הניינטיז של אמה תומפסון – חלק ב': "מהומה רבה על לא דבר", "בשם האב", "ג'וניור"

את החלק הראשון בסדרת הניינטיז של אמה תומפסון סגרנו ב-1992, נקודת שיא בחייה שמעטות ומעטים הגיעו אליה לפני או אחרי, בטח בזמן כל כך קצר. תוך ארבע שנים תומפסון הספיקה לרשום לשמה ששה סרטים, שניים מהם היו הצלחות קופתיות מפתיעות ("רצח מן העבר", "זיכרונות מאחוזת הווארד") כשעל השני הוזמנה לראשונה לפרס האוסקר כמועמדת בקטגורית השחקנית הראשית. בסופו של הערב ניצחה את מישל פייפר, סוזן סרנדון, מרי מקודנל וקת'רין דנב. היא הייתה בסך הכול בת 33.
לא תמיד הצלחה באוסקר מתרגמת להמשך קריירה מזהיר, אבל אמה תומפסון הצליחה למנף את זה באופן יוצא דופן, בוחרת פרויקטים שהראו צדדים שונים שלה בז'אנרים מגוונים, ותמיד יצאה מנצחת. לראייה, ממש שנה לאחר זכייתה היא נקראה בחזרה לאוסקר, אבל לא רק בזכות סרט אחד – אלא שניים. זאת הייתה הפעם הששית בתולדות האוסקר בה שחקן מצליח להיכנס גם אל הקטגוריה הראשית וגם אל המשנית באותה השנה (שביעית אם סופרים גם את הולי האנטר שעשתה זאת גם היא ב-1993).

בפרק הזה, השני מתוך ארבעה בסדרה הזו, נתרכז ב-1993 ו-ב1994, אבל סרט אחד מבין הארבעה שעשתה תומפסון בטווח הזמן הזה לא יקבל פסקאות המוקדשות לו – "שארית היום". הסיבה לכך היא לא כי איננו ראוי (למעשה יש קייס שזה הסרט הכי טוב בפילמוגרפיה של תומפסון) או כי אני עצלן, אלא להפך. הסרט הנהדר הזה כבר זכה לטקסט שלם לעצמו במסגרת פרויקט מפסידי האוסקר. אמנם זה טקסט מימי הקורונה, אבל אין כל כך צורך לחזור על הכול מחדש, אז מוזמנות ומוזמנים לקרוא עליו בהרחבה. אל דאגה, יש המון על מה לדבר גם בלעדיו.

בשלושת הסרטים בפרק הנוכחי תומפסון היא או התפקיד הראשי או התפקיד הנשי הראשי, וכל אחד מהם שונה לחלוטין מקודמו: קומדיה שייקספירית מכובדת, דרמה אינטנסיבית המבוססת על סיפור אמיתי, וקומדיית אולפנים הוליוודית שאני עדיין בהלם שנעשתה. איך ולמה הגיע תומפסון לשם נצטרך לברר, אבל כך או כך התענוג כולו שלנו.

1993

"מהומה רבה על לא דבר"
Much Ado About Nothing

מבחינת תאריך הפצה, הסרט הראשון בהשתתפות תומפסון לשנת 1993 היה העיבוד לשייקספיר שכתב וביים בעלה דאז של תומפסון, קנת' בראנה. זה היה שיתוף הפעולה הקולנועי הרביעי והאחרון שלהם אחרי "הנרי החמישי", "רצח מן העבר" ו"החברים של פיטר" שיצא לבתי הקולנוע כחצי שנה לפני. התחילו בשייקספיר, סיימו בשייקספיר. הסיבות מדוע בראנה ותומפסון הפסיקו להיות הזוג המלכותי של הקולנוע הבריטי, בפרק הבא.

בכורתו האמריקאית של "מהומה רבה על לא דבר" הייתה באפריל 1993, ממש חודש לאחר שתומפסון נתנה את נאום הזכייה שלה בטקס האוסקר. בחודש מאי הוצג הסרט בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, שם הפסיד את דקל הזהב ל"הפסנתר" ו"שלום לפילגש". חודש לאחר מכן היה לסרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים. גם חשוב מאוד בעיני.

"מהומה רבה על לא דבר" מבוסס כמובן על הקומדיה הרומנטית שכתב וויליאם שייקספיר אי שם בתקופה בה הוא כתב מחזות (אם אתם מאמינים שבאמת היה וויליאם שייקספיר. פתים!). הוא מתרחש באיטליה, בחצרו רחבת הידיים ורבת המדשאות והמזרקות של המושל ליאונטו האלמן, לו בת צעירה ונאווה בשם הרו. אל מושבו של ליאונטו מגיע דון פדרו יחד עם פלוגתו לחודש מנוחה לאחר ניצחון בקרב, מה שמעביר רטט של התרגשות בכל נשות החצר. אולי בכולן חוץ מביאטריס, אחייניתו של ליאונטו, שנשבעה לא לתת את ליבה לאף גבר כי בגדול כולם סתומים. פלוגתו של דון פדרו כוללת את ידידו הנאמן בנדיק, גם הוא רווק מושבע ודי מיזוגן שהעצבים המופגנים שלו כלפי ביאטריס מעידים על דברים שהוא שואף להסתיר; קלאודיו הצעיר שתוך רגע מתאהב בהרו; ואת אחיו למחצה של דון פדרו, דון חואן הנקמן והרשע.
בזמן שאהבה חדשה וצעירה נרקמת בין קלאודיו והירו, מחליטים פדרו, קלאודיו וליאונטו שנשבר להם מחילופי ההקנטות בין בנדיק ולביאטריס כי ברור לכולם שהם צריכים להיות ביחד, ומתכננים לגרום להם להודות בחיבתם זה לזו בדרכי מרמה כביכול תמימים (אפשר להתווכח על הזה).
כשדון חואן מנסה להכשיל את האהבה הצעירה של הרו וקלאודיו על ידי זריעת שקרים והכפשות, הוא גם מפלג בין ליאונטו והחיילים. לצערו, משמר הלילה שומע על המזימה וממהר לפעול על מנת להציל את מה שנותר לפני שיהיה מאוחר מדי.

