סרטים נגד טילים: המלצות צפייה ביתית מתוך שירות ״לב בבית״ של בתי קולנוע לב

אם לא הספיקה המלחמה שנהפכה לשגרת החיים בישראל, זו שנפתחה לפני למעלה מ-600 ימים ועדיין בעיצומה, החזית מול איראן נוחתת עלינו במלוא העוצמה מדי יום מאז סוף השבוע. שוב אין בתי קולנוע ושיח התרבות מושתק, בפעם המי-יודע-כמה בחצי העשור הנוכחי. אפשר להסתפק בשירותי הסטרימינג שלרוב מחולקים לשתי הרביעיות הקבועות, או הממוסדות באופן יחסי: הישראליים (יס, הוט, סלקום, פרטנר) והבינלאומיים שגם מתרגמים לעברית (נטפליקס, דיסני, אמזון, אפל). ההיצע של סרטים לצפייה ביתית בכל אחד מהם נע בין עצום ומגוון למשביע רצון. מדי פעם אנחנו מבצעים מיפוי בפרויקטים מיוחדים (המיטב של נטפליקס, גאווה ב-יס, אימה בדיסני+), לצד סקירות ייעודיות לסרטים חדשים בכל שירות.

אולם, ההיצע מתחדש תדיר ולכן קשה לרדוף ולהספיק הכל בשגרה. המלחמה הרב-חזיתית הכריחה את כולנו לעצור ומה שמצאתי את עצמי עושה זה לעבור על קטלוגים לצפייה ביתית גם של השירותים הנוספים הזמינים בישראל. החלטתי לפרסם את זה בשלבים, מתוך הערכה שהמצב הנוכחי יימשך ובתקווה שאני טועה בהערכה הזאת. בשלב ראשון אתעדף את המקומיים על פני mubi למשל, כבודו במקומו ואולי נגיע גם אליו. הכוונה לאתרים של ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, סינמטק עד הבית של סינמטק תל אביב ודומיו, או הצפייה הישירה של הפסטיבל הגאה. אשתדל להספיק להתייחס לכל שירות ושירות.

נתחיל עם שירות ״לב בבית״ של בתי הקולנוע לב, שסגורים כמובן מאז סוף השבוע. אותי מרגיע לדעת שהכסף שלי הולך לעסק שהייתי תומך בו ממילא בימי שגרה, ואין לו ממש אפיקי הכנסה כרגע. בסכום סביר של 19.9 ש״ח לסרט ובמחירים מיוחדים למנויים, תוכלו לשכור הביתה ממיטב הקטלוג של החברה. אחרי התשלום, הסרט יהיה זמין (לצפייה בישראל בלבד) מדפדפן כרום ובמשך 48 שעות מרגע תחילת הצפייה, ועד חמישה ניסיונות צפייה. זכור לי שאפשר לשדר למרקע גדול יותר, מודה שלא ניסיתי לאחרונה ואשמח לשמוע ממי שהתנסו. מצורפות ההמלצות הפרטיות שלי, לסרטים שאני אוהב, טעימה בלבד מכלל האפשרויות. חילקתי לפי הקטגוריות באתר וקישרתי לטקסטים ארוכים יותר שלנו על כל סרט וסרט שכתבנו עליו. מקווה שזה יועיל, באמת שאין לי מושג מה עוד לעשות כרגע ולא, זאת לא פרסומת.

חדשים

עם הזרם

הקטגוריה הראשונה, מבחינת הקלקות אני מניח, כמו בכל שירות או כפי שהיה פעם בספריות ההשאלה – מה חדש. אצל ״לב בבית״ קטגוריית החדשים כוללת סרטים שלא הופצו כלל, דוגמת ״אני עם הלהקה״ על בריאן אפשטיין (אמרגן הביטלס), שזמין גם במקומות אחרים כמו הרבה מסרטי הקטלוג (מצאתי ב-יס למשל), או סרטים כמו ״יצירה אחרונה״ שהוקרן בישראל בפסטיבלים בלבד. עיקרה של הקטגוריה הוא הזדמנות להשלים סרטים מדוברים מהשנה-שנתיים האחרונות, מתוכם בחרתי להבליט כמה כדי להבהיר את האווירה. לפי הסדר האלפביתי, כך בקטלוג.

