פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 35: שנת 1990

גם אם זו בעצם חלוקה שרירותית למדי רוב הזמן, תמיד מסקרן ומעניין לפתוח עשור חדש בפרויקט האוסקר הבינלאומי. במקרה של שנות התשעים זו בשבילי שמחה גדולה במיוחד, מכיוון שזה העשור הראשון שחוויתי כאדם בוגר יחסית (טל"ח), והרבה מאוד מהסרטים המועמדים והזוכים הם כאלו שאני מכיר אך לא בהכרח ראיתי.
שנות התשעים אמנם די מושמצות, ייתכן ובצדק, אבל ההשפעה שלהן עלי די גדולה אז מחכה לראות כיצד זה יתגלגל.

אנחנו פותחים בחדשות טובות ממש על ההתחלה. 1990 התגלתה כשנה מצוינת, עם חמישה סרטים ראויים (גם אם לא כולם התחבבו עלי באותה מידה), בהם מדינה שעשתה את כניסתה הראשונה לאוסקר ועוד בזכות אחד האוטרים הגדולים של התקופה, ועם סרט שפרץ את גבולות גטו האוסקר הבינלאומי והתקבל גם לליגה של הגדולים.
זהו "סיראנו דה ברז'רק", המועמד מטעם צרפת, שמעבר לנוכחותו בקטגוריה לשמה התכנסנו הצליח להיכנס גם לפרס השחקן הראשי (הפסיד ל"תהפוכות הגורל"), האיפור והעיצוב האומנותי (את שניהם הפסיד ל"דיק טרייסי"). בפרס התלבושות הוא אפילו זכה. מדובר בסרט הלא-דובר-אנגלית היחיד שצץ בלוח המועמדויות הכללי של 1990.

לצד צרפת, היו אלו איטליה, סין, גרמניה (לראשונה לא כמחולקת למזרח ומערב) והזוכה שווייץ שהרכיבו את חמשת המועמדים. המדינות ששלחו נציגות אך לא עלו שלב היו אוסטריה, אינדונזיה, איסלנד, ארגנטינה, בולגריה, ברית המועצות, דנמרק, דרום קוריאה, הודו, הולנד, הונג קונג, הונגריה, טייוואן, יוון, יוגוסלביה, יפן, מצרים, מקסיקו, נורבגיה, ספרד ("איי כרמלה" של קרלוס סאורה), פולין ("קורצ'אק" של אנדז'י ויידה), פורטוגל, פינלנד, פרו, צ'ילה, צ'כוסלובקיה, קובה, קנדה, רומניה, שבדיה ותאילנד. ישראל שלחה את הזוכה הראשון של פרסי הקולנוע הישראלי – "שורו" של שבי גביזון.

הטקס ה-63 היה כמובן סיבוב הניצחון של קווין קוסטנר ו"רוקד עם זאבים" שלקח את פרס הסרט והבימוי, יחד עם עוד חמישה נוספים. בסך הכול המערבון השני שלוקח את האוסקר, אחרי "סימארון" מ-1931.

המועמדים

איטליה – "דלתות פתוחות" (Porte Aperte / Open Doors)

שנה אחרי שנשברה בצורת ההפסדים של איטליה עם "סינמה פרדיסו", היא הגיעה עם סרט נוסף, אך הפעם נשארה על הספסל. זהו "דלתות פתוחות" שנחשף בשבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן, וסחף את פרסי הקולנוע האירופאי עם ארבע זכיות כולל פרס הסרט.
סרטו של ג'יאני אמליו, אז בן 46 ומשהו כמו שני עשורים לפני שיצא רשמית מהארון, מבוסס על ספרו של לאונרדו שאשה, ומתחיל באופן מצמית למדי. בשנת 1936 נכנס גבר בשם תומסו לבניין של משרד המשפטים, ורוצח בדם קר ובעזרת סכין שני אנשים. לאחר מכן עולה על רכב עם אשתו, עוצר בצד הדרך, אונס אותה ויורה לה בראש. כאשר הוא נעצר הסיפור הופך להיות כמובן במרכז ההתעניינות הציבורית, ואת ניהול משפטו מקבל השופט ויטו די פרנצ'סקו, המוביל את קבוצת המושבעים. עניין האשמה כמובן מוכח וברור, אבל שאלת המניע היא זו שמובילה את הסקרנות של המשפט, כאשר די פרנצ'סקו מתחיל להבין כי יש פה משהו מעבר נקמה או איבוד שפיות זמני. הוא מתחיל לחשוד שלתומסו יש סיבות משלו להביא את העניין למשפט, ולאט לאט נחשפות אמיתות על מאחורי הקלעים של המפלגה הפאשיסטית, שכנראה לעולם לא היו רואות אור אלמלא מעשיו המחרידים של הנאשם.
את די פרנצ'סקו מגלם ג'יאן מריה וולונטו האחד והיחיד, אותו פגשנו בעבר בפרויקט בסרט איטלקי אחר שנפתח ברצח משונה – הזוכה של 1970 "חקירתו של אזרח מעל לכל חשד". וולונטו יופיע בעוד שלושה סרטים עד שילך לעולמו ארבע שנים אחרי "דלתות פתוחות".

