• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פסטיבל חיפה 2011: היום השישי

19 באוקטובר 2011 מאת אור סיגולי

כמובן שלא מביך להודות בכך, אבל היום היו עניינים בהחלט הרבה יותר חשובים מפסטיבל חיפה. עבדיכם הנאמן היה עסוק בצריכת הסרטים האובססיבית שלו ולכן את רוב האינפורמציה צברתי בין סרט לסרט כשצפיתי בהתרגשות בסרטונים בהם גלעד שליט מופיע. זה היה פאקינג משוגע.

ולענייניו הארציים וההו-כה-פחות-משמעותיים: שיא צפייה חדש נשבר היום. ביום השישי לפסטיבל צפיתי בשישה סרטים. שישה! זה הכי הרבה שלדעתי אי פעם צפיתי ביום אחד, דבר שגם הצריך נסיעה וחזרה מאולם קריגר (שהתברר כהמקום הנכון להיות בו היום. אלו סרטים מעולים היו שם! אבל לא. רגע). בכל מקרה, אחרי ששוב הלכתי לישון ב3 לפנות בוקר בעקבות כתיבה לכאן ולעכבר העיר, וקמתי אחרי חמש שעות, התחלתי את היום ברפפורט בסרט שהתחיל ב11 ומשם עברתי למרתון קריגר. מה שהיה נפלא בגלות הקריגרית זה שאחרי חמישה ימים של פדופילים, רוצחים, פושעים וגוססים – נפלתי על שלושה סרטים שחגגו את הרוח האנושית ואת אהבת האדם. זה נראה פתאום כל כך יוצא דופן שזה גובל במד"ב.

שישה סרטים, שניים מתוכם ישראלים, שלושה מהם נהדרים, ואחד מהם נוראי. ואלו רישומי היום ההיסטרי וההיסטורי הזה:

"פארק טוקיו"
Tokyo Park
אויש, איך שהיום הזה התחיל רע. אני זוכר ששנה שעברה בחיפה היה את "חוק היום הראשון" שגרס שהסרט הראשון הוא תמיד הכי טוב. כל כך לא המצב השנה.
תראו, "פארק טוקיו" הוא סרט נעים לצפייה ובאופן כללי די חיובי. הבעיה העיקרית שלו זה שאורכו שעתיים. שזה בערך שעה וחצי יותר ממה שהייתי נותן לו. יא אולוהים כמה שזה משעמם (ראיתי שני סרטים בערבית היום. זה משפיע על הכתיבה). יש שם סצינות שהיו צריכות להיחתך באיזה 80 אחוז או לרדת בכלל, הם חפרו שם למוות ועל אף שאני לא מבין יפנית נראה לי שהם שיחקו ממש רע. אבל מכיוון ששאר היום רק הלך והשתפר, אני יכול להתפייס ולהמשיך הלאה.
בשורה התחתונה: וותרו על זה, חברים, זה חמוד אבל לא שווה את זה. בעיני.

הקרנות נוספות: 19.10 בשעה 22:00 / 20.10 בשעה 17:30

"גברים חופשיים"
Les Hommes Libre
מכאן זה השתפר. סרטו השני של הבמאי איסמעיל פרוקי, צרפתי ממוצא מרוקני, מזכיר מאוד (שלא נאמר מדי) את "צבא הצללים" של מלוויל. אבל בקטע טוב. זהו סיפורו של בחור מוסלמי צעיר שמוצא את עצמו מעורב בכמה צדדים של הכיבוש הנאצי בפריז.
הסיפור מעניין ומבויים היטב, כמו גם הצילום והעיצוב. עם זאת, כוחו של הסרט הוא בעיקר שלושת שחקניו הראשיים: בתפקיד הראשי טהאר רחים שכולנו נזכור לו לנצח את "נביא", המועמד לאוסקר של צרפת ב-2008. הוא מצויין; השני הוא מייקל לונסדייל הותיק שהיה נקודת האור היחידה בשעמומון המחץ "על אלים ובני אדם" שצרפת ניסתה להכניס לאוסקר שנה שעברה ללא הצלחה; השלישי הוא מחמוד שלאבי. והבחור הזה הוא בכלל מעכו ואם הייתם חלק מעשרים האנשים שצפו ב"כלת הים" של קרן ידעיה בוודאי תזכרו בתפקידו שם כבחיר ליבה של דאנה איבגי. שלאבי, שגם נכח בהקרנה, הוא בקלות אחד הפרצופים הכי יפים שאפשר למצוא על מסכי פסטיבל חיפה. הוא גם שחקן טוב וכמו שזה נראה בלובי – בחור חיובי באופן כללי.
בנוסף, היה נחמד להתקל בסרט שמוציא את המוסלמים טוב, ולא כמו חבורה של פנאטים רצחניים, כפי שאנחנו רגילים למצוא בדרך כלל בקולנוע.

