הקולנוע של שון פן – חלק א': "רץ אינדיאני", "שומר הדרך"

לפני שהצטרף לקבוצת עילית של שחקנים שזכו בשלושה פרסי אוסקר ומעלה (יש תשעה כאלה, נכון לכתיבת שורות אלו), שון פן טיפח קריירת בימוי כרגע כוללת ששה סרטים בדיוניים, תיעודי אחד שעשה עם ארון קאופמן, תיעודי נוסף בשלבי עבודה, ועוד כמה קליפים (שנאיה טוויין, ג'ול).
כבמאי, פן הביא אנרגיות די דומות לאלו המזוהות אתו כשחקן על המסך. הסרטים שבחר ליצור עוסקים בגברים שנמצאים על הקצה, כאלו שנקרעים בין רגישות גבוהה לאלימות מבעבעת מתחת – ולעיתים מעל – לפני השטח, מנסים להתמודד עם עולם שהם רואים כשבור, נקרעים בין לנסות לאחות אותו או לצלול אל התוך האפילה. זה כמובן בקווים כלליים מאוד.

להוציא סרט אחד שנחשב מוצלח מאוד ואחד שנתפס כקטסטרופה קיצונית, סרטיו של פן זכו לתגובות מעורבות יחסית, צוברות אוהדים ומתנגדים. בשבילי, גם בהצלחותיו וגם במעידותיו, הקולנוע שלו אותו הספקתי לראות מאוד מרתק בהתמודדות שלו עם גבריות, כאב, ובחלקים משמעותיים גם הנוף האמריקאי כמצב תודעתי. ומכיוון שחלק משמעותי מסרטיו די נשכחו, בצדק או לא, חשבתי שיהיה מעניין לחזור אליהם ולהתבונן בהם מחדש עכשיו כשהוא שוב במרכז הקונצנזוס עם האוסקר השלישי על הופעתו ב"קרב רודף קרב".

את הפילמוגרפיה של פן כבמאי אפשר לחלק לשלושה חלקים בהם אותו מספר סרטים: צמד הסרטים הראשון שהפך אותו להבטחה, צמד הסרטים השני שהביא אותו לשיא עבודתו, והצמד האחרון שייתכן וריסק, או לפחות בלם מאוד, את הקריירה שלו לתקופה מסוימת. זו גם תהיה החלוקה של טרילוגיית הפוסטים הזו, ואנחנו מתחילים, כמובן, בהתחלה עם שני הסרטים הראשונים שלו, שניהם נעשו בשנות התשעים והם בהחלט מרגישים ככה.

לפני הסרטים עצמם, כמה מילים כלליות על תחילת דרכו של פן. הוא נולד בקליפורניה של 1960 לשני הורים מתעשיית הבידור (במאי ושחקנית), ולו שני אחים: המוזיקאי מייקל פן והשחקן בעצמו כריס פן ז"ל ("כלבי אשמורת"). את קריירת המשחק שלו התחיל שון כמתבגר בטלוויזיה כשהפריצה המשמעותית שלו הייתה בקומדיית התיכון של איימי הקרלינג "נעורים בקצב גבוה", שם גילם את ספיקולי הסטלן. משם, במקביל לעבודות בתיאטרון, התחיל לקחת תפקידים דרמטיים יותר. אבן הדרך המשמעותית הבאה הייתה ב-1985 עם "הבז ואיש השלג" של ג'ון שלזינגר, עליו היה מועמד לפרס אגודת המבקרים הלאומית. בדרך הוא גם עשה כותרות בצהובונים עם מערכות יחסים מתוקשרות בהן דמי מור ואליזבת מקגאוורן, אבל יותר מכולן הייתה זו מדונה עמה היה בזוגיות שהתחילה כשהוא בן 25. הם גם כיכבו יחד בסרט "הפתעה בשנחאי" שהיה נפילה די קשה. פה אנחנו גם חייבים להישיר מבט לצדדים אפלים יותר של פן, שהואשם באלימות כלפי מדונה, ובאופן כללי בנה לעצמו תדמית ציבורית של אדם לא מאוד יציב עם פיוז קצר.
ב-1989 הוא התחיל למרק את התפיסה הכללית עליו והקים זוגיות חדשה עם השחקנית רובין רייט (טרייה מהצלחת "הנסיכה הקסומה" שהגיע אז למדיה הביתית), מכניס את הקריירה שלו לשלב שונה לחלוטין. וזה מביא אותנו לרגע בו החליט לעמוד מאחורי המצלמה.

