אי פעם. ובצדק.

רק לאחר הסרט התוודו התסריטאי צ'סקין והשחקן הראשי פאטון, על היותם גייז, ושהכל די נעשה במודע. אם אתם שואלים את שולדר הבמאי, הוא יגיד שאין לו מושג. אבל זה קשה מאוד להאמין לו כשרואים את הסרט.
ג'סי לא מצליח לשכב עם חברתו (מרוב חרדה הקשורה לפרדי, כמובן) וטוען באופן נחרץ ש"משהו רוצה להיכנס אליו". הוא בורח אל מי שהיה אויבו במסדרונות התיכון אך הפך לחברו הטוב, רון גריידי (רוברט ראסלר החתיך), שמזמין את ג'סי לישון אתו במיטה כדי לשמור עליו.
אה, ויש את הקטע בו ג'סי מסתובב לבדו ברחוב בלילה ונכנס בטעות לגיי-בר של גברים בקטע של עור, שם הוא נתקל במאמן שלו, שלאחר מכן ימצא את מותו פרוש ערום במלתחות בית הספר עם סימני הצלפות על כל גופו.
כן, והבמאי לא ידע כלום. ברור.

על אף הפאדיחה שהיא הסרט הזה, הוא כמובן זכה מן הפופלריות של הראשון, והכניס כמעט 30 מיליון דולר. יותר מקודמו, ופי עשר מתקציבו. כמובן שזה לא היה סוף הסיפור.

1987:
"סיוט ברחוב אלם 3: לוחמי החלומות" – A Nightmare on Elm Street 3: Dream Warriors

קרייבן כנראה היה כל כך מזועזע ממה שעשו לפרדי שלו בסרט השני, שהוא חזר להפקת השלישי, הפעם כתסריטאי וכמפיק בפועל. הוא לא היחיד שחתום על הכתיבה, ואתו חולקים את הקרדיט ברוס וואגנר (התסריטאי והסופר של "מפות לכוכבים"), פרנק דרבונט שבעשור הבא יביים את "חומות של תקווה" לא פחות, וצ'אק ראסל ("המסיכה") שגם שימש בתפקיד הבמאי לראשונה בחייו. את פס הקול כתב המלחין הקבוע של דיויד לינץ', אנג'לו בדלמנטי.

לא רק קרייבן חזר אל רחוב אלם, אלא גם הת'ר לנגנקמפ עצמה בתפקיד הת'ר, גיבורת הסרט הראשון. ואם ג'וני דפ היה התגלית של הסרט הראשון, לפני שיצא לקריירה מרשימה, הפעם נתן הפרנצ'ייז הזדמנות ראשונה לשחקנית אחרת שעוד תעשה חיל – פטרישיה ארקט.

רבים מחזיקים מהסרט השלישי כטוב ביותר בסדרה, אם כי אני לא חולק את הדעה הזו. מה שכן מעניין הוא שהפעם הוסטו מעלליו של קרוגר ממחוזות האימה אל עבר הפנטזיה. בסרט הזה, המתרחש כמעט כולו בבית מחסה לילדים בעלי בעיות התנהגותיות, נלחמים חבורת צעירים באימה הקרוגרית דרך הגשמת חלומותיהם במגוון תחומים כמו עולם הקומיקס והפאנק. "לוחמי החלומות" פחות מנגן פחות על האימה ויותר על הפנטזיה, כאמור, ולכן אולי ליותר אנשים קל להתחבר אליו. מה שכן, האפקטים ממש לא מחזיקים כיום.
הסרט גם נותן רובד נוסף בהיסטוריה של קרוגר, ומתאר את שרשרת האירועים המחרידה של לידתו. מסתבר שקרוגר הוא "בנם של אלף פסיכופטים", באופן די מילולי. אמו הייתה אחות סניטרית בבית המשוגעים בו מתרחש הסרט, שאתרע מזלה, ומצאה את עצמה כלואה באגף המבודד ביותר של המשוגעים הכבדים ביותר, שם נאנסה והרתה את פרדי.