באופן די מפתיע זה היה העיבוד הקולנועי הראשון באנגלית למחזה (בשנות הארבעים נעשתה לו גרסה בגרמניה), ובראנה ביקש להישאר נאמן כמה שניתן למקור, כולל השימוש בשפה השייקספירית שהיה די נדיר אז, והלחיץ את האולפנים ההוליוודיים שחששו להפיץ אותו בארה"ב. למרבה הדיצה והרינה, הפרויקט הצליח ונחשב לאחד העיבודים השייקספיריים הקופתיים ביותר (הכול כמובן באופן יחסי. זה לא ספיידרמן). בהערת אגב, ייתכן מאוד שההצלחה של "מהומה רבה על לא דבר" בקופות היא זו שאפשרה את ההפקה הנאמנה למקור של "אותלו" ב-1995 (בה בראנה גילם את יאגו הזבל) ולבאז לורמן להרים את הגרסה שלו ל"רומיאו + ג'ולייט" ב-1996 ולבשר רשמית את המהפכה הפוסט-מודרנית בקולנוע שהתחילה לבעבע שנתיים לפני כן עם "ספרות זולה".
ההצלחה הזו של "מהומה רבה על לא דבר" משמחת בעיקר כי מגיע לו. בראנה עשה יופי של עבודה עם המחזה ועל אף אחדויות הזמן והמקום יצר קומדיה עמוסת סטים עם המון תנועה בפריים. בדקות הראשונות, כשהחיילים מגיעים דוהרים מהגבעות כשמאחוריהם אור השמש ואותם מלווה המוזיקה הנהדרת של פטריק דויל, זה כל כך ניינטיזי ונפלא, שאי אפשר לא להריע. למעשה, הדקות הראשונות של הסרט הן ממש נפלאות וסוחפות, מדבקות באנרגיה שלהן. גם בהמשך, מכל הבחינות הטכניות "מהומה רבה על לא דבר" הוא תענוג ולכן קצת מפתיע אותי שהוא מעד כשזה מגיע לפרסים שהוליווד מחלקת בסוף השנה ולא הוזכר במהלך העונה.

על אף ההצלחות הלא מבוטלות האלו, הדבר שבגינו "מהומה רבה על לא דבר" כנראה הכי זכור הוא קאסט השחקנים שהתקבץ אליו, כולל החלטת ליהוק די מדהימה ומאוד לא מובנת מאליה שב-1993 עברה חלק, אבל כנראה שהיום היינו צריכים להתמודד עם מאות מטומטמים עם מקלדת שהיו זועקים ש"זו בגידה במורשת שייקספיר", "הפרוגרס הורג אותנו" ו"גנבו לי את מהומה רבה על לא דבר!".

את תפקיד דון פדרו, המפקד המוערך והאהוב, קיבל אחד מהאושיות ההוליוודיות הנערצות של התקופה, דנזל וושינגטון. אז בן 39, אחרי האוסקר שניצח על "גלורי" והאוסקר שהפסיד על "מלקולם אקס" (מהלך שהאקדמיה חוטפת עליו על הראש עד היום). לצד וושינגטון, אחיו למחצה דון חואן הנכלולי מגולם על ידי קיאנו ריבס בן ה-29, בחור שלטוב ולרע לא בדיוק חולק גנים קרובים לדנזל וושינגטון.
הבחירה שלא להתחשב בצבע העור של הדמויות והשחקנים היא כזו שמעוררת זעם מטופש עמוק לתוך האלף החדש, אבל ב-1993 בראנה עשה את זה כי הוא יכול, ובאמת שלאף אחד לא נראה שאכפת אם לשפוט לפי רכישות הכרטיסים. שלושים שנה לפני שדיסני היו צריכים לשלוף חוליית יח"צ כדי להתמודד עם בת ים שחורה, הקהל התמודד עם זה לא רע.

בנוגע להופעה של דנזל וושינגטון אני צריך לפתוח בהצהרה שאני בדרך כלל לא מאוד מתחבר לנוכחות של שלו על המסך, גם אם אין שום דרך לערער בכישרונו. ב"מהומה" הוא לפחות מחייך מדי פעם, ולי זה עזר. מה שבעיקר היה בלתי ניתן להתעלמות או הכחשה זה שוושינגטון נותן את כל הצ'ארם שלו כאן – וברוך השם יש לאיש אוקיינוסים של זה – ואי אפשר להוריד ממנו את העיניים. דון פדרו לא הדמות הכי מורכבת או מלאת מטענים של הסרט, אבל וושינגטון מצליח לעשות אותו אחד הבולטים רק על ידי כך שהוא נעמד מול המצלמה.
כמו אמה תומפסון, גם לוושינגטון היה טריפל מרשים ב-1993: מעבר לקומדיה השייקספירית הוא חלק תפקיד ראשי במותחן "תיק שקנאי" ובדרמה עטורת הפרסים "פילדלפיה" ששינתה את הייצוג הגאה בהוליווד ואת יחסה למגפת האיידס. זה הפך את וושינגטון לאחד הכוכבים הגדולים של הוליווד, בוודאי ביחס לשחקן אפרו-אמריקאי, קבוצה שלא קיבלה הרבה הזדמנויות לסחוב על כתפיה הפקות גדולות שמיועדות לקהל רחב.