1991 – "רץ אינדיאני"
The Indian Runner

שון פן היה בן 30 כשהתחיל לעבוד על סרט הביכורים שלו, עיבוד נאמן למדי שהוא בעצמו כתב לשירו של ברוס ספרינגסטין "Highway Patrolman" מהאלבום "נברסקה" – שיר בגוף ראשון מפיו של גבר מעיירה קטנה שהפך להיות שוטר לאחר שמשפחתו איבדה את בית החווה שלהם, המתאר את מערכת היחסים שלו עם אחיו האהוב שתמיד היה זרע פורענות, ואותו היה צריך להוציא מצרות יותר מפעם אחת.
עלילת הסרט די זהה: על פני מספר שנים, עוקב "רץ אינדיאני" אחרי שני אחים מעיירה קטנה בנברסקה שחייהם מסתובבים במעגלים זה סביב זה. האח הבכור הוא ג'ו רוברטס, מפקד תחנת המשטרה המקומית, שהקים משפחה עם אישה מקסיקנית ולהם ילד קטן, ואחיו הצעיר הוא פרנק, בחור עם מזג פראי ונטייה להסתבכות עם החוק. שני האחים באמת לא יכולים להיות שונים יותר זה מזה, כאשר ג'ו הוא איש נעים הליכות ומצפוני, בזמן שפרנק נמצא בתהליך הרס עצמי תמידי ששואב אליו כל מי שנקרה בדרכו. עם זאת, ג'ו מסרב לוותר על פרנק ובכל הסתבכות שלו מנסה לאפשר לו הזדמנות נוספת, גם כאשר נראה שאין תקווה לנפשו המסוכסכת.

את העלילה לפרטיה קצת קשה לסכם מכיוון שזה לא אלמנט ש"רץ אינדיאני" מושקע בו יותר מדי, בין אם באופן מכוון או בטעות. הוא בהחלט סרט ליניארי של פרולוג ושלוש מערכות, אבל מהלך האירועים די חוזר על עצמו בעוצמות משתנות: ג'ו מנסה למשוך את פרנק לחיים נורמליים, פרנק מנסה אבל ברגע האחרון מפשל, כאשר כל פעם מעשיו אלימים ומסוכנים יותר. ככזה, על פני שעתיים, "רץ אינדיאני" הוא לא צפייה מאוד פשוטה, לא רק כי הסוף די ידוע מראש, אלא כי הבחירה במחזוריות הזו לא מאפשרת להיסחף אחרי הנראטיב יותר מדי. וגם כדאי להזהיר שיש בו הרבה אלימות גראפית.
ובכל זאת, זה סרט שכדאי להכיר ולראות, אם כי זו לא עמדה שאני יכול לומר באופן אובייקטיבי (על כך עוד רגע). ההסתייגות שלי ממנו היא כי לתפיסתי האמירות של "רץ אינדיאני" מעט אווריריות או לפחות לא ממוקדות. אולי זה אני שלא לגמרי הצלחתי להבין – או שהסרט פשוט פסימי להפליא לגבי טבע האדם, ולא מעמיק מדי מעבר לבינאריות של טוב ורע, אור וחושך; או שהרעיון שהוביל את פן היה בעיקר חקר-דמויות במצבי קיצון, ולהישיר מבט על הניסיון העקר שלנו לגשר על חוסר תקווה בעזרת אהבה.
זו גם יכולה להיות תוצאה של הסתכלות אופטימית: ג'ו לעולם לא יפסיק לדאוג לאח שלו ולהאמין בו, בזמן שפרנק לא מסוגל לקבל אהבה. יתהפך העולם, פרנק פשוט לא יכול לשתף פעולה עם החברה כפי שהיא מתנהלת, או לפי החוקים שהיא מכתיבה.