"עצי השיטה"
Las Acacias
קשה לתאר במילים כמה התמוגגתי מהסרט הזה. מעבר לזה שבמהלך כל הסצינה האחרונה התייפחתי חרישית, ומעבר לזה שהתאהבתי בכל דבר בסרט הזה, "עצי השיטה" הוא סרט שלסוגו – נוגע בשלמות.
אז כן, הוא איטי ושקט וכל הדברים האלה שלא הרבה אנשים אוהבים. אבל מדובר בלימוד-דמות מהמעלה הראשונה, עם מינימום דיאלוגים, וכל כך הרבה רגש וכישרון שזה קפץ תוך רגע לראש רשימת מומלצי הפסטיבל. את ההצגה בסרט גונבת תינוקת בת איזה דקה ומכיוון שאני יוצא מנקודת הנחה שלא ניסו לביים אותה, אני מאמין שאת הקרדיט צריך לתת לעורכת שמצאה את השוטים הנכונים לגרום לנו לחשוב שהיא ממש מגיבה למה שקורה סביבה.
אני לא  מוצא לנכון להתחיל לתאר את עלילת הסרט כי אין הרבה ממנה. אני פשוט אומר לכם שהסרט הזה – שהוא גם חוויה רגשית נהדרת וגם בית ספר לבימוי – יישאר אתי עוד המון המון זמן. שאפו לבמאי הארגנטינאי פבלו ג'ורגלי ולפסטיבל קאן שנתן לו את פרס מצלמת הזהב (שדי מוכיח את עצמו כפרס היחיד ששווה משהו שם). לגמרי מעלה מחדש את המניות של ארגנטינה אחרי "אין דרך חזרה" הנוראי מאתמול.

הקרנות נוספות: 22.10 בשעה 12:00

"חוף מבטחים"
La Havre
וידוי: בכל שנות חיי טרחתי לראות רק סרט אחד של קאוריסמקי, הפיני חביב צופי הקולנוע. זה היה "אריאל" שהוקרן לפני כמה חודשים בסינמטק ירושלים, והאמת היא שהתשעממתי למוות בשעה וחצי הזאת. אז אני לא יכול להגיד לכם האם "חוף מבטחים" – שמייצג את פינלנד באוסקר למרות שקשה לחשוב על הפקה יותר צרפתית מזו – טוב יותר מסרטיו האחרים, רע יותר, שונה יותר, דומה יותר. אני רק יכול להגיד לכם שהוא מסב הנאה בלתי רגילה ושהוא מצחיק ומענג. השחקן הראשי, אנדרה ווילמס, הוא בקאליבר של אוסקר, מבחינתי, על תפקידו בסרט. אך כמובן שהוא יהיה מועמד כשהגיהנום יקפא.
העיצוב המיוחד של הסרט, שלעיתים מרגיש כמו אנימציה, וההומור היבש וטוב הלב של הדמויות, פשוט עובדים מההתחלה ועד הסוף. הסרט יוצא עוד רגע לקולנועים ובטח ירוץ לא מעט, אז ודאי תתקלו באיזו סקירה או התייחסות אליו גם פה בעתיד הקרוב.

