"ספיידרמן המופלא", סקירה

האם זו אשמתו של "ספיידרמן המופלא" ("The Amazing Spiderman") שהוא עלה לאקרנים בדיוק עם פתיחת פסטיבל הקולנוע של ירושלים? האם זו סיבה לא לפרסם כאן בבלוג את הסקירה שלי עליו? גם אם באיחור רב, הבנתי שלא, זו לא אשמתו. סתם עיתוי שהתפספס ונראה לי ראוי לסגור את העניין הזה. מה גם שהבעיה היא הסרט עצמו.

הכתובת הייתה על הטריילר. כבר בשלבים המוקדמים של פרוייקט אתחול המותג של גיבור העל "ספיידרמן", ניסו לשווק לנו אותו כסיפור שלא סופר. כמשהו שטרם ראינו. אסטרטגיה נבונה, כיוון שהסרט החדש מגיע חמש שנים בלבד אחרי סיום טרילוגיית ספיידרמן של שנות האלפיים, ועשור בלבד אחרי שהחלה. סרטי איש העכביש של סם ריימי עדיין טריים בזיכרון הקולקטיבי (אלא אם הדחקתם אותם, כמוני) ונוצר צורך להסביר לציבור מדוע הריבוט הזה היה דחוף לאולפני מארוול וקולומביה. כלומר, מעבר לרצון הברור לעשות עוד כסף מסדרה שנגמרה. הבעיה הקטנטנה עם הרעיון המנחה של למכור לצופי הקולנוע את "ספיידרמן המופלא" כסרט חדש השונה מאוד מקודמו, היא שזהו חתיכת שקר מוחלט וציני. הוא בהחלט עולה על שלושת הסרטים ההם – משימה קלה מאוד, כל אחד לחוד וכולם יחד – אבל גם דומה להם באופן מרתיח ממש. בעיקר בעניינים בלתי ניתנים לגישור כמו גישה לעשייה.

זו ממש לא חוכמה ליצור סרט שיהיה טוב יותר מכל אחד מסרטי "ספיידרמן" הקודמים. טלפון חכם כמצלמה וסמרטוט בתפקיד הראשי יעשו עבודה טובה יותר מטובי מגוויר, אין לי ספק. אני יודע שמאות מיליוני צופים ודולרים ברחבי העולם לא יסכימו איתי, אבל הסרטים ההם של ריימי הם לא פחות מפשע נגד אמנות הקולנוע. “ספיידרמן 2” הוא עדיין הסרט השני הכי גרוע שראיתי בחיי (וראיתי מאז המון המון סרטים גרועים). וכדי לסבך את העניינים עוד יותר, אבהיר שאני מעריץ של הבמאי הזה, לא פחות. וכך מצאתי את עצמי בקבוצה של חובבי ספיידי המרגישים כי עשו לגיבור שלהם עוול וכעת הגיעה ההזדמנות השניה, צ'אנס לתיקון. אבל זה מה שרק הפך את האכזבה לקשה וצורבת יותר.

למי שאינם בקיאים, זהו סיפורו של תיכוניסט בשם פיטר פרקר (אנדרו גארפילד). הוא יתום מהורים מגיל צעיר וחי עם דודו (מרטין שין) ודודתו (סאלי פילד). קשה לומר שהוא מקובל, אך נדמה שלא ממש אכפת לו. הוא מוצא עניין בבת כיתתו, גוון סטייסי שמה (אמה סטון, בגרסה בלונדינית), המסבכת את חייו במספר דרכים. ראשית, היא האסיסטנטית של מדען בשם דוקטור קורט קונורס (ריס איפנס), העומל על פריצת דרך גנטית שתאפשר להכליא בין זנים שונים. במהלך סיור במעבדה, נעקץ פרקר בידי עכביש שעבר ניסויים מוזרים, ומגלה כי יש לו כוחות-על המזכירים תכונות עכבישיות – טיפוס על קירות ותקרות, רפלקסים חדים יותר, עוצמה פיזית ועוד. פרקר מתחיל להילחם בפשע כגיבור-על חבוש מסכה המכונה ספיידרמן, בתחילה ממניעים אגואיסטיים, ומוצא עצמו נרדף על-ידי משטרת ניו-יורק, ברשות קפטן סטייסי (דניס לירי), אביה של אהובתו. כאשר לטאה ענקית ומעוותת מטילה אימה על העיר, ייאלץ ספיידי לגייס את כל כוחותיו כדי להגן על היקרים לו ולפתור בעיה שהוא עצמו יצר.