המתמחה – מבט פיקטיבי אבל לא רחוק מהמציאות על המסע לצמרת של דונלד ג׳יי טראמפ, הופעות-על של סבסטיאן סטן וג׳רמי סטרונג.
הנכס – הרבה סרטים ישראליים בשירות, אציין את הבאים בתור בנפרד מהדבוקה שלהם, אבל על הסרט של האחיות מודן אמליץ במיוחד.
הקדירה – סרט עם הרבה שונאים ומתנגדים שאני מרגיש צורך לשוב ולציין לטובה, חיבור בין הרהור על מערכות יחסים ארוכות וחדוות בישול.
ימים מושלמים – אישור לחיים, משהו מאוד מתבקש בימים רחוקים משלמות, מאת וים ונדרס ובכיכובם של שירותים ציבוריים ועץ שהוא חבר.
סחורה יקרה מכל – משל אנימציה של מישל הזנוויציוס שמזכיר כי היו תקופות יותר קשות בהיסטוריה ולאן יובילו אותנו סטיגמות על האחר.
עד שייצא עשן לבן – סרט התיכון החביב עליי דאשתקד הוא בכלל דרמה על הליך בחירת האפיפיור, שהקדימה את המציאות בכמה חודשים.
עם הזרם – זוכה האוסקר לסרט האנימציה הטוב של השנה, על פני דיסני/דרימוורקס, שמתאים גם לילדים (לא קטנטנים) וחף מדיאלוגים.

סרטים שאהבנו

המפגש

קטגוריה מרכזית שהיא בעצם הכי קולנוע לב שאפשר. ברמה שעוד שנייה מתחילה להתנגן המוזיקה מהסרטון שמקדם כל הקרנה באולמות שלהם (אל דאגה, זה לא יקרה). הכוונה היא לאו דווקא לסרטי דודות או ניסוח שלילי שכזה, גם אם תמצאו פה לא מעט מלודרמות וסוחטי דמעות וכמובן מלא סרטי אלמודובר. מבחינתי הכוונה היא לסוג האוצרוּת הנהוג בבתי קולנוע לב, שיודעים מה הקהל שלהם אוהב ושמחים להעניק לו את זה, בלי לוותר או להתפשר על איכות מהצד שלהם (כמובן מתוך הסרטים ששורדים את מבחן הזמנים ומתווספים לקטלוג).

אור ירח – הדרמה הפיוטית אך מחוספסת של בארי ג׳נקינס, זכיית אוסקר שתמיד כיף להיזכר בה (סליחה ״לה לה לנד״).
גאווה – אין לשכוח שאנחנו בחודש הגאווה והמלחמה ביטלה את המצעד התל-אביבי, הסרט הבריטי הזה יכול להיות פיצוי חלקי.
המפגש – אחד הטקסטים החביבים עליי שכתבתי לסריטה, על אחד מסרטי המד״ב המרגשים אי פעם. הפרחים לדני וילנב.
הסוכן – כן, זה סרט איראני, כדאי לזכור שהם בני אדם ורבים מהם מתנגדי שלטון. זמין גם ״העבר״ של אותו במאי, אסגר פרהאדי.
חיים של אחרים – הסרט היחיד שאפשר היה לסלוח לו על שניצח את ״המבוך של פאן״ באוסקר, בימים שלפני סריטה (אז אין לינק).
ממנטו – סרטו השני של כריסטופר נולאן, שיקר לליבי באופן מיוחד, וכבר בן 25 שנה. מה שאומר שאני סינפיל רבע מאה.
מרי ומקס – הפיצ׳ר הקודם של האנימטור אדם אליוט, יוצר ״זכרונות של חילזון״, שבקרוב אפשר יהיה לשוב ולהלל בפורמט ביתי.
ניצוד – שיתוף הפעולה המצמית של הבמאי תומאס וינטרברג והכוכב מאס מיקלסן, בתור מורה שנעשה לו עוול קהילתי רב השלכות.
עוד סיבוב – אין דבר כזה יותר מדי וינטרברג את מיקלסן, כאן במצב רוח אחר לגמרי ושיכור (כמונו) אבל עדיין בתפקיד איש חינוך.
רכבת הקרח – כשיוצא סרט של בונג ג׳ון-הו באנגלית, ולא בקוריאנית, הוא מתקבל בקרירות אבל בהמשך מוצא מעריצים. זה המקור.