בלי ספויילרים, יש בהחלט קשר בין סצנת הפתיחה לסצנת הסיום שמעיד על חשיבה תסריטאית מעניינת, אבל במקביל שם גם מתגלות החולשות של הכתיבה (מבלי להזכיר את הוויס-אובר הלא מאוד מתוחכם שמלווה את כל הסרט). הכריכה של הסרט כביכול רומזת על איזשהו אלמנט של דטרמניזם, כאשר ג'ו מוצא את עצמו שוב באותה סיטואציה אך בנסיבות אחרות, ומאדך זה מבהיר את הבעיה בכתיבה כי נחשף עיצוב הדמויות הראשיות שאו לא עברו תהליך בכלל או שלמדו משהו די חסר מטען דרמטי.
אפשרי לחלוק עלי למקרה שפספסתי משהו.

עם זאת, "רץ אינדיאני" הוא סרט עם לא מעט עוצמות, רובן קשורות לעבודת הבימוי של פן שנתמכת בצילום המצוין של אנתוני ב. ריצ'מונד הבריטי שהרים כמה שוטים בלתי נשכחים (קופץ לראש המראה של פרנק המדמם בתוך הרכב מבעד לחלון). ריצ'מונד, אגב, הוא האיש שאחראי על האימג'ים המסויטים של "המבט", "קנדימן" וכן, גם "לא רק בלונדינית". חוזקה נוספת של הסרט, ואולי המרכזית שבהן, אלו הופעות המשחק, וזה בהחלט הזמן להרחיב בעניינן כי שון פן סידר פה כמה מתנות נהדרות, חלקן אפשר לומר שהן תגליות שלו.

את ג'ו מגלם דיויד מורס, שחקן לא מוערך מספיק בעיני, שעד "רץ אינדיאני" הופיע בעיקר בסרטי טלוויזיה. מורס – שימשיך עם פן לסרט הבא שלו ויופיע גם ב"12 קופים", "גרין מייל", כחלאה מוחלטת ב"רוקדת בחשיכה" ויהיה מועמד לאמי על הופעותיו הקצרות ב"האוס" ו"ג'ון אדאמס" – מצליח לשכנע במאבק הפנימי של ג'ו מול דמותו של פרנק, ובעיני מצליח לתת לג'ו הרבה יותר מורכבויות משהיו על הדף. לצערו של מורס הוא היה צריך לחלוק את המסך עם הוריקן, וזו משימה שמאוד קשה לצאת ממנה עם היד על העליונה.
ממש כמו שני אחים קולנועיים אחרים, האחד רגוע השני פרוע מסרט שייצא שנה לאחר מכן "נהר זורם ביניהם", גם כאן יש שחקן אחד שמקבל הרבה יותר מה לעשות ולכן די חוטף את הסרט. בסרטו של רוברט רדפורד זה היה בראד פיט כאח הצעיר עם הגורל העגום המתקדם אליו במהירות, כאשר ב"רץ אינדיאני" מדובר בשחקן שמיעט להופיע לפני כן, ופה קיבל הזדמנות להראות את כל מה שיש לו, בצורה המילולית ביותר אגב.

זהו ויגו מורטנסן, אז בן 33 עם כריזמה חורכת מסך, שעד אותה נקודה צץ לרגע ב"העד" וסרטו הגדול ביותר עד אותה תקופה היה כנראה מפח הנפש המכונה "המנסרים מטקסס 3". כלומר, שון פן זיהה בו משהו שכנראה טרם קיבל הזדמנות ראויה. "רץ אינדיאני", רק כדי למקם כרונולוגית, היה עשר שנים לפני שמורטנסן מצא את עצמו כעמוד תווך משמעותי בפרויקט הקולנועי הגדול ביותר של התקופה, טרילוגיית "שר הטבעות" עם התפקיד של אראגון, לו הכניסה הקולנועית הבלתי נשכחת ב"אחוות הטבעת" ("גם אני יכול להימנע מלהיראות כאשר אני רוצה. אבל להיעלם לגמרי – זה כישרון נדיר". לצערי אין לי את היכולת להזכיר את "שר הטבעות" בלי לפחות ציטוט אחד. התנצלותי).
השתמשתי במילה "הוריקן" בהקשר של החתיך הזה, אבל זה גם יכול להיות רעידת אדמה, שריפה או כל תופעת טבע הרסנית שתבחרו. הוא מדהים פה. אחת העדויות לכך ש"רץ אינדיאני" כנראה לא קיבל את תשומת הלב הראויה בזמן יציאתו (הוא הוקרן בלוקרנו ומסגרת צדדית של פסטיבל קאן, כשעונת הפרסים האמריקאית התעלמה ממנו כליל) היא שלקח לוויגו עוד כמה שנים טובות לפרוץ באמת. "רץ אינדיאני" היה אמור לסגור לו חוזים בכל האולפנים בהוליווד.