לעומתו, קיאנו ריבס נכנס להפקה השייקספירית בתקופה שבה הוליווד לא לגמרי ידעה מה לעשות אתו, והוא פשוט ניסה הכול, מקומדיות פרועות לדרמות תקופתיות לסרטי פעולה לאינדי מחוספס. לא בכולם הוא הצטיין, ובין נקודות החוזק שלו ("ביל וטד", "הורים במשרה מלאה", "איידהו שלי") ריבס לא פעם מעד ("דרקולה", "יחסים מסוכנים"). "מהומה רבה על לא דבר" לא יירשם כשעתו היפה של ריבס, לא בגלל שהוא איום ונורא, אלא כי הוא מעולם לא היה השחקן האקספרסיבי ביותר בסביבה, כי הוא לא מצליח לשחרר את העגה הקליפורניאנית שלו, ובעיקר כי הוא מוקף בשחקנים הטובים ביותר בעולם. זה אתגר לא קל.

מכיוון שזאת קומדיית אנסמבל קשה להצביע מהו התפקיד הראשי, אבל כנראה מי שהכי מתקרבים לכך אלו בנדק וביאטריס, אליהם, לא במפתיע, ליהק קנת' בראנה את עצמו ואת אשתו. כפי שהוכח כבר בעבר, הכימיה ביניהם משובחת במיוחד ואמה תומפסון בכלל זוהרת כאן, גם ברגעים הקומיים וגם ברגעים הדרמטיים. אני מתכוון לזה באופן די מילולי, אגב. תומפסון תמיד יפה, אבל ב"מהומה" היא ממש קורנת – שילוב של היכולות שלה כשחקנית על המסך יחד המצלמה המאוהבת בידיו של רוג'ר לאנסר (סרטו הראשון כצלם היה "החברים של פיטר" של בראנה שנה לפני כן).

את האוהבים הצעירים קלאודיו והרו מגלמים רוברט שון לאונרד החתיך ("ללכת שבי אחריו", "האוס", "העידן המוזהב") וקייט בקינסייל בת ה-19 בהופעתה הראשונה בקולנוע. היא כל כך פעוטה שלקח לי זמן לזהות אותה. בעוד הופעות משנה קטנות יותר נמצאות פילידה לו (אמא של אמה) ואימלדה סטאונטון, שהגיעו עם בראנה ותומפסון היישר מהסט של "החברים של פיטר". כמו השאר, גם הם נהדרים.

הופעות נוספות שכדאי להתעכב עליהן הן מייקל קיטון האהוב, שכנראה אחרי כמה הופעות שקטות ומכונסות (שני סרטי "באטמן", "במרומי הפסיפיק", "שוטר אחד טוב") החליט שנמאס לו והסתער על הסצנות שלו כאילו צילומי "ביטלג'וס" מעולם לא הסתיימו. זה כיף גדול לראות את קיטון באנרגיות האלה, אבל זה פשוט לא קשור לשאר הסרט בכלל. כאילו זה לא בראנה שביים אותו.
אך מעבר לכל המוזכרים המופלאים הנ"ל, בעיני מצטיין הקאסט הוא דווקא לא אחד הפרצופים המוכרים יותר לקהל הרחב, אלא ריצ'רד בראיירס כליאוניטי האדיב והרחמן. בראיירס הופיע בעיקר בתיאטרון ובטלוויזיה, ורואים תוך רגע מה זה שחקן שהשייקספירית יושבת עליו כאילו הוא מדבר ככה כל חייו. הוא הלך לעולמו עשור לאחר צילומי הסרט הזה.

על אף שבסופו של דבר היה "מהומה רבה על לא דבר" לסרט הכי פחות כבד משקל של תומפסון ב-1993 בהשוואה לתותחי האוסקר "שארית היום" ו"בשם האב", הוא עדיין אחד היפים של השנה, אחד העיבודים השייקספיריים החינניים שנעשו, ואחת ההופעות הכי מקסימות שלה.