איטליה – "דלתות פתוחות"

גרמניה – "ילדה רעה" (Das Schreckliche Mädchen / The Nasty Girl)

לראשונה שלא כמדינה מחולקת, נכנסה גרמניה לאוסקר בזכות סרט שעוסק בחשבון נפש לאומי בעקבות אירועי המפלגה הנאצית ושואת היהודים.
הסרט נפתח בדיסקליימר של הבמאי מיכאל ורהובן, בו הוא מזכיר לנו שגם אם יש אמת באירועים המתוארים בסרט, הוא לא מבוסס על משהו אחד נקודתי. זה מין כזה "בבקשה אל תתבעו אותי", בדיעבד אמירה מוזרה בהקשר של הסרט הספציפי הזה.

במספר סגנונות קולנועיים שונים, שנעים מכמו תיעודי ועד מלאכותי ותיאטרלי, נפרש לנו סיפורה של נערה בווארית בשם סוניה דרך עיניה ומילותיה, וכיצד הפכה להיות מילדה אהובה ומוערכת בעיירה הקטנה שלה לאויבת הגדולה של קהילתה.
זה מתחיל כאשר סוניה התיכוניסטית זוכה בתחרות מאמרים אירופאית לצעירים, והופכת לגאווה מקומית, כזו שאפילו תופסת את תשומת הלב של המורה הצעיר והמקסים בבית הספר שלה, ונראה שכולם ממש בסדר עם זה. לאחר מכן, סוניה מתחילה לכתוב מאמר אחר בנושא "העיירה שלי בתקופת הרייך", אבל במהלך התחקיר היא מגלה כמה דברים שמאוד מפתיעים אותה. למשל, שהקהילה החמה והחביבה שלה לא בדיוק עומדת בתור לתואר חסידי אומות עולם, נגיד זאת בעדינות. ככל שסוניה מתחילה להפוך אבנים ולגלות את האמת, כך היא מתחילה לעצבן יותר ויותר אנשים עד שהיא ומשפחתה הופכים למוקצים. אבל סוניה לא תוותר גם אם זה ייקח שנים, ומול האיומים והמעמסה הבירוקרטית, היא ממשיכה לנסות ולחשוף את פשעי העיירה נגד היהודים.
"ילדה רעה" השתתף בפסטיבל ברלין שם זכה ורהובן בפרס הבימוי. משם לקח את הבאפט"א לסרט הזר, היה מועמד לגלובוס הזהב, זכה ב-NBR ובפרס המבקרים של ניו יורק. זה גם הסרט השנתי שנכנס בזכות הארווי וויינשטין ומירמאקס, אחרי הזוכים הרצופים "פלה הכובש" ו"סינמה פרדיסו".

אני חייב לכתוב שלסרט הזה נחשפתי לראשונה במהלך לימודי בחטיבה, נגיד כזה 1996 או 1997, במערך שיעורים על ההיסטוריה היהודית. כיום אני חושב שהסרט הזה הוא אפילו יותר בגדר חובת צפייה בבתי הספר התיכונים, אבל ממקום אחר לגמרי.