התגובות לחלק השלישי היו חיוביות, כנראה תוצאה של הסרט השני. גם הפעם תקציב ההפקה גדל, משלושה מיליון לארבע וחצי, אך באופן פלאי גם ההכנסות. הסרט השלישי עשה יותר מקודמו, קרוב ל-45 מיליון.

1988:
"סיוט ברחוב אלם 4: אדון החלומות" – A Nightmare on Elm Street: The Dream Master

שנה חדשה, סרט נוסף בעלילות פרדי קרוגר. והפעם אחראי על הבימוי רני הארלין, שנתיים לפני שעשה את "מת לחיות 2", שבע שנים לפני הפרוייקט העצום "אי הפיראטים" שנחשב לאחד הכישלונות המהדהדים ביותר בתולדות הוליווד, שכמעט גמר לו את הקריירה לגמרי.
על התסריט היו אחראים בראיין הלגלנד (תשע שנים לפני האוסקר על "סודות אל.איי"), וויליאם קוצווינקל, וג'ים וקן וויט, שכתבו תחת שם בדוי.
הפעם רוברט שיי איננו המפיק היחיד, אלא התחלק עם רייצ'ל טללי, שתקבל לידיה את הסרט השישי בסדרה, אליו עוד נגיע.

הסרט ממשיך את עלילות גיבורי הסרט הקודם. והנה הקטע המוזר, על אף שצפיתי בו כחלק מההשלמות, על אף שאחר מכן כדי להתרענן ראיתי את הטריילר שלו ודגמתי כמה מסצנות המוות המפורסמות של הסרט, אין לי שום זיכרון ממנו. "סיוט ברחוב אלם 4" הוא סרט שפשוט מוחק את עצמו מהתודעה שלי. אני מניח שזה לא אומר עליו הרבה דברים טובים, אבל זה גם כנראה לא אומר שהוא נוראי בצורה יוצאת דופן.

ולמרות הכל, הסרט, שהופק בתקציב של 13 מיליון, סכום לא הגיוני בטח בהתחשב בקודמים, הפך לסרט האימה המצליח ביותר של שנות השמונים, והיה לסרט המרוויח ביותר בפרנצ'ייז עד "פרדי נגד ג'ייסון". מופרך לחלוטין.

1989:
"סיוט ברחוב אלם 5: ילד החלומות" – A Nightmare on Elm Street 5: The Dream Child

אחרי השיאים הקופתיים של הסרט הקודם, הסרט השנתי בסדרה, והאחרון של האייטיז, הראה דעיכה גם בתקציב וגם ברווחים. הוא הופק בתקציב של 6 מיליון והרוויח קצת יותר מ-22 מיליון, מה שהפך אותו לסרט הכי פחות מכניס מתחילת הסדרה.
את כס הבימוי ירש סטיבן הופקינס ("הטורף 2", "הרוח והחושך" ו"ליל הדין" אותו הזכרתי באחת ממהדורת הדאבל-פיצ'ר), בסרט שמתרחש כשנה לאחר הרביעי, ובו ליסה ווילקוקס חוזרת לאותו תפקיד, כשהפעם פרדי מנסה לשוב לחיים דרך העובר שבבטנה. או משהו בסגנון.
לזלי בוהם ("לכודים", "פסגת דנטה") שימש בתפקיד התסריטאי, ורוברט שיי שימש שוב בתפקיד המפיק וחלק את הקרדיט עם רופרט הארווי, ששנה לאחר מכן היה חתום על אחד הסרטים המוצלחים של הניינטיז, שגם תפס באופן מופתי את רוח התקופה, "רדיו חזק" (Pump Up the Volume) עם כריסטיאן סלייטר.

החלק החמישי חזר קצת אחורה לגבולות האימה והתרחק מהפנטזיה ומהקומדיה שאפיינו את השני, השלישי והרביעי, אבל כמובן שלא שיחזר שום הישג אומנותי שקבע הראשון.
אבל, הרע היה עוד לפנינו.