בשלב הזה אנחנו גם נפרדים מבראנה בעקבות מהלך לא ראוי שיעשה שנה לאחר מכן על הסט של סרטו "פרנקנשטיין" (אזכיר זאת בפרק הבא), אבל הוא בכל זאת נדבך חשוב מאוד בקריירה של תומפסון אז אקדיש לו כמה משפטים.
קנת' בראנה המשיך לעסוק בשייקספיר לכל אורך הקריירה שלו, ולאחר "מהומה" עיבד את הגרסה הכי נאמנה ל"המלט" כאשר הוא בתפקיד הראשי על אף שהדמות השייקספירית צעירה ממנו. בראנה גם היה אחד מעמודי התווך הראשונים של מארוול עם בימוי הסרט הראשון (והדי חמוד) של ת'ור, שיתף פעולה עם כריסטופר נולן ("דנקרק", "טנט"), קפץ למותג "הארי פוטר" והתנפל גם על אגתה כריסטי בעיבודים מצליחים-אך-שנויים במחלוקת ל"רצח באוריינט אקספרס" ו"מוות על הנילוס". על פני העשורים שחלפו לא הכול הלך חלק, והקריירה שלו גם חוותה מפלות כמו "ארטמיס פאול" ו"ג'ק ריאן: גיוס הצללים".
ב-2021 זכה בראנה באוסקר לראשונה על התסריט המקורי שכתב ל"בלפסט", ולרגע קל הפך להיות האינדיבידואל שהיה מועמד להכי הרבה סוגי קטגוריות בתולדות האוסקר (שמונה מועמדויות על פני שבע קטגוריות): סרט, בימוי, שחקן ראשי, שחקן משנה, תסריט מקורי, תסריט מעובד וסרט קצר. שנה לאחר מכן, אלפונסו קוארון השווה את ההישג של בראנה (סרט, בימוי, סרט קצר, תסריט מקורי, תסריט מעובד, עריכה, צילום). אם מחשיבים גם את פרס הסרט הבינלאומי (אז הפרס טכנית הלך למדינה), קוארון עוקף את בראנה בזכות "רומא".

"בשם האב"
In the Name of the Father

באמת שקשה לחשוב על שני סרטים שונים יותר זה מזה מאשר מ"מהומה רבה על לא דבר" ו"בשם האב". האחד הוא קומדיה רומנטית קלילה ואסקפיסטית, והשני הוא סיפור אמיתי עמוס אג'נדה שהפך לאחד הסרטים הקשים ביותר לצפייה שראיתי.
הפעם אמה תומפסון בתפקיד קטן בהרבה מכל אלו שנתקלנו בהם, הן בפרק הקודם ובזה הנוכחי, ואמנם דמותה פותחת את הסרט ומופיעה מספר פעמים מועטות בחלקו הראשון, אך היא הופכת להיות משמעותית רק בחצי השעה האחרונה של הסרט שאורכו מעל שעתיים. דקות המסך המוגבלות שלה הספיקו די והותר לאקדמיה האמריקאית להעניק לה מועמדות לפרס שחקנית המשנה, כזכור במקביל למועמדותה בקטגוריה הראשית על "שארית היום". זו הייתה מועמדותה השלישית תוך שנתיים, וכמו את הקטגוריה הנוספת, גם את זו הפסידה לאחת משחקניות "הפסנתר" (אנה פאקווין במשנה, הולי האנטר בראשית).

התסריט מבוסס על ספרו של האוטוביוגרפי של ג'רי קונלן – עם כנראה המון אי דיוקים היסטוריים לטובת הדרמה (לג'יט בעיני) – ומגולל את סיפורו מרתיח הדם של ג'רי, אירי צעיר המואשם בפיגוע טרור בפאב גילפורד בלונדון של שנות השבעים יחד עם עוד שלושה נוספים. קונלן נעצר ועובר עינויים על מנת שיחתום על הודאה שקרית בפשע, ונשבר רק כאשר המשטרה הבריטית עוצרת את אביו המבוגר ג'וספה, וכולאת אותם באשמת הרג ופשיעה נגד הכתר. בית המשפט הבריטי לוקח את עמדת המשטרה למרות שדי ברור שהיו הרבה כשלים בתהליך (שגרם גם למאסרם של בני משפחה אחרים), והקונלנים מעבירים שנים ארוכות בכלא. לתמונה נכנסת עורכת דין בריטית צעירה שמחליטה לבדוק עד תום את ההאשמות, ופותחת מחדש את המאבק המשפטי על מנת להוכיח את חפותם של ג'רי וג'וספה.

"בשם האב" היה שיתוף הפעולה השני של הבמאי האירי ג'ים שרידן והשחקן הבריטי דניאל דיי-לואיס אחרי ההצלחה הגדולה של "כף רגלי השמאלית" ב-1989, שהיה לפריצה הגדולה של דיי-לואיס והביא לו את פרס האוסקר. בין "כף רגלי השמאלית" ל"בשם האב" ביים שרידן את "השדה" הנהדר.
לדיי-לואיס היו שני תפקידים ראשיים בסרטים מאוד גדולים ב-1993, "בשם האב" ו"עידן התמימות" של מרטין סקורסזה, דאבל מרהיב מאין כמוהו. בכלל, לחשוב ששתי ההופעות הכל כך שונות זו מזו נעשו בטווח של אותה שנה זה כמעט לא הגיוני.
אני לא רוצה לצאת פה בהצהרות מרחיקות לכת, אבל יש סיכוי שדניאל דיי-לואיס הוא אחד השחקנים הטובים בכל הזמנים. תזכרו ממי שמעתם את זה קודם.