סין – "ז'ו דו" (Ju Dou)

בהתחשב בגודלה של סין כמדינה ובנוכחות שלה בפסטיבלי הקולנוע, אני תמיד נדהם מכך שמאז שהתחילה להגיש סרטים לאוסקר (1979, אבל רק מאז אמצע האייטיז התחילה לעשות זאת בקביעות) ועד ימינו אנו (2025), היא הצליחה להיות מועמדת אך ורק פעמיים, שתיהן בזכות אותו הבמאי. האמת היא שהבמאי הספציפי הזה יהיה מועמד שוב, אבל כנציג של מדינה אחרת. או שבעצם לא. תלוי איזה צד בסכסוך אתם לוקחים. נדבר על זה בפרק הבא.

ב-1990 עשתה סין את כניסת הבכורה שלה לפרס הסרט הבינלאומי, עם שיתוף פעולה של כנראה הבמאי הסיני המפורסם ביותר ז'אנג יימו (שנשלח לאוסקר ב-1988 עם "שדות החיטה האדומים" והיה צריך להיות מועמד) עם יאנג פנגליאנג. כמו הנציגות האיטלקית, גם זו הסינית מבוססת על ספר, וגם היא עשתה את בכורתה בפסטיבל קאן, אבל בתחרות הרשמית ממנה יצאה ללא תארים.
מבחינת גודל ומורכבות העלילה, זהו ללא ספק הסרט הקטן ביותר מבין חמשת המועמדים, כמעט סרט לוקיישן, אבל אם אתם מכירים את הקולנוע של יימו – וכדאי, כמובן – אתם ודאי יודעים שאפילו בתוך מספר מצומצם של מטר מרובע הוא יכול להרים פריימים שמרגישים כמו מאופרה ענקית.

"ז'ו דו" נקרא על שם אחת משלוש הדמויות המרכזיות בסרט: יאנג ג'ינשאן (לי וויי), מנהל מצבעה סדיסט ואכזר; יאנג טיאנקינג (לי באוטיאן), השולייה שלו; וז'ו דו (גונג לי, אחת מהגדולות והמופלאות של שחקניות סין, ושחקנית קבועה של יימו), אשתו החדשה והצעירה של ג'ינשאן, אליה הוא מתייחס במקרה הטוב כמו חיית משק שנועדה להביא לו ילדים.
הסיפור מתרחש בשולי סין של תחילת המאה העשרים, רובו בתוך מפעל הצביעה. טיאנקינג חוזר למפעל לאחר כמה ימים, ושם מגלה שהבוס שלו, שהוא גם הדוד שלו, נשא לאישה צעירה יפה. מהקולות שעולים מחדרם בלילה ברור שג'ינשאן מכה ומענה את אשתו, מתוסכל מכך שהיא לא מביאה לו יורש למרות שהסיבה לכך היא חוסר היכולות שלו. מסוחרר מיופייה, טיאנקינג מתאהב בז'ו דו, והיא בו, וכאשר ג'ינשאן נאלץ לעזוב את המצבעה, הם פוצחים ברומן שגם מביא להיריון לא צפוי. ג'ינשאן לא חושד שהילד איננו שלו, וגם הזוג המאוהב מסתיר זאת ממנו. נקודת הפתיחה הזו מתניעה טרגדיה כמו יוונית די אכזרית שמתפרשת על פני שנים.

גרמניה – "ילדה רעה"

צרפת – "סיראנו דה ברז'רק" (Cyrano de Bergerac)