השמחות לא מסתיימות עם מורס ומורטנסן. את אשתו של ג'ו מגלמת ולריה גאלינו, איטלקייה בתפקיד מקסיקנית כי מי שם לב לזה בניינטיז, שוב תקועה בין שני אחים בעייתיים ממש כמו ב"איש הגשם", והיא לא צריכה הרבה כדי להעניק רוך ועדינות לכל סצנה שהיא נמצאת בה; כאשר בת הזוג הנוספת, הפעם מצד פרנק, היא דורות'י שניתנה ללא אחרת מאשר פטרישיה ארקט, ארבע שנים אחרי הפריצה שלה ב"סיוט ברחוב אלם 3". היא ההפך המוחלט מגאלינו, כצעירה אבודה ומאוהבת שמנסה לתת לבחיר ליבה את המקום שלו אבל נשרפת בלהבות שלו.
השחקנים של הורי ג'ו ופרנק הם הוכחה לקולנוע שכנראה הוביל את שון פן לקריירת הבימוי שלו והסרטים שהותירו עליו חותם. האמא היא סנדי דניס, שזכתה באוסקר של 1966 על "מי מפחד מווירג'יניה וולף" והייתה הפנים של הוליווד החדשה בזכות שיתופי הפעולה שלה עם רוברט אלטמן. זה היה תפקידה האחרון, והיא הלכה לעולמה חצי שנה אחרי שיצא "רץ אינדיאני". האבא הוא כוכב סרטי האקשן האלימים צ'רלס ברונסון, פה בליהוק שובר תדמית לחלוטין כאבא העדין של האחים. כבר הזכרתי את ההתעלמות של מעניקי הפרסים מהסרט הזה, אבל אני חושב שעוד שתיים-שלוש סצנות וברונסון היה יכול לקבל בזכות ההופעה שלו פה את מועמדותו היחידה לאוסקר, בערך באותה מתכונת כמו שעשה לפני בן ג'ונסון ב"הצגת הקולנוע האחרונה", וקצת אחריו ג'יימס קובורן ב"פגיעה" (סרט שהוא דאבל פיצ'ר מושלם ל"רץ אינדיאני").
עוד בקאסט נמצאים דניס הופר בתפקיד קטן, בעיני גם זו קריצה של פן לקולנוע של שנות השבעים והשמונים שנתן לו השראה; ולסצנה אחת בניסיו דל טורו, התנעה לדרך המתאחדת ומתפצלת שלו ושל פן, שתמשיך אל "השבועה", "21 גרם" ו"קרב רודף קרב".

רמזתי על זה מקודם, אז רק כדי לסגור את הפינה הזו: המשיכה שלי אל "רץ אינדיאני" היא מכיוון שהוא חלק מקבוצת סרטים אמריקאית שיצאה בתקופה מאוד ספציפית – התקופה בה אני גיליתי את הקולנוע, בעיקר על קלטות וידאו ובשידורי טלוויזיה מאוחרים – ובאיזשהו מקום עיצבו את הטעם שלי. אלו סרטים אמריקאים, לרוב משולי העשייה, שהביאו למסך טרגדיות רגישות המתרחשות לרוב במקומות נידחים יותר ובליבתן גבריות פגועה ונאבקת שנמצאת בסיר לחץ שסופו להתפוצץ. הראשון שקופץ לראש הוא "איידהו שלי", אחד הסרטים המשפיעים עלי ביותר, אבל יחד אתו גם "פגיעה" שהוזכר מקודם, "דפוקים לגמרי", "לעזוב את לאס וגאס", "רציחות פשוטות", "סקס שקרים ווידאוטייפ" ו"ג'ונס" בין היתר. "בחדר המיטות" הוא דוגמא מאוחרת יותר לסוג העשייה הזה ממש. יש לי חולשה אינהרנטית לסרטים האלה כי הם מפעילים בי משהו מאוד קמאי בכל פעם מחדש, זה גדול ממני, ולכן "רץ אינדיאני" הוא סרט שהותיר בי חותם משמעותי גם אם יש לו אי אילו בעיות.