ברשותכם אתעלם מהדיון על אמינותו ההיסטורית של הסרט והסטיות מהמציאות, כי זה לא באמת משנה. אין ספק שלסרט יש אג'נדה והיא להישיר מבט לפשעי הדיכוי של הבריטים כלפי האירים (כמה קל להבין את השנאה של האירים לישראל כשרואים את הסרט. סצנות המרדף הראשונות ברחובות בלפסט יכלו להתרחש בעזה או בחברון בלי הרבה שינויים), זו אצבע מאשימה אין ספק. ככזה, הוא יכול היה להיות טרחני ומתיש, גם אם הגון וראוי במקביל. ייתכן והוא אכן נופל לכך מדי פעם, אבל למרבה המזל "בשם האב" מצליח להתחמק מרוב המלכודות על ידי בניית דמויות מורכבות וקולנוע יוצא מן הכלל.
אוסיף כוכבית קטנה בנוגע לתסריט, שהוא בהחלט מצויין רוב הזמן, אבל הסיום שלו מרגיש קצת נמהר. כמעט ברמת הדאוס-אקס-מאכינה שמזרז אותנו לסגור את הסאגה הזו. ייתכן וזה כן נכון עובדתית, אבל דרמטית בעיני היה חלש יחסית.

על המוזיקה המעולה חתום טרוור ג'ונס, אליו הצטרף סולן להקת U2 בונו, שתרם שני שירים משובחים לסרט: "בשם האב" שמתנגן בפתיחה, והשיר שביצעה שינייד או'קונר "עשית ממני גנבת לבך" (זה הכי ניינטיז לתרגם לעברית שמות של שירים). מעבר להם מצטיין צוות נוסף הוא העורך גארי המבלינג, שיודע לחתוך באותה מיומנות סצנות סוערות מלאות ניצבים ופירוטכניקה, גם כמו מתח ואינטנסיביות מבסך הכול שני אנשים משוחחים משני צדי השולחן. להמבלינג לא היה שום סיכוי לנצח באוסקר את מייקל קאהן של "רשימת שינדלר", אבל הוא כנראה היה ההצבעה שלי. אם כי, צריך לומר ביושר, הפייבוריט שלי לפרס העריכה ב-1993 היה כנראה "רומן על אמת" (מייקל טרוניק וכריסטיאן ואגנר) שבהחלט לא היה מועמד.

את האפקט הרגשי, לצד פס הקול, מביאים שני הגברים הראשיים של הסרט, דניאל דיי-לואיס שנעלם כל כך עמוק לכל תפקיד שלו שאקטיבית הייתי צריך להזכיר לעצמי שזה גילום דמות ולא מישהו מתועד, ולצדו השחקן הבריטי פיט פוסטלת'ווייט כאביו, ג'וספה. פוסטלת'ווייט הוא המצפן הרגשי של הסרט, זה ששומר על הגחלת האנושית בתוך האימה אליה הושלכו הוא ובנו, וככזה הוא נותן הופעה בלתי נשכחת. יחד עם דיי-לואיס (בגיבוי התסריט כמובן) הם מצליחים לרומם את הסרט מעל לעניינים חברתיים או פוליטיים ולהפוך אותו לאחד מסרטי האבא-בן הכי חזקים של התקופה, אולי בכלל של כל הזמנים.

פוסטלת'ווייט הופיע בקולנוע והטלוויזיה מאז שנות השמונים, אבל היה זה "בשם האב" שנתן לו את הדחיפה המשמעותית, והוא בן 44 (ונראה משהו כמו עשור מבוגר יותר). הוא קיבל על כך את מועמדותו היחידה לאוסקר, ואולי עוד היה זוכה אם לא היה נזרק לאחד המרוצים הכי צפופים בתולדות הקטגוריה הזו לצד ליאונרדו דיקפריו של "מה עובר על גילברט?", ג'ון מלקוביץ' ב"בקו האש", רייף פיינס מ"רשימת שינדלר" והזוכה טומי לי ג'ונס ב"הנמלט". פוסטלת'ייט כנראה היה המקום השלישי, אחרי "רשימת שינדלר" ו"הנמלט", שניהם היו מועמדים גם הם לפרס הסרט הטוב ביותר.
לאחר "בשם האב" פוסטלת'ווייט נקרא לקולנוע האמריקאי שם בלט ב"החשוד המיידי", "רומיאו + ג'ולייט", "התזמורת" ו"התחלה". הוא הזדכה על ציוד ב-2011 כשהיה בן 64 והותיר אותנו מאוד עצובים.

הצלע השלישית במשולש היא כמובן אמה תומפסון, למרות שהיא באמת בתפקיד קטן הרבה יותר ששייך למערכה האחרונה. עם זאת, היא אחת מהבודדות בסרט שמקבלת סצנות שאינן בנוכחות דיי-לואיס כך שהיא כן סוחבת לא מעט על עצמה, וכמובן עושה את זה באופן מרהיב. גארת' הפרקליטה, דמותה של תומפסון, היא זו שמציגה את "האנגלי הטוב", חצי עלה תאנה של הסרט כדי שלא יצא בטעות איזה "לב אמיץ". החיבה שלנו אליה היא אוטומטית לא רק כי היא אמה תומפסון, אלא כי הדמות שלה היא בהכרח חדשות טובות ועליה את הקונטרה העדינה והדואגת אל מול עולם הכלא הגברי והאכזרי בו מאוגפים האבא והבן לבית קונלון. זה בעצם התפקיד הכי קטן שלה מכל הסרטים בהשתתפותה מאז 1991 אבל אי אפשר שלא להיזכר בה ישר כשחושבים על הסרט המעולה הזה, הוכחה לכמה היא אלופה.