1991:
"סיוט ברחוב אלם 6: הפרק האחרון" – Freddy's Dead: The Final Chapter

רייצ'ל טללי, שהפיקה את הסרט הרביעי והמצליח בטירוף, קיבלה את מלאכת הבימוי, והפכה לאישה הראשונה שביימה פרק בפרנצ'ייז, ולראשונה שעברה מתפקיד הפקה לתפקיד בימוי. זאת הייתה עבודת הבימוי הראשונה שלה. היא כתבה עם התסריט יחד עם מייקל דה לוקה, שלאחרונה הפך לאחד המפיקים המשמעותיים ביותר בסביבה, ולשמו שלוש מועמדויות לאוסקר על עשיית "קפטן פיליפס", "מאניבול" ו"הרשת החברתית". השנה הוא חתום כמפיק הסרט "דרקולה – ההתחלה", ככה שסביר להניח שלאוסקר הוא לא יגיע עם זה.
את הסרט צילם דקלאן קווין, שהתפרסם לאחר מכן בעיקר בזכות עבודותיו עם מייק פיגיס ("לעזוב את לאס וגאס", "לילה חד פעמי") וניל ג'ורדן ("באמריקה", "ארוחת בוקר על פלוטו").
התקציב עמד על 5 מיליון דולר, והוא זכור בעיקר כזה שסיפק לצופיו חווית תלת מימד, כזו עם משקפיים כחולות-אדומות. האמת שאלה דווקא מהרגעים הטובים יותר של הסרט.

הסרט השישי נפתח בכותרת אינפורמטיבית המסבירה לנו שבעיירה ספרינגווד הידועה לשמצה לא נותרו ילדים כלל, ומשם אנחנו עוברים לבחור צעיר, שהוא כנראה האחרון שבילדי העיירה. איך זה הגיוני, לא לגמרי ברור. לאחר מפגש עם פרדי, הוא מגיע לבית מחסה לצעירים ושם תופס את תשומת ליבה של מנהלת המחלקה, שמחליטה לשוב עמו למקום המקולל כדי לברר מה הסיפור.

פוטנציאל רב היה לסרט הזה גם מכיוון שהוא נותן נדבך נוסף של ההיסטוריה של קרוגר, וגם מכיוון שיש לו כמה סצנות מוות מגניבות, הזכורה מכולן היא זו שכוללת מקל אזניים ארוך במיוחד, לוח עץ וראש מתפוצץ. ועם זאת, אין מילים לתאר כמה הסרט הזה כושל. בעיני הגרוע מכל הסדרה, ואחד הגרועים שנעשו אי פעם.

בפחות משעה וחצי, קשה למצוא משהו אחד בסרט הזה שהולך כמו שצריך. האפקטים פשוט איומים – וזה בולט במיוחד אם נזכרים ש-1991 הייתה שנת מפתח באפקטים הקולנועיים בזכות "שליחות קטלנית 2" – אבל גם הסטים עצמם אולפניים וזולים, המשחק מתחת לכל ביקורת ופרדי עצמו הוא כבר לגמרי דמות מלוני-טונס. ולא דיברנו בכלל על הופעות האורח הביזאריות של רוזאן בר וטום ארנולד.
על אף הכל, הסרט עשה קופה נאה בבתי הקולנוע, עם הכנסות של כמעט 35 מיליון.

זה היה אמור להיות הפרק האחרון אי פעם, ומכאן שמו, אבל למרבה השמחה הסדרה המשיכה לעוד התקן אחד.

1994:
"סיוט ברחוב אלם 7: הסיוט החדש" – Wes Craven's New Nightmare

אין לי סימוכין רשמיים לכך, אבל התאוריה שלי היא שווס קרייבן בעצמו כל כך התחלחל ממה שאמור להיות הפרק החותם, שהוא קם ואמר "לא במשמרת שלי", ולראשונה מאז הסרט הראשון שהיה לפני עשר שנים, חזר חזרה לכתוב ולביים. זה גם הסרט הראשון בו רוברט שיי לא חתום כמפיק ראשי, אלא מריאנה מדאלנה.
היא החלה לעבוד עם קרייבן ב"האנשים מתחת למדרגות" בשנת 1991, ומאז ועד היום הפיקה את כל סרטיו מלבד "My Soul to Take", שלא נחשב לאחד מרגעיו הגדולים.