1995 – "שומר הדרך"
The Crossing Guard

בדיוק בין "רץ אינדיאני" ל"שומר הדרך" שון פן נתן את אחת מהופעותיו המהוללות ביותר – בעיקר מכיוון שהוא שבר את תדמיתו שם – ב"דרכו של קרליטו", כעורך דין ערמומי בתפקיד שהמחמירים ביננו יאשימו אותו באנטישמיות (לא שיש צורך. אבא של פן היה יהודי). שנתיים אחר כך, 1995, שון פן חווה קפיצה עצומה נוספת לקריירה שלו כשבספטמבר של אותה שנה הוקרן בפסטיבל ונציה סרטו השני, "שומר הדרך" במרכזו גבר שהואשם ברצח משתחרר מהכלא; ובדצמבר נחשף סרט חדש בו כיכב כשחקן, "גבר מת מהלך", שם גילם גבר שהואשם ברצח ונידון למוות. גברים המתמודדים עם השלכות פשעיהם היה מוטיב חזק בחייו של שון פן אז, כפי הנראה.
בעונת הפרסים של 1995 "שומר הדרך" יגרוף כמה מועמדויות משחק בודדות מהטקסים המשניים, בזמן ששון פן יפרוץ קדימה כשחקן מרכזי בדרך לאוסקר. על "גבר מת מהלך" יזכה בפרס השחקן של פסטיבל ברלין, יהיה מועמד לראשונה לפרס גלובוס הזהב, לפרסי הקולנוע העצמאי, ויגיע עד לאוסקר. יש כאלו המאמינים שהוא זה שנשף בעורפו של ניקולס קייג' ("לעזוב את לאס וגאס") והיה המקום השני מהחמישייה, לפני ריצ'רד דרייפוס ("סימפוניית החיים"), אנתוני הופקינס ("ניקסון") ומאסימו טרואיסי ("הדוור").

ב"שומר הדרך" פן גייס מחדש את דיויד מורס, ושוב הציב מולו שחקן שיאתגר אותו עד כמה שניתן, אבל הפעם לא פנים חדשות אלא אחד השחקנים המוכרים והמוערכים ביותר בעולם – ג'ק ניקולסון.
בסרט, ניקולסון הוא פרדי, בעליה של חנות תכשיטים בעיר, שמותה של בתו בתאונת דרכים הרס את חייו ביותר ממובן אחד. הטרגדיה פוררה את נישואיו למארי (אנג'ליקה יוסטון, שהייתה זוגתו של ניקולסון בחיים האמיתיים עד כמה שנים בודדות לפני הצילומים) והותירה בו כאב שהוא אפילו לא מתקרב להתמודד אתו, גורם לו לבזבז את זמנו על מועדוני חשפנות ומין מזדמן, לרוב תחת השפעת אלכוהול. הדבר היחיד שפרנק מאמין שיקל על נפשו הדואבת היא נקמה, ולכן הוא מחכה ליום שחרורו של מי שדרס למוות את בתו, ג'ון בות' אותו מגלם מורס (לא מצאתי סיבה טובה מדוע שמו כל כך דומה למתנקש של אברהם לינקולן), ומתכנן להרוג אותו. הוא גם לא בדיוק דיסקרטי לגבי זה, ומספר על כך למארי, שכמובן מזועזעת.
ג'ון המשוחרר הטרי מנסה להתחיל את חייו כאדם חופשי, אבל רגשות האשמה על המוות שגרם בשוגג תחת השפעת אלכוהול לא מאפשרים לו. לכן, כאשר פרנק מתפרץ לטריילר שבו גר ג'ון ומנסה להוציא לפועל את נקמתו, ג'ון כמעט שווה נפש לזה. למרבה צערו של אחד ומזלו של השני, הנקמה נתקלת בקשיים טכניים אך ג'ון מבטיח לפרנק שאם ירצה לשוב ולהרוג אותו – הוא יחכה לו ולא יתנגד. מה שמשנה את תפיסתו של ג'ון לגבי אותה הצהרה הוא כניסתה של ג'וג'ו לחייו (רובין רייט, שנה לפני שהיא ופן יינשאו רשמית) והיא נותנת לו נחמה ותקווה המביאים לך שכאשר פרנק מחליט לא לוותר ובכל זאת להרוג את ג'ון, זה כבר סיפור אחר.
ל"שומר הדרך" בחר פן צלם אחר מארתור ב. ריצ'מונד, אגדה בפני עצמו – וילמוש זיגמונד ("מפגשים מהסוג השלישי", "צייד הצבאים", "גברים במלכודת") שעבד עם ג'ק ניקולסון לפני ומאחורי המצלמה חמש שנים לפני כן ב"ג'ק וג'ק", שהיה סרט ההמשך המאכזב ל"צ'יינטאון". העורך של הסרט היה ג'יי קאסידי, שפן הביא מ"רץ אינדיאני" וימשיך לשתף עמו פעולה עד "הפנים האחרונות". פן הוא זה שיסדר לקאסידי את מועמדותו הראשונה לאוסקר ("עד קצה העולם") אבל זה כבר לפרק הבא.