"בשם האב" הוא סרט שממש קשה להמליץ עליו כי גם אם הסיום טכנית חיובי (אם אתם רוצים לראות אותי פורץ בבכי תגידו לי במבטא אירי "I am a free man, and I will walk out the front door"), רובו המוחלט הוא דרמת כלא אכזרית למדי, במיוחד כשאנחנו יודעים שכל הקורבנות חפים מפשע. זה מרתיח וקשה, אבל אי אפשר להפסיק את הצפייה. "בשם האב" לגמרי נכנס לרובריקת הסרטים הידועה שלי "סרטים מעולים שלעולם לא אצפה בהם שוב כל עוד זה תלוי בי" לצד "הבן של שאול", "בתוך לואין דייויס" ו"צא וראה" בין היתר.

בכורתו של הסרט הייתה ממש לקראת סופה של 1993, והוא נדחף קדימה לעונת הפרסים, נישא לא רק על ידי הצלחת "כף רגלי השמאלית" של שרידן-דיי-לואיס (הוא היה מועמד לסרט הטוב ביותר וזכה פרסי השחקן הראשי ושחקנית המשנה), אלא גם בזכות להיט האינדי של השנה קודמת, "משחק הדמעות" שעוסק גם הוא במתח האירי-בריטי. "בשם האב" קיבל שבע מועמדויות באותה שנה, כולל לסרט, לבימוי, לדיי-לואיס, פוסטלת'ווייט, תומפסון, לעריכה, ולתסריט המעובד. את כולם הפסיד, רובם ל"רשימת שינדלר". אבל לא נורא, בפברואר 1994 נחגג הסרט על השטיח האדום של פסטיבל ברלין כחלק מהתחרות הרשמית, ובטקס הסיום נקרא אל הבמה כזוכה דב הזהב. מאז הוא נחשב לאחד מסרטי הדגל של הנראטיב האירי, כאחת הדרמות החזקות של שנות התשעים, ובדירוג המתעדכן של האתר IMDB הוא נכון לכתיבת שורות אלו נמצא במקום ה-206.

אמה תומפסון הופיעה כאמור בעוד סרט משנת 1993, "שארית היום", אבל הוא כבר עם טקסט שלם משלו לכן אפשר לקפוץ שנה קדימה ואל היבשת השכנה, לטובת הסרט הכי לא אמה תומפסוני בכיכובה של אמה תומפסון שאפשר להעלות על הדעת. לפחות עד "קרואלה".

"ג'וניור"
Junior

יש מספר השערות הגיוניות מדוע שחקנית בריטית שמזוהה עם שייקספיר ודרמות איכות, וצברה אוסקר ועוד שתי מועמדויות בתקופת זמן של 12 חודשים, חתמה על קומדיית מד"ב הוליוודית לקהל רחב במיוחד, שבה הייצוג הכי קיצוני של גבר-אלפא בקולנוע של התקופה נכנס להיריון:
א) היא חשבה שזה יהיה כיף. ב) קיבלה משכורת שהייתה גדולה יותר מכל הסרטים שעשתה עד כה ביחד. ג) בעצת מנהל או סוכן היא ביקשה לשבור את התדמית שלה ולרדת לעם, לפתוח פתח לקריירה רחבה יותר. ד) שילוב של כל האפשרויות ביחד.
כך או כך, זה קרה. תוך כדי הנסיקה של תומפסון היא הסכימה לככב "ג'וניור", שידוע יותר כ"הסרט שבו הטרמינייטור יולד תינוק".

האמת היא שזה באמת נראה כמו עסקה טובה על הנייר. הבמאי הנבחר היה איוון רייטמן, שהיה מלך להיטי הקומדיות של הוליווד באותה תקופה אחרי הצלחות "מכסחי השדים" עשור לפני כן, דרך "תאומים", "שוטר בגן ילדים" ו"דייב", כמו גם הפקת "בטהובן". "ג'וניור" יהיה שיתוף פעולה שלישי שלו עם הכוכב הענק (מילולית) ארנולד שוורצנגר, ואיחוד עם השחקן הנוסף של "תאומים", דני דה ויטו. מה עוד צריך בשביל להיט? לתומפסון, אם אני מחשב נכון, אין מה להפסיד מהעסקה הזו: אם הסרט מצליח היא מוכיחה את עצמה כמישהי שיכולה להיות חלק מהצלחה קופתית ולהביא קהל, ואם הסרט נכשל אף אחד לא יאשים אותה.
אני גם מבין למה ההפקה רצתה אותה כשחקנית "רצינית" שיכולה אפילו לקסום לקהל שבחיים לא היה קונה לזה כרטיס. כאילו תומפסון היא איזשהו תו תקן לאיכות. זאת אולי הסיבה מדוע לא נבחרה אמריקאית שהוכיחה את עצמה בקופות באותה תקופה כמו למשל רנה רוסו, מג ריאן, אנדי מקדאוול או ג'ואן קיוזאק. אני בטוח שלהפקה היו אופציות.