ישראלים בקטגוריה: ״אפס ביחסי אנוש״ של טליה לביא, ״אפריקה״ של אורן גרנר, ״האופה מברלין״ של אופיר ראול גרייצר. שלושה סרטי ביכורים כה שונים בכל מובן ועם זאת יש שמתייחסים אליהם כאל ישראליים ותו לא.
סרטי ילדים: ״הדב פדינגטון״ + ״פדינגטון 2״, קודם כל והכי חשוב. אבל גם סרטים שלא בהכרח ראיתי ואולי תרצו לדעת שהם פה, כמו ״בדיחה של ממלכה״, ״משפחה במסכה״, ״קוסמים ליום אחד: הפרח המכושף״, ״קטן עליהם״ ו״שכחו אותי בגלקסיה״.

ממיטב הפסטיבלים

חיים שלמים

גם זו קטגוריה עמוסה מאוד באופציות צפייה, מעט שונה מהקודמת למרות חפיפה קלה. הסרטים כאן מעט פחות מתקתקים, בהכללה גסה, ובהסתכלות כוללת אפשר לראות איזה חתך רוחבי של מה שקרוי סרטי פסטיבלים. או תמונת מצב של מה שעבר ועובר על פסטיבלי הקולנוע בשנים האחרונות, מפתיחות גבוהה מתמיד לסרטי ז׳אנר, דרך העדפה של סגנונות מסוימים ואופנות מתחלפות. פה הלכתי על גיוון בבחירות שלי ואני מקווה שיצא מייצג, לא רק לטעם האישי שלי אלא לכל הקטגוריה ולטובת מי שדווקא יחפשו צפייה מאתגרת אך מתגמלת.

אהבה בימים קרים – אחרי ״אידה״ המשובח, פאבל פאבליקובסקי הפולני התנסה בסיפור אהבה כה עז שהוא קרע את אירופה.
בגרות – סרטו של כריסטיאן מונג׳יו הרומני נשכח לפעמים בגלל שיאי הקריירה המוקדמים שלו, אבל הוא לגמרי ברמתם.
בית עשוי קוצים – סרט תיעודי על בית יתומים ששבר את ליבי לרסיסים ואז איחה אותו מחדש, בסאנדנס ושוב בדוקאביב.
בל – אנימה מרהיבה של מאמורו הוסודה (״מיראי״), אודות על תהילת רשת ועולמות וירטואליים ובעלת ליבה רגשית חזקה.
דוגמניות ושדים – פעם היה כיף עם ניקולס וינדינג-רפן, במיוחד כשהיה במצברוח דוחה ויצא מדעתו בסרט מסויט על תהילה.
החלטה לעזוב – ככל שעובר הזמן מאז הצפייה במותחן הבלשי/רומנטי/סוטה של פארק צ׳אן-ווק, נדמה לי שזה מאסטרפיס.
חיים שלמים – החודש יוצא (לא בארץ) לבמאית סלין סונג סרט חדש, הזדמנות להיזכר בסרט ששם אותה על מפת הקולנוע.
נא – בפסטיבל סרטי הסטודנטים המבוטל הייתה אמורה להיות הקרנה של ״אלפא״, החדש של ז׳וליה דוקורנו. זה הראשון שלה.
פרזיטים – כאילו שאוותר על ההזדמנות להמליץ גם על סרט קוריאני של בונג, ועל אחד הסרטים האהובים עליי מהעשור החולף.
תא מספר 6 – פנינה פינית של יוהו קוסמאנן, על שני זרים ברכבת צפונית, בשנה בה גילינו את נפלאות השחקן יורה בוריסוב.