הליהוק היה הנדבך הראשון בסרט שהצית את הציפיות לגאולה. לתפקיד פרקר, בן-עשרה מגניב ושנון אך חננה למדי, נבחר גארפילד שופע הקסם. מישהו שאפשר להאמין לו גם כשהוא מקשקש על מדע, גם כשהוא נבוך מול בנות, גם ברגעים נדירים של ביטחון עצמי ובעיקר כאשר הוא עוקץ בסרקסטיות הפרקרית האופיינית את אויביו. מבנה ושפת גופו הנוירוטיים ואפילו אורך הגפיים של גארפילד משרתים נהדר את ספיידרמן, שילוב בין אדם לפרוק-רגליים תזזיתי. ברוך שפטרנו מטובי מגוויר הרכרוכי.

החלטה נהדרת נוספת של הצוות הייתה להתמקד באהובתו הראשונה של פרקר, גוון סטייסי, במקום במרי-ג'יין ווטסון שעיטרה את הסרטים הקודמים. החלטה שהופכת למושלמת אם לוקחים בחשבון שבמקום אחת השחקניות המעצבנות בהוליווד, קירסטן דאנסט, העזר שכנגד ספיידי היא אמה סטון, כנראה הבחורה השווה ביקום. סטון, כמו תמיד, פשוט מדהימה מכדי להיות אמיתית. קצת קשה לקנות אותה בתור בת 17, אבל לגרום לצופה להרגיש כלפיה בדיוק מה שהסצינה דורשת היא מצליחה בכל פעם ואין מקסימה ממנה בכך. התסריט אף ניסה לתפור לה דמות חזקה ומקושרת, שעומדת על שלה ויודעת מה היא רוצה, נערה המסרבת להיות אשת הגיבור ולחכות לו בבית בלילות. גם שחקני המשנה מעולים – החל מאיפנס כנבל מאיים ואפקטיבי, דרך שין ופילד כדודים המייצרים הזדהות מיידית וכלה בלירי, גנב ההצגה הרשמי של הסרט וחתיכת הפתעה נעימה.

על הבימוי הופקד מארק ווב, אשר הפך להבטחה בעקבות "500 ימים עם סאמר" ("500 Days of Summer"). מעבר לשם משפחתו של הבמאי, זוהי בחירה די לא צפויה ולחלוטין לא מתבקשת. עם זאת, מי שציפה ל"500 ימים עם ספיידי", ודאי ייזכר לאחר הצפייה בעובדה המבאסת הבאה – זהות הבמאי לא באמת חשובה בסרטים של מארוול. ע"ע קנת' בראנה. אווירה חסרת ייחוד בקטע מחשיד שורה על כל סרטיהם, כאילו האולפנים מתערבים באופן ישיר וחותך אפילו מן המקובל בכל שלבי ההפקה. אם אחרי "הנוקמים" ("The Avengers") פעפעה תקווה שלא כך הדבר – שכן היה זה בהחלט סרט של ג'וס ווידון יותר מכל דבר אחר – מגיע "ספיידרמן המופלא" ומזכיר לכולנו מי פה התאגיד ואיך הוא אוהב את המוצרים שלו. רמז: מושטחים ומפוספסים.

