דאבל פיצ'ר: "בן יחיד", "אקס-מן: העתיד שהיה", "הורה 79"

פינת הדאבל פיצ'ר מתרכזת השבוע בשלושה סרטים מתוך אלו שיצאו לבתי הקולנוע בשבוע שעבר, ואיזו קבוצה מוזרה ומגוונת של סרטים יש לנו הפעם. ניסיתי שהדאבל פיצ'רים יהיו מגוונים גם הם. אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.

אז השבוע יש לנו שלושה סרטים משלוש יבשות. "בן יחיד", מטובי הסרטים שהגיעו מרומניה, אותו ראיתי בפסטיבל חיפה, ואליו עופר כבר הספיק להתייחס באריכות; "אקס-מן: העתיד שהיה" הוא אחד מסרטי הקיץ האמריקאיים המדוברים ביותר של השנה, שהשפעתו הוציאה מאורון וממני פודקאסט שלם לו אתם מוזמנים להאזין; ועוד סרט ישראלי, ניצול האופירים של 2013 (אשר נותר ללא מועמדויות כלל), "הורה 79" של הבמאי הוותיק אלי כהן.

הדאבל פיצ'רים של שני הסרטים הראשונים תואמים למדי לסרט המרכזי. עם השלישי החלטתי ללכת עם רוח הסרט המאוד… אה… מבלבל הזה.

הסרט המרכזי: "בן יחיד" (Child's Pose / Pozitia Copilului)
זוכה הפרס הגדול בפסטיבל ברלין, סרטו של קאלין פיטר נצר, הוא דרמה קטנה ודחוסה הסובבת סביב קורנליה (לומיניטה גיארוגיו, במה שלדעתי הוא את התפקיד הנשי הטוב ביותר של שנת 2013), שמנסה לעשות ככל שהיא יכולה כדי למנוע מבנה היחיד לשלם על פשעיו.
הרבה מחמאות קיבל הסרט הזה ובצדק, והוא אפילו נטע בי מעט תקווה שהוא יכול להתברג לסרטי השפה הזרה של האוסקר הקודם אך לשווא. כרגע הוא אחת הדרמות הטובות ביותר שמוקרנות על מסכי הקולנוע, אז אנא לכו לראות אותו. ואחריו – או לפניו – תוכלו לראות את הדאבל פיצ'ר המוצע.

הדאבל פיצ'ר: "אמא" (Mother)
טוב, כנראה שראיתם את זה בא. אבל לפעמים פשוט צריך ללכת עם מה שנכון, ומכיוון ש"מילדרד פירס" קצת קלאסי מדי, נלך עם דרום קוריאה.
יצא לי לכתוב מדי פעם שאחד הדברים שאני הכי אוהב בקולנוע הוא לראות איך שני במאים משתי מדינות שונות מטפלים, כל אחד בדרכו, בדמויות ועלילות שנובעות מאותו מקום. על פניו הדומה בין "בן יחיד" הרומני משנת 2013 ו"אמא" הדרום-קוריאני משנת 2009 הוא שטחי – אמא מבוגרת שתעשה הכל כדי להגן על בנה. הסגנון הקולנועי והנראטיבי די שונה, כך שהחזון האומנותי של נצר לעומת זה של בונג ג'ון-הו מייצר התנגשות מרתקת.
"אמא", שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן 2009, הפך להיות אחד מהסרטים המהוללים ביותר של האלף החדש. האמת היא שהוא אחד מהסרטים של ג'ון-הו שאני פחות אוהב – בטח בהשוואה ל"רכבת הקרח" וכמובן המסאטר-פיס שלו "זכרונות מרצח" – אבל הוא במאי גדול, וההערכה ש"אמא" זכה לה מעידה על כך שאולי פספסתי משהו בצפייה הראשונה.
חיפשתי סרט זהה בקולנוע הישראלי, שמעולם לא התבייש בלהציב אמהות בסרטיו, אבל לא מצאתי שום דבר (אמא שיוצאת למסע להגן על ילדיה), מלבד "ידיים קשורות" של דן וולמן, שאותו לצערי טרם הספקתי לראות.