מאבק בין שני גברים, אחד מהם עם היסטוריה של מאסר מאחוריו, לא היה הדבר היחיד שמשותף ל"רץ אינדיאני" ו"שומר הדרך" אם כי בהחלט הבולט בהם. עוד הדהוד לסרטו הקודם של פן אפשר לשמוע כבר בכותרות הפתיחה, כאשר אותן מלווה שירו של ברוס ספרינגסטין, "מיסינג", שלפי הבנתי נכתב במיוחד לסרט. זה קרה שנתיים לאחר שפרינגסטין זכה באוסקר על כתיבת שיר לסרט "פילדלפיה". כזכור, שיר של ספרינגסטין היה הבסיס ל"רץ אינדיאני".

את "שומר הדרך" ראיתי פעם אחת כשיצא לבתי הקולנוע, והייתי מסוקרן לחזור אליו במרחק כל כך הרבה שנים. עם זאת, בשונה מ"רץ אינדיאני", היה בי חשש גדול לגבי כמה מחזיק סרטו השני של פן כבמאי. לא רק היחס הקריר שקיבל בעת יציאתו בישר רעות, אלא שאני זוכר שאפילו כצופה בן 12 או 13, שהתרשם מאוד מהסרט באופן כללי, היו כמה דברים שצרמו לי בעת הצפייה. חששתי מכך שהסרט הזה התיישן מאוד ושהוא נטול מידה של מורכבות ועדינות כמו רוב סרטי פן שראיתי. מה שבטוח, הייתה סיבה אחת מאוד ספציפית מדוע שמחתי לצפות בו שוב. נגיע לזה עוד רגע.

בצפייה הנוכחית התגלה לי ש"שומר הדרך" הוא בעצם שני סרטים שמשתלבים זה בזה, אבל אני לא מדבר מבחינה תסריטאית או נראטיבית. זה ממש כאילו באופן מילולי שני סרטים שונים הסתבכו זה בזה, ואפילו הייתי מאמין שלא בוימו על ידי אותו אדם. הם עד כדי כך לא מסתדרים. אחד מהם הוא סרט לא רע, רגיש ונוגע למדי, והשני גובל בקטסטרופלי. ההפתעה הגדולה היא שדווקא זה שבמרכזו ג'ק ניקולסון היה הבעייתי מתוכם.
להוציא את הקליימקס של הסרט, ישנה רק סצנה אחת משותפת בין מורס וניקולסון כאשר במשך שאר "שומר הדרך" הם מתנהלים כעלילות מקבילות, ובאמת מדהים לראות את ההבדלים בין העלילות בכל אספקט תמטי וטכני שאפשר להעלות על הדעת.