וכך, רעיונות תסריטאים יפים נזרקים לפח בזה אחר זה, כמעט תוך כדי הצפייה בסרט. כמו למשל העובדה שככל שפרקר מתחבר לספיידרמן ומאמץ אותו לחיקו, כך הוא מפתח חיבה לגבהים הולכים ומאמירים, בעוד קונורס עובר תהליך הפוך – ככל שהוא נמשך יותר לצד הזוחלי שבו והופך ללטאה, כך הוא זוחל נמוך יותר ויורד אל ביובי הכרך. מוטיב יפה שמפותח ללא שום צורך או שיא. התסריט של ג'יימס ונדרבילט (“זודיאק”), סטיב קלובס (סדרת “הארי פוטר”) ואלבין סרג'נט (“ספיידרמן 2 ו-3”) פשוט לא מתגבש לסרט הומוגני, או אפילו קוהרנטי לפרקים. הוא מתחיל בטון מאוד מסויים, נוטש אותו לאנחות ולבלי שוב, ממשיך בזיגזג משונה בין סגנונות וקווי עלילה לא פתורים או הכרחיים. אפילו כאשר משהו באמת עובד, כמו הקשר ההולך ונבנה בין פרקר וסטייסי, הוא זוכה ליותר זמן מסך מן הדרוש ולכן מרגיש מאולץ בדיעבד. ושוב סצינת קליימקס במגדל הגבוה ביותר בעיר? באמת שאין אף אופציה אחרת במדריך לתסריטאי ההוליוודי, שנדמה כי נכתב על-ידי סדרת "מת לחיות"?

למרות השיפור היחסי מקודמיו, הסרט בהחלט חוזר על טעויות העבר. שוב ספיידרמן מסתובב ברחובות העיר בלי מסכה, כאילו אין לו זהות סודית לשמור בקנאות, וכנראה כדי שנזכור את פניו של השחקן. אחד הקטעים המפגרים בסרטים הקודמים – הקורים של איש העכביש – נפתר הפעם באופן הנאמן לקומיקס. כלומר, ספיידי יורה את קוריו ממכשיר מכני שפיתח בעזרת יכולותיו הגיקיות. האם העניין מנוצל לצרכי מתח ואקשן? האם נגמרים לו הקורים לפעמים, כמו בקומיקס? לא ולא. המכשיר תמיד פועל, תמיד זמין (גם בלי החליפה) ותמיד טעון במלואו. כי למה לעשות את זה מעניין אם אפשר לשעמם?

מאידך, איך אפשר לבוא בטענות אל אולפן שמבטיח לנו את הסיפור שלא סופר, ואז שוכר כאחד משלושת התסריטאים את אותו הבחור שפישל בסרטים מספר 2 ו-3 בסדרה הקודמת? אי אפשר. האשמים היחידים, הם הצופים, על שקנו את הבלוף ואת הכרטיס. זה לא ש"ספיידרמן המופלא" הוא סרט נורא. רחוק מכך. הוא פשוט לא מופלא כמו שהוא מבטיח. או שאולי זה בלתי אפשרי לעשות סרט ספיידמן מדהים באמת. לפחות לא כל עוד מארוול בשלטון.

לסיום, שלוש הערות:
1. התלת-מימד, די כרגיל יש לציין, בעיקר מכאיב לעיניים ולראש וממש מכהה ומקהה את התמונה. או בקיצור, מיותר לחלוטין, למרות סצינה או שתיים המשתמשות בו היטב. מיצינו, הטרנד הבא בבקשה.

2. הישארו במקומותיכם כאשר מתחילים הקרדיטים, כי ישנה סצינת בונוס במרכזם.

3. אנשים שבודקים כל דקה את הטלפון שלהם באמצע סרטים כי הם רוצים להרגיש חשובים ולא שמים לב שקורה פה משהו יותר חשוב מהם, בזמן שהם מסנוורים את כולם ומפריעים לסרט – תמותו. באמת, פשוט תתפגרו כבר. והלוואי גם שכולם יבדקו הודעות בלוויה שלכם.

הטקסט הנ"ל התפרסם בשינויים קלים באתר עכבר העיר אונליין.