קרייבן רקח מעשייה רפלקסיבית, המספרת על הפקת סרט חדש בעלילות "סיוט ברחוב אלם" שהופכת להיות מופע טרור כשפרדי מתחיל לצוד את אנשי הצוות, ובמיוחד את הת'ר לנגנקמפ, בתפקיד עצמה.
כנגד כל הסיכויים, "הסיוט החדש" התגלה כסרט מעולה. לא רק שהוא טוב יותר מכל הסרט המשך בפרנצ'ייז, בעיני הוא גם אחד מהמשכוני האימה הטובים ביותר אי פעם. יש אולי כמה חריקות בתחום האפקטים, אבל מרהיב לראות כמה הכל בסרט הזה עובד נפלא.

קרייבן מגלם באופן מוצלח את עצמו בכמה סצנות, ואפילו לנגנקמפ עושה תפקיד טוב מאוד, בטח שיחסית לעצמה. פרדי חוזר להיות מפחיד, והסרט כולו עשוי במיומנות, והשלב שבו המציאות הופכת לסרט הוא לא פחות ממבריק.
אלמנט נוסף שמוסיף להצלחה האדירה של הסרט, בעיני, היא הליהוק של דילן, בנה הקטן של הת'ר. לקח לי חצי שעה להבין מאיפה מוכר לי הילד הזה, שהפחיד אותי בשנייה שבה נראה על המסך. ברגע שקלטתי את זה, זעקת חרדה נפלטה מפי.
מדובר בשחקן מיקו יוז. השם אולי לא יגיד לכם שום דבר, אבל אותו יוז – בן שמונה בהפקת הסרט – השתתף חמש שנים לפני זה בסרט מצלק אחר. "בית קברות לחיות" קראו לו, ושם גילם את גייג' קריד, הילד המפחיד ביותר בקולנוע, והוא בן שלוש בלבד.

ועדיין, אנשים לא יודעים מה טוב בשבילם, או שכל הסיפור היה קצת יותר מדי מתוחכם. עם תקציב של 8 מיליון, חזרתו של קרייבן הניבה הכנסות של 18 מיליון בלבד, מה שהפך אותו לסרט הכי פחות ריווחי בסדרה. אני מאשים, כמובן, את הסרט הקודם שהמאיס את כל האופרציה.
לאחר מכן קרייבן שכלל את העשייה הרפלקסיבית, ובפעם השלישית בקריירה שלו, שינה לחלוטין את פני הז'אנר עם "צעקה" שכתב לו קווין וויליאמסון.

2003:
"פרדי נגד ג'ייסון" – Freddy vs. Jason

תשע שנים עברו מאז שקרוגר הושב אל בתי הקולנוע, והפעם בקרוס-אובר עם הרוצח העל-טבעי הגדול השני של הקולנוע, ג'ייסון וורהיס עטוי מסיכת הסקי, גיבור סדרת "יום שישי ה-13".
זה היה אמור להיות שואו-דאון עצום של שתי אושיות קאלט עצומות, משהו בסדר הגודל של הנוקמים פוגשים את האקס-מן, רק לחובבי האימה.
זה לא מה שקרה בסוף.

"פרדי נגד ג'ייסון" הוא לא סרט איום ונורא, ובטח שלא הגרוע מכולם. למעשה, יכול להיות שיחסית לשושלת שהשאיר אחריו ג'ייסון, הוא דווקא סביר. הבעיה היא שהוא תוצר ישיר של חזרת סרטי הסלאשרים לחיינו, בזכות קרייבן ו"צעקה". אחרי "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" ושאר היצירות הטפילות, השמחה שהיא חזרתו של הסלאשר, הפכה ליאוש ולתסכול. כמו שקורה עם כל דבר שמצליח.