אבל נתונים יבשים בצד אחד והמציאות בצד השני. על אף כל השמות הגדולים והאהובים, במבחן הקהל התוצאות היו מעורבות. "ג'וניור", שיצא לבתי הקולנוע בשלהי 1994 כאילו זה סרט אוסקר או משהו (הוא אכן היה מועמד – לפרס השיר המקורי הטוב ביותר) בהחלט עשה כסף והחזיר את תקציבו, אבל ביחס לציפיות מסרט רייטמן-שוורצנגר-דה ויטו הוא די מעד, מסיים רק במקום ה-46 של 1994. מכיוון שיצא בנובמבר וזלג גם אל תוך 1995, בשנה לאחר מכן הוא ניצב במקום ה-146 בטבלה. לא אסון גדול, אבל עוד הוכחה לכך שאין מתכון קסמים.
אבל אל תרגישו רע לגבי שוורצנגר. ב-1994 הסרט הנוסף שלו, "שקרים אמיתיים" היה הלהיט השלישי הכי גדול של השנה (אחרי "מלך האריות" ו"פורסט גאמפ". היו ימים). "ג'וניור" גם הביא לו מועמדות לגלובוס הזהב בפרס השחקן הראשי הטוב ביותר בקומדיה/מחזמר. האיזכור היחיד הנוסף של הסרט בטקס הפרסים של תא העיתונאים הזרים בהוליווד היה – ניחשתם נכון! – אמה תומפסון בקטגוריית השחקנית הראשית בקומדיה/מחזמר.
שוורצנגר הפסיד ליו גרנט של "ארבע חתונות ולוויה אחת" (ומעולם לא קיבל מועמדות נוספת), בזמן שתומפסון הפסידה לשותפה הנוספת של שוורצנגר ב-1994, ג'יימי לי קרטיס של "שקרים אמיתיים".

"ג'וניור" הוא באמת מסוג הסרטים שצריך לראות כדי להאמין, אם כי אני לא לגבי בטוח לגבי החלק של "צריך לראות". אומר מראש שזאת קומדיה סימפטית למדי, טומנת בחובה אי אלו דברים פוגעניים אבל פחות ממה שחשבתי שיהיו, ועם כמה שזה סרט מטומטם – וחי חדקי כמה שזה סרט מטומטם – יש בו חמידות ואפילו כמה רגעים נחמדים. אז לפני שנכנסים אל כל אלו, קצת מהעלילה שכתבו קווין ווייד וכריס קונראד, נשבע לכם שכל מילה היא אמת.
שוורצנגר הוא דוקטור אלכס הסה, אוסטרי באמריקה, שעובד על פתרונות פוריות במעבדה שלו יחד עם רופא הנשים לארי (דה ויטו). כאשר הטיפול החדשני שלהם לא מקבל את אישור משרד הבריאות (כלומר ה-FDA), מנהל המעבדה (פרנק לנג'לה) מחליט לסגור את המימון ולהכניס למעבדה חוקרת וביולוגית צעירה מאנגליה בשם דיאנה (תומפסון). בשונה מאלכס המרוחק והמופנם, דיאנה היא גרסת המדענית של המניק פיקסי דרים גירל. קל לראות לאן זה ימשיך ביניהם.
מיואש מתוצאות משרד הבריאות, אלכס מחליט לחזור למולדתו, אבל לארי משכנע אותו להישאר בסן פרנסיסקו ולעשות את הניסוי האולטימטיבי עליו, רק עד שלב ההתעברות, כדי להוכיח למשרד הבריאות שהטיפול חיוני וכדאי להשקיע בו. העניין הוא שהם זקוקים לביצית, ולכן לארי גונב את אחת הביציות של דיאנה שנחות במעבדה לשימוש עתידי, אתם יודעים, כמו ברוב המעבדות שמנוהלות על ידי נשים. הן פשוט מפזרות את הביציות שלהן בכל מקום. הניסוי מצליח ואלכס מפתח עובר בבטנו, אבל לפני התהליך אמור להגיע לסיומו, אלכס מחליט שהוא משאיר את התינוק וממשיך עם ההיריון. בזמן הזה הוא מפתח אינסטינקטים אימהיים (או במילים של הניינטיז: התנהגות נשית לא יציבה) ומתאהב בדיאנה, אבל אז מגלה שהתינוק בבטנו בעצם נגנב ממנה ולה אין מושג. כעת במתכונת "גברת דאוטפייר" אלכס ולארי צריכים להסתיר את ההיריון, לשמור על המעבדה עד שיהיה אפשר להוכיח שהם צדקו, ולמנוע מדיאנה לגלות יותר מדי.

נתחיל ברשימת הדברים שהם כל כך בעיתיים ב"ג'וניור" שאם מישהו היה מגיש דבר כזה היום היו מבטלים אותו עוד לפני שהוא שולח את הקובץ הסופי.
כנראה שהדבר המרכזי ביותר הוא פוליטיקת הזהויות פה, שמצד אחד יש בה נדבך מעניין (אם כי סביר להניח שזה לא היה באופן מודע), מהותו האם עצם ההיריון מגדיר אותך כאישה. באקלים כמו שלנו עם הרבה דיונים מאוד מעניינים על מגדר ומיניות, אני סופר מסוקרן ממה הקהילה הטרנסית תחשוב על הסרט הזה. אם מישהו מחברי/ותי הטרנסים/ות עושה את ערב ההקרנה הזה, בבקשה תזמינו אותי.
מצד אחד, "ג'וניור" אומר שכן, אם גבר נכנס להיריון זה לא שולל ממנו את ההגדרה העצמית שלו (כמו במקרה של טרנסים). מאדך, כפי שהסגרתי מקודם, ההיריון כן נותן לו איפיונים, כלומר קלישאות, של נשים שלא היו אצלו לפני זה. למשל, הוא מתעדן ופתאום יכול להנות מריח הפרחים וצבעי השקיעה, ואף מתחיל לבשל ולהתנהל בפאסיב-אגרסיב כשהוא מבין שלארי יתעכב בעבודה (שאלו, כידוע, דברים שאף גבר לא עשה מעולם). אותי זה מאוד בלבל, כי רציתי לכתוב כמה הסרט הזה מיזוגני, אבל אני לא באמת מאמין בזה במאה אחוז. אחת ההוכחות לזה היא מונולוג די מוקדם של דיאנה על כמה זה בלתי אפשרי להיות אישה בעולם הזה. הוא מאוד (מאוד) מזכיר את המונולוג המפורסם של אמריקה פרארה ב"ברבי" עשרים שנה לאחר מכן, אבל עם יותר התייחסויות להפרשות והתכווצויות.