מהסרט הקטן ביותר של החמישייה אנחנו עוברים לסרט הגדול ביותר, בפער משמעותי למדי. זהו נציג צרפת שפחות או יותר עשתה שידור חוזר לאירועי השנה שעברה: כמו "קמיל קלודל" גם הפעם שלחה צרפת הפקה היסטורית מפוארת למדי, בכיכובו של ז'ראר דפרדיו שצולמה על ידי פייר להום, ומעבר למועמדות בפרס הבינלאומי, גם קיבלה מקום באחת מקטגוריות המשחק הראשיות (זאת השנה השלישית בה מועמד בינלאומי נמצא גם בפרסי המשחק אחרי "פלה הכובש" וכאמור "קמיל קלודל").
אבל האמת היא שבעולם האוסקר "סיראנו דה ברז'רק" היה גדול יותר מ"קמיל קלודל", כפי שהסגרתי בפתיחה של הפרק. לא רק שהוא הביא לדפרדיו מועמדות לפרס השחקן (זאת הפעם השנייה בה הדמות המפורסמת מביאה תהילת אוסקר למבצעה – ב-1950 חוזה פרר זכה בפרס על גילומה), אלא גם השיגה שתי מועמדויות נוספות ואף לקחה את פרס התלבושות. זאת הפעם הראשונה מאז 1985 ("ראן") שסרט שאיננו דובר אנגלית זוכה באיזשהו פרס מחוץ לקטגוריה הבינלאומית.
זה בכלל היה סיבוב ניצחון יפה של דפרדיו, אז בשיא כוחו ותהילתו, לא רק בעקבות הפופולריות העצומה שלו בצרפת והעובדה ששני סרטים בכיכובו היו מועמדים לאוסקר שנתיים רצוף, אלא גם באותה שנה גם פרץ בקולנוע האמריקאי עם "גרין קארד", שהיה מועמד לפרס התסריט והביא לדפרדיו מועמדות לגלובוס הזהב.
אהיה חייב להזכיר שממש לאחרונה, דפרדיו בן ה-76 הורשע בתקיפה ואונס של שתי נשים.

"סיראנו דה ברז'רק" הוא עיבוד מרהיב שביים ז'אן-פול ראפנו למחזה של אדמונד רוסטאן מ-1897, במרכזו דמותו הכנראה אמיתית של סיראנו דה ברז'רק, צוער צרפתי במאה ה-17, שיכולותיו המשובחות עם החרב תואמות ליכולותיו עם מילים. אבל מקסים, חכם וכריזמטי ככל שיהיה, סיראנו מפורסם בעיקר בזכות אפו הגדול שגם מונע ממנו למצוא אהבה.
לבו אמנם נמשך לרוקסן (אן ברושה) שהיא גם בת דודה שלו אבל כנראה אז זה היה הכי בסדר, אבל הוא לעולם לא יעז להתוודות מולה על כך. מה גם שידוע שלבה של רוקסן בכלל שייך לאחר, חייל צעיר בשם כריסטיאן (ונסן פרז), יפיוף שלא ברא, אבל כשזה מגיע לאינטליגנציה וחריפות, הוא די מעוכב. סיראנו טוב הלב מחליט שלא לעמוד בדרכה של האהבה הזו, גם אם היא מגיעה על חשבונו, ואף (סליחה) יותר מזה – הוא מחליט לעזור לכריסטיאן, כותב בשבילו מכתבי אהבה מופלאים שסוחפים את רוקסן עד מילולית עילפון. אבל כאשר נראה שכולם מתקדמים לסוף טוב, נפתח הקרב על אראס מול הספרדים, ושם הסיפור הרומנטי מקבל תפניות טרגיות שילוו את הדמויות שנים קדימה.
את העיבוד כתב רפאנו יחד עם ז'אן-קלוד קרייר, התסריטאי הגדול שבפרויקט הזה נתקלנו בשמו בהקשר של סרטי בונואל, הזוכה "סוד הקסם הבורגני" והמועמד "תשוקה אפלה" (עליהם היה מועמד בעצמו לפרסי התסריט), וגם הזוכה הגרמני "תוף הפח".

זהו הסרט השלישי בחמישייה הנוכחית שהגיע מפסטיבל קאן, שם זכה בפרס השחקן לדפרדיו ובפרס להישג אומנותי לצלם פייר להום. בנוסף, הסרט זכה בשלושה פרסי באפט"א (צילום, תלבושות ואיפור), סחף לחלוטין את הסזאר, זכה בפרס העיצוב האומנותי של פרסי הקולנוע האירופאי, בגלובוס הזהב וב-NBR.