העלילה לא באמת קיימת, ואם יוצרי הסרט לא טרחו לבזבז עליה זמן, גם אנחנו לא. בגדול – קבוצת צעירים נרצחת בדרכים המשונות של פרדי וג'ייסון. אנגלנד מגלם את פרדי, בפעם שמינית והאחרונה עד כה, ואת ג'ייסון, לא שזה באמת משנה, מגלם קן קירזינגר, פעלולן בהכשרתו.
עוד בקאסט, מוניקה קינה, ג'ייסון ריטר, קלי רואלנדס מה"דיסטניז צ'יילד" וברנדן פלטצ'ר.

את הסרט ביים הבמאי הסיני רוני יו, כתבו דמיאן שנון ומארק סוויפט, והפיק שון ס. קאנינגהם, שיצר את סדרת "יום שישי ה-13" והפיק את סרטו המפורסם הראשון של קרייבן, "הבית האחרון משמאל". קסום איך שהכל מתחבר יחדיו.
הסרט היה הצלחה יפה מאוד, והכניס כמעט 115 מיליון.

2010:
"סיוט ברחוב אלם" – A Nightmare on Elm Street

"פלטינום דיונס", חברת ההפקות של מייקל ביי שהוקמה ב-2001, חרטה על דגלה לעשות רימייקים עכשויים ומצ'וקמקים לכל קלאסיקות האימה המודרניות. הקונספט הוא כזה: לקחת את העלילה המקורית, ללהק מספר בני נוער אטרקטיביים באופן יוצר דופן, לפוצץ אותו באפקטים של דם ו-CGI, לשלול מהסרט המקורי כל אספקט קולנועי שהפך אותו למיוחד, ולהרים פס ייצור של סרטים שקשה מאוד להבדיל ביניהם.
בשנת 2003 הם התחילו עם "המנסרים מטקסס" והמשכו (אם אתם רוצים לדעת יותר, יש לכם לאן ללכת), בשנת 2005 עברו ל"הלילה ה-15", בשנת 2009 עשו את "יום שישי ה-13" (אתחול נוסף מתוכנן ל-2015), ובשנת 2010 יירטו את "סיוט ברחוב אלם". אני מניח שהסיבה שהם לא עשו את "האלווין" היה כי רוב זומבי חטף את הזכויות לפניהם.
באופן מרגיז, כל הסרטים האלו הצליחו יפה מאוד.
האולפן גם אחראי על שני סרטי "הטיהור", "צבי הנינג'ה", ושובר הקופות האימתי החדש "Ouija".

הרימייק של "סיוט ברחוב אלם" דווקא מנסה לתקן דבר אחד שקרייבן רצה לעשות עוד במקורי, אבל ויתר עליו. בהתחלה קרוגר לא היה אמור להיות רק רוצח, אלא גם פדופיל ואנס. בעקבות ריבוי מקרים אמיתיים כאלה בארה"ב של תחילת שנות השמונים, מיהרו קרייבן ושיי המפיק לוותר על החלק הזה. ברימייק, החזירו את קרוגר לתכנית המקורית. תודה רבה להם, באמת.

את הסרט ביים במאי הקליפים המהולל סמיואל באייר ("סמלס לייק טין ספיריט", "זומבי", "איינג'לס", "סטופיד גירל" ועוד), שלא ביים אף סרט לפני או אחרי.
במקרה הטוב, הרימייק נראה כמו גרסת ה-HD של המקור, ובמקרה הרע כמו החלטה מודעת לעשות את כל הטעויות שקרייבן הצליח להימנע מהן. אם בסרט המקורי קרוגר מופיע מעט מאוד כדי להשהות את האימה, כאן הוא מקבל קלוז-אפים מהדקה העשירית ועד הסוף, האפקטים הממוחשבים מוגזמים במיוחד, וג'קי ארל היילי – שארבע שנים לפני כן היה מועמד לאוסקר על גילום פדופיל אחר ב"ילדים קטנים" – איום ונורא בתפקיד קרוגר. הצלקות שעל פניו אולי "ריאלסטיות" יותר אבל משויפות מדי בשביל להיות מגעילות.

