פסטיבל חיפה 2014: "המלאכים הטובים", "התנהגות", "עמק אפל"

גם יומו השני של הפסטיבל היה הומה אדם, ודיווחים על מספרי שיא של כרטיסים ומבקרים הגיעו גם אלינו. זה בהחלט ניכר. אפילו הקרנת צהריים באולם קריגר המרוחק הייתה מלאה כמעט לחלוטין.
אני המשכתי עם קו הסופ"ש הרגוע וראיתי רק שלושה סרטים, אבל הסתבר שהבחירות היו מוצדקות. אף אחד מהם לא היה איזשהו אירוע חד פעמי, אבל שלושתם היו מעניינים מאוד והעבירו עולם שהיה כיף לצלול אליו.

הרבה קשר סגנוני אין בין שלושת הסרטים, אבל בכולם מצאתי קשר תמתי – כולם סובבים סביב גיבור המונע בעיקר מיחסיו בהווה או בעבר עם אמו.
שניים מהסרטים הם נציגי מדינותיהם לאוסקר הקרוב, אך נפתח בסרט הראשון שראיתי אתמול, דרמה אמריקאית ששטה מתחת לרדאר של התכנייה.

המלאכים הטובים – The Better Angels

בשנת 2005 היה אי.ג'יי אדוארדס עוזר במחלקת העריכה של "העולם החדש" בבימויו של טרנס מאליק. ב"אל הפלא", סרטו האחרון של הבמאי החידתי, הוא כבר חתום כאחד העורכים הראשיים. השנה עשה את סרטו הראשון כבימאי, כאשר מאליק רשום כאחד המפיקים.
האמת היא שטביעת אצבעו של מאליק כל כך נוכחת בסרט, שלעיתים נדמה כאילו הסרט הוא לא יותר מתרגיל קולנועי בסגנון של מאליק. הסרט, שמתאר את שנותיו הראשונות בעולם של אברהם לינקולן, הרבה לפני שהפך לדניאל דיי-לואיס, מצולם בשחור לבן במצלמת סטדי-קאם שלא נחה לרגע, מרחפת בגובה האדמה קרוב ורחוק מהדמויות, העצים, והחיות. הוא מלווה בקול-על של אחת הדמויות, ומתעסק ביחסי הורים-ילדים, חיים, מוות, דת, למידה, בצמחים ובבעלי החיים. גם מי שראה רק סצנה אחת מהקולנוע המאליקי יוכל לזהות את הסגנון.

אני מתעכב על זה, כי זה העלה נקודה מאוד מעניינת בעיני, והיא הקשר בין היוצר והסגנון. האם העובדה שאדוארדס הולך באופן כמעט דתי בצעדיו של יוצר ענק שבצילו פיתח את שפתו הקולנועית, היא משהו שבהכרח מרדד את היצירה, בהכרח הופך אותה לפחותה ופחות משמעותית, או להפך?
אני יכול להזכר בכמה דוגמאות מהירות של במאים שהלכו בדרכם של מאסטרים אותם העריצו. כריסטוף הונורה עשה גודאר ב"בתוך פאריס", וודי אלן חיקה את פליני ב"אבק וכוכבים" ואת ברגמן ב"רגשות", ברנדון קורננברג נצמד למורשת של אביו ב"אנטי-ויראלי". חלק מהם היו הצלחות וחלק לא, השאלה היא מתי היוצר החדש מצליח להשתחרר מהסגנון הקולנועי ולתת משהו מעצמו, אם יבחר.
האם סרטו של אדוארדס מפסיד מכך, או שמא יש פה דווקא עניין בכך שהסגנון היחודי של מאליק הופך להיות נחלתם של אחרים (אם כי כבר רבים הושוו למאליק בעבר)?

ל"המלאכים הטובים" יש רגעים נפלאים, הצילום עוצר נשימה והשחקנים (בינהם ג'ייסון קלארק, דיאן קרוגר ובריט מארלינג) טובים רוב הזמן, והטיפול השונה הזה בימיה הראשונים של דמות היסטורית הוא דווקא כיוון מעניין. ישנו גם הבדל משמעותי בין אדוארדס ומאליק, כי הסרט הנוכחי נטול יומרה כמו סרטיו של מאליק ומספר סיפור שבהחלט אפשר לכנותו קוהרנטי. אם כי, מאידך, אלו דווקא שני הדברים שכן קוסמים לי בסרטיו של מאליק בדרך כלל.
בסופו של דבר, לי היה קשה לצאת מעבר לכבלי המאליקיות, ובעיני ההליכה הזו בתלם מוכר וסלול הייתה כמו משקולות על הסרט, ביצירה שאמורה להיות אוורירית כמו פואמה, כמו רגש חולף.

התנהגות – Conducto

הנה כבר סיבה להודות לקטגוריה המפוקפקת של הסרט הטוב ביותר בשפה זרה של האוסקר, כי סביר להניח שאילולא הייתה קובה מגישה את "התנהגות" לתחרות השנה, לא הייתי צופה בו, וככזה היה נמנע ממני סרט מקסים ויפה שאני שמח שהרחקתי עד לאולם קריגר בשבילו.