מה שכן, כמובן שהסרט צריך "לתקן" את הדמות הנשית המרכזית שלו, וכך בהתחלה דיאנה היא שלומיאלית שלובשת רק גווני אדמה, השיער שלה יבש ויש לה שאריות אוכל על הפנים, אבל ככל שהיא מתקדמת לקראת הפיכתה לדמות הרומנטית המרכזית, היא עוברת מהלך לא מאוד מוסבר של גלוריפיקציה בו היא פתאום מתאפרת באופן מחמיא, לובשת בגדים יוקרתיים, והשיער שלה הוא פרסומת לנטורל פורמולה. היא גם שוכחת להיות שלומיאלית, אז לגמרי מותר להימשך אליה בשלב הזה. פאקינג ניינטיז.

הבעיה המרכזית השנייה היא אצילות הנפש שבה דיאנה מגיבה כשהיא מגלה שגבר גנב לה את הביציות המוקפאות, השתמש בהן כניסוי רפואי ללא אישור, וכרגע הילד שלה נמצא בתוך דוקטור אוסטרי. תקראו את המשפט הזה שוב, בבקשה.
אמנם ידוע שאמה תומפסון היא מלאך על פני כדור הארץ, ועדיין קשה להאמין שהיא לא 1) מתחרפנת, ו-2) תובעת להם את הצורה. מכיוון שהיא מתאהבת באלכס מסיבות שבוודאי ישנן, היא לגמרי כזה, אה, טוב, נגדל אותו ביחד. זו באמת השהיית אי-אמון שלא הצלחתי לבצע.
אל המקום הזה צריך להוסיף נדבך מאוד שמרני של הסרט, והוא כל הקונספט של "פרו-לייף", סלוגן מכובס נגד הפלות. נגד שום היגיון סביר, אלכס מחליט להשאיר את התינוק לאחר התוצאה החיובית למרות שזה לא נדרש ממנו, מאשר את התפיסה השמרנית שאסור להפסיק הריון באמצע, ומי שבוחר/ת לעשות את זה כנראה יש בו/ה משהו לא בסדר. אותי זה די דוחה.

הבעיה השלישית, וכביכול מאוד שולית בסרט אבל נגעה בי באופן אישי, זה ש"ג'וניור" לגמרי מנרמל ומלבין את כל הקטע של ניסויים בבעלי חיים. גם אלכס וגם דיאנה משתמשים בשימפנזות במעבדה שלהם, אבל כמובן אצלם לא מדובר ביצורים תבונתיים מפוחדים ומצולקים שמטפטפים להם דברים לעיניים, מזריקים להם רעל לדם, ומתעלמים מצרחות האימה שלהם. מה פתאום. בעולם של "ג'וניור" ניסויים בקופים נראה קצת יותר כמו פינת ליטוף בספארי – השימפנזות מסתובבות במעבדה כאוות נפשן, מטפסות על השולחנות, מחבקות את הלברטורים ובאופן כללי נראה שדי נהנות.
בעיני זה מחריד כמעט כמו לגנוב ביציות למישהי, אבל כנראה כל אחד עם מערכת הערכים שלו.

אם שמים את הדברים הנ"ל בצד, וזה בהחלט לא קל, בסופו של דבר כקומדיה הוליוודית משנות התשעים, "ג'וניור" די חביב, ושוורצנגר נותן את אחת ההופעות הקומיות הטובות ביותר שלו. בשלבים המתקדמים של הסרט כאשר הוא בדראג מלא זה ממש מצחיק, והבאנטר שלו עם דני דה ויטו עובד מעולה. אמה תומפסון אשכרה מצליחה למכור באופן אמין את כל מהלך הדמות שלה, וזו בהחלט לא משימה קלה. מבחינת הנוכחות שלה, בשום שלב לא נראה שהיא באה לדפוק כרטיס, עושה ככל שהיא יכולה עם החומר, וממש הופכת להיות חלק אינטגרלי מהאנרגיה של הסרט. היא כמובן משדרגת אותו פלאים ומוכיחה שהיא יכולה להיות קומית גם בסרטים שלא מבוססים על המילים היפות ביותר שנכתבו בשפה האנגלית.
למרות שהסרט לא היה הצלחה עצומה, מבחינת תומפסון זה כנראה עבר טוב כי מכאן היא כבר תשתלב בהפקות הוליוודיות גדולות יותר, על אחת מהן נדבר בפרק הבא אבל זה יהיה הרבה יותר קל לעיכול (אם כי בעייתי בדרכיו שלו). שם אנחנו גם נגיע לשיא נוסף בקריירה של תומפסון, ההזמנה האחרונה שלה לאוסקר נכון ל-2026, ונסיים את טרילוגיית הפוסטים הזו.