הזוכה

שווייץ – "מסע של תקווה" (Reise der Hoffnung / Journey of Hope)

נכון לשנת 2025, טורקיה היא כנראה יצרנית הקולנוע המשמעותית ביותר בעולם שטרם הייתה מועמדת לאוסקר. לא עזרו כל הפרסים בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים, המדינה היפה הזו פשוט לא מצליחה לחדור את חומות האקדמיה הצפופים על אף שכבר ניסתה 31 פעמים.
נחמה קטנטנה היא שסרט דובר טורקית שעוסק בטורקים בכל זאת הצליח לקחת את הפרס, הבעיה הייתה שהוא ייצג את שווייץ, מנכסת את האוסקר השני שלה אחרי "מהלכים מסוכנים" ב-1984 (והאחרון שלה נכון לכתיבת שורות אלו). בכך הצטרפה ב-1990 למועדון שכלל אז בסך הכול שש מדינות שזכו ביותר מאוסקר אחד.

"מסע של תקווה" הוא הפקה שווייצרית-טורקית שביים זאוויה קולר על פי תסריט שלו ושל פרידה ג'יג'קוגלו, בהתבסס על סיפור אמיתי. הסרט נפתח בכפר קטן במזרח טורקיה, שם מתכנן חקלאי בשם האיידר להגר לשווייץ, ולבנות שם עתיד טוב יותר למשפחתו הכוללת את אשתו ושבעת ילדיו. במחשבה שלמשפחות יהיה קל יותר לעבור את הגבול, הוא לוקח אתו את אשתו ובנו הקטן והשובב, שנוכחותו בהחלט מסבכת את התהליך. השלושה יוצאים למסע קשוח שכולל ספינות, משאיות ומרחבים רבים של הליכה בדרך אל הארץ המובטחת, בדרך יפגשו אנשים טובים שיעזרו להם, חוליירות שינצלו את מצבם, ועוד מהגרים המנסים למצוא לעצמם מקום בעולם החדש והשופע, או לפחות כך הם מדמיינים אותו.
הסרט הוקרן בפסטיבל לוקרנו ולאוסקר הגיע כמעט ללא נוכחות בעונת הפרסים.

שווייץ – "מסע של תקווה"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

משהו מאוד בולט שאולי הייתי צריך בכלל לפתוח אתו, הוא שזה די מדהים כמה קשוחים ואכזריים עלילות סרטי חמשת המועמדים, שבכולם תוכלו למצוא אלמנטים של תקיפה, רצח, שחיתות, בגידה, אונס ודיכוי. אפילו המועמד הכביכול אסקפיסטי מבינם, "סיראנו דה ברז'רק" המסחרר והעשיר, מסתיים בטון עגום להפליא.
מעבר לאיכות הסרטים – השנה הראשונה מאז 1975 שאני באמת יכול להמליץ באופן כזה או אחר על צפייה בכולם – 1990 בולטת בזרותה אל מול הזוכה. זה ללא ספק אחד המרוצים שהכי מסקרנים אותי מכל אלו שנתקלנו בהם, ואני תוהה האם הניצחון של שווייץ היה הפתעה או שמא צפוי. על פי מחיאות הכפיים כשדסטין הופמן הקריא את שמו מעל במת האוסקר, נשמע שהייתה התלהבות גדולה באולם, אבל באמת שאי אפשר להסיק מזה מסקנות לכאן או לכאן.

אמנם רשימת זוכי האוסקר הבינלאומי היא מגוונת למדי, ובעיני בלתי אפשרי למצוא קו אחיד בין כולם, אבל איכשהו, זוכה כמו "מסע של תקווה" השווייצרי הוא כזה שכמוהו אני לא חושב שנתקלתי בו עדיין. אמנם ממש לפני כמה שנים היה לנו סרט על משפחות מהגרים, "המהגרים" ו"פלה הכובש", אבל הסרטים האלו שונים מאוד מבחינת העשייה שלהם. למעשה, אולי זאת הנקודה. הזוכים עד כה – לא באופן מוחלט כמובן אבל בצורה די מובהקת – השתייכו לקולנוע מאוד מרהיב יחסית, או שהגיעו מאת אוטרים מפורסמים. להוציא את האנומליה הבאמת בלתי נתפסת של "להתחיל בשנית" הספרדי של 1982 (אחת התעלומות הגדולות של חיי), קשה למצוא זוכה שמתעסק בתקופה עכשווית, שכל הקאסט והצוות שלו אנונימיים לגמרי, והקולנוע שלו – מצמית ככל שיהיה – לא מנקר עיניים. כמובן שאי אפשר להתעלם מהנושא החשוב שבמרכז "מסע של תקווה", וכמובן האפקט הרגשי המטלטל שלו, אבל משהו פה מאוד מפתיע אותי.