הבעיה הכי קשה, היא שהסרט הזה לא מפחיד. באייר פספס כל הזדמנות שניתנה לו, וכנראה מתוך יאוש, הדגש הרב ביותר ניתן על הסאונד המוגזם שאמור להקפיץ אותנו ברגעים בהם האימג' לא מצליח. זה הופך את הצפייה בסרט למתישה וצורמת.
רוני מארה גילמה את ננסי בתפקיד המרכזי הראשון שלה, ואחרי שזכתה לשבחים ולמועמדות לאוסקר בזכות "נערה עם קעקוע דרקון", לכלכה על הסרט הזה. אולי הייתה לה נקודה, אבל זה הוציא אותה ממש רע מכל הסיפור.
הסרט הרוויח מעל 115 מיליון דולר, אבל כרגע לא ידוע על סיקוול. תודה לאל.

בונוס – חמשת הרציחות הטובות ביותר של פרדי קרוגר:

5 – גלן ("סיוט ברחוב אלם 1")
לא סצנת המוות היא שמדהימה, אלא האימג' הבלתי נשכח של גייזר הדם שבוקע מהמיטה. ג'וני דפ מגלם את גלן האומלל, שלא מצליח להישאר ער אפילו שננסי מזהירה אותו מספר פעמים.

4 – קרלוס ("סיוט ברחוב אלם 6")
אולי הסרט הגרוע ביותר אי פעם, אבל סצנת מקלון האוזן שנכנסת מאוזן אחת של קרלוס החרש ויוצאת מהצד השני מלאת ג'יפה, היא משהו שקשה מאוד לשכוח. אבל זה לא נגמר שם. בעזרת מכשיר שמיעה מהגיהנום, פרדי מעצים את שמיעתו של קרלוס ואחרי כמה חריקות על לוח, ראשו של קרלוס לא יכול לעשות שום דבר אחר מאשר פשוט להתפוצץ.

3 – דבי ("סיוט ברחוב אלם 4")
בחורה מוזרה היא דבי. מצד אחד היא ממש חזקה ועושה כושר כל הזמן, מצד שני מפחדת מחרקים. את שני האלמנטים האלה פרדי יהפוך לסצנה ארוכה ומחרידה במיוחד. בהתחלה הוא יתגנב אל דבי בזמן שהיא מרימה משקולות ויגרום למרפקיה להישבר ולהיקרע, ואם זה לא מספיק, במקום גפיה חסרות היכולת, היא תצמיח שני רגלי ג'וק עצומים ולאט לאט להפוך למקק אומלל שימעך על ידי פרדי.

2 – פיליפ ("סיוט ברחוב אלם 3")
המוות היחיד בסדרה שגורם לי להתפתל מכאבים מהזיכרון בלבד. פיליפ הצעיר והחביב הוא בחור מתוסבך שניסה לשים קץ לחייו בעבר על ידי חיתוך ורידיו. פרדי מגיע אליו באמצע הלילה, קורע שני חתכים ארוכים בידיו, ושולף את ורידיו החוצה. דרכם הוא מוביל את פיליפ כמריונטה אל גג המוסד ומשליך אותו אל מותו.

1 – טינה ("סיוט ברחוב אלם 1")
אולי הכי פשוט, אך הכי אפקטיבי, והכי מזעזע, גם בצפייה עשירית. עוד לפני שפרדי הפך להיות מגה יצירתי, הוא טלטל ושיסף את קורבנותיו. ואם בתוך עולם החלומות זה נראה רע, במציאות זה מחליץ הרבה יותר, וזו גדולתה של הסצנה, שמראה לנו את שני הצדדים. טינה מתעופפת באויר, ניתכת בתקרה, נמרחת על הקירות, בזמן שגופה נשסע מול עינינו והדם עף לכל עבר. אל זה מתווספים הצרחות מקפיאות הורידים שלה, והתוצאה היא רגע קשה מלהכיל. האדירות של הרגע הזה קיבלה משנה תוקף כאשר שוחזרה ברימייק, ולא באופן מוצלח.