הנראטיב של ג'ון, הגבר הצעיר שלקח חיים של ילדה, כתוב, מצולם, ערוך ומשוחק טוב מאוד. הדמות של ג'ון מרתקת על הנייר במאבק הפנימי שלה, ודיויד מורס לא מפיל את הכדור. מערכת היחסים החדשה שלו עם ג'וג'ו אמינה וכואבת, ואם הסרט היה כולו, או ברובו, עליו, כנראה שהיה מדובר באחד הסרטים האמריקאים החזקים והנוגעים של התקופה. הבעיה היא הסיפור של פרדי, שאני לא יכול להתחייב על כך אבל נראה שגדול מזה של ג'ון בכמה דקות מסך בודדות.
(כמעט) כל מה שקשור לפרדי בסרט הזה הוא כמעט בלתי ניתן לצפייה. מרמת הדיאלוגים עד הצילום אלו החלטות גרועות בזו אחר זו. פרנק הוא דמות בלתי נסבלת, שטחית, היסטרית ומרתיעה, העולם הקולנועי שמקיף אותו מרגיש כמו סרט טלוויזיה (הפתעה גדולה בהתחשב בזהות הצלם), והמהלכים שם נעים בין הגיחוך לחוסר אמינות.
אני באמת נדהם מהמחשבה איזה סרט מצוין "שומר הדרך" היה יכול להיות אם רוב המשקל היה עובר לג'ון. מולנו היה נפרש סרט על בחור שפישל ברמה קולוסאלית, ומנסה להמשיך בחייו למרות שהוא לא מסוגל, כשבזמן הזה, כמו איזה צל מפחיד מאחוריו, נמצא אביה של הקורבן שלו. אם הדמות של פרדי הייתה מצומצמת למינימום, כמין כוח אפל בסגנון אנטון שיגור מ"ארץ קשוחה" או ארמנדו של "הסוכן החשאי", בלי כל הדרמה השטחית שהודבקה לו, אנחנו כצופים לא היינו יודעים בעד מי להיות והסרט היה מרוויח המון עניין ונקודות על מורכבות.

ניקולסון היה בתקופה מאוד מוזרה באיזור "שומר הדרך". הוא כמובן כבר ביסס את עצמו לא רק ככוכב קולנוע אלא גם שחקן שמעטים הגיעו לרמתו, אבל כניסתו אל שנות התשעים לא הייתה חלקה. אחרי שסיים את האייטיז בנוקאאוט עם "באטמן", הוא נפל חזק עם הכישלון של סרטו כבמאי "ג'ק וג'ק". 1992 חייכה אליו יותר כאשר היה מועמד לאוסקר על "בחורים טובים" (והכניס את המשפט "אתה לא יכול להתמודד עם האמת" לפנתיאון הציטוטים הגדולים בקולנוע, ותודה לארון סורקין), אבל אז שוב מעד עם סרט האימה "זאב". "שומר הדרך", יחד עם "דם ויין" ו"הפלישה ממאדים", הביאו למחשבה שניקולסון כבר איבד את זה, אבל אין מה לדאוג. ב-1997 יזכה באוסקר השלישי שלו על "הכי טוב שיש" וכולם יירגעו.
ניקולסון נותן הרבה מעצמו ב"שומר הדרך", הבן אדם בא לעבוד וצולל למקומות רגשיים שלא ראינו הרבה ממנו עם הפרסונה כאיש הכי קול בעולם. עם זאת, הוא לא מצליח לייצר אמפתיה עם פרדי, אלמנט מאוד קריטי להצלחת הסרט. ומדובר באחד האנשים הכריזמטיים ביותר שידע מסך הקולנוע, כן? מצד שני, הוא גם כזה שכמה במאים לא הצליחו להתמודד עם האנרגיות שלו (מייק ניקולס, מרטין סקורסזה) ויצרו מין עולם תלוש בתוך שאר הסרט בהשתתפותם.
בשביל הפרוטוקול, אני ממש לא מאשים את ניקולסון ברמה המאכזבת של הסצנות שלו. זה כנראה על פן בלבד.