הסרט המרכזי: "אקס-מן: העתיד שהיה" (X-Men: Days of Future Past)
בפעם החמישית (לא כולל סרטי וולברין) נפגשים המוטאנטים האהובים כדי להלחם ברוע שזומם להשמיד את העולם. הפעם, וולברין (יו ג'קמן) נזרק אחורה בזמן כדי לעצור את מיסטיק (זוכת האוסקר ג'ניפר לורנס) מלהתנקש במדען (זוכה האמי פיטר דינקלייג') שעומד להמציא מכונה שתחסל מוטאנטים ללא עכבות.
זהו סרט גיבורי העל השלישי שמגיע אלינו מאז אפריל, ולכן אני כבר התחלתי להתעייף. יכול להיות שזה השפיע עלי, אבל אם הייתי צריך למקם את "העתיד שהיה" בסקאלת האקס-מנים האהובים עלי הייתי שם אותו רביעי מהסוף. כלומר, אחד לפני האחרון (כאשר "התחלה" הוא הכי חלש מבין כולם, לדעתי. אני יודע שאני במיעוט. אין צורך לצעוק עליי).
"העתיד שהיה" סובל מחוסר חשק בולט ומבאס של רוב הקאסט, אי-ניצול ראוי של מייקל פאסבנדר, הופעה בעייתית של לורנס, והכי גרוע – הוא הולך להרשם בתור סרט האקס-מן הראשון אי פעם שאין לו שום דבר להגיד, ומתעקש להתעלם מכל הדברים המעניינים שהאקס-מנים מייצגים – כמו הפחד מהשונה, בריונות, התמודדות עם חברה עוינת, אי מציאת מקום משלך בעולם – ולהפוך אותו לסרט של זאק סניידר.
היתרונות, ג'יימס מקאבוי נפלא בתור פרופסור X הצעיר וסצנה אחת מעולה של קוויקסליבר, שדי מצילים את היום.

הדאבל פיצ'ר: "גברים בשחור 3" (Men in Black 3)
באופן עקרוני אני שונא סרטי חזרה בזמן. כמובן שיש כמה מצויינים ("שליחות קטלנית", "לופר", "אוסטין פאווארס" ו"קצה המחר" שיצא מחר לבתי הקולנוע), אבל אני תמיד מתנגד להם כי נורא קל לפורר את כל המבנה העלילתי שלהם.
כמו "העתיד שהיה", גם "גברים בשחור 3" הוא סרט מסע בזמן, גם הוא סרט קיץ חמוד עם בעיות, וגם בו יש צירוף של שחקן צעיר ושחקן מבוגר שעושים את אותו התפקיד. עם זאת, מייקל פאסבנדר וג'יימס מקאבוי לא נורא משתדלים לייצר לינק בינם לבין איאן מק'קלן ופטריק סטוארט, המגלמים את דמויותיהם המבוגרות. לעומתם, ג'וש ברולין עושה את טומי לי ג'ונס הצעיר כל כך מדוייק, שהוא הצליח לבלבל את מי שצפה איתי בסרט שפשוט חשב שמדובר בג'ונס עם איפור שהצעיר אותו. ברולין, בעיניי, נתן את אחת ההופעות הכי טובות של סרטי קיץ אי פעם בסרט הזה.
אבל יש משהו משותף נוסף בין "העתיד שהיה" לבין "גברים בשחור 3", והפעם מנקודה אישית שלי. כאשר חזרתי אחורה לקרוא את הטקסט שלי על סרט החייזרים עם וויל סמית', שנכתב ממש לפני שנתיים, גיליתי שגם הוא בעצם סימן נקודת משבר שלי עם הקיץ והדברים שכתבתי עליו זהים כמעט אחד לאחד עם מה שחשבתי על "העתיד שהיה"… יכול להיות שגם אני בכלל נמצא בלופ של הזמן וצופה באותו סרט, ויותר מזה, כותב את אותו הטקסט… איפה אלן פייג' שתסביר לי מה קורה פה?