"ד"ר פומרנץ"
מהר מהר (אבל לא מהר בקטע של עבירה על החוק או משהו) נסעתי חזרה למתחם המרכזי. חבר יקר ואהוב נתן לי באגביות יתרה כרטיס להקרנה המפוצצת של היום – סרטו של אסי דיין.
ניסיתי לחשוב במהלך הצפייה על כל הדברים שיש לי להגיד בקשר לסרט הזה והתודעה שלי כמעט קרסה לתוך עצמה. או אורון או אני כבר נשב על סקירה ארוכה על הסרט אז בינתיים:
יואל פומרנץ (דיין) הוא פסיכולוג כושל ומוזנח שגר בדירה מתפוררת ברמת אביב עם בנו, פקח חנייה עם תסמונת אספרגר (מיכאל הנגבי). הסרט עוקב אחרי יממה משמעותית במיוחד בחייו כאשר הוא עולה על רעיון כיצד לעשות כסף קל – להשכיר את מרפסתו שבקומה ה12 למתאבדים פוטנציאלים שהמוות מסרב לקבלם.
"ד"ר פומרנץ" הוא בקלות הקומדיה הכי שחורה שנראתה פה מזה עשורים. דיין מתרכז בניגוח כל דבר שמפריע לו בהוויה הישראלית (אפילו הפלייליסט של גלגל"צ חוטף פה איזו עקיצה) בלי לחשוב פעמיים. התוצאה: סרט מצחיק במיוחד עם כמה הופעות נפלאות. בולטים במיוחד שלמה וישינסקי ורבקה מיכאלי שכמה אילתורים שלה משדרגים את הסצנות בהשתתפותה, כמו מיכאל הנגבי –  שיש סיכוי שיככב גם בשנה הבאה בגרסת 2012 של "חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי" – ושמיל בן-ארי בעיצוב דמויות פרוע שנראה כמו מהארסנל של חנוך לוין. אך חלק גדול מהזמן הסרט הולך רחוק מדי ועקב כך מאבד איזשהו מטרונום פנימי שיכול היה למקדו ולהפוך אותו למשמעותי יותר. זהו בינתיים – עוד על כך בהמשך.

"תנאת'ור-התפוררות"
תאופיק אבו-ואיל ביים בשנת 2004 את אחד הסרטים הישראלים היפים ביותר בתולדות הקולנוע המקומי. זה היה "עטאש-צמאון", דרמת ארט-האוס שזכתה בפרס הצילום באופיר של אותה שנה, כמו גם בכמה פרסים בפסטיבל קאן. הסרט יצא להפצה מצומצמת בארץ רק כשנה לאחר מכן ולא זכה לתורים ארוכים בקופות, אך כן להערכה רבה. שבע שנים מחכים אוהבי "עטאש" לסרטו הבא של אבו-ואיל והשנה זה הסתיים.
"תנאת'ור" מביא את סיפורו של זוג ערבי – אישה צעירה וגבר מבוגר ממנה – העומד להגר לצרפת, אך נסיבות שונות משאירות אותםבארץ. מכיוון שהם כבר מכרו את ביתם עוברים השניים לשהות בבית מלון עד שיהיה הזמן הנכון לטוס שוב. די מהר המצב הזה של חוסר שורשים או עוגן נותן את אותותיו על יחסיהם. כמובן שהארעיות בה הזוג מוצא את עצמו – ללא בית וגם ללא ארץ –  הוא המחזה של מצבם הנפשי. הסרט נע בין סגנון "מרושל" בכוונה, סטייל עמוס גיתאי, לבין סצנות המצולמות ומעוצבות בסגנון המלודרמה הקלאסית (תמונה של הבמאי ריינר וורנר פאסבינדר שנצפתה ברקע אחד השוטים ודאי שלא מקרית), אך נדמה שאף אחד מהסגנונות אינו מבוצע עד הסוף ולכן ישנה הרגשה מתסכלת שזהו לא יותר מאשר סקיצה לסרט הרבה יותר טוב. "התפוררות" יכול היה להגיע למקומות עמוקים בתיאור חווית שייכות וזהות אך נשאר חיצוני מאוד, מסורבל ולא מספק.
או במילים אחרות – פאקינג ביאס לי את התחת הסרט הזה. אוף!!