על פניו זאת הייתה אמורה להיות צרפת, בפעם השנייה ברציפות כנראה המקום השני. הנתונים היבשים כולם מעידים ש"סיראנו דה ברז'רק" הוא הזוכה הקל. כאמור האקדמיה מאוד אוהבת הפקות מרהיבות, והחיבוק שהסרט קיבל אצל שאר מצביעי הקטגוריות השונות הבהיר שהוא היה עניין די רציני. אבל איכשהו שוב המדינה הפסידה. אל תדאגו להם, בעוד שנתיים הם סוף סוף יצליחו. נגיע לזה.
כשחושבים על זה, יכול להיות שאני מזלזל בכוחו של הנציג האיטלקי "דלתות פתוחות". גם הוא עוסק בנושא חשוב, ובהחלט יכל להשתלב ברצף זוכי שנות השמונים כמו "התקיפה", "הסיפור האמיתי", "מהלכים מסוכנים" ו"מפיסטו". יכול להיות שהוא היה קצת יותר מדי אינטנסיבי לחלק מהמצביעים בגלל שהוא סרט קשוח וקשה לצפייה (אם כי הסיום שלו כן מנסה להביא לנחמה כלשהי), אבל בהחלט ייתכן והוא היה הטוען לכתר.

אבל אם "מסע של תקווה" הוא זוכה מאוד יוצא דופן, זה כאין וכאפס אל מול המועמדות של "ילדה רעה", כמוהו באמת עוד לא ראיתי. אז שוב, גם פה הנושא היה בהחלט כזה שתופס את תשומת לב המצביעים – בעשרים השנים שבין 1970 ל-1989, היו רק ארבע פעמים בהן טראומות גרמניה הנאצית לא נכחה באופן כזה או אחר באחד המועמדים לפחות. העניין עם "ילדה רעה" שהעשייה שלו כל כך אקלקטית ולא שגרתית, שאני מופתע שהמצביעים היחסית-שמרנים של התקופה זרמו עם זה. כדי לפרט, בסרט יש אלמנטים של שבירת הקיר הרביעי, מעברים בין שחור לבן ולצבע, וחלק מהסצנות מצולמות באולפן כאשר הרקע הריאליסטי הוא הקרנה או הדפסה דו ממדית. כל הדברים האלו כמובן מכוונים ונועדו להביא לאיזשהו אפקט או לחזק תמה, אבל זה בהחלט לא סגנון שראינו כמותו. בעיני זה נהדר. גם "מסע של תקווה" וגם "ילדה רעה" מוכיחים איזושהי תנודה בסרטי הנבחרים לקטגוריה הזו, ואני מקווה שנראה עוד כאלו בהמשך.

צרפת – "סיראנו דה ברז'רק"

על אף זאת, מי שאני מאמין באופן הכי בטוח שהיה המקום החמישי, הוא נציג הביכורים של סין, "ז'ו דו". לא רק כי בראייה היסטורית הסרטים שאינם מאירופה מפסידים פעם אחר פעם (מאז ייסוד הקטגוריה ועד כניסת האלף החדש, רק שלושה סרטים מחוץ לאירופה זכו, שניים בזכות הפקה צרפתית דוברת צרפתית), אלא כי הוא הסרט הכי פחות "חשוב". "ז'ו דו" היחיד מבין החמישייה שאין בו אמירה פוליטית או מבוסס על אירועים שהתרחשו באמת. זה סיפור סגור ומצומצם בלי השלכות רחבות מעבר לחיי הדמויות, וזה כנראה פעל לרעתו.
עם זאת, אציין בהסתייגות שיכול להיות שאני כל כך נחרץ כי אני נותן לדעתי האישית להשפיע על ההסתכלות שלי. כבר כתבתי שאין סרטים רעים בחמישייה של 1990, אבל "ז'ו דו" הוא זה שהיה לי הכי קשה לצלוח. הוא כמובן מבוים בתנופה מרהיבה, המשחק טוב והוא גם קצר יחסית, אבל הסיפור עצמו קצת חוזר על עצמו, מעט צפוי, ולהגיד שפיתחתי חיבה רבה לדמויות יהיה שקר.
אנחנו נפגוש את ז'אנג יימו שוב בפרק הבא, אז נראה מה יהיה שם.