הסרט המרכזי: "הורה 79"
הנה אתגר גדול. איך כותבים על סרטו החדש של אלי כהן (שהשנה יכולנו לראות אותו גם עושה תפקיד לא רע ב"ההיא שחוזרת הביתה")? מצד אחד, זהו סרט שהוא תוצר של אהבה גדולה. אהבה ללהקת "הורה 79", אהבה למחול, אהבה לאנשים ואהבה לאהבה. אין ספק שכל מי שהשתתף בסרט – לפחות לפני המצלמה – עשה זאת בהנאה גדולה.
מצד שני, קשה לחשוב על סרט כל כך חובבני, מהתסריט ועד המיקס, עם הופעות משחק כל כך איומות בזו אחר זו. מצד שלישי, הסרט הזה הוא קאלט. צפיתי בו עוד בהקרנות האקדמיה של שנה שעברה ומאז אנחנו שבים ומצטטים אותו. מצד רביעי, נתן דטנר אדיר בתור רשע מרושע שלא היה מבייש את הפינגווין מ"באטמן חוזר" או גארי אולדמן ב"האלמנט החמישי".
אז על אף שמדובר בעשייה קולנועית שחשבנו שפגה כבר מהארץ, הצפייה עצמה הייתה הנאה גדולה. אנחנו ב"סריטה" כבר זוממים על הקרנת חצות של הסרט הזה, שבו כולם יצטרכו לצעוק יחד "אתה חייב לי עגיל!", "ומה אם אני אגיד לך שאני אוהב אותך", "זונה קטנה, איך גדל לך התחת" או – וזה יוביל אותנו לדאבל פיצ'ר הכי ראוי – "it puts the lotion on the skin, or else it gets the hose again".

הדאבל פיצ'ר: "שתיקת הכבשים" (The Silence of the Lambs)
כן, קראתם נכון. אתם חושבים ש"הורה 79" הוא קומדיה חביבה בסגנון ה-bring the old band back together, ממש כמו "האחים בלוז", "החבובות" ו"בלדה לאביב הבוכה". אבל למעשה יש בו רגעים של אימה טהורה, ויש בו את ההומאז' הכי מדוייק לסרטו זוכה האוסקר של ג'ונתן דמי מ-1991, שאפילו נכנס לרשימת ה-50 של סריטה.
וכך קרה: באחת החזרות של הלהקה מופיע איש זר (אלי כהן בעצמו) וטוען שהוא חלק מהלהקה. איש לא מזהה אותו, כאילו עברו כולם שטיפת זכרון על ידי תאגיד מרושע, ורק הוא, היחיד שניצל, מנסה בכל יכולתו לשכנע אותם שהוא קיים. הוא רגע מלעמוד ולצורח "soylent green is people". זה עוכר שלווה בקטע אחר. הלהקה מסרבת להתייחס לבחור המוזר שהופיע וטוען שהוא חלק מההיסטוריה שלהם וממשיכים הלאה. כאשר הם מגיעים לכרמיאל, אותו איש מוזר ממשיך להופיע מדי פעם, ואפילו מייצר אינטרקציה עם הפולניה של הלהקה, שהרכושנות שיש לה לגבי עגילים מסרבת לגווע.
בקצה הלילה הולכת הפולניה החייכנית בחלק אפל של כרמיאל כאשר לפתע מה היא רואה? את אותו איש מוזר, עומד ללא חולצה, ומנסה להכניס רהיט גדול אל תוך תא המטען של משאית גדולה. הם מבחינים זה בזה, והוא מבקש ממנה עזרה. מכיוון שאותה גברת לא ראתה מה קרה לקת'רין מרטין בתחילת הניינטיז כאשר עשתה בדיוק את אותו דבר ב"שתיקת הכבשים", היא מסכימה. ובדיוק כמו באפלו ביל הרוצח המטורף, האיש מבקש ממנה להכנס קודם לתוך המשאית, ואז כאשר היא בפנים הוא סוגר עליה את הדלתות.
בשביל לדעת מה קורה אחר כך, תצטרכו לראות את הסרט. את "הורה 79", אני מתכוון. לא את "שתיקת הכבשים".