ובפינתינו: מה רואים מחר, יום רביעי:
"החוב" משום מה מוקרן פעמיים מחר, מה שסוג של הופך את האודיטוריום לאולם ביס פלאנט; "סופו של השקט" עליו כתבתי אתמול או שלשום פותח את רפפורט בבוקר; "היו זמנים באנטוליה" יגרום כנראה ליציע האודיטוריום לקרוס תחת משקל האנשים ב15:30; "סוס אפל" – שפעם היה סרט ההפתעה של הפסטיבל ועכשיו הוא סתם ממלא חורים – ב16:30 ברפפורט; "טרה פרמה" (ה"סוס מטורינו" של פסטיבל חיפה. לא תאמינו איך נראה התור להקרנה הקודמת) יוקרן בקריגר. אני לא אהיה שם כי אני אתמקם לי ברפפורט לעוד סרט ישראלי מסקרן בשם "אף פעם לא מאוחר מדי". מקווה שהתחרות הישראלית תשתפר בימים שנותרו.

הולך לישון. קם בקרוב. אה, וחבר'ה, הטראפיק פשוט משוגע לאחרונה. כיף שאתם נכנסים.
נתראה מחר וכאלה…

תגובות

  1. לביא הגיב:

    גם אני ראיתי היום את הסרטים שראית, חוץ מ"גברים חופשיים". במקומו ראיתי "את הפיתוי של טוני הקדוש", שהוא סוג של סרט מטורלל. אני לא לגמרי מרגיש שלם להמליץ עליו, אבל שווה לנסות, אם בא לכם משהו שונה.
    מסכים איתך שהיה צריך לקצר את "פארק טוקיו", כי התוצאה ארוכה ומעייפת. אבל תסביר לי בבקשה, למה לדעתך את הסרט הזה צריך לקצר, ואת "הפלנטה המשעממת ביותר" אפשר להשאיר כמו שהוא. לדעתי "הפלנטה" זועק שיערכו אותו מחדש לסרט של 20 דקות- מקסימום.
    "ד"ר פומרנץ" הוא באמת ממתק מרענן. אני חושב שבסופו של דבר אסי דיין הצליח לעסוק בבדידות ומוות בצורה מאוד מצחיקה ומרגשת, אם כי אני מסכים איתך שהסרט ממש ממש לא מושלם. איכשהו חודרת לסרט רוח סרטי הבורקס, ואיתה החנטרישיות שמלווה אותה, ולפעמים יש תחושה שצופים בתוכנית טלוויזיה. אבל בתחום אחד עדיין אין על אסי: משפטי מחץ. הסרט פשוט מפוצץ במשפטי מחץ. חוץ מזה הייתה אווירה ממש חגיגית, עם ון ליר, מיכאלי, דודינה וכל זה.

  2. קש הגיב:

    קשה לי להגיד על ד"ר פומרנץ ממתק מרענן.. לדעתי הסרט התחיל מצחיק אבל מהר מאוד התגלה כציני ושחור מדי (אפילו בשבילי), אהבתי את המונולוגים שלו עם עצמו וחבל לדעתי שלא היה יותר מזה בסרט ופחות משאר הבדיחות על הישראלים (או מציצות – וזה באמת סרטי בורקס ישנים)

  3. משה הכהן הגיב:

    ראיתי את תנאת'ור ונהניתי. סרט רגיש ממש אפשר לחוש את אוירת ההתפוררות וחוסר התקווה שלהם כזוג ושל כל אחד מהם בנפרד ואיכשהו גם כמשל על החברה הפלסטינית בכלל. הם לא מנסים לבנות חיים חדשים בפריז אלא לברוח מהבעיה בלי להבין שהבעיה בתוכם ולא במקום. כל חיהם הם מסתובבים כמו הצעצוע על קפיץ בלי עתיד ובלי תקוה יש שם כמה היפוכים מרומזים די בבוטות (המנתח עם הרעד בידים השחקנית ששוכחת טקסט ומדקלמת את המציאות ) וגם הגבר הפסיבי שהאשה מורחת לו אודם ושמה לו עגילים ואחד המבקרים עוד כתב שזה סרט שוביניסטי !!!

השאר תגובה