ההפתעה הגדולה ביותר שלי הייתה כמה התרשמתי מ"סיראנו דה ברז'רק". באמת סרט נפלא. כמו עם כל הפקה מנופחת ותקופתית, גם לזו נכנסתי בחשש מה, מניח שגם אם אעריך כל אלמנט בנפרד, ייתכן והסבלנות שלי לא תחזיק את כולו, בטח כשאני יודע את הסוף (ראיתי גם את "רוקסן" של סטיב מרטין וגם "סיראנו" המחזמר). ובזמן שכמובן שהיה אפשר להדק ולקצץ פה ושם, הייתי עם הנציג הצרפתי באופן כמעט מוחלט. ז'ראר דפרדיו הרוויח ביושר רב את המועמדות שלו עם התפקיד המצוין הזה, ההפקה באמת מדהימה, ויש בו חופן מרשים למדי של סצנות בלתי נשכחות. זו המפורסמת של המרפסת, בה סיראנו לוחש לכריסטיאן את מילות האהבה בזמן שרוקסן מאזינה, היא מופלאה ממש. אבל גם חילופי המשפטים המהירים, סצנות שדה הקרב וכמובן הסיום החונק הופכים את הסרט הזה לאחד הטובים של הפרקים האחרונים.

גם על נציג איטליה אני יכול לקטלג תחת "הפתעה" אבל לא בגלל שנכנסתי אליו עם ציפיות כלשהן. למעשה, זה בדיוק העניין, לא שמעתי עליו מעולם לפני הפרויקט הזה. יחסית לנציג ממדינה מפורסמת בקולנוע שלה, בטח במועמדיה וזוכיה, "דלתות פתוחות" הוא אחד העלומים, ועכשיו כשראיתי אותו אני יכול לפסוק שממש לא בצדק. הסרט הזה מרתק מתחילתו ועד סופו, מזעזע לא פעם, וכשהוא מסתיים השתוללו בי הרבה תחושות ומחשבות. בעיני הוא אפילו הרבה יותר טוב וחזק מהזוכה האיטלקי שחולק את אותו השחקן הראשי, "חקירתו של אזרח מעל לכל חשד" של 1970. אני מקווה שהוא יזכה לחיים חדשים אם יגלו אותו שוב מתישהו בעתיד.

אבל גם אם צרפת, גרמניה ואיטליה היו נחשבות כזוכות ראויות בתולדות הפרס, משמח לגלות שגם בשנה הזו האקדמיה עשתה את עבודתה נאמנה, ולא רק בבחירת המועמדים. "מסע של תקווה" הוא סרט בלתי נשכח שהרבה יותר מאתגר לעשייה ממה שנראה ברגע הראשון. בניית הדמויות נפלאה, היכולת שלנו להתחבר אליהן ולהיות צמודים למסך בתקווה שיצליחו במסען, האנושיות שלהן שכוללת גם הרבה מאוד פגמים, מובילים אותנו בדרך אחת אל טלטלה רגשית שפירקה אותי. לא אכנס לספויילרים, אבל "מסע של תקווה" לא פה כדי לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו בסופו, ואני יודע שהדקות האחרונות שלו ירדפו אותי לעוד זמן רב.

בפרק הבא יצטרפו שתי מדינות עם מועמדות בכורה, אחת מהן תופיע בפעם הראשונה והאחרונה. מדינה אחרת תחזור לסיבוב אחרון לפני שתעלם מהמפה, וגם אחד הצלמים הגדולים ביותר אי פעם יהפוך לבמאי עם סרט מועמד, אז יש למה לצפות בעוד צעד אל תוך הניינטיז.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-1990:
צרפת – 27 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 23 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 14 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
רוסיה / ברית המועצות – 9 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 9 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 9 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 5 (מתוכן 2 זכיות)
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
יוון – 4
מקסיקו – 4
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 2
הודו – 2
נורבגיה – 2
קנדה – 2
אוסטריה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
ניקרגואה – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989