המוני סרטים ישראליים בקטגוריה: ״אסיה״ של רותי פרי-בר, ״הנה אנחנו״ של ניר ברגמן, ״העתיד״ של נעם קפלן, ״מישהו יאהב מישהו״ של הדס בן ארויה, ״נולדתי בירושלים ואני עדיין חי״ של יוסי עטיה, ״עץ תאנה״ של עלמוורק דוידיאן, ״קריוקי״ של משה רוזנטל. על כולם אפשר לקרוא את הדעות שלנו בלינקים המצורפים.

קלאסיקה נצחית

Stop Making Sense

הקטגוריה האחרונה היא מעין שלב בונוס: מעט סרטים אמנם, אבל כל אחד מהם יכול לשפר את המצב. באמת שכמעט הכל מומלץ כאן, בקטגוריה שמקיימת את ההבטחה בשמה – מסרטי צ׳ארלי צ׳פלין דרך ״400 המלקות״ או ״ז׳יל וג׳ים״ של טריפו ועד ״טריינספוטינג״ של דני בויל. בכל זאת אבליט כמה, ביחד ולחוד, רק קחו בחשבון שבאותה המידה הייתי יכול לבחור רשימה אחרת שתהיה חזקה לא פחות.

Stop Making Sense – הרוקומנטרי הפלאי של ג׳ונתן דמי על הופעה בלתי נשכחת של להקת הטוקינג הדס, שהיא גם הסרט האחרון שראיתי בניו-יורק וגם ערב שבתוך כמה נאמברים מוזיקליים משכיח כל צרה מהראש והלב, דרך הרגליים שזזות מעצמן.

הארטיסט – אני מקווה שזה עדיין בסדר לאהוב את הסרט הזה, זוכה האוסקר של מישל הזנוויציוס שמעמדו צומצם לכדי פסטיש של עידן הקולנוע האילם. בזמן אמת הוא נחשב להרבה יותר מזה, גם אם לא כולם הריעו לו. אנחנו עשינו לו כבוד בסקירה קבוצתית.

חתול שחור, חתול לבן – מאפה בלקני משוגע של אמיר קוסטוריצה, סרט שהוא כל מה שאני תמיד רוצה שסרטי בורקס יהיו, אך אינם. קצת חבל לי שאין לנו טקסט אודותיו בסריטה, אולי זו הזדמנות להשלים. אם אי פעם יחזור לי הריכוז.

סרטי קז׳ישטוף קישלובסקי – ״חייה הכפולים של ורוניק״ גם הוא סרט שהזכרנו פה לא מעט אבל לא מצאתי שכתבנו עליו בהרחבה, לעומת טרילוגיית ״שלושת הצבעים״ (כחול, לבן, אדום), אליה חזר עופר בזכות שירות אותו שירות ״לב בבית״ בימי קוביד.

אנייס ורדה + ז׳אק דמי – הציוות הזה שלה (״קליאו מחמש עד שבע״, ״החופים של אנייס״) ושלו (״מטריות שרבורג״, ״העלמות מרושפור״, ״הנסיכה בעור החמור״) מתבטא בקטגוריה גם בסרטה התיעודי אודותיו, ״ז׳אקו איש נאנט״. זוג קולנועי ששווה להכיר.