כאשר שני הסיפורים נפגשים, גאולתו של ג'ו ומפלתו של פרדי, ואנחנו מגיעים לקליימקס שבו שניהם מתנגשים, הסרט בעצמו סובל מפיצול אישיות, אבל הפעם זה יותר מבלבל כי מדובר באותו המרחב קולנועי.
מצד אחד המרדף שלהם עשוי לא רע בכלל ואפילו די מותח, אבל מסתיים באחד משוטי הסיום הכי מגוחכים שאני זוכר. רגע קיטשי שאולי ב-1995 היה אפשר לקחת ברצינות, אבל גם בזה אני לא בטוח. אני מבין את שון פן שאולי רצה לתת נחמה לצופים, שבאותו השלב בחייו חשב שהרוח האנושית יכולה לגבור על כל המכשולים (זה בהחלט לא המאפיין של סרטיו לפני ואחרי) אבל זה מרגיש יותר כמו התערבות אולפנית של מפיק היסטרי מאשר משהו שאורגני לסרט הזה. שום דבר שם לא עבד מבחינתי.

ובכל זאת, יש דבר אחד שבגינו אני לא יכול לוותר על הנראטיב של פרדי, ולמרבה השמחה מאפשר לי לסגור את הסקירה הזו בנימה חיובית. גם אם בכל זאת אני דובק בעמדתי שהיה צריך לקצר את הסצנות של פרדי באיזה חמישים אחוז – מה שגם היה מוריד כמעט לחלוטין את כל השוטים הארוכים, המיותרים והלא נעימים לצפייה של צעירות עירומות במועדון החשפנות – יש משהו אחד שאסור היה לגעת בו וכנראה אפילו היה כדאי להרחיב יותר. זה כמובן כל מה שקשור לנוכחותה של אותה אישה מופלאה בשם אנג'ליקה יוסטון, השחקנית האהובה עלי (משהו שאני די בטוח שירשתי מאבא שלי).
על אף שמבחינת איכות הסרט היא קיבלה את הקצה הקצר של המקל, כמו שאומרים, אנג'ליקה יוסטון היא כנראה סיבה מספיק טובה לראות את "שומר הדרך" למרות שיש לה חופן סצנות בסך הכול. זה פשוט שכל אחת ממנה היא פגז. לא אקח את הקרדיט מניקולסון, שלו וליוסטון יש היסטוריה וכימיה מוכחת ("הכבוד של פריצי" על זכתה יוסטון באוסקר, למשל) והם מטעינים את הסצנות המשותפות, אבל משהו באישה הזו פשוט מנטרל אותי ביכולת שלה להיות מאוד דרמטית אבל גם מאוד עדינה, ולהתמודד עם טקסטים קשים באופן אמין במיוחד. אל יוסטון התייחסתי בעבר בטקסט על "המכשפות", בעקבותיו נכנסה לסיוטי דור שלם של ילדים, ואולי מתישהו אגשים את חלומי לכתוב את פרויקט כל סרטי אנג'ליקה יוסטון. נראה.

יוסטון קיבלה על הופעתה פה מועמדות לפרס שחקנית המשנה באיגוד השחקנים (הפסידה לקייט ווינסלט של "על תבונה ורגישות") ולקטגוריה המקבילה בגלובוס הזהב (הפסידה למירה סורבינו מ"אפרודיטה הגדולה"). זה כנראה מיקם אותה במקום השישי או השביעי לאוסקר, בשנה קשוחה למדי שכללה את סורבינו שזכתה, ווינסלט, ג'ואן אלן ("ניקסון"), מייר ווינינגהם ("ג'ורג'יה – אחותי") וקת'לין קווינלן ("אפולו 13"). המקום הנוסף בו צץ "שומר הדרך" בעונת הפרסים היה בטקס פרסי הקולנוע העצמאי, שם היה מועמד דיויד מורס בקטגורית שחקן המשנה. הוא הפסיד לבניסיו דל טורו של "החשוד המיידי" (את האוסקר באותה שנה לקח קווין ספייסי על אותו הסרט).

יעברו שש שנים עד ששון פן יביים שוב, וגם אז ישתף פעולה עם ג'ק ניקולסון ורובין רייט, אבל זה כבר יהיה משהו אחר לחלוטין. בצירוף מקרים נהדר למדי, גם אז יביים סרט בזמן שהוא מועמד לאוסקר כשחקן על סרט אחר. על כל אלו, ועל שיאו של שון פן כבמאי, בפרק הבא.