הסיבה המרכזית שהייתי כנראה מוותר על הסרט היא הסינופסיס שלו, המתריע על עוד סרט התבגרות על ילד ללא עתיד, מבית הרוס, בעיר נחשלת. נדמה שכל סרט פסטיבל או נציג לאוסקר שני עוסק בנושא הזה, כך שנקודת המיצוי קרובה מתמיד, מה גם שאני עדיין מנסה לשכוח סרט בדיוק כזה שהוקרן בפסטיבל ירושלים בשם "שיער רע", גם הוא מדרום אמריקה (ונצואלה, לצורך העניין).
"התנהגות" מספר את סיפורו של צ'אלה, ילד קטן שחי באיזורים המוכים של הוואנה עם אמא צעירה שמכורה לכל דבר בערך, ובמיוחד על הקשר שלו עם מורתו המבוגרת, שנאבקת למענו אפילו במחיר אישי כבד. אני יודע שאסור להשוות, אבל מרתק לראות את "התנהגות" מצליח בכל החזיתות שהפכו את "שיער רע" לצפייה מעייפת, והרבה מזה בזכות עבודת הבימוי של ארנסטו דאראנס.

"התנהגות" איננו קולנוע גדול או ייחודי, אבל הוא מצליח להתעלות מעל הסיפור המוכר בזכות שילוב מרשים במיוחד של שמחת חיים וכאב. הוא מתחמק מלהיות חמודי ומתחנף מדי, בדיוק באותה מידה שבה הוא מתחמק מפורנוגרפיה של עוני או סבל. חייכתי המון במהלך הצפייה ממש כמו שלחלוחית עמדה בעיני, אך לרגע לא הפכה לבכי. הסרט מתנהל על האיזון הזה, ואני אומר שזו הצלחה שקשורה לדאראנס הבמאי, כי דאראנס התסריטאי דווקא כן נכנס לכמה מלכודות בדרך.
הליהוק של הסרט הוא נצחון אחר, וגם הוא אחראי במידה לא מועטה על ההנאה ממנו. ארמנדו ולדס פריירה הוא תגלית אדירה בתפקיד הילד הקטן, כמו שאר חבריו לכיתה. אלינה רודריגז בתפקיד המורה המבוגרת כרמלה גם היא עושה עבודה מקסימה, והכימיה בינה ובין פריירה פשוט מצויינת. כל שחקן בסרט, מדמויות המשנה ועד להופעות הקטנות יותר, כולם מדויקים ומפיחים חיים בדמויותהם.

אני לא בטוח שהסרט צריך את כל 100 הדקות שהוא ניכס לעצמו או עד כמה הסרט יגיע רחוק בהקשר של האוסקר, אפילו סביר להניח שלא יותר מדי, אבל נכון לרגע זה הוא אחד החביבים עלי מנציגי המדינות השונות, ואחת ההפתעות המשמחות של הפסטיבל.

הקרנות נוספות:
16.10, בשעה 12:00, בסינמטק

עמק אפל – The Dark Valley / Das Finstere Tal

אחד הסרטים הבולטים של תחרות הסרט בשפה זרה היא הכניסה האוסטרית, "עמק אפל". מדובר במערבון בסגנון קלאסי על צלם מסתורי וזר (סם ריילי מ"קונטרול" ו"מליפיסנט") שמגיע לעיירה קטנה באוסטריה, הנשלטת על ידי משפחת ברנר, שבניה עושים מה שהם רוצים בנשים המקומיות. קל להבין שלזר יש מניעים אפלים, ולא ירחק הרגע בו יגיעו העניינים לנקודת רתיחה.

"עמק אפל" נקנה כבר על ידי רשת בתי הקולנוע "לב" אך אני לא בטוח האם הוא יזכה להפצה רחבה. מצד אחד חבל, כי כדאי לחוות את הסרט הזה על המסך הגדול. גם לו יש צילומים עוצרי נשימה של המרחבים המושלגים והפסגות האוסטריות (כמו נציג אוסטריה בשנה שעברה, "הקיר"), העיצוב התקופתי נהדר ויש לו שימוש מעניין בפס-קול ובסאונד. מצד שני, פיתוח הדמויות איננו הצד החזק שלו, העלילה רחוקה מלהפתיע, וריילי לא לגמרי מצליח לתעל את המסתורין, הסכנה והכאב של דמותו.
אם תרצו הסרט הזה הוא באיזשהו מקום נצחון הצורה על התוכן, כי לרגע לא השתעממתי בו, ובכל סצנה מחדש הלכתי שולל אחרי העבודה רבת הכשרון של עיצוב הסרט (אם כי היו בו קצת יותר מדי שימושים בהילוך-איטי ממה שאני אוהב, באופן אישי) ופרצי האלימות הראויים. אפילו לא הציק לי שהסרט נעשה בעבר, בתור "עיר ושמה גיהנום" (High Plains Drifter), שהוא בקלות אחד הסרטים האהובים עלי של קלינט איסטווד.

תהיתי לרגע האם הבמאי אנדריאס פרוצ'סקה (שכתב את התסריט יחד עם מרטין אמברוס, על פי ספרו של תומס וילמן) מנסה לומר משהו גדול יותר, בכך שהוא לוקח סגנון שמאוד מזוהה עם הקולנוע האמריקאי, ובדרכו מספר סיפור של גבר אמריקאי הנכנס בראש מורם לתוך עולם אוסטרי אפל, והאם מדובר באיזו אלגוריה פנטסטית אמריקאית של נקמה באוסטרי אחר, שעשה דברים בלתי נתפסים במאה הקודמת. מצד שני, יכול להיות שזה סתם המקום שהמוח שלי הלך אליו, בתור יהודי ישראלי שמפומפם שואה משלבים מאוד מוקדמים של ילדותו.
בכל מקרה, אם אתם מתגעגעים למערבונים הקלאסיים, סביר שתמצאו הנאה ב"עמק אפל". זה מה שקרה לי.

הקרנות נוספות:
18.10, בשעה 21:30, סינמטק